ספר ראשון, פרק 3: אודות היות חלוקת העבודה מוגבלת על־ידי גודל השוק

דף זה הוא חלק מתרגום "עושר האומות" מאת אדם סמית, מתורגם לעברית על־ידי שי שפירא. לפרטים נוספים לחצו כאן.

מכיוון שהכוח לסחור יוצר את חלוקת העבודה, היא תמיד תהיה מוגבלת על־ידי היקפו של אותו הכוח, או במילים אחרות – על־ידי גודל השוק. עם שוק קטן מאוד, לאף אדם לא יהיה תמריץ להקדיש את עצמו לסוג עבודה אחד, כי הוא לא יוכל להחליף את עודפי הייצור שלו תמורת עודפי ייצור של אנשים אחרים.

ישנם ענפי ייצור מסוימים, אפילו מהפשוטים ביותר, שלא ניתן לעסוק בהם אלא בעיר גדולה. סבל, לדוגמה, לא יוכל למצוא עבודה בשום מקום אחר. הכפר יהיה קטן מדי עבורו; אפילו בעיירת־שוק רגילה הוא יתקשה למצוא תעסוקה לכל הזמן. באזור כמו רמות סקוטלנד, המלאה בתים קטנים ובודדים או כפרים קטנים שמפוזרים בכל הארץ, כל איכר חייב להיות גם קצב, אופה ורוקח עבור המשפחה שלו. במצב כזה לא נצפה למצוא אפילו נפח, נגר, או חרש־אבן במרחק של פחות מ 15 ק"מ זה מזה. המשפחות הבודדות שגרות במרחק 6 או 8 ק"מ מבעל־מלאכה כזה חייבות ללמוד בעצמם מלאכות רבות שבארצות צפופות יותר הן היו מזמינות עבורן את בעל־המלאכה. בעלי־מלאכה בסביבה הכפרית כמעט תמיד חייבים לעסוק בעצמם בסוגי מלאכה רבים שמבוססים על אותם החומרים. נגר בסביבה כפרית יעסוק בכל דבר שקשור בעץ; חרש־ברזל בסביבה כפרית יעסוק בכל דבר שקשור בברזל. הנגר יהיה לא רק נגר, אלא גם בנאי, בונה־ארונות, ואפילו חרט, וגם בונה־גלגלים, בונה־מחרשות, עגלות ומריצות. לחרש־הברזל יהיה מגוון גדול עוד יותר. אפילו מקצוע כמו יצרן־מסמרים לא יוכל להתקיים באזורים הנידחים שברמות סקוטלנד. אומן שיוצר אלף מסמרים ביום, שלוש־מאות ימים בשנה, ייצר שלוש־מאות אלף מסמרים בשנה. אבל במקום כזה לא יהיה אפשרי למכור אפילו אלף, כלומר תוצרי עבודה של יום אחד, בשנה. תחבורה דרך המים פותחת שוק גדול יותר מאשר היה קיים בשימוש רק בתחבורה דרך היבשה, ולכן תעשיות שונות מתחילות באופן טבעי על חופי הים ולאורך נהרות נוחים לשיט, ולעתים קרובות לוקח זמן רב עד שהן מגיעות אל פנים היבשת. עגלה רחבת־גלגלים, נהוגה בידי שני אנשים ונגררת על־ידי שמונה סוסים, יכולה תוך כשישה שבועות להעביר כמעט ארבעה טון סחורה מלונדון לאדינבורו. באותו הזמן, ספינה בת שישה או שמונה אנשים, יכולה להעביר הלוך וחזור מאתיים טון סחורה. כלומר, שישה או שמונה אנשים, בעזרת התחבורה הימית, יכולים להעביר הלוך ושוב בין לונדון ואדינבורו כמות סחורה שווה לזו של חמישים עגלות רחבות־גלגלים, נהוגות בידי מאה אנשים ונגררות על־ידי ארבע־מאות סוסים. כלומר שעל מאתיים טון סחורה שנגררת באופן הזול ביותר דרך היבשה מלונדון לאדינבורו, יהיה צורך לשלם שכר למאה אנשים לשלושה שבועות, והוצאות עבור ארבע־מאות סוסים וחמישים עגלות. זאת בעוד שעל אותה כמות סחורה דרך הים יהיה צורך לשלם רק שכר לשישה עד שמונה אנשים והוצאות תחזוקה לספינה עצמה, בנוסף להגדלת הסכנה, או הוצאה גדולה יותר על ביטוח דרך הים לעומת היבשה. מכאן שאם לא היה קשר בין שתי הערים האלה אלא דרך היבשה, לא היו עוברות ביניהם סחורות אלא כאלה שערכן גדול מאוד ביחס למשקלן, ולכן היה ביניהן סחר מצומצם בהרבה מזה שיש כיום, ותרומה הרבה יותר קטנה לתעשייה זו אצל האחרת. בלי תחבורה ימית היה סחר מצומצם או אפסי בין מקומות רחוקים זה מזה בעולם. איזו סחורה תוכל להצדיק את הוצאות המסע ביבשה בין לונדון וכלכותא? ואם הייתה סחורה יקרה מספיק לכך, האם היה בטוח לשאת אותה דרך כל־כך הרבה ארצות ברבריות? ולמרות זאת, בין שתי הערים האלה יש סחר נרחב, ובכך שהן מרחיבות את השוק זו אצל זו, הן תומכות זו בתעשיה של זו.

עם יתרונות כאלה לתחבורה הימית, טבעי שההתפתחויות הראשונות באומנות ובתעשייה תמצאנה במקום שבו אותה התחבורה פותחת את כל העולם כשוק לכל סוג מלאכה, ורק מאוחר הרבה יותר הן תגענה אל פנים היבשת. פנים היבשת עלול, במשך זמן רב, להיות תלוי רק באזורים שמקיפים אותו בתור השווקים היחידים הזמינים לו, אותם האזורים המפרידים אותו מחוף הים או מהנהרות הגדולים. גודל השוק, אם כך, במשך זמן רב יהיה תלוי בעושרה וגודל אוכלוסייתה של הארץ, ומכאן שהגדלתם תהיה תנאי הכרחי לפיתוחה של הארץ. במושבותנו בצפון אמריקה[1], המטעים כולם מוקמו על חוף הים או על גדות הנהרות הגדולים, וכמעט בשום מקרה לא התקדמו הרבה מעבר להם.

על פי ההיסטוריה הידועה לנו, נראה שהעמים הראשונים שהתחילו לפתח תרבות הם אותם העמים שחיו לחופי הים התיכון. באותו הים, ללא ספק הגדול ביותר מימות העולם, אין לא גאות ולא גלים פרט לאלה הנגרמים מהרוחות בלבד. בזכות אותו הרוגע, ובזכות האיים הרבים שבו, והקירבה בין החופים השונים, הים התיכון היה נוח מאוד לניסיונות הראשונים לניווט בעולם באותם הימים, כשאנשים פחדו להתרחק ממרחק ראיית החוף בגלל שעוד לא הומצא המצפן, ופחדו להתמודד עם הגלים החזקים כשאומנות בניית הספינות עדיין לא הייתה מתקדמת מספיק. להפליג מעבר לעמודי הרקולס, כלומר מעבר למיצר גיברלטר, נחשב בעולם העתיק להרפתקאה מופלאה ומסוכנת. לקח הרבה זמן אפילו לנווטים ובוני־ספינות מוכשרים כמו הפיניקים והקרתגים לנסות זאת; ובמשך זמן רב הם היו היחידים שניסו.

מכל המדינות שלחופי הים התיכון, נראה שמצרים הייתה הראשונה לפתח חקלאות או תעשייה ברמה מתקדמת יחסית. מצרים עילית מתפרסת על לא יותר מכמה קילומטרים מסביב לנילוס; ובמצרים תחתית, אותו הנהר העצום מתפצל לתעלות רבות שעם קצת יצירתיות, ניתן להשתמש בהן לתחבורה ימית לא רק בין הערים הגדולות, אלא בין כפרים ואפילו כמה אחוזות גדולות, כמעט כמו הריין או המֶּז בהולנד של היום. ההיקף והקלות של הניווט באותן התעלות היו כנראה מהסיבות המרכזיות להתפתחות הראשונית של מצרים.

פיתוחי חקלאות ותעשייה בזמן עתיק מאוד נראה שהיו גם באזור בֶּנְגָּל שבהודו, ובכמה מהמחוזות המזרחיים של סין, אם כי על היקף הפיתוחים האלה לא ידוע לנו מהכתבים האמינים שלנו בחלק הזה של העולם. בבנגל, נהר הגַּנְגָּה וכמה נהרות גדולים אחרים יוצרים תעלות רבות שניתנות לשייט, כמו הנילוס במצרים. גם במחוזות המזרחיים של סין ישנם כמה נהרות גדולים שיוצרים תעלות רבות שמאפשרות תחבורה נרחבת עוד יותר מאלה שבנילוס או הגנגה, ואולי אפילו שניהם ביחד. מרשים לציין שלא המצרים, לא ההודים ולא הסינים עודדו סחר חוץ, אבל נראה שכולם זכו לשגשוג רב מאותה תחבורת נהרות.

כל אזורי פנים היבשת של אפריקה, וכל אסיה שמצפון לים השחור והים הכספי, ארץ סקיתיה העתיקה וטטרסתאן וסיביר של היום, נראה שמאז ומעולם היו באותו מצב פראי וחסר־תרבות שבו הם נמצאים כיום. הים הטטרי הוא אוקיאנוס קפוא שלא מאפשר שיט; ואומנם עוברים באותו האזור כמה מהנהרות הגדולים של העולם, הם רחוקים מדי זה מזה מכדי לאפשר מסחר ותקשורת ברוב המקרים. באפריקה לא קיימים אותם הימים, כמו הים הבלטי והים האדריאטי באירופה, הים התיכון והים השחור באירופה ואסיה, והמפרץ הערבי, הפרסי, ההודי הבנגלי והסיאמי באסיה, שמאפשרים להביא מסחר ימי אל פנים היבשת; והנהרות הגדולים של אפריקה רחוקים זה מזה יותר מדי מכדי לאפשר שיט משמעותי. חוץ מזה, יש גבול למסחר שיכולה כל מדינה להעביר דרך נהר שלא מתפצל לפלגים רבים ושעובר בארץ אחרת לפני שמגיע לים. זאת מכיוון שהארץ ששולטת באותו החלק התחתי של הנהר יכולה להפריע לקשר בין המדינה במעלה הנהר לבין הים. הניווט בדנובה לא תורם הרבה לבּבאריה, אוסטריה או הונגריה, בהשוואה למה שיכול היה להיות לו הייתה אחת מהן שולטת בכל שטח הנהר עד לשפכו אל הים השחור.

[1] אדם סמית כותב ממש רגע לפני שהמושבות האנגליות באמריקה מתאחדות ומורדות בממלכה, תוך הקמת ארצות־הברית שאנחנו מכירים כיום. בזמן כתיבת הספר, הן עדיין רק אוסף מושבות אנגליות בחוף המזרחי של צפון אמריקה.

מודעות פרסומת