דף זה הוא חלק מתרגום "עושר האומות" מאת אדם סמית, מתורגם לעברית על־ידי שי שפירא. לפרטים נוספים לחצו כאן.
דמי שכירות, כלומר המחיר המשולם עבור הזכות לשימוש באדמה, הם באופן טבעי הסכום הגבוה ביותר שהשוכר יכול לשלם תחת הנסיבות הנוכחיות של האדמה. בקביעת תנאי השכירות, בעל האדמה שואף להשאיר לשוכר חלק מהיבול שלא יעלה על ההכרחי למימון הזרעים, העובדים, בעלי־החיים וכלי־העבודה, בנוסף לרווחים המקובלים לחקלאות באותו האזור. זה כמובן יהיה הסכום הנמוך ביותר שהשוכר יכול להסכים לו, בלי שירגיש מפסיד, ובעל־האדמה באופן כללי לא מעוניין לתת לו יותר. כל חלק מהיבול, או באופן שקול, כל חלק ממחיר היבול, שנשאר מעבר לאותו הסכום, בעל־האדמה ירצה כמובן להשאיר לעצמו כדמי שכירות על האדמה, כלומר שאלה יהיו הגבוהים ביותר שהשוכר יכול לשלם תחת הנסיבות הנוכחיות של האדמה. נכון שלפעמים נדיבות, או לעתים קרובות יותר טיפשות, מצד בעל האדמה, גורמת לו להסכים לסכום נמוך יותר; ולפעמים, גם אם לעתים רחוקות יותר, טיפשות מצד השוכר גורמת לו להסכים לסכום נמוך יותר, כלומר בעצמו להסתפק ברווחים מעטים יותר מהמקובל באזור. אותו הסכום עדיין ייחשב דמי השכירות הטבעיים, כלומר הסכום שבה טבעי שהאדמה תושכר.
ניתן לחשוב שדמי שכירות האדמה הם לעתים קרובות לא יותר מרווח סביר או ריבית עבור ההון שמספק בעל האדמה, בדמות הפיתוחים על האדמה. אין ספק שזה נכון חלקית במקרים מסוימים; ואולי לעולם לא יותר מחלקית. בעל האדמה ידרוש דמי שכירות גם על אדמה שאיננה מפותחת, והריבית או הרווח המצופה על הפיתוח יבואו בנוסף לדמי השכירות המקוריים. אותו הפיתוח גם לא תמיד נעשה על חשבון בעל האדמה; לפעמים השוכר הוא שמממן אותו. ועדיין, כשמגיעה עת חידוש החוזה, בעל האדמה ידרוש דמי שכירות גבוהים יותר על האדמה המפותחת כאילו הוא זה שאחראי לכך.
לפעמים ידרוש בעל האדמה דמי שכירות על אדמה שבכלל איננה ניתנת לפיתוח. קלפ הוא סוג של אצה, שכששורפים אותה מתקבל סוג של מלח אלקלי, שמשמש לייצור זכוכית, סבון, וכמה דברים אחרים. הוא גדל בכמה אזורים בבריטניה, בעיקר בסקוטלנד, רק על סלעים שנמצאים בדיוק בגובה פני המים בגאות; ייצורו מעולם לא התגבר באמצעות פיתוחים חדשים. למרות זאת, בעל אדמה שבשטחו קיים חוף קלפ כזה, ידרוש עבורו דמי שכירות בדיוק כאילו היה מדובר בשדה חיטה.
בים סביב האי שֶׁתְּלַנְד ניתן למצוא שפע דגים מעל לממוצע, מה שמספק חלק גדול מפרנסת התושבים. אבל, כדי להרוויח מתוצרת הים, הם חייבים לגור על האדמה בסביבת הים. אז דמי השכירות על אותה האדמה מבוססים לא רק על מה שניתן להפיק מאותה האדמה, אלא גם על מה שניתן להפיק מהים. דגי הים מהווים חלק מדמי השכירות, וזה אחד המקרים הבודדים שבהם דמי שכירות מהווים חלק ממחיר הדגים.
אם כך – דמי שכירות, כלומר הסכום המשולם עבור זכות השימוש באדמה מסוימת, הם באופן טבעי מונופול. אין לסכום שום קשר לפיתוחים כאלה ואחרים שעשה בעל האדמה על האדמה, או לסכום שהוא יכול להרשות לעצמו לקחת, אלא רק לסכום שהשוכר יכול להרשות לעצמו לתת.
סחורה מתוצרת האדמה יכולה להגיע לשוק רק אם המחיר הנפוץ שישולם עבורה יספיק לפיצוי על ההון שמשמש לגידולה, בנוסף לרווחים בגובה מקובל. אם המחיר המקובל גבוה יותר מזה, העודף יגיע באופן טבעי לדמי שכירות האדמה. אם לא, גם אם הסחורה תגיע לשוק, היא לא תממן כל דמי שכירות לבעל האדמה. אם המחיר גבוה יותר או לא, זה תלוי בביקוש.
יש חלקים מסוימים מתוצרת האדמה שבהם הביקוש תמיד יהיה כזה שיספק מחיר גבוה יותר מהנדרש להבאת הסחורה לשוק; ויש אחרים שבהם אולי כן ואולי לא. במקרה הראשון תמיד ישולמו דמי שכירות לבעל האדמה. במקרה השני לפעמים כן ולפעמים לא, בהתאם לנסיבות.
מכך ניתן לראות שדמי שכירות נכנסים לחישוב מחיר הסחורות באופן שונה ממשכורות ורווחי הון. משכורות או רווחים, אם הם גבוהים או נמוכים, גורמים למחירים להיות גבוהים או נמוכים בהתאם; דמי שכירות גבוהים או נמוכים, לעומת זאת, נגרמים כתוצאה ממחירים גבוהים או נמוכים. זה בגלל שמשכורות ורווחי הון, גבוהים או נמוכים, חייבים לשלם כדי להביא את הסחורה לשוק. דמי שכירות ישולמו בהתאם למחיר שבו נמכרה הסחורה.
הפרק הזה יחולק לשלושה חלקים: חלק ראשון, אותם החלקים מתוצרת האדמה שתמיד מספיקים לדמי שכירות כלשהם; חלק שני, על אלה שלפעמים מספיקים ולפעמים לא; וחלק שלישי, על השינויים הנובעים מפיתוחים שונים באדמה והשפעתם עם היחס בין הערך של אותם שני סוגי תוצרת, והיחס ביניהם לבין סחורה מתוצרת התעשייה.
חלק א': אודות תוצרת האדמה שתמיד מספקת דמי שכירות
בני אדם, כמו כל בעלי החיים, מתרבים בהתאם לכמות המשאבים העומדים לרשותם; בהתאם, תמיד יהיה ביקוש כזה או אחר לאוכל. עם אוכל תמיד נוכל לרכוש כמות כזו או אחרת של עבודה, ותמיד נוכל למצוא מישהו שיסכים לעשות איזושהי עבודה כדי להשיג אותו. כמות העבודה שנוכל לרכוש איתו היא לא תמיד גבוהה כמו שהיינו יכולים בתנאים אידיאליים, אבל תמיד נוכל לרכוש איתו כמות העבודה בהתאם למשכורות המקובלות באותו האזור.
אבל אדמה כמעט תמיד מספקת יותר אוכל מהנדרש לתשלום לכל העובדים הנדרשים להבאתו אל השוק, גם בתנאי השכר הנדיבים ביותר. אותו העודף גם יותר ממספיק תמיד לפיצוי על ההון הנדרש להפעיל את אותם העובדים, ואת הרווחים עליו. לכן, תמיד נשאר משהו עבור דמי השכירות לבעל האדמה.
גם הביצות העבשות ביותר בנורבגיה וסקוטלנד מספקות איזשהו מספוא לבעלי החיים, והתרבותם והחלב שהם מספקים לא רק יפצו על העבודה הנדרשת לגידולם, וישלמו רווחים מקובלים לחקלאי, אלא גם יספקו דמי שכירות קטנים לבעל האדמה. דמי השכירות עולים ביחס לאיכות המספוא. כשהאיכות עולה, אותו גודל שטח לא רק שיספיק ליותר בעלי חיים, אלא גם מאפשר צפיפות גדולה יותר ובהתאם פחות עבודה נדרשת לטיפול בהם ולאיסוף התוצרת שלהם. כך בעל האדמה מרוויח פעמיים: גם בהגדלת התוצרת, וגם בהפחתת כמות העבודה הנדרשת להפקת אותה התוצרת.
דמי השכירות תלויים לא רק בפוריות האדמה, לא משנה מה מגדלים בה, אלא גם במיקום שלה, לא משנה מה הפוריות. אדמה בסביבת העיר תניב דמי שכירות גבוהים יותר מאדמה פוריה באותה המידה באזור כפרי נידח. למרות שאין הבדל בכמות העבודה הנדרשת לעיבוד זו לעומת זו, יהיה תמיד הבדל בעלות שינוע הסחורה מהאדמה אל השוק. לכן האדמה צריכה לממן כמות עבודה גדולה יותר; והעודף, שממנו מגיעים גם רווחי החקלאי וגם דמי השכירות לבעל האדמה, יהיה נמוך יותר. אבל באזורים כפריים נידחים, כמו שכבר ראינו, שיעורי הרווח גבוהים בהרבה מבערים הגדולות. לכן נשאר עודף קטן עוד יותר לבעל האדמה.
כבישים טובים, תעלות ונהרות שניתנים לשיט מפחיתים את עלות השינוע, ובכך מקטינים את הפער בין אזורים נידחים לבין האזורים העירוניים. מהבחינה הזאת אלה הם הפיתוחים החשובים ביותר. הם מעודדים את עיבוד האדמות באזורים הנידחים, שהם תמיד רוב שטח המדינה. הם תורמים לעיר בכך שהם שוברים את המונופול של הכפרים שבסביבתה. הם תורמים אפילו לאותם הכפרים: אומנם הם מכניסים מתחרים חדשים לשוק, אבל הם גם פותחים שווקים חדשים לסחורה שלהם. חוץ מזה, מונופול הוא אויב גדול של מנהל תקין – מנהל תקין לעולם לא יכול להתקיים אלא כתוצאה מתחרות חופשית וכללית שמאלצת כל חברה להתנהל היטב למען הישרדותה. לפני פחות מחמישים שנים עתרו כמה מהמחוזות סביב לונדון לפרלמנט נגד הרחבת כבישי האגרה למחוזות הנידחים יותר. אותם מחוזות נידחים, לטענתם, עם המשכורות הנמוכות בהם, יוכלו למכור את החיטה והעשבים שלהם יותר בזול בשוק של לונדון, וכך יורידו את דמי השכירות שלהם ויהרסו את פרנסתם. למרות זאת, מאז דמי השכירות שלהם רק עלו, והחקלאות שלהם רק השתפרה.
שדה חיטה בעל רמת פוריות ממוצעת יפיק הרבה יותר מזון לבני אדם בהשוואה לאחו הטוב ביותר באותו הגודל. אומנם נדרשת יותר עבודה לעבד שדה חיטה, אבל העודף שנשאר אחרי התשלום לעובדים וקניית זרעים חדשים עדיין יהיה גדול בהרבה. כך שאם קילוגרם בשר קצבים אינו שווה יותר מקילוגרם לחם, העודף הנוסף הזה יהפוך לרווח גדול יותר לחקלאי ולדמי השכירות לבעל האדמה. נראה שכך היה בכל מקום בשלבים הראשוניים של החקלאות.
אבל היחס בין ערך הלחם וערך בשר הקצבים משתנה מאוד בין תקופות שונות בתולדות החקלאות. בתחילת ימי החקלאות, השטחים הלא־מעובדים שמילאו את רוב הארץ שימשו כולם לצאן ובקר. במצב כזה יש יותר בשר קצבים מאשר לחם; וכך בענף הלחם התחרות היא החזקה ביותר, והמחיר יהיה הטוב ביותר. בבואנוס איירס, כפי שמספר אולואה, שור ממוצע מתוך עדר של מאתיים או שלוש מאות היה עולה ארבעה ריאל, 21 וחצי פני. הוא לא מציין את מחיר הלחם, כנראה בגלל שלא היה משהו מיוחד להגיד עליו. הוא מספר ששור כמעט לא עולה שם יותר משווי העבודה בלכידתו. אבל חיטה לא גדלה בשום מקום בלי השקעת עבודה משמעותית; ובמדינה שממוקמת על גדול נהר הפְּלָאתַּה, הנהר שבאותו הזמן היה החיבור בין אירופה לבין מכרות הכסף בפּוֹתּוֹסִי, מחיר העבודה יכול להיות זול מאוד. המצב משתנה כשגידול חיטה הופך נפוץ יותר ומתפרס על חלק גדול מהארץ. אז יש יותר לחם מבשר קצבים. התחרות מתהפכת, ומחיר בשר הקצבים עולה מעל מחיר הלחם.
חוץ מזה, עם התרחבות גידול החיטה, השטחים הלא־מעובדים כבר לא יכולים לספק את הביקוש לבשר קצבים. חלק גדול מהשטחים המעובדים נדרשים לגידול והזנת הצאן והבקר; ואז מחירו חייב להספיק לא רק לעבודה הנדרשת לגידול החיות, אלא לפיצוי לחקלאי ולבעל האדמה. בעלי החיים שגדלו בביצות הפראיות ביותר יימכרו עדיין באותו המחיר, ביחס למשקלם ואיכותם ובאותם תנאי שוק, כמו בעלי חיים שגדלו באדמה מעובדת ומושקעת. בעלי אותן הביצות ירוויחו מזה ויעלו את דמי שכירות האדמה שלהם בהתאם למחיר הצאן. לפני פחות ממאה שנים עדיין היו חלקים רבים ברמות סקוטלנד שבהם בשר קצבים היה זול יותר מלחם שעורה. האיחוד פתח את שווקי אנגליה לבשר סקוטי. מחירו כיום הוא כפי שלושה משהיה בתחילת המאה, ודמי השכירות בחלקות אדמה רבות ברמות סקוטלנד עלו פי שלושה או ארבעה מאז. כמעט בכל חלקי בריטניה, קילוגרם בשר קצבים שווה כיום יותר משני קילוגרם לחם לבן מהאיכות הטובה ביותר; ובשנים טובות לפעמים שלושה או ארבעה קילוגרם.
באופן הזה, דרך עיבוד האדמה, דמי השכירות והרווחים מהשטחים הלא־מעובדים נקבעים במידה מסוימת על־ידי דמי השכירות והרווחים מהשטחים המעובדים, ואלה נקבעים על־ידי מחיר החיטה. חיטה היא מוצר שנתי; בשר קצבים הוא מוצר שנדרשות ארבע או חמש שנים לגדל. מכאן שקמ"ר אדמה יפיק כמות נמוכה בהרבה של זה לעומת זה, ועל הכמות הנמוכה יצטרך לפצות מחיר גבוה. אם המחיר יהיה גבוה יותר מהנדרש לפיצוי, יותר שדות חיטה יוסבו לכרי מרעה; ואם המחיר נמוך מדי מהנדרש, חלק מהמרעה יוסב בחזרה לגידול חיטה.
אבל את השיוויון בין דמי השכירות והרווחים בגידול מספוא לעומת חיטה, בין האדמה שתוצרתה היא מזון לבהמות לעומת אדמה שתוצרתה היא מזון לבני־אדם, צריך להבין כמתקיים רק ברוב האדמות המעובדות בארץ גדולה. נסיבות מקומיות יכולות ליצור מצבים שונים מאוד, שבהם דמי השכירות והרווחים מגידול מספוא יכולים להיות גבוהים בהרבה מאלה שבגידול חיטה.
כך, בסביבת עיר גדולה, הביקוש לחלב ולמזון לסוסים לעתים קרובות תורם, יחד עם מחיר בשר הקצבים, להעלאת ערך המספוא מעבר למה שנוכל לכנות היחס הטבעי שלו מול מחיר החיטה. אותו היתרון המקומי מן הסתם לא יוכל להשפיע על מקומות רחוקים יותר.
היו מקרים שבהם מדינות מסוימות הפכו צפופות כל־כך, שכמו עיר גדולה, כל שטח המדינה לא מספיק לגידול המספוא והחיטה הנדרשים לקיום האוכלוסייה. במקרה הזה רוב אדמותיהם מוקדשות לגידול מספוא, הקשה יותר לשינוע ממקומות רחוקים, ואת החיטה המזינה את רוב האנשים ייבאו מארצות אחרות. זה כרגע המצב בהולנד; נראה שכך היה בחלק נכבד מאיטליה בימי פריחת הרפובליקה הרומית. גידול מספוא איכותי, כפי שמצטט קיקרו את קאטו הזקן, היה העיסוק הרווחי ביותר לאחוזה פרטית. מספוא סביר היה במקום השני, מספוא מאיכות ירודה במקום השלישי. חרישת שדה הייתה רק במקום הרביעי. ואכן, גידול חיטה באזור רומא היה כנראה עיסוק לא מומלץ בעקבות חלוקת החיטה הנפוצה לאזרחים, בחינם או במחיר נמוך במיוחד. אותה החיטה הגיעה ממחוזות שנכבשו, שחלק מהם נדרשו, במקום תשלום מיסים רגיל, לספק עשירית מיבולם במחיר קבוע, בערך שישה פני ליחידה, עבור הרפובליקה. המחיר הנמוך שבו סופקה אותה החיטה לאזרחים מן הסתם הצניחה את המחיר של חיטה שהיה ניתן לגדל במחוז לאציו או בסביבת רומא, מה שבוודאי מנע את גידולה שם.
גם באזור פתוח שמוקדש ברובו לגידול חיטה, חלקה קטנה שתוקדש לגידול מספוא לעתים קרובות תניב דמי שכירות גבוהים יותר משדות החיטה שמסביבה. היא תורמת לגידול בעלי החיים המועסקים בגידול החיטה, ודמי השכירות הגבוהים שלה מגיעים לא בדיוק מהתוצרת שלה עצמה, אלא מהחיטה שהיא עוזרת לגדל. אותם דמי שכירות כנראה יירדו בסופו של דבר, אם החלקות בסביבה יגודרו. דמי השכירות הגבוהים הנהוגים כיום על אדמות מגודרות בסקוטלנד כנראה נובעים מהמחסור באדמות מגודרות, וכנראה יירדו כשאותו המחסור ייעלם. היתרון בגידור גדול יותר עבור מספוא מאשר חיטה. הגידור חוסך עבודה בשמירה על הצאן והבקר, ואלה מצדם אוכלים טוב יותר בלי שמפריעים להם השומר וכלבו.
אבל כשאין יתרון מקומי כזה, דמי השכירות והרווחים מגידול חיטה, או כל מזון צמחי אחר של האוכלוסייה, הם הקובעים את דמי השכירות והרווחים מגידול מספוא.
השימוש בעשבים מלאכותיים, בלפת, גזר, כרוב או כל ניסיון אחר להניב משטח אדמה מסוים מספוא ליותר בעלי־חיים משמתקבל מעשב טבעי, יכול קצת להפחית, את גובה מחיר בשר הקצבים ואת ההפרש שלו ממחיר הלחם. ואכן נראה שזה המצב; נראה שלפחות בשווקי לונדון, היחס בין מחיר בשר הקצבים למחיר הלחם נמוך משמעותית ממה שהיה בתחילת המאה.
בנספח לחיי הנסיך הנרי, דוקטור ברץ' סיפק לנו רישום של מחירי בשר קצבים כפי ששולם על־ידי אותו נסיך. נאמר שם שארבעה רבעי שור, במשקל שש מאות ליברות בערך, עלו בדרך־כלל תשעה פאונד ועשרה שילינג, פחות או יותר; כלומר שלושים ואחד שילינג ושמונה פני למאה ליברות. הנסיך הנרי מת בשישי בנובמבר 1612, בגיל 19.
במרץ 1764 הייתה חקירה פרלמנטרית לסיבות ליוקר המחייה באותו הזמן. העיד שם בין השאר סוחר מוירג'יניה שבמרץ 1763 העמיס על ספינתו בשר בקר ב 24-25 שילינג למאה ליברות, מה שנחשב בעיניו מחיר רגיל; ולעומת זאת, באותה השנה היקרה, הוא שילם 27 שילינג על אותה הכמות. אבל אותו המחיר ב 1764 הוא עדיין ארבעה שילינג ושמונה פני פחות מהמחיר הרגיל ששילם הנסיך הנרי; ונזכיר שרק בשר מהאיכות הטובה ביותר נלקח להפלגות ארוכות כאלה.
המחיר ששילם הנסיך הנרי יוצא 3.8 פני לליברה, בסיכום של החלקים המובחרים יותר ופחות; ובמחיר הזה את החלקים המובחרים לא היה אפשר למכור לצרכן בפחות מארבעה וחצי או חמישה פני לליברה.
בחקירה הפרלמנטרית ב 1764, העידו שחלקים מובחרים של בקר מהאיכות הגבוהה ביותר עלו ארבעה או ארבעה וחצי פני לליברה; והפחות מובחרים בדרך־כלל עלו בין שבעה פרתינג עד לשניים וחצי או 2.75 פני. ועל זה הם אמרו שהמחירים עלו בכחצי פני על מחירים רגילים לחודש מרץ. אבל אפילו המחיר הזה הוא עדיין זול משמעותית ממה שנוכל להניח שהיה מחיר רגיל בימי הנסיך הנרי.
בשתים עשרה השנים הראשונות של המאה הקודמת, המחיר הממוצע של חיטה מאיכות מעולה בשוק וינדזור היה פאונד אחד, שמונה עשר שילינג ושלושה וחצי פני עבור תשעי רבעי בושל וינצ'סטר[1]. אבל בשתים עשרה השנים עד וכולל 1764, המחיר הממוצע לאותה כמות של חיטה מאותה האיכות באותו השוק היה שני פאונד, שילינג אחד ותשעה וחצי פני. מכאן נראה שבשתים עשרה השנים הראשונות של המאה הקודמת, החיטה הייתה זולה משמעותית והבשר היה יקר משמעותית בהשוואה לשתים עשרה השנים עד וכולל 1764.
בכל המדינות הגדולות, רוב האדמות המעובדות משמשות או לגידול אוכל לבני־אדם או אוכל לבעלי־חיים. דמי השכירות והרווחים מהאדמות האלה קובעים את דמי השכירות והרווחים בכל האדמות האחרות. אם גידול כלשהו מספק פחות רווח, האדמה תוסב במהרה לגידול חיטה או מספוא; ואם גידול כלשהו מספק יותר, עוד אדמות יוסבו במהרה מחיטה או מספוא לאותו הגידול.
ואכן אותם הגידולים שאו דורשים הוצאה ראשונית גבוהה יותר לפיתוח או הוצאה שנתית גבוהה יותר בעבודה, בדרך־כלל מספקים דמי שכירות גבוהים יותר (במקרה הראשון) או רווחים גבוהים יותר (במקרה השני) בהשוואה לחיטה או מספוא. אבל היתרון הזה לעתים רחוקות מספיק לכסות על ההוצאה הגבוהה יותר.
בגינת שעורה, מטע עצי פרי או גן ירק יהיו בדרך־כלל גם דמי שכירות האדמה וגם רווחי החקלאי גבוהים יותר מבשדה חיטה או מספוא. אבל הכשרת הקרקע לשימושים האלה דורשת הוצאה גבוהה יותר. לכן מגיעים דמי שכירות גבוהים יותר לבעל האדמה. נדרש גם ניהול קפדני יותר. לכן רווחים גבוהים יותר מגיעים לחקלאי. אלה גם גידולים עדינים יותר – לפחות השעורה והפירות. לכן המחיר, פרט לכיסוי אובדנים רגילים, גם צריך לכלול סוג של דמי ביטוח. רמת החיים של אותם המגדלים, החיים בדרך־כלל בעוני ובכל מקרה לא בעושר, יכולה להבהיר לנו שהיזמות המרשימה שלהם בדרך־כלל לא זוכה לתגמול נדיב. כל־כך הרבה עשירים עוסקים בגידול הנפלא הזה כשעשוע פנאי, כך שאין יתרון גדול למי שעוסק בו למטרות רווח. כי אותם האנשים שאמורים היו להיות הלקוחות הטובים ביותר שלהם, מספקים לעצמם את רוב צרכיהם.
נראה שהיתרון שמפיק בעל האדמה מאותם הגידולים מעולם לא היה יותר מהנדרש לפיצוי על ההוצאה המקורית לפיתוח האדמה. בחקלאות עתיקה, נראה שגן ירק מושקה היטב נחשב הגידול השני הכי רווחי אחרי ענבי היין. אבל דמוקריטוס, שכתב על חקלאות לפני כאלפיים שנה, ונחשב על־ידי הקדמונים לאחד מאבות הידע החקלאי, חשב שזה לא גידול מוצלח. הוא טען שהרווחים לא יפצו על עלות קיר האבן; והלבנים (אני משער שהוא התכוון ללבנים מיובשות בשמש) ניזוקות מהגשם ודורשות תחזוקה שוטפת. כּוֹלוּמֶלָּה, שמספר על אותה המלצה של דמוקריטוס, לא סותר אותה אבל מציע פתרון חסכני, הקפת הגן בשיחים קוצניים, שהוא מספר מנסיונו שיוצרים גדר עמידה ובלתי־חדירה; אבל נראה שהשיטה הזאת לא הייתה ידועה בימי דמוקריטוס. פָּלָדְּיוּס מאמץ את המלצתו של כולומלה, שבעבר הוצעה גם על־ידי וארו. אותם המהנדסים העתיקים סברו שההכנסות מגן ירק היו קצת יותר מהנדרש לכיסוי על הוצאות הגידול וההשקיה; במדינות שטופות השמש שבהן הם חיו, היה רצוי אז וגם היום, להשיג גישה לאיזשהו מקור מים שיהיה אפשר להפנות לכל ערוגה בגן. ברוב אירופה כיום נהוג שגן ירק לא מצדיק גדר טובה יותר מזו שהציע כולומלה. בבריטניה, ועוד כמה מדינות צפון־אירופאיות, יש פירות עדינים במיוחד שלא יכולים להבשיל בלי קיר של ממש. לכן באותן המדינות, מחירם כולל את מחיר בניית ותחזוקת אותו הקיר שהם לא יכולים בלעדיו. אותו הקיר אז לעתים קרובות מקיף גם את גן הירק, שכך נהנה מקיר שתוצרתו שלו לא הייתה יכולה לממן בעצמה.
העובדה שכרם שתול ומתוחזק היטב היה החלק הרווחי ביותר בחווה הייתה כנראה מקובלת ללא עוררין בחקלאות העתיקה כמו שהיא כיום, בכל הארצות מגדלות היין. אבל האם שווה לשתול כרם חדש, לא כל חקלאי איטליה הסכימו, כפי שאנחנו למדים מכולומלה. הוא פוסק, כמו כל חובבי החקלאות היצירתית, לטובת שתילת הכרמים החדשים, ומתאמץ להסביר איך בחישוב הרווחים והעלויות מתבהר שזה פיתוח רווחי ביותר. אבל חישובי רווח ועלות כאלה הם לעתים קרובות מפוקפקים, ובחקלאות זה נכון יותר מבכל תחום אחר. אם הרווחים בענף הכרם היו באמת גבוהים כמו שנאמר, אף אחד לא היה מתווכח עם זה. הויכוח נמשך עד היום בארצות גידול היין. הכותבים על חקלאות, וחובבי התחום בכלל, נוטים להסכים עם כולומלה ולתמוך בכרם. בצרפת, נראה מהדאגה של בעלי הכרמים הותיקים ומאמציהם למנוע שתילת חדשים, שאכן יש משהו בטענה ושהעוסקים המקצועיים ביותר בתחום מודעים ליתרון של אותו הגידול בארצם. אבל במקביל ניתן להבין מאותה הדאגה שהרווחיות בענף הכרם לא תשרוד אם תיעלם ההגבלה הממשלתית על גידול חופשי בענף. ב 1731 הם זכו לתקנה מהמועצה שאוסרת גם על גידול כרמים חדשים וגם על שיקום כרמים שהעבודה בהם הופסקה לשנתיים או יותר, בלי אישור מפורש מהמלך, שיינתן רק במקרה של הצהרת מושל המחוז שהוא בדק את האדמה והיא איננה כשירה לכל סוג גידול אחר. התירוץ לאותה התקנה היה מחסור בחיטה ומספוא ועודף ביין. אבל אם באמת היה עודף יין, הוא היה בעצמו מונע, בלי צורך בתקנה מהמועצה, שתילת כרמים חדשים; זאת על־ידי הורדת הרווחים בענף ביחס לרווחים מגידול חיטה ומספוא. ולגבי המחסור לכאורה בחיטה שנגרם מעודף הכרמים, הרי שאין אזור בצרפת שבו מגודלת חיטה היטב כמו במחוזות היין, שם האדמה מתאימה לכך: כך בבורגונדיה, גיאן, או לנגדוק עילית. העובדים הרבים העוסקים בגידול אחד תמיד מעודדים את השני, בכך שהם מגדילים לו את השוק. הקטנת מספר האנשים המסוגלים לממן גידול חיטה זו בוודאי לא דרך טובה לעודד גידול חיטה. כמו אותה המדיניות האמורה לעודד חקלאות על־ידי פגיעה בתעשייה.
אם כך, דמי השכירות והרווח מאותם הגידולים הדורשים השקעה התחלתית גדולה יותר כדי להתאים את הקרקע לגידולם, או הוצאה שנתית גבוהה יותר על הגידול, יהיו לעתים קרובות גבוהים משמעותית מדמי השכירות והרווח על חיטה או מספוא; אבל אם אלה לא מספיק גבוהים כדי לכסות על ההוצאה הגבוהה יותר, בפועל הם יוגבלו עדיין על־ידי דמי השכירות והרווחים של החיטה והמספוא.
לפעמים יכול לקרות שכמות האדמה המתאימה לגידול כלשהו איננה מספיקה לסיפוק הביקוש. את כל היבול יהיה אפשר למכור לצרכנים שמוכנים לשלם יותר ממה שנדרש לכיסוי דמי השכירות, המשכורות והרווח הנדרשים לגידול הסחורה והבאתה לשוק, בהתאם לעלויות הטבעיות או העלויות המקובלות של אלה ברוב האדמות. העודף שנשאר מאותו המחיר אחרי ניכוי הוצאות פיתוח האדמה וגידול התוצרת, יכול במקרה הזה (ורק במקרה הזה) להיות מנותק מהתלות במחירי החיטה והמספוא, ולגדול לכל גודל שהוא; ורוב העודף הזה ילך באופן טבעי לבעל האדמה.
לדוגמה: היחס הטבעי והרגיל בין דמי השכירות והרווחים בגידול כרמים לבין אלה בגידול חיטה או מספוא, יתקיים רק באותם הכרמים המפיקים את אותו היין הרגיל והטוב, אותו היין שניתן להפיק כמעט בכל מקום, מכל אדמה רכה, חצצית או חולית, ושלא שונה מאחרים פרט לחוזק או למלאות שלו. רק בכרמים כאלה יכולה להתפתח תחרות באדמה הרגילה של הארץ; באותם היינות בעלי איכות מיוחדת, ברור שזה בלתי אפשרי.
גפן היין מושפע מאיכות האדמה יותר מכל גידול אחר. אדמות מסוימות, כך אומרים, מספקות לו טעם שאף שיטת גידול לא יכולה לספק. הטעם הזה, בין אם הוא אמיתי או מדומיין, קיים לפעמים רק בתוצרתם של כמה כרמים בודדים; לפעמים בכל הכרמים במחוז מסוים; ולפעמים מתפרש על פני חבל ארץ גדול. הכמות המגיעה לשוק מאותו היין תהיה פחותה מהביקוש הממשי, כלומר הביקוש של כל הצרכנים המוכנים לשלם את המחיר הנדרש לכיסוי דמי השכירות, הרווח והמשכורות הנדרשים לגידול ואספקת אותו היין, בהתאם לעלויות הרגילות או העלויות המקובלות ברוב הכרמים. מכאן שכל הכמות תוכל להימכר לאלה המוכנים לשלם יותר, מה שבהכרח יעלה את המחיר בהשוואה ליין רגיל. הפער יהיה גדול יותר או פחות בהתאם לפופולריות של אותו היין ולמחסור בו שמשפיעים בהתאם על נכונות הצרכנים לקנות. בכל מקרה, אותו הפער ילך ברובו לבעל האדמה. כי אפילו אם גידול יין כזה דורש עבודה מדויקת יותר מרוב היינות האחרים, המחיר הגבוה הוא הסיבה ולא התוצאה של אותה עבודה. בגידול רווחי כל־כך, ההפסד שייגרם מכל רשלנות שתגרום לאובדן תוצרת הוא כל־כך גדול, שאפילו הרשלנים הגדולים ביותר יונעו לעבוד בזהירות. לכן מספיק חלק קטן מאותו המחיר הגבוה לתשלום המשכורות על אותה העבודה המדויקת, ולרווחים על ההשקעה הגבוהה יחסית שנדרשת להפעלת אותה העבודה.
ניתן להשוות את מושבות הסוכר באיי הודו המערביים לאותם הכרמים היקרים. כל התוצרת שלהם איננה מספיקה לביקוש הממשי באירופה, ולכן ניתן למכור אותה רק לאלה המוכנים לשלם יותר מהנדרש לכיסוי דמי השכירות, הרווחים והמשכורות הנדרשים להבאת הסחורה לשוק, בהתאם לעלויות המקובלות. בקושינשין[2], הסוכר הלבן האיכותי ביותר נמכר בדרך־כלל עבור שלוש פיאסטרות למאה ליברות, שהם בערך שלושה־עשר שילינג ושישה פני; כך מספר לנו האדון פואבר ("מסעותיו של פילוסוף"), חוקר שקדן של החקלאות באותה הארץ. מאה ליברות שלהם הן בין מאה וחמישים למאתיים ליברות פריזאיות, או בממוצע מאה שבעים וחמש ליברות פריזאיות, כך שמחיר מאה ליברות אנגליות יהיה בערך שמונה שילינג; פחות מרבע ממה שנהוג לשלם עבור הסוכר החום המיובא מהמושבות שלנו, ופחות משישית ממה שמשלמים על סוכר לבן איכותי. רוב האדמות הפוריות בקושינשין משמשות לגידול חיטה ואורז, מזונם של רוב התושבים. מחירי החיטה, האורז והסוכר כנראה עומדים ביחס טבעי זה לזה, או יחס הולם למחירי התוצרת באותו האזור, כלומר מחיר שמפצה את בעל האדמה והחקלאי, עד כמה במדויק שניתן לחישוב, על ההוצאה ההתחלתית של פיתוח האדמה וההוצאה השנתית על העבודה. אבל במושבות הסוכר שלנו, למחיר הסוכר אין שום קשר למחיר החיטה או האורז באירופה או באמריקה. נהוג לאמר שמגדל הסוכר מצפה שמכירת הרום והמולסות יכסו את כל ההוצאות שלו, והסוכר יהיה כולו רווח נקי. אם זה נכון, ואני לא מתיימר לדעת בביטחון, זה יהיה דומה לכך שמגדל חיטה יצפה לכסות את כל הוצאותיו ממכירת קש וסובין, והחיטה כולה תהיה רווח נקי. לעתים קרובות ראינו קבוצות סוחרים בלונדון וערי מסחר אחרות שקונים אדמות שממה במושבות
בוירג'יניה ומרילנד מעדיפים את גידול הטבק, הרווחי יותר, על פני החיטה. טבק ניתן לגדל בהצלחה ברוב אירופה; אבל כמעט בכל אירופה מוטלים עליו מיסים; וההנחה היא שקשה יותר לגבות מיסים מכל חווה במדינה שאולי מגדלים בה טבק מאשר לגבות פעם אחת בגבול מכס על ייבוא. בגלל זה, למרבה האבסורד, נאסר גידול הטבק ברוב אירופה, מה שיוצר סוג של מונופול לאותן המדינות שלא אסרו עליו. בתור היצרניות הגדולות ביותר, וירג'יניה ומרילנד נהנות מרוב פירות המונופול הזה, עם שותפים מעטים. אבל נראה שגידול הטבק עדיין אינו רווחי כמו גידול הסוכר. מעולם לא שמעתי על מטע טבק שפותח באמצעות הון של סוחרים תושבי בריטניה; וממושבות הטבק אנחנו לא רואים חקלאים עשירים מגיעים אלינו כמו שמגיעים מאיי הסוכר. אז למרות שההעדפה לגידול טבק באותן המושבות על פני חיטה רומזת שהביקוש הממשי לטבק באירופה לא כולו ממומש, הוא כנראה עוד פחות ממומש עבור סוכר. ולמרות שמחיר הטבק הנוכחי כנראה יותר ממספיק לתשלום דמי השכירות, המשכורות ורווחי ההון הנדרשים כדי להביא אותו לשוק, בהתאם למחיר המקובל באדמות גידול חיטה, ההבדל כנראה לא גדול כמו זה שמאפשר מחיר הסוכר. גם מגדלי הטבק שלנו, כצפוי, הביעו את אותו החשש מעודף גידול טבק כמו שהביעו בעלי הכרמים הותיקים בצרפת מעודף הפקת יין. הם דאגו לחקיקה שתגביל את הפקתו לששת אלפים צמחים, מה שאמור להפיק אלף יחידות משקל טבק, עבור כל (עבד) שחור בין הגילאים 16 עד 60. אותו השחור יכול לשיטתם, מעבר לכמות הטבק הזו, לנהל גם ארבעה דונמים תירס. לפעמים, כדי למנוע הצפת השוק בשנים טובות, הם גם שרפו כמות מסוימת של טבק עבור כל שחור, כמו שההולנדים שורפים באופן דומה תבלינים – כך מספר לנו ד"ר דגלאס (סיכום דגלאס, כרך ב', עמ' 379, 373). אם שיטות אלימות כל־כך נדרשות כדי לשמור על מחיר הטבק הנוכחי, סביר להניח שיתרונו של גידול הטבק על־פני החיטה לא יחזיק מעמד עוד הרבה זמן, אם בכלל קיים עדיין. הסוכר שלנו, שהם מקווים לפתח ולגדל בהן גידולים רווחיים, באמצעות מתווכים וסוכנים, ולמרות המרחק הרב והאי־ודאות הנגרמת מהשחיתות במערכת הצדק באותן הארצות. אף אחד לא ינסה לפתח באותו האופן את האדמות הפוריות ביותר בסקוטלנד, אירלנד, או מחוזות החיטה של צפון אמריקה, אפילו שמערכות הצדק המתפקדות שם מבטיחות יציבות רבה יותר ברווחים.
באופן הזה הופכים דמי השכירות עבור אדמה מעובדת שמפיקה מזון לאדם לבסיס שקובע את דמי השכירות ברוב האדמות האחרות. אף גידול אחר לא יכול לספק דמי שכירות נמוכים יותר, כי אז יעברו מיד לגדל באותה האדמה גידול אחר; ואם גידול כלשהו נוטה לספק יותר, זה בגלל שכמות האדמות שיכולות להפיק אותו נמוכה מדי מכדי לספק את הביקוש הממשי.
באירופה, חיטה היא הגידול העיקרי שמספק את הצורך המיידי במזון לאדם. לכן, פרט לכמה מקרים מיוחדים, דמי השכירות על אדמה שמפיקה חיטה הם הבסיס שקובע את דמי השכירות בכל אדמה אחרת באירופה. לבריטניה אין מה לקנא לא בכרמים בצרפת ולא במטעי הזיתים באיטליה. פרט לכמה מקרים מיוחדים, גם באלה נקבעים דמי השכירות לפי אלה שבשדות חיטה, שבהם בריטניה לא הרבה פחות פורייה מצרפת או איטליה.
אם במדינה מסוימת המזון הצמחי החביב על האוכלוסיה יגיע מצמח שהאדמה לגידולו מספקת כמות גדולה יותר מזו של החיטה, וברמה זהה או דומה של פיתוח, אז דמי השכירות לבעל האדמה, כלומר עודף המזון שיישאר לו אחרי תשלום המשכורות לעובדים ותשלום ההון והרווחים לחקלאי, יהיו בהכרח גבוהים יותר. לא משנה מה המשכורות הנפוצות באותה המדינה, העודף הגבוה הזה יוכל בהכרח לממן יותר ממנה, ולכן לאפשר לבעל האדמה לקנות או להפעיל יותר ממנה. הערך הריאלי של דמי השכירות שלו, מקור הכוח והסמכות שלו, בעלותו על הצרכים והמותרות שעבודה של אנשים אחרים יכולה לספק, תהיה בהכרח גדולה יותר.
שדה אורז מספק כמות אוכל גדולה הרבה יותר גם משדות החיטה הפוריים ביותר. אומרים שדונם אחד מספק שני יבולים בשנה בין 30-60 בושל כל אחד. לכן, למרות שגידול אורז דורש יותר עבודה, עדיין נשאר יותר עודף גם אחרי תשלום השכר על אותה העבודה. לכן, באותן המדינות שבהן האורז הוא המזון המועדף והמקובל בקרב התושבים, והוא הגידול העיקרי שמגדלים בהן החקלאים, העודף הגדול הזה מאפשר דמי שכירות גבוהים יותר לבעלי האדמה בהשוואה למדינות מבוססות חיטה. בקרולינה, שם כמו במושבות בריטיות אחרות החקלאים הם בדרך־כלל גם בעלי האדמות, ובהתאם לכך דמי השכירות מתמזגים עם רווחי ההון; שם גידול האורז נחשב רווחי יותר מגידול החיטה אפילו ששדותיהם מספקים רק יבול אחד בשנה, ואפילו שבהתאם למנהגים האירופאים האורז שם אינו המזון המקובל והמועדף על התושבים.
שדה אורז טוב הוא אדמת ביצה בכל עונות השנה, ולמשך עונה אחת ביצה מוצפת במים. באדמה כזאת לא ניתן לגדל לא חיטה, לא מספוא, לא כרם, אף גידול אחר שיכול להיות שימושי לאדם. ולהיפך, האדמות המתאימות לגידולים האלה אינן מתאימות לגידול אורז. לכן, אפילו במדינות מבוססות אורז, האורז לא יכול להיות הבסיס הקובע את מחירי הגידולים האחרים, שלא ניתן להחליף את גידולם בגידול אורז.
המזון המופק משדה תפוחי אדמה לא נופל בכמותו מזה של שדה אורז, ועולה בהרבה על זה של שדה חיטה. שנים־עשר אלף יחידות משקל תפוחי אדמה מדונם אדמה יהיו כמות מקובלת, מקבילה לאלפיים יחידות משקל חיטה. אומנם נכון שהתזונה המתקבלת משני סוגי הצמחים האלה ליחידת משקל לא לגמרי שווה, לאור תכולת המים הגבוהה של תפוחי האדמה. אבל גם אם נניח שחצי ממשקל תפוח האדמה הוא מים, הנחה שמרנית ביותר, עדיין נקבל ששת אלפים יחידות משקל לדונם תפוחי אדמה, פי שלושה מדונם חיטה. דונם תפוחי אדמה דורש פחות השקעה לגידולו מדונם חיטה. ההוברה[3] הנדרשת בדרך־כלל לפני זריעת חיטה היא הוצאה גדולה יותר מהעיבוד המיוחד הנדרש לשדה תפוחי אדמה. אם תפוחי האדמה יהפכו אי־פעם בחלק כלשהו מאירופה למזון המועדף והמקובל בקרב התושבים כמו האורז בכמה מהמדינות מגדלות האורז; ואז כמות האדמות המעובדות המוקדשות לגידול תפוחי אדמה יהיו מקבילות לאלה המוקדשות כיום לחיטה ודגנים אחרים; אז אותה כמות האדמה תספיק להזנת אוכלוסייה גדולה הרבה יותר. ומכיוון שהעובדים יאכלו בעיקר תפוחי־אדמה, יותר עודף יישאר אחרי הפיצוי על ההון ותשלום המשכורות. ויותר עודף יישאר לבעל האדמה. האוכלוסייה תגדל, ודמי השכירות יגדלו בהרבה לעומת רמתם כיום.
ישנם אזורים מסוימים בלנקשייר, כך שמעתי, שבהם טוענים שלחם עשוי שיבולת שועל טוב יותר לאדם עובד מאשר לחם חיטה. פעמים רבות שמעתי את אותה הטענה גם בסקוטלנד. למרות זאת, אני בספק אם הטענה נכונה. בני האוכלוסייה הכללית בסקוטלנד, שם נוהגים לאכול שיבולת שועל, בדרך־כלל אינם חזקים או יפים כמו אלה של אנגליה, שאוכלים לחם חיטה. הם עובדים פחות טוב ונראים פחות טוב; וההבדל אינו קיים בין בני המעמדות הגבוהים בשני הארצות, מה שכנראה מעיד שמזון האוכלוסייה הכללית בסקוטלנד אינו מתאים לבריאות האדם כמו זה שבאנגליה. אבל נראה שהמצב שונה לגבי תפוחי אדמה. הסבלים, הסוורים ונושאי הפחם שבלונדון, ואותן הנשים האומללות שמתפרנסות מזנות, הם אולי הגברים החזקים ביותר והנשים היפות ביותר בממלכת בריטניה, ואומרים שהם ברובם מגיעים מהמעמדות הנמוכים ביותר באירלנד, שם נוהגים לאכול תפוחי אדמה. לאף מזון אחר אין הוכחה טובה כל־כך להתאמתו לבריאות האדם כמו זו.
תפוחי אדמה קשה לשמר במשך שנה, ובלתי אפשרי לשמר לשנתיים או שלוש כמו חיטה. הדאגה מפני האפשרות שהם ירקיבו לפני שיצליחו להימכר היא גורם אחד שמניא אנשים מגידולם, וזה אולי המכשול העיקרי בפני הפיכתם למזון הצמחי העיקרי באוכלוסייה ארץ כלשהי.
[1] יחידת מידה אנגלית עתיקה לנפח.
[2] מושבה קולוניאלית צרפתית בדרום וייטנאם של היום.
[3] הוברה – השארת שדה חקלאי לתקופה מסוימת בלי עיבוד (שדה בור) כדי לאפשר לאדמה להשתקם לפני שזורעים מחדש.
דברים מעניינים שקראתי 