ספר ראשון, פרק 10: אודות משכורות ורווחים בענפים שונים במשק, חלק ב'

דף זה הוא חלק מתרגום "עושר האומות" מאת אדם סמית, מתורגם לעברית על־ידי שי שפירא. לפרטים נוספים לחצו כאן.

חלק ב': אי־שיוויון שנובע ממדיניות ממשלתית באירופה

אלה הם סוגי אי־השיוויון בין היתרונות והחסרונות של ענפים שונים במשק הנובעים משלושת הסיבות הנזכרות לעיל, הקיימים אפילו במצב של חופש מוחלט. אבל המדיניות הנהוגה באירופה, שלא מאפשרת חופש מוחלט, יוצרת סוגי אי־שיוויון נוספים וחשובים הרבה יותר.

היא עושה זאת בשלוש דרכים עיקריות. קודם כל, בהגבלת התחרות בענפים מסוימים לרמה נמוכה יותר משאחרת הייתה בהם; דבר שני, בהגברת התחרות בענפים אחרים לרמה גבוהה יותר משאחרת הייתה בהם; דבר שלישי, בחסימת התנועה החופשית של עובדים והון, גם מענף לענף וגם ממקום למקום.

קודם כל: המדיניות באירופה יוצרת אי־שיוויון משמעותי מאוד בין היתרונות והחסרונות של ענפים שונים במשק, על־ידי הגבלת התחרות בענפים מסוימים לרמה נמוכה יותר משאחרת הייתה בהם.

זכויות־היתר של תאגידים היא האופן העיקרי שבו זה נעשה.

זכויות־היתר בענף כלשהו בהכרח מגבילות את התחרות, ביישוב שבו הן קיימות, לאותם האנשים שרשאים לעסוק בו. תנאי הכניסה לענף הם בדרך־כלל השלמת התמחות באותו היישוב, תחת אומן מוסמך. תקנות התאגיד לפעמים מגבילות את מספר השוליות שיכולות להיות לכל אומן, וכמעט תמיד קובעות את מספר השנים שההתמחות חייבת לארוך. שתי התקנות מיועדות להגביל את התחרות באותו הענף למספר קטן משמעותית ממספר האנשים שאחרת היו יכולים להיכנס לענף. הגבלת מספר השוליות מפחיתה ישירות את התחרות; קביעת אורך ההתמחות עושה זאת בעקיפין, אבל באותה מידת יעילות, על־ידי העלאת מחיר ההכשרה לעבודה.

בשפילד, חרש כלי־מטבח לא יכול לחנוך יותר משוליה אחת בו־זמנית, על־פי כללי התאגיד. בנורפולק ונוריץ', אורג לא יכול לחנוך יותר משניים, אלא עם תשלום קנס בן חמישה פאונד בחודש למלך. כובען לא יכול לחנוך יותר משניים בכל מקום באנגליה או במושבות האנגליות, אלא בתשלום קנס; חמישה פאונד, מהם חצי למלך וחצי למי שיתלונן עליו. שתי התקנות, אף שאושרו על־ידי החוק הציבורי בממלכה, הוכתבו בבירור על־ידי אותם אינטרסים תאגידיים שהכתיבו את החקיקה בשפילד. בקושי שנה אחרי שהתאגדו, אורגי המשי בלונדון כבר קבעו תקנה שאוסרת על חניכת יותר משתי שוליות בו־זמנית. נדרשה התערבות הפרלמנט כדי לבטל את התקנה הזאת.

נראה ששבע שנים היו האורך המסורתי של התמחות ברוב הענפים המאוגדים בכל רחבי אירופה. אותם התאגידים בעבר נקראו אוניברסיטאות, וזה אכן השם הלטיני של התאגדות באופן כללי. אוניברסיטת הנפחים, אוניברסיטת החייטים, וכו' הם ביטויים שמופיעים לעתים קרובות במגילות החוק העתיקות של עיירות שונות. כשאותם התאגידים שכיום אנחנו מכנים אוניברסיטאות הוקמו, נראה שמספר השנים הנדרשות להשגת תואר מאסטר נלקח מתוך מספר השנים של ההתמחות בענפים רגילים, שהתאגידים שלהם היו עתיקים הרבה יותר. כמו ששבע שנות חניכה תחת אומן מוסמך היו נדרשות לאדם להפוך לאומן מוסמך בעצמו ולהתחיל לחנוך שוליות, כך נדרשו לו שבע שנים לקבלת תואר מאסטר, מורה או דוקטור (מילים שבעבר היו נרדפות) במקצועות החופשיים, ולהדריך סטודנטים או שוליות (גם אלה מילים שבמקור היו נרדפות) שילמדו תחתיו.

בשנה החמישית למלכה אליזבת נחקק החוק המכונה חוק השוליות, שאסר על כל אדם לעסוק במלאכה או עבודה כלשהי מאלה שהיו קיימות אז באנגליה, אלא אם עבר חניכה בת שבע שנים לפחות לפני כן; כך הפך מה שהיה עד אז תקנה של רבים מהתאגידים בנפרד לחוק לאומי באנגליה עבור כל הענפים הקיימים בערי השוק. כי אומנם החוק נוסח באופן כללי מאוד, ונראה שכולל את כל הממלכה, אבל בפועל אכיפתו הוגבלה לערי השוק; היה מקובל שבכפרים אדם יכול לעסוק במלאכות שונות רבות גם בלי חניכה בת שבע שנים, מה שהיה הכרחי לרווחת התושבים, שבמקומות כאלה לא היו מספיק אנשים כדי לספק עובדים לכל מלאכה. לשון החוק גם הביאה לכך שהחוק הוגבל לאותם המקצועות שהיו קיימים באנגליה עד לאותו הזמן, והחוק מעולם לא עודכן למקצועות שהגיעו מאוחר יותר. ההגבלה הזאת יצרה כמה תקנות שהוגדרו כחוקי משטרה, ונראות מטופשות בדיוק כמו שניתן לשער. כך לדוגמה נאסר על יצרן כרכרות לייצר גלגלים בעצמו או להעסיק בעלי־מלאכה עצמאיים לייצורם, והם חויבו לקנות אותם מאומן לייצור גלגלים; זה מקצוע שהיה קיים באנגליה עוד לפני השנה החמישית לאליזבת. אבל יצרן גלגלים, גם אם מעולם לא עבר חונכות אצל יצרן כרכרות, יכול לייצר כרכרות בעצמו או להעסיק בעלי‏־מלאכה עצמאיים לייצורן; זאת מכיוון שייצור כרכרות הוא מקצוע שלא נכלל בחוק כי לא היה קיים באנגליה בזמן החקיקה. המפעלים במנצ'סטר, בירמינגהאם ווולברהמפטון, לפי אותו תיאור, לא היו כלולים בחוק ולא היו קיימים באנגליה לפני השנה החמישית לאליזבת.

בצרפת, אורך החונכות שונה בין ערים שונות ובין מקצועות שונים. בפריז, ברוב המקצועות נדרשות חמש שנים; אבל לפני שאדם מגיע לרמת אומן, הוא חייב לעבוד חמש שנים נוספות כבעל־מלאכה עצמאי. באותן השנים הוא נחשב "עמית" לחונך שלו, והחונכות נקראת "עמיתות".

בסקוטלנד, אין חוק כללי שקובע את אורך החונכויות. האורך משתנה בין תאגידים שונים. עבור חונכויות ארוכות, בדרך־כלל ניתן לוותר על חלק מהזמן תמורת תשלום קנס קטן. ברוב הערים, ניתן גם תמורת קנס קטן לקבל פטור מההתאגדות. אורגי הפשתן והקנביס, התעשיות העיקריות במדינה, וכל התעשיות הכפופות להם – יצרני גלגלים, יצרני כישורים, וכו' יכולים לעסוק במלאכתם בכל הערים המאוגדות גם בלי תשלום קנס. בכל הערים המאוגדות, אנשים רשאים למכור בשר קצבים בכל יום חוקי בשבוע. הזמן המקובל לחונכות בסקוטלנד הוא שלוש שנים, אפילו בכמה מקצועות מורכבים במיוחד; ובאופן כללי, אינני מכיר עוד מדינה באירופה בעלת חוקי התאגדות מקלים כל־כך.

הבעלות של כל אדם על העבודה שלו, זהו העיקרון שמהווה את הבסיס לכל עיקרון הרכוש, ובהתאם הוא החשוב ביותר. מורשתו של העני נמצאת בכוח ובמיומנות הידיים שלו; לאסור עליו להשתמש בכוחו ובמיומנותו בכל אופן שבו הוא בוחר, כל עוד הוא לא פוגע באדם אחר, זוהי פגיעה ברורה באותו הרכוש שלו. זו פגיעה ברורה בחירותם, גם של הפועל עצמו וגם של מי שהיה רוצה להעסיק אותו. מאחד נמנעת הזכות לעסוק במה שהוא מוצא לנכון, מהאחר נמנעת הזכות להעסיק את מי שהוא מוצא לנכון. ההחלטה האם הוא ראוי להעסקה היא בוודאי החלטה שיכולים לקבל המעסיקים, שהם אלה שיושפעו מתוצאותיה. אותה החרדה של המחוקק מהאפשרות שיועסק אדם בלתי־מתאים היא בבירור חצופה ודכאנית.

חקיקת חונכויות ארוכות לא מבטיחה חסינות מפני עבודה גרועה. עבודה גרועה נגרמת לעתים קרובות מהונאה ולא מחוסר־יכולת; וחונכות ארוכה לא מונעת הונאות. חוקים שונים נדרשים לפתרון הבעיה הזאת. סמל הסטרלינג על מתכת, ותו התקן על מוצרי פשתן וצמר נותנים לקונה ביטחון רב בהרבה מכל חוקי החונכות. הקונים בדרך־כלל מחפשים את אותם הסמלים, אבל לא מתעניינים לשאול אם עובד כלשהו עבר שבע שנות חונכות.

מוסד החונכות הארוכה גם לא נוטה לעודד חריצות במלאכה אצל הצעירים. בעל־מלאכה עצמאי שמרוויח לפי עבודה נוטה להיות חרוץ, כי הוא מרוויח מכל השקעה שלו בעבודה. שוליה כמעט תמיד נוטה להיות עצלן, כי אין לו שום סיבה מיידית להיות חרוץ. במלאכות פשוטות, התועלת היחידה מהעבודה היא המשכורת. מי שיכול ליהנות מהמשכורת מהר יותר, צפוי לפתח עניין בה מהר יותר ולרכוש הרגלי עבודה חרוצים. אדם צעיר באופן טבעי יפתח סלידה מעבודה, אם הוא עושה אותה זמן רב בלי לקבל תמורתה שום דבר. הנערים שנשלחים לחונכויות בחסות מוסדות צדקה ציבוריים נדרשים בדרך־כלל ליותר שנים מהמקובל, ונוטים בסוף התהליך להיות עצלנים וחסרי תועלת.

מוסד החונכות לא היה קיים בימי קדם. הסדרת היחסים בין אומן לשוליה מהווה חלק נכבד מכל קובץ חוקים מודרני. בחוק הרומאי אין שום איזכור לכך. אינני מכיר אף מילה יוונית או רומית (והייתי מעז להעריך שאין כזו) שמתאימה למשמעות שאנחנו כיום מייחסים למילה "שוליה" – משרת שכבול לעבודה במקצוע מסוים בשירות אומן כלשהו, למספר שנים קבוע, בתנאי שהאומן ילמד אותו את המקצוע.

חונכויות ארוכות הן חסרות תועלת. האומנויות, שנחשבות הרבה יותר ממקצועות נפוצים, כמו ייצור שעונים, לא כוללות שום ידע מסתורי שמצדיק הדרכה ארוכה. אומנם ההמצאה המקורית של המכונות הנהדרות האלה ושל המכשירים המשמשים בייצורן, ללא ספק דרשו השקעה רבה וזמן רב, שניתן ודאי להחשיב כיישום מוצלח של יצירתיות אנושית. אבל מרגע ששניהם הומצאו והובנו, להסביר את בנייתם לכל אדם צעיר לא יכול לדרוש יותר מכמה שבועות; אולי אפילו כמה ימים. במלאכות־היד הנפוצות, כמה ימים ללא ספק יספיקו. נכון שהמיומנות למקצוע, גם במקצועות הפשוטים, לא תגיע בלי השקעת זמן רב של תרגול וניסיון. אבל אדם צעיר יכול לתרגל בחריצות רבה הרבה יותר אם מהרגע הראשון הוא עובד כפועל עצמאי, מקבל תשלום לפי העבודה שהוא מספק, ומשלם בעצמו על החומרים שהוא עלול לקלקל לפעמים בטעויות של חוסר ניסיון. הכשרה כזאת תהיה יעילה הרבה יותר ובוודאי פחות משעממת ופחות יקרה. האומן אכן יפסיד; הוא יפסיד את השכר של השוליה שכרגע הוא מקבל במשך שבע שנים. בסופו של דבר אולי גם השוליה יפסיד. במקצוע שנלמד כל־כך בקלות בוודאי יהיו לו מתחרים רבים, ושכרו, כשיגמור ללמוד את המקצוע, יהיה נמוך יותר מהשכר כיום. אותה ההתגברות בתחרות תפחית את רווחי האומנים וגם את משכורות העובדים. המקצועות, המלאכות, הסודות, כולם יפסידו. אבל הציבור הכללי ירוויח, כשעבודתם של כל בעלי־המלאכה תגיע לשוק הרבה יותר בזול.

המטרה שבשבילה נוצרו התאגידים, ורוב חוקי התאגידים, היא למנוע את אותה ירידת המחירים, ובעקבותיה ירידת המשכורות והרווחים, שהייתה ללא ספק נובעת מיצירת תחרות חופשית במשק. ברוב חלקי אירופה, ליצירת תאגיד לא נדרשה סמכות מיוחדת מעבר לזו של העיר שבה הוא נוצר. אומנם באנגליה נדרשה הסכמה של המלך, אבל נראה שהדרישה הזאת נועדה לסחיטת כסף מהנתינים, ולא להגנה על הציבור מפני מונופולים. עם תשלום קנס למלך נראה שההסכמה הייתה ניתנת בקלות; ואם בעלי־מלאכה או סוחרים מענף כלשהו היו מתאגדים באופן לא רשמי ופועלים כתאגיד לא רשום, הם לא תמיד היו נדרשים לפרק אותו, אלא לפעמים מורשים להמשיך לפעול תמורת תשלום קנס שנתי למלך (ראו אצל מאדוכס, Firma Burgi עמוד 26 וכו'). הפיקוח על תאגידים ועל התקנות שהם קובעים לעצמם היה בסמכות העיר שבה הם הוקמו; והחוקים שעל־פיהם הם פעלו הגיעו בדרך־כלל לא מהמלך, אלא מתאגיד־העל שאליו הם השתייכו.

שלטונות הערים המאוגדות היו כולן בידיהם של הסוחרים ובעלי־המלאכה, ולכולם היה אינטרס ברור למנוע מעומס־יתר על השוק, כפי שהם נוהגים להגיד, בענפים שלהם; מה שבפועל אומר לשמור על השוק במצב מחסור תמידי. בכל ענף רצו לקבוע תקנות שישרתו את המטרה הזאת, וכל עוד זה ניתן להם, הם שמחו לאפשר את אותו הדבר לעמיתיהם בכל ענף אחר. כתוצאה מכך, העוסקים בכל ענף נאלצו לקנות את הסחורה הנדרשת להם בעיר במחיר גבוה יותר משהיה נדרש אחרת. אבל בתמורה, הם יכלו למכור את סחורתם שלהם במחיר גבוה באופן דומה; ובסך־הכול, בעסקיהם זה עם זה בעיר, אף אחד מהם לא הפסיד. ובעסקיהם עם הכפרים, הם כולם הרוויחו; ואלה העסקים שפירנסו והעשירו את הערים.

כל עיר שואבת את פרנסתה ואת חומרי הגלם לתעשייתה מהכפר. היא משלמת בשתי דרכים עיקריות. קודם כל, במכירה חזרה לכפר של אותם חומרי הגלם אחרי שעברו עיבוד כמוצרים מוגמרים; זאת לאחר העלאת המחיר כך שיכלול את שכר הפועלים ורווחי בעלי־ההון. שנית, במכירה לכפר את חומרי הגלם, מעובדים או לא, שהגיעו מאזורים כפריים אחרים ויובאו אל העיר; וגם אז, המחיר עולה כך שיכלול את שכר המובילים והמלחים, ואת רווחי הסוחרים המעסיקים אותם. הרווח מהסוג הראשון מגיע ממפעלי התעשייה בעיר; הרווח מהסוג השני מגיע מהסחר המקומי והחיצוני. כל אותו הרווח הולך למשכורות הפועלים ורווחי המעסיקים. כך שכל התקנות נוטות להעלות את אותן המשכורות והרווחים מעבר לרמתם המקורית; כלומר, הן מאפשרות לעיר לרכוש בפחות עבודה, כמות גדולה יותר של סחורה מהכפר. הן נותנות יתרון לסוחרים ובעלי־המלאכה בעיר לעומת בעלי האדמה, החקלאים והפועלים בכפר, ושוברות את שיווי המשקל הטבעי שאחרת היה שורר במסחר ביניהם. סך תוצרת העבודה השנתית בחברה מתחלקת בין שני סוגי האנשים האלה. התקנות האלה מעבירות חלק גדול יותר מהתוצרת אל אנשי העיר משהם היו מקבלים אחרת, ופחות אל אנשי הכפר.

המחיר שמשלמת העיר על הסחורות והחומרים המיובאים אליה כל שנה, הוא כמות המוצרים המיוצאים ממנה בשנה. ככל שאלה מיוצאים במחיר גבוה יותר, כך מחיר הייבוא נמוך יותר. נוצר יתרון לעבודת העיר, וחסרון לעבודת הכפר.

גם בלי חישובים מורכבים, נוכל לראות את היתרון בעבודת העיר לעומת עבודת הכפר בכל רחבי אירופה, על־ידי אבחנה אחת פשוטה. בכל מדינה באירופה נוכל למצוא לפחות מאה אנשים שצברו הון גדול מהשקעה התחלתית צנועה, באמצעות מסחר וייצור, כלומר עבודות העיר, על כל אחד שצבר הון כזה באמצעות עיבוד אדמה, כלומר עבודת הכפר. כך לתעשייה העירונית נוצר יתרון, והמשכורות ורווחי ההון בעיר הופכים גבוהים יותר. מכיוון שעובדים ומשקיעים מחפשים באופן טבעי את ההזדמנויות הטובות ביותר, הם נוטים לנטוש את הכפר ולעבור לעיר.

תושבי העיר, המרוכזים במקום אחד, יכולים להתאגד בקלות רבה יותר מתושבי הכפר. כך קרה שגם המקצועות השוליים ביותר בעיר הפכו לתאגידים במקומות מסוימים; וגם במקומות שלא, הרוח התאגידית עדיין שולטת: חשדנות כלפי זרים, הימנעות מקבלת שוליות ומחשיפת סודות המקצוע שלהם. ואותה הרוח מביאה אותם להגביל את התחרות באמצעות הסכמים ושותפויות, גם אם לא באמצעות חוקים רשמיים. זה קורה בקלות רבה במקצועות שמעסיקים מעט אנשים. אולי שישה סורקי צמר מספיקים להעסקת אלף טווים ואורגים. אם הם יסכימו ביחד לא להעסיק שוליות, הם לא רק יקבלו מונופול על העבודה שלהם, אלא גם יהפכו את כל התעשייה לסוג של עבדות לשירותם, ויעלו את מחיר עבודתם הרבה מעל לרמתו הטבעית.

תושבי הכפר, המפוזרים בין כפרים שונים, לא יכולים להתאגד בקלות כזאת. לא רק שהם מעולם לא הקימו תאגידים, אלא גם רוח התאגיד מעולם לא הגיעה אליהם. מעולם לא נטען שנדרשת חונכות לעבודה בגידול צאן, העבודה המרכזית של תושבי הכפר, אף שפרט לאומנויות העדינות ולמקצועות החופשיים, אין כנראה מקצוע שדורש ידע וניסיון נרחבים כל־כך. אינספור הספרים שנכתבו על גידול צאן בכל השפות יכולים להעיד על כך שגם בקרב העמים המשכילים והמלומדים ביותר, הוא מעולם לא נחשב מקצוע פשוט. וגם אותם אינספור ספרים לא יספיקו כדי לגרום לנו להבין את המטלות המורכבות שכלולות בו, ושמבין אותן בדרך־כלל כל איכר פשוט; וזאת למרות הזלזול שבו מתייחסים אליו חלק מכותבי חלק מאותם הספרים. לעומת זאת, אין כמעט אף מקצוע הנדסי שלא ניתן להסברה בחוברת בת כמה עמודים. סדרת תולדות האומנויות שמפרסמת כיום האקדמיה הצרפתית למדעים מסבירה כך חלק מאותם המקצועות. חוץ מזה, מקצוע שמשתנה עם כל שינוי במזג האוויר ובתנאים טבעיים אחרים, בוודאי יהיה מורכב יותר ממקצוע שנשאר תמיד אותו הדבר, או כמעט אותו הדבר.

לא רק עבודת החקלאי ומגדל הצאן, אלא גם סוגים רבים אחרים של עבודה כפרית דורשים הרבה יותר מיומנות וידע מרוב המקצועות ההנדסיים. חרש הברזל והפליז עובד עם כלים וחומרים שמתנהגים תמיד אותו הדבר, או כמעט אותו הדבר. החקלאי החורש את האדמה עם סוסים ושוורים, תלוי בכלים שמתנהגים שונה בהתאם לבריאותם, כוחם, ומצב רוחם. גם החומרים שאיתם הוא עובד משתנים בתכיפות דומה ודורשים התייחסות מורכבת באופן דומה. החורש הפשוט, גם אם בדרך־כלל נחשב סמל לאדם טיפש וחסר־השכלה, הוא ברוב המקרים מיומן בעבודה כזאת. הוא אכן פחות מיומן בכישוריו החברתיים לעומת המכונאי החי בעיר. דיבורו וסגנונו גסים הרבה יותר, ולזרים קשה להבין אותו. עדיין, כמי שרגיל לקחת בחשבון גורמים רבים בעבודתו, שכלו לעתים קרובות עדיף על מי שעובד מבוקר עד ערב על מטלה פשוטה אחת או שתיים. עד כמה עדיפים האנשים הפשוטים בכפר על אנשי העיר, את זה יודע כל אחד שמטעם עסקים או סקרנות זכה לבקר בשניהם. אומרים שבסין או בהינדוסתאן, משכורותיהם ומעמדם החברתי של פועלי הכפר גבוהות מרוב האומנים ופועלי התעשייה בעיר. כך היה קורה כנראה בכל מקום אם לא חוקי התאגידים ורוח התאגידים שמונעים את זה.

היתרון של התעשייה העירונית על הכפרית בכל חלקי אירופה לא נגרמת רק מתאגידים וחוקי תאגידים. יש תקנות רבות אחרות שמוסיפות לזה. המכס הגבוה על ייבוא, ובעיקר על מוצרים מיובאים על־ידי סוחרים זרים, כולם מתכנסים לאותה המטרה. חוקי תאגידים מאפשרים לתושבי הערים להעלות את מחיריהם, בלי לדאוג מתחרות מצד בני ארצם. מכסי הייבוא מבטחים אותם מפני תחרות מצד זרים. עליית המחירים הנגרמת מכך ממומנת בסופו של דבר על‏־ידי בעלי אדמות, חקלאים, ופועלים בכפר, שלעתים רחוקות מוחים על הקמת המונופולים האלה. בדרך־כלל אין להם לא רצון ולא יכולת להתאגד ביחד; והרהב וחלקות־הלשון של הסוחרים והתעשיינים משכנעים אותם בקלות שהאינטרס הפרטי שלהם הוא בעצם האינטרס הכללי.

בבריטניה, נראה שהיתרון של התעשיות העירוניות על אלה הכפריות היה גדול יותר בעבר מאשר כיום. משכורות פועלי הכפר מתקרבות לאלה של פועלי הייצור בעיר, ורווחי ההון בענף החקלאות מתקרבים לאלה שבמסחר והתעשייה, בעוד שהם היו אפסיים במאה הקודמת, או בתחילת המאה הנוכחית. אפשר לראות בשינוי הזה תוצאה הכרחית, גם אם מאוחרת, של היחס המועדף של התעשייה העירונית. ההון שנצבר בערים הופך להיות גדול כל‏־כך, שכבר אי אפשר להשיג ממנו את אותם הרווחים באותם הענפים שהיו רווחיים בעבר. לכל תעשיה יש גבול; והגדלת כמות ההון, שמגדילה את התחרות, בהכרח מקטינה את הרווחים. הפחתת הרווחים בעיר מאלצת את ההון לעבור לכפר, שם הוא מעלה את הביקוש לעבודה כפרית, וכך מעלה את השכר. כך ההון מתפשט בכל רחבי הארץ, מושקע בחקלאות, ובכך במידה מסוימת חוזר לכפר אחרי שנלקח ממנו אל העיר. בכל רחבי אירופה רואים את הפיתוח הגדול של אזורי הכפר בעקבות זרימת הון כזאת מהעיר, כפי שאשתדל להראות בהמשך. ובאותו זמן אנסה להסביר, שאומנם מדינות מסוימות השיגו שגשוג רב באופן הזה, זה בכל מקרה תהליך איטי, לא־יציב, חשוף לסכנות רבות, ובכל מקרה מנוגד לכללי ההיגיון הפשוט. בספר השלישי והרביעי של מחקר זה אנסה להסביר עד כמה שאוכל את האינטרסים, הדעות הקדומות, החוקים והמנהגים שיוצרים את התהליך הזה.

נדיר שאנשים שעוסקים באותו המקצוע נפגשים ביחד, גם אם למטרות בידור ושעשוע, בלי שהשיחה מסתיימת באיזושהי קנוניה נגד הציבור, או איזשהו תירוץ להעלאת מחירים. נכון שבלתי אפשרי למנוע פגישות כאלה דרך כל חוק שניתן לאכיפה, או שיהלום את ערכי החירות והצדק. אבל גם אם החוק לא יכול למנוע מאנשים באותו הענף להתאגד ביחד, הוא לא צריך לסייע לפגישות כאלה, ובטח לא לחייב אותן.

תקנה שדורשת מכל העוסקים במקצוע מסוים בעיר מסוימת לרשום את שמם ומקום מגוריהם במאגר מידע ציבורי, מסייעת לפגישות האלה. היא מקשרת בין אנשים שאחרת אולי לא היו מכירים זה את זה, ומסייעת כל אדם שעוסק במקצוע למצוא כל אדם אחר שעוסק בו.

תקנה שמאפשרת לאנשים שעוסקים באותו המקצוע לגבות מיסים זה מזה, כדי לתמוך בעניים, החולים, האלמנות והיתומים שביניהם, נותנת להם עניין משותף לנהל, ובכך מחייבת פגישות כאלה.

תאגיד לא רק שמחייב פגישות כאלה, אלא גם מאפשר לרוב לקבוע חוקים שמחייבים את הכלל. במקצוע חופשי, התאגדות לא יכולה להיווצר אלא בהסכמה של כל העוסקים בו, ומתקיימת רק כל עוד כל אחד מהם רוצה עדיין להישאר חלק ממנה. רוב בתאגיד יכול לקבוע תקנה, מגובה בקנסות, שתגביל את התחרות יותר ביעילות משהייתה יכולה לעשות כל התאגדות מבחירה.

לטענה כאילו תאגידים הם הכרחיים לניהול טוב יותר של הענף אין שום ביסוס. הפיקוח האמיתי שנעשה על כל עובד הוא לא זה של התאגיד, אלא זה של הלקוחות. הדאגה מפני אובדן הלקוחות שלו היא זו שמונעת ממנו לרמות ומתקנת את שגיאותיו. תאגיד שמקשה על כניסת מתחרים חדשים בהכרח פוגע בפיקוח הזה. קבוצה מסוימת של אנשים חייבת לעבוד, ולא משנה אם הם מתנהלים היטב או לא. זו הסיבה לכך שבהרבה ערים מאוגדות בלתי אפשרי למצוא עובדים סבירים, אפילו בכמה מהמקצועות הבסיסיים ביותר. אם תרצה שעבודה כלשהי תיעשה ברמה סבירה, עליך ללכת לפרברים, שם לעובדים אין זכויות יתר ואינם יכולים לסמוך אלא על איכותם האישית. אז תיאלץ להבריח את התוצר לתוך העיר עד כמה שתוכל.

כך, בהגבלת התחרות במקצועות מסוימים למספר נמוך יותר של אנשים מאשר אחרת היו עוסקים בהם, המדיניות הנהוגה באירופה יוצרת אי־שיוויון משמעותי מאוד בין היתרונות והחסרונות של ענפים שונים במשק.

דבר שני – המדיניות באירופה, בניפוח התחרות במקצועות מסוימים למספר גבוה יותר של אנשים מאשר אחרת היו עוסקים בהם, יוצרת אי־שיוויון נוסף, מסוג הפוך, בין היתרונות והחסרונות של ענפים שונים במשק.

ישנם מקצועות שנחשב כל־כך בעיני אנשים שיותר צעירים יפנו אליהם, שלפעמים הציבור ולפעמים אנשים פרטיים הקימו קרנות ומלגות רבות למטרה הזאת, מה שמושך אנשים רבים יותר לאותם המקצועות מאשר אחרת היו פונים אליהם. אני מאמין שבכל המדינות הנוצריות, הכשרתם של רוב אנשי הכנסייה ממומנת באופן הזה. מעטים מאוד מהם מממנים בעצמם את כל הכשרתם. וכך קורה שלאותם המעטים שכן מממנים אותה בעצמם, אותה ההכשרה הארוכה, המייגעת והיקרה לא תמיד תניב להם תוצאה מתאימה, זאת כשהכנסייה כבר עמוסה באנשים, שכדי לקבל עבודה מוכנים לקבל שכר נמוך בהרבה ממה שהיה נדרש לפיצוי על הכשרה כזאת; ובתחרות מסוג כזה, העניים זוכים בחלקם של העשירים. לא יהיה הולם להשוות כומר לבעל מלאכה פשוטה; אבל את שכרו של הכומר ניתן בהחלט לראות כבעל אופי דומה לזה של בעל מלאכה עצמאי. לשניהם משלמים לפי חוזה מיידי שהם משיגים עם המעסיקים שלהם. עד אמצע המאה הארבע־עשרה, חמישה מַרְכִּים, בעלי כמות מתכת כסף מקבילה לעשרה פאונד במטבעות מודרניים, היו התשלום המקובל לכומר קהילתי, כפי שניתן לראות בתקנות של כמה מועצות לאומיות שונות. באותו הזמן, ארבעה פני ביום, מקביל בכמות הכסף לשילינג אחד בימינו, הוגדר כשכרו של סתת אומן; ושלושה פני ביום, מקביל לתשעה פני מודרניים, כשכר סתת עצמאי (ראו בתקנת העובדים, 25, מהדורה 3). מכאן ששני בעלי המלאכה, בהנחה שהייתה להם תעסוקה קבועה, הרוויחו הרבה יותר מהכומר. הסתת האומן, בהנחה שהיה מובטל במשך שליש מהשנה, היה עדיין מרוויח שכר זהה. בשנה ה 12 למלכה אן הוכרז ש"מכיוון שמחסור במשכורות ופיצוי לכמרים הביאו להזנחת השירותים הרוחניים במספר מקומות, ניתנת לבישוף הסמכות להקצות, בכתב ידו ובחותמו, קצבה מסוימת שלא תעלה על חמישים ולא תפחת מעשרים פאונד בשנה". ארבעים פאונד בשנה הוא כיום שכר טוב מאוד לכומר קהילתי; ולמרות אותה החלטת פרלמנט, בקהילות רבות השכר עדיין נמוך מעשרים פאונד בשנה. יש בלונדון סנדלרים עצמאיים שמרוויחים ארבעים פאונד בשנה, וקשה למצוא עובד חרוץ מכל סוג שהוא באותה העיר שלא מרוויח יותר מעשרים. לעתים קרובות גם פועלים פשוטים בהרבה אזורים כפריים מרוויחים עשרים פאונד. בכל פעם שהחוק מנסה להסדיר את השכר של פועלים כלשהם, הוא תמיד מנסה להוריד אותו ולא להעלות. אבל במקרים רבים ניסה החוק להעלות את שכר הכמרים, ובשם כבוד הכנסייה, לאלץ את ראשי הקהילה לתת להם יותר משכר הרעב שהם עצמם עלולים להסכים לו. ובשני המקרים, נראה שהחוק היה כושל באותה המידה, ומעולם לא העלה את שכר הכמרים או הוריד את שכר הפועלים כפי שתוכנן; כי החוק מעולם לא היה מסוגל למנוע מאלה להסכים לקבל פחות מהשכר החוקי המותר להם, בעקבות העוני הקשה שלהם והתחרות הקשה הניצבת מולם, ולא למנוע מאלה לקבל יותר, בעקבות התחרות בין המעסיקים שקיוו להרוויח מהעסקתם.

הכנסייה שומרת על כבודה עם חלקות האדמה הגדולות ושאר טובות הנאה שהיא מקבלת, למרות העוני של כמה מחבריה הזוטרים. הכבוד הניתן למקצוע הכמורה גם מפצה חלקית על השכר העלוב שהם זוכים לו. למעשה באנגליה, ובכל המדינות הקתוליות, מזלה של הכנסייה עוד גדול יותר מההכרח. נוכל לראות בדוגמאות כמו סקוטלנד, ז'נבה, וכנסיות פרוטסטנטיות אחרות, שבמקצוע מכובד כל־כך, שקל כל־כך לקבל אליו הכשרה, משכורות נמוכות עוד יותר יספיקו למשוך מספיק אנשים מלומדים והגונים לשורות הכנסיה.

במקצועות בלי חלקות אדמה, כמו משפטים ורפואה, אם שיעור דומה מהאנשים היו מוכשרים אליהם על חשבון הציבור, התחרות במהרה תעלה לרמה שגרום למשכורות לצנוח. בשלב הזה אולי לא יהיה שווה יותר לאף אחד לשלוח את בנו למקצועות האלה על חשבונו. המקצועות יהפכו להיות מורכבים אך ורק מאלה שהוכשרו אליהם על חשבון הציבור, ואותם עובדים ייאלצו להסתפק במשכורות רעב, במה שיהפוך להתדרדרות מוחלטת של מקצועות המשפטים והרפואה, המכובדים כל־כך כיום.

אותם אנשים בלתי־מצליחים המכונים אנשי רוח, נמצאים כיום בערך באותו המצב שעורכי־הדין והרופאים היו כנראה מגיעים אליו בנסיבות שהוזכרו בפסקה הקודמת. בכל רחבי אירופה, רובם הוכשרו עבור הכנסיה, אבל נחסמו מסיבה כזו או אחרת מכניסה לשורותיה. כך שברובם, הם הוכשרו על חשבון הציבור; והם רבים כל־כך, שמחיר עבודתם יורד לרמה של קיום בסיסי בקושי.

לפני המצאת הדפוס, התעסוקה היחידה שהיה יכול איש רוח להשיג הייתה הוראה, באופן פרטי או ציבורי, כלומר בהעברת הידע המעניין והשימושי שהוא צבר לאנשים אחרים. וזהו בוודאי מקצוע מכובד יותר, מועיל יותר, ובדרך־כלל אפילו רווחי יותר מאותו העיסוק של כתיבה עבור הוצאת ספרים, עיסוק שאיפשרה המצאת הדפוס. הזמן, ההשקעה, הלימוד, והשכל הנדרשים לאדם כדי להפוך למורה טוב למדעים לא נופלים מאלה שנדרשים לעורכי־הדין והרופאים הטובים ביותר. אבל השכר הנפוץ למורה טוב לא מתקרב אפילו לזה של עורך־הדין או הרופא, כי במקרה הראשון המקצוע עמוס בעוסקים שהוכשרו על חשבון הציבור, ובשני האחרים מעט מאוד אנשים הוכשרו שלא על חשבונם. כך שהמשכורת הנפוצה למורים, פרטיים וציבוריים, גם אם נראית נמוכה, הייתה בוודאי נמוכה עוד יותר אם הייתה חשופה גם לתחרות מצד אותם אנשי רוח מסכנים, שכיום כותבים עבור תשלום ואינם מהווים תחרות בענף ההוראה. לפני המצאת הדפוס, איש רוח וקבצן היו כמעט מושגים זהים. ראשי האוניברסיטאות השונות, באותו הזמן, נראה שנהגו לספק רשיונות קבצנות לסטודנטים שלהם.

בימי קדם, לפני שהוקמו אותן הקרנות והמלגות למימון הכשרת המסכנים למקצועות הרוח, נראה ששכר המורים הטובים היה גבוה בהרבה. אִיסוֹכְּרַתֶּס, במכתבו נגד הסופיסטים, נוזף במורים של תקופתו על חוסר העקביות שלהם. "הם מפזרים הבטחות מופלאות לתלמידיהם", הוא אומר, "ומתיימרים ללמד אותם להיות חכמים, מאושרים, וצדיקים; ובתמורה לשירות חשוב כל־כך, הם דורשים שכר מסכן בן ארבע או חמש מינות". "אנשים שמלמדים על חוכמה", הוא ממשיך, "אמורים להיות חכמים בעצמם; אבל אדם שמציע עסקה כזאת במחיר כזה, בבירור עושה מעשה שטות". הוא בבירור לא מנסה להגזים במשכורת שהוא מתאר; אנחנו יכולים להיות בטוחים שהמחיר לא היה נמוך יותר ממה שהוא מציג. ארבע מינות מאז שוות שלושה־עשר פאונד, שישה שילינג וארבעה פני; חמש מינות שוות שישה־עשר פאונד, שלושה־עשר שילינג וארבעה פני. מכאן שלא פחות מהסכום הגדול מבין השניים האלה היה השכר הממוצע למורים המובילים באתונה באותה התקופה. איסוכרתס עצמו דרש עשר מינות, כלומר 33 פאונד, שישה שילינג ושמונה פני מכל תלמיד. כשלימד באתונה, אומרים שהיו לו מאה תלמידים. ממה שאני מבין, מדובר על מספר התלמידים שהוא לימד בבת אחת, או שנכחו במה שהיינו מכנים כיום קורס אחד בן כמה הרצאות; ומספר התלמידים לא נראה בלתי־סביר לעיר גדולה וחשובה כל־כך, ומורה מפורסם כל־כך, שגם לימד את מה שהיה באותו הזמן הנושא הפופולרי ביותר, רטוריקה. אם כך, מסתמן שהוא הרוויח על כל קורס אלף מינות, כלומר 3335 פאונד, שישה שילינג ושמונה פני. בהתאם, אומר במקום אחר פְּלוּתַּרְכוֹס, שאלף מינה היו הדִּידַּכְּתְּרוֹן שלו, כלומר המחיר הרגיל שהוא גבה על לימוד. נראה שמורים מפורסמים רבים אחרים באותה התקופה צברו הון רב. גּוֹרְגִּיאַס תרם למקדש בדלפי פסל של עצמו מזהב טהור. סביר להניח שלא בגודל טבעי. סגנון החיים שלו, כמו גם של הִיפִּיאַס ופְּרוֹתַּגּוֹרַס, שני מורים מפורסמים נוספים מאותה התקופה, מתואר על ידי אפלטון כמפואר, עד כדי ראוותני. גם על אפלטון עצמו נאמר שסגנון החיים שלו היה מפואר למדי. אחרי ששימש כמורה פרטי לאלכסנדר מוקדון, וזכה לשכר נדיב, כידוע, גם ממנו וגם מאביו פיליפוס, אפלטון בחר עדיין לחזור לאתונה ולהמשיך ללמד בבית־הספר שלו. מורים למדעים בימיו היו כנראה פחות נפוצים מאשר בדור או שניים אחריו, כשהתחרות כנראה התגברה והורידה גם את השכר וגם את הכבוד שהם זכו לו. עדיין, המובילים מביניהם כנראה תמיד נהנו מכבוד ויוקרה הרבה מעבר לכל העוסקים במקצוע דומה בימינו. האתונאים שלחו את כַּרְנֵאַדֶּס האקדמי ודְּיוֹגֶּנֶס הסטואי כשגרירים לרומא; אומנם באותו הזמן אתונה כבר לא נהנתה מהפאר שהיה לה בעבר, אבל הייתה עדיין רפובליקה עצמאית וחשובה.

כרנאדס, אגב, היה בבלי מלידה; ובהתחשב בכך שלא היו כאתונאים קנאים נגד מינוי זרים למשרות ציבוריות, אפשר להסיק שההערכה אליו הייתה עצומה.

אי־השיוויון הזה, בסך־הכול, אולי תורם לציבור יותר משמזיק לו. הוא אומנם מדרדר את מקצוע המורה הציבורי; אבל המחיר הזול של הכשרת אנשי־רוח הוא בוודאי יתרון שמפצה בקלות על החסרון הקל הזה. הציבור גם היה אולי מרוויח יותר אם רמתם של אותם בתי הספר שמלמדים אותם הייתה טובה יותר משהיא כרגע ברוב חלקי אירופה.

דבר שלישי: המדיניות באירופה, בכך שהיא חוסמת את התנועה החופשית של עובדים ושל הון, גם מענף לענף וגם ממקום למקום, יוצרת במקרים מסוימים אי־שיוויון מטריד בין היתרונות והחסרונות של ענפים שונים.

חוק החונכויות חוסם את תנועת העובדים מענף אחד לאחר, אפילו באותו המקום. זכויות־היתר של התאגידים חוסמים אותה בין מקום אחד לאחר, אפילו באותו הענף.

קורה לעתים קרובות שבענף אחד העובדים זוכים לשכר גבוה, בזמן שבענף אחר העובדים בקושי מרוויחים מספיק לקיום דחוק. ענף אחד מתפתח, ולכן יש בו ביקוש הולך ועולה לעובדים חדשים; הענף השני דועך, ומתאפיין בעודף היצע הולך וגדל של עובדים. שני הענפים האלה יכולים להיות שניהם באותה העיר, לפעמים באותה השכונה, ועדיין לא להיות מסוגלים לעזור אחד לשני. זה יכול להיות תוצאה של חוק החונכויות, או של זה ביחד עם קיום תאגיד. זאת למרות ששני הענפים יכולים להיות דומים כל־כך שהעובדים יוכלו לעבור בקלות מעבודה באחד לאחר, אם לא אותם החוקים האבסורדיים שחוסמים אותם. מלאכת אריגת הפשתן ומלאכת אריגת המשי, לדוגמה, זהות כמעט לגמרי. מלאכת אריגת הצמר היא קצת שונה, אבל ההבדל קטן כל־כך שאורג פשתן או משי יכול להפוך לאורג צמר סביר תוך כמה ימים. מכאן שאם אחד משלושת הענפים האלה היה דועך, העובדים היו יכולים לעבור לאחד מהשניים האחרים שנמצאים במצב טוב יותר; והמשכורות לא היו עולות יותר מדי בענף המשגשג, ולא יורדות יותר מדי בענף הדועך. ענף אריגת הפשתן באנגליה אכן פתוח לכולם; אבל מכיוון שהפשתן לא גדל הרבה ברוב חלקי הארץ, הוא לא יכול לספק פתרון לעובדים בענפים דועכים אחרים, שבכל מקום שבו קיים חוק החונכויות, נאלצים לקבל סיוע ציבורי, או לעבור לעבודה כפועלים פשוטים; עבודה שעם ניסיונם הם מתאימים לה הרבה פחות מלכל עבודת ייצור שדומה לזו שהם רגילים אליה. כך שבדרך־כלל הם בוחרים בסיוע הציבורי.

אותם הדברים שחוסמים את התנועה החופשית של עובדים מענף אחד לאחר, חוסמים באופן דומה את מעבר ההון. כמות ההון שניתנת להשקעה בכל ענף תלויה באופן הדוק במספר העובדים שניתן להעסיק בו. עדיין, חוקי תאגידים חוסמים תנועת הון פחות משהם חוסמים תנועת עובדים. תמיד קל יותר לסוחר עשיר להשיג זכות להשקעה בעיר מאוגדת, מאשר לבעל־מלאכה עני להשיג זכות לעבוד שם.

המחסום שמהווים חוקי תאגידים על תנועת עובדים, לדעתי, קיים בכל רחבי אירופה. זה שנובע מחוקי העוני, עד כמה שאני יודע, קיים רק באנגליה. מדובר בקושי של אדם עני לעבור לגור, או לפחות לקבל אישור לעבוד, בקהילה חוץ מזו שאליה הוא שייך. רק בעלי מלאכה ופועלי ייצור נחסמים על‏־ידי חוקי התאגידים; הקושי בשינוי מקום מגורים חוסם אפילו תנועת פועלים פשוטים. כדאי אולי להקדיש כמה מילים לעלייתה, התפתחותה, ומצבה הנוכחי של אותה הצרה, אולי הגדולה ביותר בכל חוקי אנגליה.

אחרי שהעניים איבדו את מקור הצדקה שבמנזרים עם הריסתם של מנזרי אנגליה, ואחרי כמה ניסיונות כושלים להקל על מצבם אחרי זה, בשנת 43 למלכה אליזבת נחקק שכל קהילה חייבת לדאוג לעניים החיים בה, ופקידים לניהול התהליך ימונו בכל שנה, ויחד עם ראשי הכנסייה, הם יגבו כספים מהקהילה לצורך הזה.

על־פי אותו החוק, הדאגה לעניים הפכה לחובה שהוטלה על כל קהילה. כך הפכה השאלה מי בדיוק נחשב עני בכל קהילה לחשובה במיוחד. אחרי כמה התלבטויות, התשובה ניתנה בשנה ה 13 או ה 14 למלך צ'רלס השני. אז נחקק שמי שחי ארבעים ימים ברצף בקהילה מסוימת ייחשב כתושב שלה; אבל באותו הזמן יוכלו שני שופטים, עם קבלת תלונה מראשי הכנסייה או הפקידים האחראים על העניים, לגרש את התושב לקהילה שבה הוא רשום; זאת אלא אם הוא שכר מקום מגורים בעשרה פאונד לשנה, או נתן ערבויות מספיקות לקהילה, לשיקול דעתם של השופטים.

אומרים שמספר הונאות נעשו במסגרת החוק הזה; פקידי קהילה לפעמים שיחדו את העניים שלהם להתגנב לקהילות אחרות, להסתתר במשך ארבעים ימים, לקבל אישור תושבות, וכך להקל על הקהילה המקורית שלהם. לכן נחקק בשנה הראשונה למלך ג'יימס השני, שארבעים הימים הרצופים יתחילו עם העברת הודעה בכתב לאחד מראשי הכנסייה או הפקידים בקהילה שאליה עבר, שבה מפורט מקום מגוריו ומספר בני משפחתו.

אבל נראה שפקידי הקהילה לא תמיד היו כנים כלפי הקהילה שלהם, ולא רק כלפי קהילות אחרות; לפעמים הם הרוויחו מהסתננויות כאלה, קיבלו את ההודעה ולא עשו איתה שום דבר. מכיוון שלכל אדם בקהילה היה אמור להיות אינטרס למנוע עד כמה שאפשר הסתננויות כאלה, בשנה השלישית למלך ויליאם השלישי נחקק שארבעים הימים האלה יתחילו עם פרסום הודעה בכתב ביום ראשון בכנסייה, מיד אחרי התפילה.

"אחרי הכול", אומר דוקטור ברן, "קבלת אישור תושבות כזה ארבעים ימים אחרי פרסום בכתב הוא מקרה נדיר; החוקים האלה מיועדים לא לסיוע בקבלת אישורים כאלה, אלא במניעת כניסת אנשים בסוד לקהילה; הפרסומים האלה רק מפעילים לחץ על הקהילה לגרש את האורח. אבל אם מצבו של האורח הוא כזה שלא ברור אם ניתן לגרש אותו או לא, מסירת ההודעה הזאת תאלץ את הקהילה להחליט אם לאפשר לו לקבל אישור, בכך שיתנו לו להישאר בקהילה ארבעים ימים ללא התערבות, או שיגרשו אותו כדי למנוע ממנו את הזכות".

וכך, החוק הפחית כמעט לאפס את סיכויו של אדם עני לעבור למקום חדש בדרך הישנה, כלומר במגורים לארבעים ימים. למרות זאת, לא נראה שהוא מונע לחלוטין מאנשים בני קהילה אחת לעבור לאחרת; הוא מונה ארבע דרכים שבהן ניתן להשיג תושבות במקום חדש בלי פרסום הודעה. הראשונה היא תשלום מיסי קהילה; השני הוא היבחרות למשרה ציבורית שנתית בקהילה, ושירות בה במשך שנה; השלישית, מעבר חונכות בקהילה; הרביעית, עבודה שכירה באותה הקהילה במשך שנה. אף אחד לא יוכל לקבל תושבות באחת משתי הדרכים הראשונות אלא בהסכמת כל חברי הקהילה, במיסויו או בבחירתו למשרה ציבורית; ואנשי הקהילה יודעים היטב את המשמעות של קבלת חבר חדש שאין לו שום אמצעים לפרנסתו פרט לכושר העבודה שלו.

אף אדם נשוי לא יוכל לקבל תושבות באחת משתי הדרכים האחרונות. שוליות כמעט לעולם אינם אנשים נשואים; ומוגדר בחוק שאדם נשוי לא יוכל לקבל תושבות מעבודה שכירה בת שנה. התוצאה העיקרית של חקיקת אפשרות התושבות באמצעות עבודה שנתית הייתה שנעלם כמעט לגמרי מוסד העבודה השנתית, שפעם היה מקובל כל־כך באנגליה שעד היום, אם לא מסוכם פרק זמן מפורש, מובן על־פי החוק שהעבודה היא לשנה. אבל מעסיקים לא תמיד מעוניינים לספק לעובד שלהם תושבות באופן הזה; ועובדים לא תמיד מעוניינים לקבל עבודה כזאת, כי כל תושבות חדשה מבטלת את התושבות הקודמת, כך שהם עלולים לאבד את זכויותיהם במקום הלידה שלהם, כשעדיין חיים שם הוריהם וקרוביהם.

ניתן לראות שאף עובד עצמאי, פועל פשוט או בעל‏־מלאכה, לא צפוי לקבל אישור תושבות על־ידי חונכות או עבודה שכירה. מכאן שכל עובד כזה שמגיע לקהילה חדשה, לא משנה כמה בריא וחרוץ הוא, צפוי להיות מגורש בהחלטה שרירותית של כל ראש כנסייה או פקיד קהילתי, אלא אם שכר מקום מגורים בעשרה פאונד לשנה, אפשרות בלתי סבירה עבור אדם שאין לו אמצעים מעבר לכושר העבודה שלו, או שיוכל לספק ערבויות לקהילה שייחשבו מספיקים לדעת שני שופטים.

אילו ערבויות יספיקו לכך, זו אומנם החלטה שלהם; אבל יהיה מדובר על לא פחות משלושים פאונד, מכיוון שנחקק במפורש שרכישת נכס בשווי פחות משלושים פאונד לא יספיק לקבלת אישור תושבות, ולא יספיק כערבות לקהילה. אבל שלושים פאונד הם סכום שכמעט אף אדם שמתפרנס רק מכושר עבודתו לא יוכל לספק; ולעתים קרובות נדרשים סכומים גבוהים הרבה יותר.

כדי להחזיר במידה מסוימת את התנועה החופשית של עובדים שנחסמה על־ידי החוקים האלה, הומצאו התעודות. בשנה השמינית או התשיעית למלך ויליאם השלישי, נחקק שאם אדם מספק תעודה מהקהילה הקודמת שלו, חתומה על־ידי ראשי הכנסייה שם ופקידי הקהילה, ומאושרת על־ידי שני שופטים, הקהילה האחרת תחויב לקבל אותו. לא יהיה ניתן לגרש אותו רק בגלל הסיכוי שיהפוך להיות נתמך סעד, אלא רק אם הפך בפועל לנתמך סעד; ובמקרה כזה ההוצאות על סיעודו וגירושו ייפלו על הקהילה שחתמה על התעודה. וכדי לספק ביטחון מוחלט לקהילת היעד של אדם כזה, נחקק גם שהוא לא יקבל תושבות בשום צורה פרט לשכירת מקום מגורים בעשרה פאונד לשנה, או שירות במשרה ציבורית למשך שנה; כלומר לא בפרסום הודעה, לא בעבודה שכירה, לא בחונכות ולא במיסי קהילה. בשנה ה 12 למלכה אן, נחקק גם שמשרתים או שוליות של אדם כזה לא יקבלו תושבות בקהילה שאליה הגיע עם התעודה הזאת.

עד כמה ההמצאה הזאת שיקמה את התנועה החופשית של עובדים שנחסמה על־ידי החוקים הקודמים, אפשר לראות מהאבחנה החדה של דוקטור ברן. "ניתן לראות בבירור", הוא אומר, "שיש סיבות רבות ומגוונות לדרישת תעודות מאדם שרוצה להשתקע במקום כלשהו; כלומר, שהם יקבלו תושבות לא דרך חונכות, לא דרך עבודה שכירה, לא דרך הודעה ולא דרך מיסי קהילה; שהם לא יספקו תושבות לשוליות או משרתים; שאם הם יהפכו נתמכי סעד, יהיה ידוע לאן לגרש אותם, ואותה הקהילה תהיה אחראית על הגירוש ועל הסעד באותו הזמן; ושאם הם יחלו ולא יהיה ניתן לגרשם, הקהילה שחתומה על התעודה תהיה אחראית לטיפול בהם; כל אלה אינם אפשריים בלי תעודה. ואותן הסיבות יביאו לכך שקהילות לא יספקו תעודות במקרים רגילים; הרי יש סיכוי סביר שהם יקבלו את בעל התעודה מחדש, במצב גרוע יותר". נראה שהמסקנה מהאבחנה הזאת היא שקהילת היעד תמיד תדרוש תעודות, וקהילת המקור לעתים רחוקות מאוד תסכים לספק אותן. "יש בעיה מסוימת בעניין התעודות", אומר אותו הסופר הנבון, בספרו על תולדות חוקי העוני, "בכך שניתנת בידי פקיד הקהילה הסמכות לכלוא אדם לכל חייו, לא משנה כמה קשה לו לחיות באות המקום שבו לצערו קיבל אישור תושבות, וכמה טוב יכול להיות לו במקום אחר".

למרות שתעודה לא נושאת בתוכה כל עדות על התנהגות טובה, או על כל דבר חוץ מכך שאותו האדם שייך לאותה הקהילה שאליה הוא אכן שייך, יש זכות מלאה לפקידי הקהילה לסרב לספק אותה. הוגשה בעבר עתירה לבית המשפט לאלץ את ראשי הכנסייה ופקידי הקהילה לחתום על תעודה; אבל בית המשפט דחה את העתירה כרעיון מוזר.

חוסר השוויון הגדול במחיר העבודה שאנו רואים לעתים קרובות באנגליה, בין מקומות לא מאוד רחוקים זה מזה, נגרם כנראה על־ידי המכשול שמעמיד חוק התושבויות בפני אנשים עניים שרוצים להעביר את עבודתם מקהילה אחת לאחרת ללא תעודה. אדם רווק, בריא וחרוץ, לפעמים יכול בקושי להסתדר בלי תעודה; אבל אם אדם עם אישה וילדים ינסה את אותו הדבר, הוא ללא ספק יגורש; ואם אותו הרווק יתחתן, כנראה יגורש גם הוא. לכן, מחסור בעובדים בקהילה אחת, לא תמיד יכול להתאזן עם עודף עובדים בקהילה אחרת, כפי שקורה בלי בעיה בסקוטלנד, ואני מאמין שכך גם בכל מדינה אחרת שלא מערימה קשיים על תושבות. באותן המדינות, אולי השכר לפעמים עולה קצת סביב כל עיר גדולה, או במקום אחר עם ביקוש גדול לעובדים, ויורד בהדרגה כשמתרחקים מאותם המקומות, עד שחוזרים לרמת השכר הנהוגה באזורים הכפריים; אבל עדיין, לא נראה שם את אותם ההבדלים הפתאומיים בין מקומות שכנים כפי שקורה באנגליה, שם לעתים קרובות קשה יותר לאדם עני לחצות את הגבול המלאכותי של הקהילה, מאשר לחצות רכס הרים או גבולות טבעיים אחרים שלפעמים מפרידים בין רמות שכר שונות במדינות אחרות.

גירוש אדם שלא ביצע עבירה מהקהילה שבה בחר לגור, הוא הפרה ברורה של החירות והצדק הטבעיים. אבל העם האנגלי, אומנם קנא לחירותו, אבל כמו העם ברוב המדינות, לעולם לא ממש מבין מה משמעות אותה החירות, ובמשך יותר ממאה שנים הרשה לעצמו לסבול תחת הדיכוי חסר התקנה הזה. אומנם אנשים בעלי שכל כבר מחו על חוק התושבויות, אבל הוא מעולם לא עמד מול מחאה ציבורית אמיתית, כמו זאת שנראתה נגד הנפקת הצווים הכלליים, מנהג מגונה ללא ספק, אבל לא כזה שצפוי ליצור דיכוי כללי של האוכלוסייה. אין כמעט אדם עני באנגליה, הייתי משער, שמגיע לגיל ארבעים ולא מצא את עצמו מתישהו בחייו מדוכא על־ידי אותו חוק התושבויות האווילי.

אסיים את הפרק הארוך הזה עם האבחנה, שלמרות שבימי קדם היה נהוג לקצוב שכר, קודם בחוקים כלליים שתקפים לכל הממלכה, ואז בתקנות פרטיות של שופטים בכל מחוז, כיום שני אלה כבר לא קיימים. "עם ניסיון בן יותר מארבע מאות שנים", אומר הדוקטור ברן, "נראה שהמשכורות הודפות כל ניסיון לפקח עליהן, ושטבען הבסיסי מונע את זה; כי אם כל העוסקים במקצוע כלשהו יקבלו את אותו השכר, לא תהיה כל שאפתנות, כל מקום לחריצות או חדשנות".

ועדיין, מופיעים לפעמים חוקים בפרלמנט שמנסים לפקח על המשכורות בענפים מסוימים ובמקומות מסוימים. כך בשנה השמינית למלך ג'ורג' השלישי, נאסר תחת קנסות כבדים על כל החייטים האומנים בלונדון, ועד חמישה מיילים מסביבה, לספק לעובדיהם יותר משני שילינג ושבעה וחצי פני ליום, ועל עובדיהם לקבל יותר מזה, אלא במקרה של אבל לאומי. בכל פעם שהפרלמנט מנסה לפקח על היחסים בין מעסיקים ועובדיהם, חברי הפרלמנט הם מהמעסיקים. כך שאם החוק פועל לטובת העובדים, הוא תמיד הוגן ושיוויוני; אבל זה לא תמיד המצב כשהחוק הוא לטובת המעסיקים. כך לדוגמה החוק שמחייב את המעסיקים במספר ענפים לשלם לעובדיהם בכסף, ולא בסחורה, הוא הוגן ושיוויוני. הוא לא מטיל מגבלה ממשית על המעסיקים. רק דורש מהם לשלם בכסף את מה שהם טענו שהם משלמים, אבל לא תמיד שילמו בפועל, בסחורה. זהו חוק שפועל למען העובדים; אבל החוק מהשנה השמינית לג'ורג' השלישי, הוא חוק לטובת המעסיקים. כשמעסיקים מתאגדים ביחד להפחתת שכר העובדים, הם לעתים קרובות מתחייבים לא לשלם יותר משכר כלשהו, תחת איום בקנס. כשעובדים מתאגדים באותו האופן ומתחייבים לא להסכים לפחות משכר כלשהו, תחת איום בקנס, הם נענשים בכבדות על־ידי החוק; ואם החוק היה הוגן, המעסיקים היו נענשים באופן דומה. אבל החוק מהשנה השמינית של ג'ורג' השלישי דורש במפורש את אותה ההסכמה שהמעסיקים מנסים לפעמים לארגן בעצמם. תלונות העובדים, שהחוק יוצר מצב שווה בין הטובים והחרוצים ביותר לבין העובדים הרגילים, נראות מוצדקות לחלוטין.

גם בימי קדם היה נפוץ לנסות לפקח על רווחי הסוחרים ואנשי עסקים אחרים, על־ידי פיקוח על מחירי הסחורות. הפיקוח על מחיר הלחם הוא, עד כמה שידוע לי, השארית היחידה שעוד נותרה מאותו המנהג. כשקיים תאגיד יכול אולי להיות מוצדק לפקח על המחיר על מוצרי יסוד; אבל בלי תאגיד, התחרות החופשית תפקח עליו טוב יותר מכל חוק. את האמצעים לפיקוח על מחיר הלחם, שנקבעו בשנה ה 31 למלך ג'ורג' השני, לא ניתן ליישם בסקוטלנד בגלל פגם בחוק, שדורש התערבות של פקיד השוק, משרה שלא קיימת בסקוטלנד. אותו הפגם לא תוקן עד השנה השלישית למלך ג'ורג' השלישי. היעדר הפיקוח על מחיר הלחם לא גרם שום בעיה נראית לעין; והנהגת הפיקוח במקומות שבהם הוא לא היה בעבר לא סיפקה שום יתרון הגיוני. אבל ברוב הערים בסקוטלנד, ישנם תאגידי אופים שדורשים זכויות־יתר, אם כי הן לא ניתנות באופן קפדני. היחס בין גובה המשכורות ורווחי ההון בין ענפים שונים במשק, נראה שלא מושפע הרבה מעושר או עוני, כפי שכבר תואר, או מהשגשוג או הדעיכה של הכלכלה. אותם ההבדלים בעושר הלאומי, גם אם משפיעים על גובה המשכורות והרווחים באופן כללי, משפיעים עליהם באופן שווה בכל הענפים השונים. היחס ביניהם חייב להישאר קבוע, ולא ישתנה, לפחות באופן יציב, בעקבות שינויים כאלה.