ספר ראשון, פרק 5: אודות המחיר האמיתי והנומינלי של סחורות; או אודות מחירן בעבודה ומחירן בכסף

דף זה הוא חלק מתרגום "עושר האומות" מאת אדם סמית, מתורגם לעברית על־ידי שי שפירא. לפרטים נוספים לחצו כאן.

אדם נחשב עשיר או עני בהתאם ליכולתו להרשות לעצמו ליהנות מהצרכים, המותרות וההנאות שבחיים. אבל מרגע שחלוקת העבודה משתרשת בחברה, עבודתו של האדם בעצמו יכולה לספק רק חלק קטן מאוד מהם. את רובם הגדול עליו להשיג מעבודתם של אנשים אחרים, והוא ייחשב עשיר או עני בהתאם לכמות מאותה העבודה שהוא יכול להפעיל, כלומר שאת תוצריה הוא יכול לרכוש. מכאן שערכה של כל סחורה, עבור האדם שברשותו היא נמצאת ושאינו מתכוון לצרוך אותה בעצמו אלא להחליף אותה תמורת אחרות, שווה לכמות העבודה שהיא מאפשרת לו לרכוש או להפעיל. מכאן שעבודה היא המידה האמיתית של ערך ההחלפה של כל סחורה.

המחיר האמיתי של כל דבר, כלומר המחיר שכל דבר יעלה באמת לאדם שמעוניין לרכוש אותו, הוא העבודה והטרחה שבהשגתו. מה שכל דבר באמת שווה לאדם שהשיג אותו ורוצה לתת אותו תמורת משהו אחר, זו העבודה והטרחה שהוא יכול לחסוך לעצמו ולהעביר לאנשים אחרים. את אותם הדברים שרכשנו תמורת כסף או סחורה רכשנו למעשה בעבודה, לא פחות מדברים שייצרנו בעצמנו בעבודת כפיים. אותו הכסף או אותה הסחורה חוסכים לנו את אותה עבודת הכפיים. הם מכילים בתוכם ערך של כמות מסוימת של עבודה, שאותה אנחנו מחליפים תמורת משהו שערכו אמור להיות כמות דומה של עבודה. עבודה היא המחיר המקורי, המטבע המקורי שבאמצעותו אנחנו משלמים על כל דבר. לא כסף או זהב, אלא עבודה היא שרכשה במקור את כל הרכוש בעולם; וערכה, לבעליהם של אותו הרכוש, שרוצים להחליף אותו תמורת דברים אחרים, הוא בדיוק אותו הערך של העבודה שהוא יכול לרכוש מאחרים.

עושר, כמו שאומר מר הובס, הוא כוח. אבל אדם שמשיג או יורש הון גדול לא בהכרח משיג גם כוח פוליטי, צבאי או אזרחי. ההון שלו אולי יכול לאפשר לו לרכוש כוח כזה; אבל עצם הבעלות על ההון לא נותנת לו כוח. הכוח שהבעלות על ההון נותנת לו ישירות ובאופן מיידי הוא הכוח לרכוש כמות מסוימת מהעבודה או מתוצרי העבודה בשוק באותו הזמן. ההון שלו נחשב גדול או קטן יותר בהתאם לגודל אותו הכוח, או כמות העבודה או התוצרים שהכוח הזה מאפשר לו לרכוש. ערך ההחלפה של כל פריט יהיה תמיד שווה במדויק לגודל אותו הכוח שהוא נותן לבעליו.

אבל למרות שעבודה היא המדד האמיתי לערך ההחלפה של כל סחורה, היא לא המדד שאיתו נהוג להעריך אותה. לעתים קרובות קשה להעריך את היחס בין שתי כמויות עבודה שונות. הזמן שעובר בביצוע שני סוגי עבודה שונים לא תמיד מבטא את היחס ביניהן. הרמות השונות של סבל בביצוע העבודה, או של הגאונות הנדרשת בשבילה, גם הן צריכות להילקח בחשבון. אפשר להגיד שיש יותר טרחה בשעה של עבודת פרך, מאשר בשעתיים של עבודה קלילה; או בשעה אחת של עבודה במקצוע שנדרשות עשר שנים ללמוד, לעומת חודש עבודה במקצוע רגיל ופשוט. אבל לא קל למצוא מדד מדויק של קושי או גאונות. בהחלפת תוצרים שונים של שתי מלאכות שונות, שני הגורמים נלקחים בחשבון. אבל הם נלקחים בחשבון לא על־ידי איזושהי נוסחה מדויקת, אלא במשא־ומתן והתמקחות בשוק; באופן כזה שגם אם איננו מדויק לגמרי, הוא מספיק לניהול עסקי היום־יום.

חוץ מזה, כל סחורה מוחלפת לעתים קרובות יותר תמורת סחורה אחרת מאשר תמורת עבודה. לכן, טבעי יותר להעריך את ערך ההחלפה של סחורה בכמות כלשהי של סחורה אחרת, מאשר בכמות העבודה שהיא יכולה לרכוש. רוב האנשים גם מבינים טוב יותר למה הכוונה בכמות מסוימת של סחורה מאשר כמות מסוימת של עבודה. סחורה היא עצם מוחשי; עבודה היא רעיון מופשט, שאומנם אפשר להבין אם משתדלים, אבל הוא לא מובן מאליו.

מרגע שסחר־חליפין פינה את מקומו לטובת השימוש בכסף, כל סחורה מוחלפת בדרך־כלל בתמורה לכסף ולא בתמורה לסחורות אחרות. הקצב בדרך כלל לא לוקח את הבשר שלו אל האופה או המוזג כדי להחליפו תמורת לחם או בירה; הוא לוקח אותו אל השוק, מחליף אותו תמורת כסף, ומאוחר יותר מחליף את הכסף בתמורה ללחם ובירה. כמות הכסף שהוא מקבל תמורת הבשר קובעת את כמות הלחם והבירה שהוא יוכל מאוחר יותר לרכוש. לכן טבעי יותר עבורו להעריך את שווי הבשר בכסף, הוא הסחורה שבעבורה הוא מוכר, ולא בלחם או בירה, הסחורות שאותן הוא יקבל תמורת הבשר רק בעקיפין, דרך השימוש בכסף. עדיף לאמר שהבשר שווה שלושה־ארבעה פני לקילוגרם[1], מאשר לאמר שהוא שווה שלושה־ארבעה קילוגרם לחם, או שלושה־ארבעה ליטר בירה. ומכך נובע שערך ההחלפה של כל סחורה מוערך בדרך־כלל בכסף, ולא בכמות עבודה או כל סחורה אחרת שאפשר לקבל בתמורה.

אבל ערך הכסף והזהב, כמו זה של כל סחורה אחרת, משתנה עם הזמן; לפעמים הם שווים יותר ולפעמים פחות, לפעמים יותר קל לקנות אותם ולפעמים קשה יותר. כמות העבודה או הסחורה שכל כמות כסף או זהב יכולה לרכוש תלויה תמיד בפריון שבמקרה התברכו בו המכרות באותו הזמן שבו קונים. גילוי המכרות הרבים באמריקה במאה השש־עשרה הפחית את ערך הזהב והכסף בערך לשליש מרמתם המקורית. מכיוון שנדרשת פחות עבודה להביא את המתכות האלה מהמכרה אל השוק, הן מאפשרות לנו לרכוש פחות עבודה; והמקרה הזה של שינוי בערכם של הכסף והזהב הוא בשום אופן לא היחיד שידוע לנו מההיסטוריה, גם אם הוא הגדול ביותר. ובכל מקרה, סחורה שערכה שלה עצמה משתנה כל הזמן, לא יכולה להיות מדד מדויק לערכן של סחורות אחרות. אפשר לאמר שכמות זהה של עבודה, בכל זמן או מקום, ערכה תמיד זהה עבור העובד; אם מצב רוחו, בריאותו וכוחו נשארים זהים, העבודה תמיד פוגעת פגיעה קבועה בנוחיותו, בחירותו, באושרו. המחיר שהוא משלם הוא תמיד אותו המחיר, לא משנה כמה סחורה הוא מקבל בתמורה. לפעמים הוא יוכל לקנות יותר או פחות סחורה בתמורה לעבודתו; אבל השינוי הוא במחיר הסחורות, לא במחיר העבודה. בכל זמן ומקום, סחורה יקרה היא זו שנדיר למצוא, או שנדרשת עבודה רבה כדי להפיק; וסחורה זולה היא זו שקל להשיג במאמץ לא גדול. רק העבודה, אם כך, לעולם לא משנה את ערכה, והיא המדד המוחלט והאמיתי שעל־פיו ניתן להשוות בין ערכן של כל הסחורות, בכל זמן ובכל מקום. זהו המחיר האמיתי שלהן; כסף הוא רק המחיר הנומינלי.

אבל למרות שכמויות זהות של עבודה תמיד שוות בערכן מבחינת העובד, לצרכן הן לפעמים נראות יקרות יותר או פחות. הוא רוכש אותן לפעמים בכמות גדולה יותר של סחורה ולפעמים בכמות קטנה יותר, ומבחינתו נראה שמחיר העבודה משתנה כמו כל מחיר אחר. הוא נראה לו יקר במקרה אחד, וזול במקרה אחר. בפועל, הסחורה היא זו שבמקרה אחד יקרה ובמקרה אחר זולה.

כלומר שלפי הפרשנות הנפוצה, אפשר להגיד שלעבודה, כמו לסחורות אחרות, יש מחיר אמיתי ומחיר נומינלי. המחיר האמיתי מוגדר על־ידי כמות הצרכים והמותרות שניתן לקבל תמורתה; המחיר הנומינלי הוא כמות הכסף המקבילה. העובד יהיה עשיר או עני בהתאם למחיר האמיתי, לא הנומינלי של עבודתו.

ההבחנה בין מחיר אמיתי ונומינלי של סחורות ושל עבודה היא לא רק תיאוריה, אלא בעלת השלכות משמעותיות בפועל. לאותו המחיר האמיתי יש תמיד אותו הערך; אבל בעקבות תנודות בערך הזהב והכסף, מחיר נומינלי אחד יכול לייצג ערכים שונים מאוד. כך שאם אחוזה נחכרת תמורת דמי חכירה קבועים, חשוב למשפחה המחכירה שדמי החכירה לא יוגדרו ככמות כסף קבועה. אחרת התשלום יהיה רגיש לשינויים משני סוגים שונים: ראשית, שינויים שנובעים מכך שכמויות שונות של זהב וכסף יהיו טבועים בתקופות שונות במטבעות שונים בעלי אותו הערך הנומינלי; שנית, שינויים שנובעים מכך שערך הזהב והכסף יהיה שונה בתקופות שונות.

מלכים ומדינות האמינו לעתים קרובות שיעזור להם בטווח הקצר להפחית את כמות המתכת הטהורה במטבעות שלהם; לעתים רחוקות הם חשבו להגדיל אותה. באופן הזה אני מאמין שבכל מדינות העולם כמות המטבעות פוחתת בהדרגה וכמעט אף פעם אינה עולה. מכאן ששינויים מהסוג הזה תמיד ישפיעו על־ידי הפחתת ערך דמי החכירה.

גילוי המכרות באמריקה הפחית את ערך הזהב והכסף באירופה. נהוג לחשוב, אומנם בלי הוכחות לדעתי, שאותה ההפחתה עדיין ממשיכה בהדרגה, וצפויה להמשיך עוד זמן רב. בעקבות זאת, שינויים מהסוג הזה צפויים יותר להפחית מאשר להגדיל את ערך דמי החכירה, גם אם הם יוגדרו לא דרך מטבע כלשהו, אלא ביחידות משקל של כסף טהור, או כסף תואם לתקן כלשהו.

דמי החכירה שהוגדרו ככמויות חיטה שמרו על ערכן טוב יותר מאלה שהוגדרו בכסף, גם אם הערך הנומינלי היה קבוע. בשנה ה 18 למלכה אליזבת נקבע ששליש מדמי החכירה של הקולג'ים יוגדר בחיטה, וישולם או בחיטה ממש או על־פי ערך החיטה הנוכחי בשוק. הכסף המגיע מאותם דמי חכירה, אף שבמקור היה רק שליש, על־פי ד"ר בלקסתון הוא במקרים רבים הגיע כמעט לפי שניים מהכסף המגיע משני השלישים האחרים. מכאן שערך דמי החכירה המשולמים בכסף ירד כמעט לרבע מערכו המקורי, או במילים אחרות – כמעט רבע מהחיטה שהוא היה שווה במקור. זאת למרות שמאז שנות שלטון פיליפ ומרי, כמות המתכת במטבעות האנגליים כמעט לא השתנתה, כלומר שאותו מספר ליברות, שילינגים ופנים הכילו כמות מתכת כסף כמעט זהה לזו כיום. מכאן שהירידה בערך דמי החכירה באה כתוצאה מירידת ערך מתכת הכסף.

כשירידת ערך מתכת הכסף מצטרפת לירידת כמות המתכת הנמצאת במטבע בעל ערך נומינלי קבוע, ירידת הערך הופכת גדולה עוד יותר. בסקוטלנד, שם כמויות המתכת במטבע עברו שינויים גדולים בהרבה מאלה באנגליה, ובצרפת שם השינויים היו גדולים עוד יותר מבסקוטלנד, כמה דמי חכירה ישנים נשחקו עד ערך כמעט אפסי.

כמויות החיטה שנצטרך בשביל לרכוש כמויות זהות של עבודה בתקופות שונות יהיו אחידות יותר מאשר כמויות הזהב או הכסף, ואולי מכל סחורה אחרת. מכאן שכמויות זהות של חיטה ישמרו על ערך כמעט זהה, מבחינת כמות העבודה שהן יכולות לרכוש עבור בעליהן. אני אומר "יותר אחידות" כי אפילו כמויות חיטה זהות לא ישמרו על ערכן לגמרי. שכר העובד, כלומר הערך האמיתי של העבודה, כפי שאנסה להראות בהמשך, יהיה שונה מאוד בתקופות שונות; חופשי יותר בחברה משגשגת מאשר בחברה מדשדשת, ויותר בחברה מדשדשת מאשר בחברה מתדרדרת. ועדיין, כל סחורה אחרת, בכל זמן נתון, תספיק לרכישת כמות גדולה או קטנה יותר של עבודה, בהתאם לכמות החיטה שהיא תוכל לרכוש באותו הזמן. לכן דמי חכירה שהוגדרו בחיטה יושפעו רק מהשינויים בכמות העבודה שכמות חיטה מוגדרת יכולה לרכוש. דמי חכירה שהוגדרו בכל סחורה אחרת יושפעו לא רק מהשינויים בכמות העבודה שכמות חיטה מוגדרת תוכל לרכוש, אלא גם מהשינויים בכמות החיטה שכמות מוגדרת מאותה הסחורה תוכל לרכוש.

למרות זאת ניתן לראות שהערך האמיתי של דמי חכירה שהוגדרו בחיטה, גם אם משתנה פחות ממאה למאה בהשוואה לכסף, הוא משתנה הרבה יותר משנה לשנה. מחיר העבודה בכסף, כפי שאנסה להראות בהמשך, לא משתנה משנה לשנה עם השינויים במחיר החיטה, אלא נראה שבכל מקרה מתאים את עצמו לעלות המחייה הממוצעת, ולא לשום דבר זמני או מקרי. מחיר החיטה הרגיל או הממוצע משתנה, שוב כפי שאנסה להסביר בהמשך, בתלות בערך מתכת הכסף, בעושרם או דלותם של המכרות המספקים את הכסף לשוק, ובכמות העבודה הנדרשת (ובהתאם כמות החיטה הנדרשת) להעברת כמות מתכת כסף כלשהי מהמכרה לשוק. אבל ערך מתכת הכסף, גם אם לפעמים משתנה משמעותית ממאה למאה, לא נוהג להשתנות הרבה משנה לשנה, אלא לעתים קרובות נשאר אחיד במשך חצי מאה או מאה שלמה. מחיר החיטה הרגיל או הממוצע, אם כך, במשך תקופה כזו, גם הוא יישאר אחיד או כמעט אחיד, בתנאי שהחברה לא תשתנה משמעותית בהיבטים אחרים. באותו הזמן, מחיר החיטה הזמני או המקרי יכול לעתים קרובות להיות פי שניים בשנה כלשהי משהיה בשנה שלפניה, לדוגמה מעשרים וחמישה לחמישים שילינג לרבע ליברה. אבל כשמחיר החיטה הוא חמישים, לא רק המחיר הנומינלי אלא גם המחיר האמיתי של דמי חכירה שהוגדרו בחיטה יעלה לפי שניים בכמות עבודה, או ברוב הסחורות האחרות. זה כשמחיר העבודה בכסף, או מחיר אותן הסחורות האחרות, נשאר אחיד באותה התקופה.

מכאן ניתן לראות שעבודה היא המדד האוניברסלי היחיד, והמדד המדויק היחיד לערך; או במילים אחרות, האמצעי היחיד להשוואת ערכן של סחורות שונות בזמנים שונים ומקומות שונים. לא נוכל להעריך את מחירן האמיתי של סחורות שונות במאות שונות לפי כמות מתכת הכסף שניתנה עבורן. לא נוכל להעריך אותו לפי כמויות החיטה. עם כמויות העבודה נוכל, בדיוק רב, להעריך אותו גם ממאה למאה וגם משנה לשנה. ממאה למאה, חיטה היא מדד טוב יותר ממתכת הכסף, כי ממאה למאה הערך של כמות זהה של חיטה יהיה אחיד יותר מזה של כמות זהה של מתכת כסף. משנה לשנה, לעומת זאת, כסף הוא מדד טוב יותר מחיטה, כי ערכן של כמויות זהות של כסף יהיה אחיד יותר בכמות העבודה שהוא יוכל לרכוש.

ועם זאת, למרות שבכינון חוזי חכירה תמידית או לטווח ארוך מאוד כדאי להבחין בין ערכים אמיתיים ונומינליים, המצב הוא שונה בחוזי קנייה ומכירה, העסקאות הנפוצות הרבה יותר בחיי האדם הממוצע.

באותו הזמן ובאותו המקום, המחירים האמיתיים והנומינליים של כל הסחורות שומרים על יחס אחיד זה עם זה. אם תקבל יותר או פחות כסף עבור סחורה מסוימת בשוק של לונדון, לדוגמה, תוכל בהתאם לרכוש יותר או פחות עבודה. מכאן שבאותו הזמן ובאותו המקום, כסף הוא המדד המדויק לערך ההחלפה של כל הסחורות. זאת רק כשמדובר על אותו הזמן ואותו המקום.

אומנם בין מקומות רחוקים אין יחס אחיד בין מחירים נומינליים ואמיתיים של סחורות, אבל עדיין הסוחר הנושא סחורה ממקום אחד לאחר לא יכול לקחת בחשבון שום דבר פרט למחיר הנומינלי, כלומר על ההבדל בין כמות הכסף שבו יקנה אותה לבין כמות הכסף שהוא צפוי לקבל תמורתה. חצי אונקיית כסף בקנטון שבסין תוכל לרכוש יותר עבודה או יותר מצורכי ומותרות החיים מאשר אונקייה שלמה בלונדון. מכאן שסחורה שנמכרת תמורת חצי אונקייה בקנטון עשויה בעצם להיות יקרה יותר, במובן זה שהיא חשובה יותר לבעליה, מאשר סחורה שנמכרת תמורת אונקייה בלונדון חשובה לבעליה המחזיק בה בלונדון. אבל אם סוחר לונדוני יוכל לקנות בקנטון, תמורת חצי אונקיית כסף, סחורה שיוכל מאוחר יותר למכור בלונדון תמורת אונקייה, הוא זוכה למאה אחוזי רווח; בדיוק כמו שהיה אם אונקיית כסף בלונדון הייתה שווה בערכה לזו בקנטון. לא משנה לסוחר שחצי אונקיית כסף בקנטון הייתה קונה לו יותר עבודה, או יותר מצורכי ומותרות החיים מאשר אונקיית כסף בלונדון. אונקיית כסף בלונדון תמיד תיתן לו פי שניים ממה שחצי אונקייה בלונדון תיתן לו, וזה מה שחשוב לו.

כך, המחיר הנומינלי הוא זה שקובע את הכדאיות של כל עסקת קנייה או מכירה, והוא זה שמנהל כמעט את כל עסקי היום־יום בכל מה שקשור למחירים. לכן לא יפתיע אותנו שהוא מושך הרבה יותר תשומת לב מהמחיר האמיתי.

עם זאת, במחקר מהסוג הזה, יהיה כדאי לפעמים להשוות בין המחירים האמיתיים השונים של סחורה מסוימת בזמנים שונים או במקומות שונים, או במילים אחרות את הכמות השונה של עבודת אנשים אחרים שאותה הסחורה יכולה לרכוש עבור בעליה. במקרה הזה עלינו להשוות לא את הכמויות השונות של כסף שתמורתן הסחורה נמכרה, אלא את הכמויות השונות של עבודה שאותן כמויות שונות של כסף יכלו לרכוש. אבל את מחירי העבודה, בזמנים שונים ובמקומות שונים, אנחנו בדרך־כלל לא יודעים במדויק. מחירי החיטה אומנם לא נרשמו באופן יסודי אלא במקומות מעטים, אבל הם יחסית ידועים טוב יותר מסחורות אחרות, וזכו ליותר התייחסות מהיסטוריונים וסופרים. לכן עלינו להסתפק בהם, לא כמדד מדויק לגמרי לערך העבודה בכל תקופה, אבל כמדד המדויק ביותר שעומד לרשותנו. בהמשך אשתמש בו מספר פעמים להשוואות כאלה בין תקופות שונות.

עם התקדמות התעשייה, מדינות סוחרות מצאו לנכון לטבוע מטבעות מסוגי מתכת שונים: זהב לתשלומים גדולים יותר, כסף לתשלומים בינוניים, ונחושת או מתכת זולה אחרת לתשלומים קטנים. עדיין, הן נטו לראות באחת המתכות האלה את המדד המדויק יותר לערך, בהשוואה לשתי האחרות; ההעדפה בדרך־כלל הייתה למתכת שבה התחילו להשתמש לראשונה למטרות מסחר בכל מדינה. מרגע שהתחילו להשתמש באותה המתכת כמדד לערך, מה שבוודאי היו עושים כשאותה המתכת הייתה סוג הכסף היחיד, הם נטו להמשיך להשתמש בה גם כשהתחילו להיות אפשרויות אחרות.

על הרומאים אומרים שלא השתמשו בדבר מלבד נחושת עד לחמש שנים לפני המלחמה הפונית הראשונה (פליניוס ספר 33 פרק 3), אז התחילו לטבוע מטבעות כסף. בהתאם, הנחושת המשיכה להיות המדד לערך ברפובליקה הרומית. נראה שברומא כל החשבונות וכל הערכות שווי האחוזות נוהלו באסים או בססתרציות. האַס היה מטבע הנחושת, הסֶסְתֶּרְצְיָה היא שני אסים וחצי; למרות שהססתרציה הייתה במקורה מטבע כסף, ערכה נמדד באופן הזה בנחושת. ברומא, על מי שחייב הרבה כסף היו אומרים ש"יש לו הרבה נחושת של אנשים אחרים".

העמים הצפוניים שהתיישבו על חורבות האימפריה הרומית, נראה שהשתמשו במטבעות כסף כבר מתחילת דרכם, ולא השתמשו במטבעות זהב או נחושת עד זמן מאוחר בהרבה. באנגליה היו מטבעות כסף בימי הסקסונים; מטבעות זהב כמעט שלא היו עד ימי אדוארד השלישי ומטבעות נחושת עד ג'יימס הראשון. לכן באנגליה, ולדעתי מאותה הסיבה כמו בכל שאר מדינות אירופה המודרניות, כל החשבונות נעשים, וכל הרכוש מוערך, במטבעות כסף. כשאנחנו רוצים לתאר את שווי הרכוש של מישהו, בדרך־כלל לא נתאר אותו בגינים[2] אלא בלירות סטרלינג.

במקור, בכל המדינות לדעתי, תשלום חוקי היה חייב להיעשות במטבע שעשוי מאותה המתכת ששימשה כמדד הערך בכל מדינה. באנגליה, זהב לא שימש כאמצעי תשלום חוקי גם זמן רב אחרי שטבעו אותו ככסף. יחס החליפין בין מטבעות כסף וזהב לא הוגדר בחוק או בתקנה ציבורית, אלא נשאר להיקבע על־ידי השוק. אם בעל חוב הציע לשלם בזהב, הנושה היה יכול לסרב לו, או לקבל תשלום על־פי כל ערך זהב שהוא ובעל החוב הסכימו עליו. נחושת עדיין איננה אמצעי תשלום חוקי, אלא בהחלפת מטבעות כסף קטנים.

בנסיבות אלה, ההבחנה בין המתכת שמהווה מדד לערך ואותן המתכות שלא, היא הבחנה בעלת משמעות אמיתית.

עם הזמן, כשאנשים התרגלו יותר ויותר לשימוש במטבעות ממתכות שונות, והכירו טוב יותר את היחס בין ערכיהם השונים, התחילו למצוא לנכון, לדעתי בכל המדינות, לקבוע את אותו היחס בחוק. כך גיני אחד, לדוגמה, במשקל מסוים ואיכות מסוימת, יהיה ניתן להחלפה תמורת עשרים ואחד שילינג, ויוכל לשמש כתשלום חוקי באותו הערך. במצב כזה, ההבחנה בין המתכת המהווה מדד לערך ואלה שלא, הופכת בעיקרה להבחנה תיאורטית בלבד.

אבל, ברגע שנעשה שינוי כלשהו ביחס בין המתכות המוגדר באותו החוק, אותה ההבחנה מקבלת שוב משמעות. אם הערך החוקי של הגיני, לדוגמה, יופחת לעשרים שילינג או יעלה לעשרים ושניים, כשכל החישובים והערכות השווי נעשות במטבעות כסף, התשלומים ברובם יוכלו להמשיך להיעשות באותה כמות מטבעות כסף כמו לפני השינוי; אבל במטבעות זהב תידרש כמות גדולה או קטנה יותר בהתאמה. באופן זה, הכסף נראה קבוע יותר בערכו מהזהב. כסף נראה כמדד שלפיו נמדוד את ערך הזהב, וזהב איננו המדד למדידת ערך הכסף. ערך הזהב תלוי בכמות הכסף שנקבל תמורתו, אבל ערך הכסף נראה שלא תלוי בכמה זהב נוכל לקבל תמורתו. ההבדל הזה נובע משיטת ניהול החשבונות, ומהבחירה להציג אותם בכמויות כסף ולא כמויות זהב. חוב שנקבע בעשרים וחמישה או חמישים גיני, גם אחרי השינוי יהיה אפשר לשלמו בעשרים וחמישה או חמישים גיני, אבל לא באותה כמות מטבעות כסף. בתשלום חוב כזה, הזהב ייראה קבוע יותר בערכו מהכסף, ולא ייראה שכסף הוא המדד לערך הזהב. אם מנהג ניהול החשבונות והחובות באופן הזה יהפוך מקובל, אז הזהב יהפוך להיות המתכת שנראה בה את מדד הערך, ולא הכסף.

בפועל, עם כל יחס קבוע בחוק בין ערכי מתכות שונות במערכת מטבעות, ערך המתכת היקרה ביותר קובע את ערך המטבע כולו. שנים עשר פני נחושת מכילים חצי ליברת אבוארדופואה[3] נחושת מאיכות לא מושלמת, שלפני טביעתה שווה בדרך־כלל בקושי שבעה פני כסף. אבל, מכיוון שעל־פי חוק שנים עשר פני כאלה שווים שילינג אחד, ערכם בשוק הוא שילינג אחד. אפילו לפני הרפורמה האחרונה במטבעות הזהב בבריטניה, הזהב, או לפחות הזהב ששימש בלונדון וסביבתה, היה בדרך־כלל פחות שחוק במשקלו מרוב הכסף. עם זאת, עשרים ואחד שילינגים שחוקים היו שווים עדיין גיני אחד, שאומנם היה יכול גם הוא להיות שחוק, אבל בדרך־כלל לא היה. החקיקה האחרונה הביאה את מטבע הזהב אולי לרמה הקרובה ביותר למשקל התקני מאשר המטבעות הנוכחיים של כל מדינה אחרת; וההנחיה לקבל זהב רק במשקל במשרדי הממשלה כנראה תשמר את המצב הזה, כל עוד היא תיאכף. מטבע הכסף נשאר עדיין במצבו השחוק כמו שהיה לפני הרפורמה בזהב. ועדיין, בשוק, עשרים ואחד שילינגים שחוקים עדיין שווים גיני איכותי אחד.

כך אפשר להגיד שהרפורמה במטבע הזהב העלתה את ערכו של מטבע הכסף שניתן להחלפה תמורתו.

במטבעה האנגלית, עם ליברת זהב טובעים ארבעים וארבעה גינים וחצי. בשער חליפין של עשרים ואחד שילינג לגיני, זה שווה לארבעים ושישה פאונד[4], ארבעה־עשר שילינג ושישה פני. מכאן שאונקייה אחת של מטבעות זהב כאלה שווה 3:17:10.5 (שלושה פאונד, שבעה עשר שילינג ועשרה וחצי פני) במטבעות כסף. באנגליה לא גובים מכס או סניוראז' על טביעת מטבעות, כך שמי שמביא ליברת זהב או אונקיית זהב למטבעה מקבל מטבעות במשקל ליברה או אונקייה, בלי להפסיד כלום. מכאן ששלושה פאונד, שבעה עשר שילינג ועשרה וחצי פני הם מה שנקרא מחיר המטבעה של הזהב באנגליה, או כמות מטבעות הזהב שהמטבעה נותנת בתמורה לזהב גולמי.

לפני הרפורמה בזהב, מחיר הזהב הגולמי בשוק במשך שנים רבות היה מעל 3:18. לפעמים 3:19, ולעתים קרובות ארבעה פאונד לאונקייה; אותו הסכום כנראה ניתן במטבעות שחוקים, שלא הכילו יותר מאונקיית זהב תקנית. מאז הרפורמה, ערך השוק של הזהב הגולמי בדרך כלל לא עולה על 3:17:7 לאונקייה. לפני הרפורמה, מחיר השוק תמיד היה קצת מעל מחיר המטבעה. מאז הרפורמה, מחיר השוק נשאר מתחת למחיר המטבעה. אבל אותו מחיר השוק נשאר קבוע בין אם משלמים אותו במטבעות זהב או כסף. כך שאותה הרפורמה העלתה לא רק את ערך מטבעות הזהב, אלא גם את ערך מטבעות הכסף ביחס לזהב הגולמי, וכנראה גם ביחס לכל סחורה אחרת; אם כי, מכיוון שמחירי הסחורות האחרות מושפעים מכל כך הרבה גורמים אחרים, שהשינוי בערך הזהב או הכסף ביחס אליהם לא בהכרח יורגש.

במטבעה האנגלית, עם ליברת כסף תקני טובעים שישים ושניים שילינג, השוקלים ביחד כמובן ליברה אחת. מכאן שחמישה שילינג ושני פני הוא מחיר המטבעה של כסף גולמי באנגליה, או במילים אחרות כמות מטבע הכסף שהמטבעה נותנת בתמורה לאונקיית כסף גולמי. לפני הרפורמה במטבע הזהב, מחיר השוק של כסף גולמי היה, במקרים שונים, חמישה שילינג וארבעה פני, חמישה שילינג וחמישה פני, חמישה שילינג ושישה פני, חמישה שילינג ושבעה פני, ולעתים קרובות חמישה שילינג ושמונה פני. נראה שהמחיר הנפוץ ביותר היה חמישה שילינג ושבעה פני. מאז הרפורמה, מחיר השוק של אונקיית כסף גולמי ירד לחמישה שילינג ושלושה פני, חמישה שילינג וארבעה פני, או חמישה שילינג וחמישה פני, וכמעט מעולם לא עלה מעל זה. למרות שמחיר השוק של הכסף הגולמי ירד משמעותית מאז הרפורמה, הוא לא ירד אל מתחת למחיר המטבעה.

ביחס הנהוג בין מתכות שונות במטבעות האנגליים, כמו שנחושת מקבלת מחיר גבוה יותר ממחיר השוק שלה, כך הכסף מקבל מחיר נמוך יותר. בשוק באירופה, במטבעות הצרפתיים וההולנדיים, אינקיית זהב איכותי שווה בערך ארבע עשר אונקיות כסף איכותי. במטבעות אנגליים, היא שווה בערך חמישה עשר, כלומר הזהב שווה יותר כסף משהוא שווה לפי ההערכה הנפוצה באירופה. אבל כמו שערך הנחושת הגולמית לא עולה, גם לא באנגליה, יחד עם ערך מטבעות הנחושת, כך גם ערך הכסף הגולמי לא ירד עם ירידת ערך מטבעות הכסף האנגליים. כסף גולמי עדיין שומר על ערכו מול הזהב, מאותה הסיבה שנחושת גולמית שומרת על ערכה מול הכסף.

עם הרפורמה במטבעות הכסף בימי ויליאם השלישי, מחיר הכסף הגולמי נשאר גבוה במקצת ממחיר המטבעה. מר לוק הסביר את זה כתוצאה של היכולת לייצא כסף גולמי מול האיסור לייצא מטבעות כסף. היכולת לייצא, לטענתו, הגדילה את הביקוש לכסף גולמי לעומת מטבעות כסף. אבל מספר האנשים שצריכים מטבעות כסף לשימושים הנפוצים של קנייה ומכירה לצורכי יום־יום הוא בוודאי גדול בהרבה ממספרם של אלה הרוצים כסף גולמי למטרות ייצוא או כל מטרה אחרת. אישור דומה קיים היום לייצוא זהב גולמי ואיסור על ייצוא מטבעות זהב, ועדיין מחיר הזהב הגולמי ירד אל מתחת למחיר המטבעה. אבל במטבעות האנגליים, הכסף היה בעבר והינו עדיין, מוערך מעט מדי בהשוואה לזהב; ומטבע הזהב (שאז עוד לא עבר רפורמה) היה אז והינו עדיין המדד לערכם האמיתי של כל המטבעות. כמו שהרפורמה במטבעות הכסף אז לא הורידה את מחיר הכסף הגולמי למחיר המטבעה, סביר להניח שרפורמה דומה לא תעשה זאת גם עכשיו.

לו היה מטבע הכסף חוזר להיות קרוב למשקלו האמיתי כמו הזהב, אז נראה שהגיני היה שווה בשוק יותר מטבעות כסף מאשר כסף גולמי. אחרת, עם מטבע כסף שמכיל את מלוא משקלו התקני, היה משתלם יותר להתיך אותו לכסף גולמי, למכור את הכסף הגולמי תמורת מטבעות זהב, להמיר את מטבעות הזהב במטבעות כסף, וחוזר חלילה. נראה שהדרך היחידה למנוע את הבעיה הזאת היא לשנות את היחס הנוכחי בין המטבעות.

אותה הבעיה הייתה אולי פוחתת לו מטבע הכסף היה שווה ביחס למטבע הזהב יותר מאשר היחס בין המתכות, באותו האופן שעכשיו הוא שווה פחות ממנו. זאת בתנאי שבאותו הזמן ייקבע שכסף לא יוכל לשמש כאמצעי תשלום חוקי לערך גבוה יותר מגיני, כמו שכיום הנחושת לא יכולה לשמש אמצעי תשלום חוקי לערך גבוה יותר משילינג. במקרה כזה אף נושה לא ייפגע מערך היתר של מטבע הכסף, כמו שכיום הוא לא נפגע מערך היתר של הנחושת. רק הבנקאים ייפגעו מתקנה כזאת. כשהם נדרשים לתשלומים רבים בזמן קצר, הם לפעמים מנסים להרוויח זמן על־ידי תשלום במטבעות שישה פני, וחקיקה כזאת תמנע מהם שימוש בשיטה בזויה כזאת להימנעות מתשלום מיידי. כתוצאה מכך הם ייאלצו להחזיק אצלם בכל רגע נתון כמות גבוהה יותר של כסף מזומן; זו אומנם תהיה ללא ספק אי־נוחות בשבילם, אבל תספק בטיחות רבה הרבה יותר לנושיהם.

שלושה פאונד, שבעה עשר שילינג ועשרה וחצי פני (מחיר המטבעה של הזהב) כמובן לא מכילים, אפילו לא עם מטבעות הזהב האיכותיים שיש לנו כיום, יותר מאונקיית זהב תקני, כך שניתן לחשוב שהם לא אמורים לאפשר קניית אונקייה כזאת. אבל זהב במטבעות הוא נוח יותר מזהב גולמי; ולמרות שבאנגליה טביעת המטבעות נעשית בחינם, זהב גולמי שנלקח למטבעה בדרך־כלל לא יחזור לבעליו אלא אחרי מספר שבועות. עם הלחץ שבו נתונה כיום המטבעה, אפילו מספר חודשים. לעיכוב כזה אפשר להתייחס כאל תשלום קטן, שהופך את מטבעות הזהב לשווים יותר מכמות מקבילה של זהב גולמי. אם במערכת המטבעות האנגלית ערך מטבע כסף היה מתאים לערכו היחסי של הכסף מול הזהב, מחיר הכסף הגולמי היה כנראה יורד אל מתחת למחיר המטבעה אפילו בלי רפורמה במטבע הכסף; אפילו ערכם של מטבעות הכסף השחוקים שיש לנו כיום מנוהל על־ידי ערך מטבעות הזהב האיכותיים שאפשר לקבל תמורתם.

החלת סניוראז' או מס קטן על טביעת מטבעות זהב וכסף יגדיל כנראה עוד יותר את ערך המתכות במטבע לעומת כמות מקבילה של מתכת גולמית. במצב כזה, ערך המטבעות יעלה ביחס ישיר לגובה אותו המס, כמו שכל עיבוד מעלה את ערך חומר הגלם, ביחס ישר למחיר העיבוד. עליית ערך המטבע לעומת המתכת הגולמית תמנע את התכת המטבעות ותפחית את הפיתוי לייצא אותם. אם מסיבה כלשהי יהיה צורך לייצא מטבעות, רובם יחזרו במהרה בעצמם. בחו"ל, ערך המטבע הוא רק ערך המתכת שבתוכו; בארץ, הוא שווה יותר מזה. לכן יהיה יתרון בהחזרתו הביתה. בצרפת, סניוראז' בן שמונה אחוזים בערך נגבה על טביעת מטבעות, ואומרים שהמטבע הצרפתי תמיד חוזר בעצמו לצרפת אחרי שייצאו אותו.

התנודות במחירי השוק של כסף וזהב גולמיים נובעות מאותן הסיבות כמו התנודות בכל סחורה אחרת. אובדן מתכות כאלה כתוצאה מתאונות ימיות או יבשתיות, בזבוזן בציפויים וקישוטים, שחיקה פיזית של מטבעות וכלים, כל אלה מאלצים את המדינות שאין להן מכרות משלהן לייבא מתכות ללא הפסקה כדי לפצות על האובדן. יש להניח שהיבואנים, כמו כל סוחר אחר, משתדלים להתאים את הייבוא שלהם למה שלדעתם הוא הביקוש הנוכחי. עדיין, עם כל מאמציהם, לפעמים הם מייבאים יותר מדי או מעט מדי. כשהם מייבאים יותר מתכת גולמית מהביקוש, כדי לחסוך את הסיכון והטרחה שבייצוא מחדש, הם מוכנים לפעמים למכור את העודף תמורת פחות מהמחיר המקובל. מצד שני, אם הם מייבאים פחות מהביקוש, הם מקבלים מחיר גבוה יותר. אבל אם מחיר השוק של המתכת, מעבר לאותן תנודות תקופתיות, נשאר באופן קבוע מעל או מתחת למחיר המטבעה, אז נוכל להיות בטוחים שאותו חוסר‏־עקביות במחיר הוא תוצאה של משהו בהגדרת המטבע, שבאותו הזמן הופך את המטבע לשווה יותר או פחות מכמות המתכת הגולמית שהוא אמור להכיל. העקביות של אותו תהליך מעידה על עקביות במה שגורם לתהליך.

הכסף בכל מדינה, בכל זמן ומקום נתונים, הוא מדד מדויק פחות או יותר לערך הסחורות, בהתאם לכמה מתאים המטבע לתקן – כלומר, עד כמה הוא מכיל את אותה כמות המתכת שהוא אמור להכיל. אם באנגליה, לדוגמה, ארבעים וארבעה גיני וחצי היו מכילים בדיוק ליברה אחת של זהב תקני, או אחת עשרה אונקיות זהב איכותי ואונקייה אחת מעורבת, אז מטבע הזהב האנגלי היה מדד המדויק ביותר שניתן לדמיין לערכן האמיתי של סחורות. אבל, אם כתוצאה משחיקה יומיומית, ארבעים וארבעה גיני וחצי מכילים בדרך־כלל פחות מליברת זהב תקני, ובכל מטבע רמת השחיקה תהיה קצת שונה, נוצרת אי־ודאות מסוימת כמו שקורה בכל שאר סוגי המידות והמשקלות. מכיוון שהמטבעות בדרך־כלל לא מתאימים לגמרי לתקן, כל סוחר מתאים את מחירי הסחורות שלו עד כמה שהוא יכול – לא לערך המטבעות על הנייר, אלא לערך שנראה בממוצע שהם באמת שווים. כתוצאה מאותו אי־סדר במטבעות, מחירי הסחורות בהתאם מותאמים לא לכמויות הזהב או הכסף שהמטבע אמור להכיל, אלא לאלה שנראה בפועל שהוא מכיל בממוצע.

במונח "מחיר הכסף" של סחורות, יש לציין, אני מתכוון תמיד לכמות הזהב או הכסף הטהור שתמורתן הן נמכרות, ללא התייחסות לערך הנומינלי של המטבע. שישה שילינג ושמונה פני, לדוגמה, בזמנו של אדוארד הראשון, היו מבחינתי שווי ערך לפאונד הסטרלינג של ימינו, מכיוון שהם הכילו, עד כמה שידוע לנו, כמות זהה של כסף טהור.

[1] הערה לגבי התרגום – במקומות שיחידות מידה מובאות רק לצורך דוגמה, השתמשתי ביחידות המקובלות כיום (קילוגרם ולא ליברה). בתיאורים ההיסטוריים שבהם המספרים המדויקים חשובים, השארתי את היחידות המקוריות.
[2] גִּינִי – מטבע זהב שהיה נהוג בעבר בבריטניה. לירת הסטרלינג, לעומת זאת, היא מטבע כסף.
[3] ליברת אַבוּאַרְדּוּפּוּאָה – יחידת משקל אנגלית שמשתמש עד היום, לזה מתכוונים כשאומרים בקיצור "ליברה" או "פאונד" כיחידת משקל (כיום בעיקר בארה"ב).
[4] בניגוד לפרק הקודם שבו דובר על הקשר ההיסטורי בין הליברה (פאונד) כיחידת משקל והליברה כמטבע, מעכשיו יהיה נוח יותר להשתמש במילה המוכרת "פאונד" כדי לתאר את המטבע הנהוג באנגליה (ואת יחידת המשקל עדיין נתאר במילה "ליברה". במקור, אני מזכיר, המילה היא אותה המילה.