ספר ראשון, פרק 2: אודות העיקרון המאפשר את חלוקת העבודה

דף זה הוא חלק מתרגום "עושר האומות" מאת אדם סמית, מתורגם לעברית על־ידי שי שפירא. לפרטים נוספים לחצו כאן.

חלוקת העבודה, שממנה צומחים יתרונות רבים כל־כך, לא התחילה כתוצאה מגאונות אנושית כלשהי, שצפתה את השגשוג שיתפתח ממנה. חלוקת העבודה היא תוצאה איטית והדרגתית של נטייה מסוימת של הטבע האנושי, לא של מחשבה לטווח ארוך כל־כך; הנטייה למסחר, להחלפת דברים זה עם זה.

האם הנטייה הזאת היא מאותם המאפיינים הבסיסיים של הטבע האנושי, שאין להם הסבר בסיסי יותר, או לחילופין, כפי שנראה סביר יותר, היא תוצאה הכרחית של היכולות להיגיון ולדיבור – זו שאלה שנמצאת מחוץ למסגרת המחקר הזה. הנטייה הזאת משותפת לכל בני האדם, ולא נמצאת אצל אף אחד ממיני בעלי־החיים האחרים – הם, כפי הנראה, לא מבינים לא את זה ולא אף סוג אחר של חוזה הדדי. שני כלבי־ציד שרודפים אחרי אותה הארנבת נראים לפעמים כאילו הם פועלים ביחד; כל אחד דוחק אותה לעבר עמיתו, ומוכן לכך שעמיתו ידחוק אותה אליו. אבל זו איננה תוצאה של חוזה כלשהו, אלא של התכנסות מקרית של רצונותיהם לאותו הטרף באותו הזמן. איש מעולם לא ראה כלב מבצע עיסקה הוגנת ומכוונת להחלפת עצם עם כלב אחר. איש מעולם לא ראה בעל־חיים אחד מסמן לאחר, בתנועות גוף או ביללות, "זה שלי וזה שלך; אני מוכן לתת את זה תמורת זה". כשבעל־חיים רוצה לקבל משהו מבן־אדם או מבעל־חיים אחר, אין לו כל אמצעי שכנוע פרט לבקשת טובה. גור כלבים יפנה פנים מתוקות אל אמו, וכלב־ציד יקרא אלף פעמים לקבלת תשומת לבו של אדונו בזמן שזה סועד, אם הוא רוצה אוכל. גם בני־אדם לפעמים משתמשים בדרכים כאלה, כשאין להם אפשרות לפעול בהתאם לנטייתם, ומנסים בכל צורה מתרפסת ומתחנפת לזכות ברצונם הטוב. אבל אין להם זמן לעשות זאת בכל פעם. בחברה מתורבתת אדם זקוק כל הזמן לשיתוף פעולה וסיוע מהמוני אנשים, ובכל חייו לא יהיה לו זמן לקשור קשרי חברות עם יותר מקומץ. כמעט בכל מין בעלי־חיים, כל פרט שהגיע לבגרות הוא עצמאי לחלוטין, ובמצבו הטבעי אין לו צורך בסיוע מאף אחד אחר. אבל האדם זקוק כמעט כל הזמן לסיוע מעמיתיו, ולא יהיה הגיוני מצדו לצפות לקבל אותו מרצונם הטוב בלבד. סיכוייו יהיו טובים הרבה יותר אם הוא יוכל לרתום את אנוכיותם למטרותיו שלו, ולהבהיר להם שלצרכיהם שלהם כדאי להם לעשות את מה שהוא צריך מהם. כך עושה כל מי שמציע לאחר עסקה מכל סוג שהוא. תן לי את מה שאני רוצה, ותקבל את מה שאתה רוצה – זו המשמעות של כל עסקה כזאת, ובאופן הזה אנחנו מקבלים זה מזה את רוב הדברים שאנחנו צריכים. את ארוחת הערב שלנו אנחנו מצפים לקבל לא מרצונו הטוב של הקצב, הטבח או האופה, אלא מדאגתם לצרכיהם שלהם. אנחנו פונים לא לרגש האנושיות שלהם, אלא לאנוכיות שלהם, ולעולם איננו מדברים איתם על הצרכים שלנו אלא על התמורה שלהם. אף אחד פרט לקבצן לא ירשה לעצמו להיות תלוי ברוב צרכיו ברצונם הטוב של עמיתיו האזרחים. ואפילו הקבצן אינו תלוי רק בהם. צדקה מאנשים עשירים יותר אכן מספקת לו את פרנסתו. אבל גם אם היא נותנת לו את כל מצרכי הבסיס שחייו צריכים, היא לא נותנת ולא יכולה לתת לו אותם בכל זמן שהוא צריך אותם. את רוב צרכיו המזדמנים הוא מספק באופן דומה לכל אדם אחר – בהסכם, בסחר חליפין, בקניין. עם הכסף שנותן לו אדם אחד הוא קונה אוכל. את הבגדים הישנים שנותן לו אחר הוא מחליף תמורת בגדים אחרים שמתאימים לו יותר, או תמורת מגורים, או אוכל, או כסף; כסף שאיתו הוא יכול לקנות אוכל, בגדים, או מגורים, בהתאם לנסיבות.

מכיוון שאת רוב הדברים שאנחנו צריכים אנחנו מקבלים זה מזה בהסכמים, או בסחר, או בהחלפה, זוהי גם אותה הנטייה שיוצרת את חלוקת העבודה. נניח לדוגמה שבשבט ציידים ורועים, אדם מסוים מוכשר יותר מכל האחרים בייצור קשתות וחצים. הוא לעתים קרובות מחליף אותם עם עמיתיו בתמורה לצאן ובקר; ולבסוף הוא מבין שבאופן הזה הוא יכול להשיג הרבה יותר צאן ובקר מאשר אם ינסה לצאת לשדה ולתפוס אותם. מכאן שלמען טובתו האישית, ייצור קשתות וחצים הופך להיות עיסוקו הראשי. אדם אחר יהיה מוכשר בייצור השלדה והגג של הבקתות הקטנות או האוהלים שלהם. הוא רגיל לספק אותם לשכניו, שבאופן דומה מתגמלים אותו בצאן ובקר, עד שהוא מבין לבסוף שלטובתו האישית כדאי לו להקדיש את עצמו לחלוטין למטלה הזאת לפרנסתו, ולהפוך לסוג של נגר. באותו אופן אדם שלישי הופך לנפח, רביעי הופך למעבד עורות, עבור בגדי העור המאפיינים את הפראים. וכך, הביטחון ביכולת האדם להחליף את כל עודפי הייצור שלו, שמעבר לצורך שלו, תמורת פריטים שהוא צריך שייצרו אנשים אחרים, ומעודד כל אחד להתמחות בעיסוק מסוים, ולשפר עוד ועוד את מיומנותו באותו סוג עבודה.

ההבדל בין הכשרונות הטבעיים של אנשים שונים הוא למעשה פחות ממה שנראה לנו; היכולות השונות שאנחנו רואים אצל אנשים בוגרים בעלי מקצועות שונים הוא לעתים קרובות לא הסיבה לחלוקת העבודה אלא התוצאה שלה. ההבדל בין האנשים השונים ביותר, כמו לדוגמה בין פילוסוף ורוכל ברחוב, נראה שנגרם לא מטבעם אלא מהרגליהם וחינוכם. כשהם נולדו, ובשש או שמונה השנים הראשונות לחייהם, הם היו אולי מאוד דומים, ולא הוריהם ולא חבריהם יכלו להבחין בהבדלים משמעותיים ביניהם. בערך באותו הגיל, או קצת אחריו, הם מתחילים לעסוק במקצועות שונים מאוד. אז מתחיל להתבלט ההבדל בין כשרונותיהם, ומתגבר עוד ועוד עד שלבסוף הפילוסוף ביהירותו לא מוכן להודות כמעט באף דמיון בין השניים. אבל אם לא הייתה הנטייה הטבעית לסחר והחלפה, כל אדם היה חייב לייצר בעצמו כל פריט הכרחי או פריט מותרות שהוא רוצה. לכולם היו אותן המטלות לבצע, אותן העבודות לעסוק בהן, ולא היו שום הבדלים בתעסוקה בין אנשים שיגרמו להבדלים בין כישוריהם.

אלה הנסיבות הגורמות להבדלים בכישורים, הבולטים כל־כך בין אנשים בעלי מקצועות שונים, ואלה אותן הנסיבות שהופכות את ההבדלים האלה לשימושיים. מינים רבים של בעלי־חיים מכילים בתוכם הבדלים רבים יותר בין כישורי פרטים שונים מאשר נראה שיש בין בני־אדם בלי השפעת חינוך ותרבות. הפילוסוף איננו שונה בטבעו ובכישוריו מהרוכל במידה שאפילו מתקרבת להבדל בין מסטיף לגרייהאונד, בין גרייהאונד לספנייל, או בין ספנייל לכלב־רועים. אבל סוגי בעלי־החיים השונים האלה, אפילו שהם בני אותו המין, לא יכולים לעזור הרבה זה לזה. הכוח הרב של המסטיף לא יוכל להיעזר במהירות של הגרייהאונד, או החוכמה של הספנייל, או הצייתנות של כלב־הרועים. ההשפעות של אותם הכישורים והיכולות, בלי היכולת לסחור ולהחליף, לא יכולות לבוא לידי ביטוי אצלם ולא תורמות לשגשוג ולרמת החיים של אותו המין. כל חיה עדיין חייבת לפרנס את עצמה ולהגן על עצמה, בנפרד מכל האחרים, ולא זוכה לשום יתרון מאותם הכישורים הקיימים אצל עמיתיה. בין בני־אדם, לעומת זאת, אנשים בעלי כישורים שונים יהיו מועילים אלה לאלה; דרך הנטייה לסחר והחלפה, הופכים התוצרים של הכישורים השונים שלהם למאגר אחד גדול שממנו כל אדם קונה את מה שהוא צריך מתוצרתם של אנשים אחרים.