ספר ראשון, פרק 4: אודות השימוש בכסף ומקורותיו

דף זה הוא חלק מתרגום "עושר האומות" מאת אדם סמית, מתורגם לעברית על־ידי שי שפירא. לפרטים נוספים לחצו כאן.

מרגע שהתחילה חלוקת עבודה, כל אדם מספק רק חלק קטן מצרכיו באמצעות עבודתו שלו. את רובם הגדול הוא מספק על־ידי החלפת עודפי תוצרי העבודה שלו, הגדולים משמעותית מהצריכה שלו, תמורת עודפי תוצרי העבודה של אחרים שלהם הוא זקוק. כך, כל אדם חי באמצעות סחר, והופך במידה מסוימת לסוחר, והחברה הופכת לחברת מסחר.

אבל עם התחלת חלוקת העבודה, תהליך הסחר היה בוודאי מאוד מגושם ומוגבל. נניח שלאדם כלשהו יש עודף מסחורה מסוימת מעבר לכמות שהוא צריך, ולאחר יש חוסר. הראשון ישמח להיפטר מהעודף; השני ישמח לרכוש חלק ממנו. אבל אם לאותו האדם השני אין במקרה משהו שהאדם הראשון צריך, לא יכול להתבצע סחר. לקצב יש יותר בשר בחנותו משהוא עצמו יכול לאכול, ומבשל הבירה והאופה שניהם רוצים לקנות חלק ממנו. אבל אין להם מה להציע חוץ מתוצרי מלאכתם, ואולי לקצב כבר יש מספיק לחם ובירה לצרכיו. אם כך, שום סחר לא יכול להתבצע. הוא לא יכול למכור, הם לא יכולים לקנות; וכך כולם לא יכולים לעשות עסקים זה עם זה. כדי להקל על אי־הנוחות שבמצבים כאלה, כל אדם אחראי לאורך השנים, מאז התחלת חלוקת העבודה, מן הסתם הקפיד לנהל את ענייניו כך שבכל רגע נתון יהיו אצלו, בנוסף לתוצרי עבודתו שלו, גם מלאי מסוים של סחורות אחרות שהוא יצפה שאנשים אחרים ישמחו לקבל בתמורה לתוצרי עבודתם. סביר להניח שסחורות רבות נוסו ושומשו באופן כזה. בתקופות פרימיטיביות, כך אומרים, צאן ובקר שימשו למטרה הזאת; אומנם הם ודאי היו מאוד לא נוחים לשימוש כזה, אבל ניתן לראות שלעתים קרובות ערכן של סחורות בתקופות האלה הוגדר בכמות הצאן והבקר שניתנו תמורתן. הומרוס מספר ששריונו של דיומדס עלה רק תשעה שוורים, בעוד שריונו של גלאוקוס עלה מאה שוורים. באתיופיה, אומרים שהמלח שימש כסחורה נפוצה לסחר חליפין; ובהודו סוגים מסוימים של צדפות; דגי בקלה בניופאונדלנד; טבק בוירג'יניה; סוכר בכמה ממושבותינו בקריביים; עורות בכמה מדינות אחרות; ואפילו בימינו יש כפר אחד בסקוטלנד שבו נהוג, כך שמעתי, להביא מסמרים במקום כסף לקניות אצל האופה או מבשלת הבירה.

עם זאת, נראה שבכל הארצות, אנשים בסופו של דבר מונעים באופן בלתי־נמנע להעדיף לצרכים האלה את המתכות, יותר מכל סחורה אחרת. מתכות לא רק ניתנות לשמירה ללא אובדן ערכן לא פחות מכל סחורה אחרת, שהרי קשה לחשוב על כל דבר פחות מתכלה ממתכות, אלא שגם אפשר, ללא פגיעה בערכן, לחלק אותן לכל מספר חלקים, ולהתיך את החלקים חזרה ליצירת יחידה אחת; זו תכונה שלא נמצאת אצל אף סחורה בלתי־מתכלה אחרת, ושיותר מכל תכונה אחרת, הופכת את המתכות למתאימות לסחר. אדם שרוצה לקנות מלח, לדוגמה, ולא יכול לתת תמורתו שום דבר פרט לצאן או בקר, היה חייב מן הסתם לקנות מלח בשווי שור אחד, או כבשה אחת, בכל עסקה. יהיה לו קשה לקנות פחות מזה, כי את הסחורה שהוא יוכל לתת בתמורה קשה לחלק לחלקים בלי לפגוע בה; ואם הוא רוצה לקנות יותר, הוא חייב, מאותה הסיבה, לקנות כמות כפולה או משולשת, כלומר שניים או שלושה שוורים, או שתיים או שלוש כבשים. לעומת זאת, אם במקום צאן ובקר הוא ייתן בתמורה מתכות, הוא יוכל בקלות לבחור כמות מתכת שמתאימה בדיוק לכמות הסחורה שהוא רוצה לרכוש.

בארצות שונות השתמשו במתכות שונות לצורך הזה. ברזל היה בשימוש נפוץ בספרטה העתיקה, נחושת ברומא העתיקה, זהב וכסף בקרב כל המדינות העשירות והמשגשגות.

נראה שהשימוש המקורי באותן המתכות היה באמצעות גושים פשוטים, בלי סימנים או הטבעות. כך אומר לנו פליניוס (ספר 33 פרק 3 מההיסטוריה של פליניוס), המצטט את ההיסטוריון העתיק תימאוס, שעד ימיו של סֶרְבְיוּס תּוּלְיוּס הרומאים לא טבעו מטבעות, אלא השתמשו בגושי נחושת פשוטים לקנות כל דבר שרצו. כלומר, אותם הגושים שימשו באותה התקופה ככסף.

השימוש במתכות באופן הזה יוצר שתי בעיות משמעותיות: הצורך בשקילה, והצורך בהערכת השווי שלהן. עם מתכות יקרות, שעבורן הבדל קטן במשקל יוצר הבדל גדול בערך, אפילו השקילה דורשת מאזניים ומשקולות מדויקים מאוד. שקילת הזהב במיוחד היא פעולה עדינה, לעומת מתכות זולות יותר שעבורן שגיאה קטנה לא תהיה משמעותית במיוחד, ולכן הדיוק יהיה פחות חשוב. אבל תיווצר אי־נוחות גדולה מאוד אם בכל פעם שאדם מן השורה ירצה לקנות או למכור איזושהי סחורה תמורת פרוטות, הוא יצטרך לשקול כל פרוטה. הערכת השווי היא מסובכת אפילו יותר; ואלא אם מתיכים חלק מהמתכת בכבשן, עם חומרים מתאימים, כל מסקנה שניתן להסיק תהיה מפוקפקת. ועם זאת, לפני התחלת טביעת המטבעות, זו הייתה הדרך היחידה להימנע מהונאות ורמאויות; וכך, במקום לקבל שקל כסף טהור או נחושת טהורה, אדם היה יכול לקבל בתמורה לסחורתו איזושהי תערובת של מתכות זולות שרק מבחוץ נראית כמו אותן המתכות היקרות. כדי למנוע הונאות כאלה, להקל על הסחר, וכך לעודד תעשייה ומסחר מכל הסוגים, מצאו לנכון בכל המדינות שהגיעו לשגשוג כלשהו, לטבוע חותמת רשמית על כמויות מוגדרות של מתכות מוגדרות מסוימות, שבאותן הארצות היו נהוגות לשימוש בסחר חליפין. זהו מקורו של השימוש בכסף, ושל המוסדות הציבוריים של טביעת מטבעות; מוסדות בעלי אופי דומה לזה של מכוני תקנים למוצרים אחרים. מטרתם של כולם היא דומה – להבטיח, בחותמת רשמית, את הכמות והאיכות של סחורות שונות המגיעות אל השוק.

החותמות הראשונות מהסוג הזה שהוטבעו על המתכות, כפי הנראה, נועדו להבטיח את מה שהיה חשוב מאוד וקשה מאוד להבטיח – את האיכות והטוהר של המתכת. הן כנראה עוצבו בצורת סמל הסטרלינג המוטבע כיום על מטילי כסף, או הסימול הספרדי המוטבע לפעמים על מטילי זהב; אותו סמל, המוטבע רק על צד אחד של המטיל ואינו מכסה את כל שטחו, מבטיח את האיכות אבל לא את משקל המתכת. אברהם שוקל לעפרון ארבע מאות שקלי כסף כתשלום עבור מערת המכפלה. הם משמשים בתור הכסף המקובל למסחר לאותם סוחרים, ולמרות זאת הם נסחרים לפי משקל ולא לפי יחידה, כפי שנעשה עם מטילי זהב וכסף כיום. הכנסתם של המלכים הסקסונים באנגליה העתיקה הייתה, כך נאמר, לא בכסף אלא במזון ואספקה משלל סוגים. ויליאם הכובש הכניס לאנגליה את המנהג לתשלום בכסף, אבל אותו הכסף ניתן אז לפי משקל ולא לפי יחידה.

הקושי והטרחה שבשקילת אותן המתכות באופן מדויק הם שהביאו לתחילת השימוש במטבעות, שבהם החותמת מוטבעת משני הצדדים ומכסה את כל שטח המתכת, ולפעמים גם את הקצוות. אותה החותמת שימשה להבטחת לא רק איכות המתכת אלא גם משקלה. לכן, באותם המטבעות היה אפשר לשלם לפי יחידה, בלי צורך בטרחה שבשקילתם.

הערכים המוטבעים על אותם המטבעות ביטאו במקור, כפי הנראה, את משקל או כמות המתכת הכלולה בהם. בימי סֶרְבְיוּס תּוּלְיוּס, המלך הראשון שטבע מטבעות ברומא, הליברה[1] הרומאית הכילה ליברה אחת של נחושת מאיכות טובה. היא התחלקה, כמו ליברת טרואה שלנו[2], לשנים עשר מטבעות אונקיה, שכל אחד מהם הכיל אונקיה אמיתית של נחושת מאיכות טובה. לירת הסטרלינג האנגלית, מימי המלך אדוארד הראשון, הכילה ליברה מגדלית[3] אחת של כסף מאיכות מוגדרת. הליברה המגדלית הייתה כנראה קצת יותר כבדה מהליברה הרומית, וקצת פחות מליברת טרואה. ליברת טרואה לא נכנסה לשימוש באוצר האנגלי עד לזמנו של הנרי השמיני. הליברה הצרפתית הכילה, בימי שארל הגדול, ליברת טרואה אחת של כסף מאיכות מוגדרת. היריד המסחרי בטרואה היה באותם הימים מושך משתתפים מכל ארצות אירופה, ולכן המידות והמשקלות ששומשו בו היו מקובלות ומוערכות. הליברה הסקוטית הכילה, מימי אלכסנדר הראשון עד רוברט בְּרוּס, ליברת כסף מאותו המשקל והאיכות כמו ליברת הסטרלינג האנגלית. מטבעות פֶּנִי אנגליים, צרפתיים וסקוטיים, הכילו כולם משקל־פני[4] של כסף, אחד חלקי עשרים אונקיה, כלומר אחד חלקי מאתיים וארבעים ממשקל הליברה. גם השילינג היה במקור כנראה יחידת משקל. חוק עתיק מימי הנרי השלישי אומר "כשהחיטה היא בשנים־עשר שילינג לרבע, אז לחם בפַרְתִינְגּ[5] ישקול אחד עשר שילינג וארבעה פני". עם זאת, היחס בין השילינג והפני, או השילינג והליברה, כנראה לא היה אחיד וברור כמו היחס בין הפני והליברה. בימי השושלת הראשונה של מלכי צרפת, הסוּ או השילינג נרשם במקרים שונים כחמישה, שנים־עשר, עשרים או ארבעים פני. בקרב הסקסונים העתיקים, נראה שהשילינג הכיל בזמנים מסוימים חמישה פני בלבד, וייתכן שהוא היה בלתי־עקבי אצלם כמו שהוא היה אצל שכניהם הפרנקים. מימי שארל הגדול בצרפת, ומימי ויליאם הכובש באנגליה, היחס בין הליברה, השילינג והפני התייצב כנראה לערכו כיום, אם כי הערך של כל אחד מהם היה שונה מאוד; כי בכל ארץ בעולם, כך נראה לי, תאוות הבצע והשחיתות של המלכים והמדינות הביאו להפחתת הכמות האמיתית של המתכות הכלולות באותם המטבעות. הליברה הרומאית, בשלהי תקופת הרפובליקה, ירדה בערכה לאחד חלקי עשרים וארבע מערכה המקורי, כלומר מליברה לחצי אונקיה. הליברה והפני האנגליים מכילים כיום כשליש מערכם המקורי; הליברה והפני הסקוטיים כאחד חלקי שלושים ושש; והליברה והפני הצרפתיים אחד חלקי שישים ושש. פיחותי מטבע כאלה איפשרו למלכים והמדינות שביצעו אותם לשלם את חובותיהם עם פחות מתכת כסף משבמקור היו צריכים. זו הייתה כמובן אחיזת־עיניים בלבד; למעשה זו הייתה רמאות כלפי הנושים שלהם. גם כל שאר בעלי החוב במדינה הרוויחו מאותה הזכות, לשלם את חובותיהם במטבעות בעלי ערך נומינלי[6] זהה אבל איכות ירודה לעומת המטבעות שאותם לוו. פעולות כאלה, לכן, היו תמיד מועילות ללווים והרסניות למלווים, ולפעמים יצרו מהפיכות גדולה יותר בחלוקת ההון בארץ מאשר היו יכולות להיווצר בעקבות אסונות לאומיים גדולים.

זהו האופן שבו הכסף הפך, בכל המדינות התרבותיות, לכלי המסחר האוניברסלי, שבאמצעותו סחורות מכל הסוגים נקנות ונמכרות, או מוחלפות זו בזו.

מהם החוקים שלפיהם מוחלפות הסחורות עבור כסף או זו עבור זו, זהו הנושא הבא שאסקור. אותם החוקים קובעים את מה שניתן לכנות הערך היחסי או החליף של סחורה.

למילה "ערך", יש להדגיש, יש שתי משמעויות שונות; לפעמים היא מבטאת את התועלת שבפריט כלשהו, ולפעמים את האפשרות לקניית סחורות אחרות שמתקבלת מהבעלות על אותו הפריט. לראשון ניתן לקרוא "ערך בשימוש"; לשני "ערך בהחלפה". לאותם הדברים בעלי הערך הגדול ביותר לשימוש יש, לעתים קרובות, ערך אפסי בהחלפה; ולהיפך – הפריטים היקרים ביותר להחלפה הם לעתים קרובות חסרי תועלת לחלוטין. אין דבר שימושי יותר ממים, אבל לא נוכל לקנות בהם כמעט שום דבר; ליהלום, לעומת זאת, אין כמעט אף שימוש מעשי, אבל ניתן לקבל תמורתו סחורות רבות אחרות.

כדי לחקור את העקרונות שלפיהם נקבע ערך ההחלפה של סחורות, אנסה להראות:

ראשית, מהי הדרך למדוד את אותו ערך ההחלפה, או המחיר הממשי של כל סחורה.

שנית, מהם החלקים השונים מהם מורכב אותו מחיר ממשי של הסחורה.

ולבסוף, מהן הנסיבות השונות שלפעמים מביאות להעלאת או הורדת כמה מהמרכיבים של אותו המחיר, לעומת שיעורם הרגיל, או הטבעי; במילים אחרות, מהם הגורמים שעשויים למנוע ממחיר השוק, כלומר המחיר הממשי של הסחורה, להשתוות למחיר שנוכל לכנות המחיר הטבעי.

אשתדל להסביר, בפירוט רב ככל שאוכל, את אותם שלושה נושאים בשלושת הפרקים הקרובים, שעבורם עלי לבקש בכל לבי את סבלנותו ותשומת לבו של הקורא: סבלנותו, כדי לבחון לעומק את הפרטים שלפעמים אולי נראים טרחניים יתר על המידה; ותשומת לבו, כדי להבין את מה שאולי, גם אחרי ההסברים הטובים ביותר שאוכל לספק, עלול להיראות קצת מעורפל. אני מוכן תמיד להסתכן בלהיראות טרחן, כדי להיות בטוח שאני ברור; ואחרי שהתאמצתי בכל כוחי להיות ברור, ייתכן עדיין שיהיה קשה להבין נושא מסוים, שמטבעו הוא מופשט ומסובך.

[1] בעברית נהוגה המילה "ליברה" ליחידת המשקל ו"לירה" ליחידת הכסף, אבל שתי המילים מגיעות מאותו המקור – בלטינית Libra ובאיטלקית Lira. באנגלית, ולכן במקור של הספר הזה, שתי המשמעויות מתורגמות למילה Pound. בניסיון למנוע בלבול עד כמה שאפשר, התרגום נצמד למילה "ליברה" בכל המקרים.

[2] ליברת טרואה – יחידת המשקל הנפוצה באנגליה בעבר.

[3] ליברה מגדלית – יחידת משקל אנגלית עתיקה.

[4] המילה "פני" שימשה במקור כיחידת משקל, כמו הליברה (או השקל).

[5] פַרְתִינְגּ – יחידת כסף בריטית עתיקה.

[6] ערך נומינלי – הערך המוטבע על המטבע. כלומר, שני מטבעות שכתוב עליהם "ליברה" אבל אחד מהם מכיל באמת ליברת כסף והשני מכיל שליש ליברה (בעקבות פיחות יזום מטעם המדינה, כמובן לא מדובר על זיופים), יהיו בעלי ערך נומינלי זהה אבל כמות כסף (מתכת כסף) שונה.

מודעות פרסומת