ספר ראשון, פרק 6: אודות מרכיבי מחיר הסחורה

דף זה הוא חלק מתרגום "עושר האומות" מאת אדם סמית, מתורגם לעברית על־ידי שי שפירא. לפרטים נוספים לחצו כאן.

במצב הפרימיטיבי של החברה, לפני צבירת ההון והבעלות על אדמה, היחס בין כמות העבודה הדרושה לרכישת פריטים שונים, כך נראה, הוא השיקול היחיד בקביעת היכולת להחליפם זה בזה. באומת ציידים, לדוגמה, אם נדרשת כמות עבודה גדולה פי שניים לצוד בונה מאשר צבי, סביר להניח שנוכל להחליף בשוק בונה אחד תמורת שני צבאים. טבעי שהתוצר של יומיים או שעתיים עבודה יהיה שווה פי שניים מהתוצר של יום אחד או שעה אחת של עבודה.

אם סוג אחד של עבודה יהיה קשה יותר מהאחר, סביר להניח שזה יילקח בחשבון; תוצר של שעת עבודה מהסוג הזה יוחלף אולי תמורת שעתיים עבודה מסוג אחר.

אם סוג אחד של עבודה דורש רמה גבוהה במיוחד של מיומנות או גאונות, אז ההערכה שאנשים רוחשים לאותן התכונות תעלה את ערך התוצר מעל מה שמגיע מזמן העבודה לבדו. רכישת מיומנות כזאת בדרך־כלל דורשת השקעה רבה וממושכת, והערך הנוסף שמקבל התוצר הוא פיצוי טבעי לזמן ולעבודה שנדרשים להשקיע ברכישתה. בחברה מתקדמת, פיצוי כזה על עבודה קשה במיוחד או שדורשת מיומנות מיוחדת, נעשה בדרך־כלל דרך השכר; משהו דומה כנראה היה קיים גם בתקופות הקדומות ביותר.

במצב כזה, כל תוצר העבודה שייך לעובד, וכמות העבודה הנדרשת בדרך־כלל להשגת או ייצור מוצר כלשהו היא המדד היחיד שיכול לקבוע את כמות העבודה שאותו המוצר יכול לרכוש לבעליו.

מרגע שמתחילה צבירת הון בידי אנשים מסוימים, כמה מהם מן הסתם ישתמשו בו להעסיק אנשים חרוצים אחרים, לספק להם חומרים ופרנסה, וכך להרוויח ממכירת תוצרי עבודתם או מהערך המוסף שעבודתם מספקת לחומר הגלם. המוצר הסופי יוחלף תמורת כסף, עבודה, או סחורה אחרת, בכמות גדולה משמעותית ממה שהיה נדרש רק כדי לממן את חומרי הגלם ומשכורות העובדים; חלק מהרווחים חייב ללכת גם ליוזם העבודה, שמסכן את הונו בהרפתקאה הזאת. הערך המוסף שנותנים העובדים לחומרים, אם כך, מקבל תמורה בת שני חלקים שונים; המשכורת שהם עצמם מקבלים, והרווחים שהולכים למעסיק בתמורה לחומרים והמשכורות שהוא שילם. לא הייתה לו שום סיבה להעסיק אותם אם הוא לא היה מצפה שמכירת התוצר הסופי תספק לו יותר משהוא השקיע; ואין לו סיבה להשקיע כמות גדולה של משאבים, אלא אם יש יחס ישר כלשהו בין גודל ההשקעה לגודל הרווח.

אפשר אולי להגיד שהרווח על השקעת הון הוא פשוט שם אחר לשכר עבור סוג נוסף של עבודה, עבודת הפיקוח והניהול. אבל אותם הרווחים הם למעשה שונים מאוד, פועלים לפי עקרונות שונים, ואין יחס ישיר בין גודלם לבין הכמות, הקושי, או המיומנות הנדרשת מעבודת הפיקוח והניהול. הם תלויים בערך ההון שהושקע, וגדלים או קטנים בהתאם לגודל אותו ההון. נניח לדוגמה שבמקום כלשהו, שבו הרווח הנפוץ על הון למטרות ייצור הוא עשרה אחוזים, יש שני מפעלים שונים, כל אחד מעסיק עשרים עובדים בשכר של חמישה עשר פאונד בשנה כל אחד, כלומר בסך הכול שלוש מאות פאונד בשנה הוצאות לכל מפעל. ונניח שאחד מהם קונה חומרי גלם פשוטים בשבע מאות פאונד בשנה, והשני רוכש חומרים איכותיים יותר בשבעת אלפים פאונד. השקעת ההון השנתית במצב כזה תהיה אלף פאונד במפעל הראשון, ושבעת אלפים ושלוש מאות פאונד במפעל השני. עם רווח בן עשרה אחוזים, בעל המפעל הראשון יצפה לרווח שנתי בן מאה פאונד בלבד, והשני שבע מאות ושלושים פאונד. למרות שהרווחים שלהם שונים כל־כך, עבודת הפיקוח והניהול שהם עושים היא כמעט זהה. בתעשיות רבות, כמעט כל העבודה הזאת מועברת למנהל כללי כלשהו. המשכורת שלו מבטאת את ערך עבודת הפיקוח והניהול. ולא רק את זה, אלא בדרך־כלל המשכורת כוללת גם את ערך האחריות המוטלת עליו. ועדיין, אין יחס אחיד בין אותה המשכורת לבין גובה ההון שהושקע במפעל שהוא מנהל; ובעל ההון, אף שהוא פטור מביצוע כמעט כל עבודה, עדיין מצפה לרווחים ביחס ישר להון שהשקיע. מכאן שבמחירי הסחורות, רווחי הון הם מרכיב שונה לחלוטין מהמשכורות, ופועלים על פי עקרונות שונים.

במצב כזה, לא כל תוצרי העבודה שייכים בהכרח לעובד. הוא צריך בדרך־כלל לחלוק אותם עם בעל ההון שמעסיק אותו. כמו כן, כמות העבודה הנדרשת להשגת או ייצור מוצר מסוים היא כבר לא הגורם היחיד שקובע את כמות העבודה שאותו המוצר יכול לרכוש. ניתן לראות שבמצב הזה, רווחי ההון שסיפק את המשכורות והחומרים מהווים גורם נוסף באותה הכמות.

מרגע שהאדמה בארץ מסוימת הפכה כולה לרכוש פרטי, בעלי האדמה, כמו כל אדם אחר, אוהבים לקצור מה שלא הם זרעו, ודורשים תשלום אפילו עבור התוצרת הטבעית שלה. העצים ביער, העשב בשדה, וכל הפירות הטבעיים של הארץ, שבתקופת האדמה הציבורית, לא עלו לעובד יותר מהטרחה שבאיסופם, כל אלה מקבלים מחיר נוסף שנדרש עבורם. העובד צריך פתאום לשלם על הרשות לאסוף אותם, ונאלץ להעביר לבעל האדמה חלק מתוצרי עבודת האיסוף או הייצור שלו. אותו החלק, או באופן דומה המחיר של אותו החלק, מהווה את דמי שכירות האדמה, שברוב הסחורות מהווה מרכיב שלישי.

הערך האמיתי של כל המרכיבים השונים של המחיר, יש לציין, נמדד בכמות העבודה שכל אחד מהם יכול לרכוש או להפעיל. עבודה היא מדד לא רק לערך מרכיב העבודה במחיר, אלא גם מרכיב דמי השכירות ומרכיב הרווח.

בכל חברה, המחיר של כל סחורה בסופו של דבר מורכב משלושת המרכיבים האלה; ובכל חברה מתקדמת, כל השלושה משתתפים, פחות או יותר, בעלות רוב מכריע מהמוצרים.

במחיר החיטה, לדוגמה, חלק אחד הולך לבעל האדמה, חלק אחר הולך למשכורות העובדים ולבעלי החיים המשתתפים בייצור, וחלק שלישי הולך לרווחי החקלאי. שלושת החלקים האלה הם המרכיבים של מחיר החיטה הכולל. אפשר אולי להוסיף מרכיב רביעי, של החלפת המשאבים של החקלאי, כלומר פיצוי על הבלאי הטבעי של בעלי החיים ושאר הכלים החקלאיים. אבל עלינו לקחת בחשבון שמחירי כל אותם הכלים, כמו לדוגמה סוס עבודה, בעצמם מורכבים מאותם שלושה חלקים; דמי שכירות האדמה שעליה הסוס גדל, העבודה שהושקעה בגידולו ופרנסתו, ורווחי החקלאי שסיפק את דמי השכירות ואת משכורות העובדים. אומנם מחיר החיטה מממן באופן הזה גם את קניית ותחזוקת הסוס, אבל עדיין אפשר לראות במחיר הכולל כמורכב, ישירות או בעקיפין, מאותם שלושה מרכיבים: שכירות, עבודה, ורווח.

למחיר הקמח או הארוחה, עלינו להוסיף את מחיר החיטה, רווחי הטוחן, ומשכורות העובדים שלו; למחיר הלחם, את רווחי האופה ומשכורות העובדים שלו; ובמחיר של שניהם, את העבודה שבשינוע החיטה מבית החקלאי לבית הטוחן, ומבית הטוחן לבית האופה, ואיתה את משכורות אותם המובילים.

מחיר הפשתן מורכב מאותם שלושה חלקים כמו מחיר החיטה. למחיר הבד עלינו להוסיף את משכורת סורק הפשתן, הטווה, האורג, הצבע, וכו', ואת רווחי המעסיק של כל אחד מהם.

ככל שהסחורה מעובדת יותר, כך מרכיבי המשכורת והרווח במחיר הופכים גדולים יותר ביחס למרכיב השכירות. עם התקדמות הייצור, לא רק שמספר מקורות הרווח גדל, אלא כל רווח הוא גדול יותר מקודמו; כי כמות ההון המושקעת בו חייבת להיות גדולה יותר. ההון המושקע בהעסקת האורגים, לדוגמה, חייב להיות גדול יותר מזה של הטווים; כי הוא צריך לא רק לממן את אותו ההון בעצמו, אלא להוסיף עליו גם את משכורות האורגים. והרווחים, מצידם, חייבים לשמור על יחס ישר עם גודל ההון.

אבל בחברות המתקדמות ביותר יש תמיד כמה סחורות שמחירן מורכב רק משני חלקים: משכורות העובדים ורווחי ההון; ועוד פחות סחורות שמחירן מורכב רק ממשכורות העובדים. במחיר דגי הים, לדוגמה, חלק אחד מהמחיר הולך למשכורת הדייג, וחלק אחר כרווח להון שהושקע בחברת הדיג. נדיר מאוד ששכירות תהווה חלק מהמחיר, אם כי לפעמים זה אפשרי, כמו שאראה בהמשך. לא כך הדבר, לפחות ברוב אירופה, כשמדובר בדגי נהר. חברת דיג סלמון משלמת שכירות, גם אם לא נקרא לה שכירות אדמה, ואותה השכירות מהווה חלק ממחיר דג הסלמון, ביחד עם המשכורות והרווחים. בחלקים מסוימים בסקוטלנד, ישנם כמה עניים שמתפרנסים מאיסוף אותן האבנים לאורך החוף שנהוג לכנות "אבנים סקוטיות". המחיר שמשלם עליהן הסתת הולך כולו לעבודה שלהם; לא שכירות ולא רווחים כלולים בו.

אבל המחיר הכולל של כל סחורה חייב בסופו של דבר ללכת לאחד או יותר משלושת המרכיבים האלה; כי מה שנשאר אחרי תשלום שכירות על האדמה, והמשכורות לעובדים שמגדלים, מייצרים, ומביאים את הסחורה לשוק, הוא בהגדרה רווח של מישהו.

כמו שהמחיר, או ערך ההחלפה, של כל סחורה בנפרד, הולך לאחד או יותר משלושת המרכיבים האלה, כך גם סך כל הסחורות המיוצרות בשנה במדינה כלשהי, אם נסתכל עליהן ביחד, הולך בהכרח לאותם שלושה חלקים, שיחולקו בין תושבים שונים של המדינה, או כשכר על עבודתם, או כרווחי הון שהשקיעו, או כשכירות על אדמה שבבעלותם. סך כל מה שנאסף או מיוצר בשנה על־ידי כל חברה, או באופן דומה, המחיר הכולל שלו, גם מגיע במקור מחלוקה דומה בין התושבים. משכורות, רווחים ושכירות הם גם המרכיבים המקוריים של העלות, וגם של ערך ההחלפה. כל הכנסה אחרת היא בסופו של דבר תוצר עקיף של אותם שלושה מרכיבים.

כל מי שמפרנס את עצמו, הכנסתו מגיעה או מעבודה, או מהון, או מאדמה. להכנסה מעבודה אנחנו קוראים משכורת; להכנסה מהון, לאדם שהשקיע ומנהל אותו, אנחנו קוראים רווח; להכנסה מהון לאדם שלא מנהל אותו בעצמו אלא הלווה אותו לאחר, אנחנו קוראים ריבית. זהו פיצוי שהלווה משלם למלווה על הרווח שהוא יכול להשיג באמצעות שימוש באותו הכסף. חלק מהרווח מן הסתם מגיע ללווה, שלוקח על עצמו את הסיכון והטרחה שבשימוש בו, וחלק אחר למלווה שנותן לו את ההזדמנות להרוויח. הריבית היא תמיד הכנסה נגזרת, ואם לא משלמים אותה מהרווח שהתקבל מהשימוש בה אז ישלמו אותה מאיזושהי הכנסה אחרת; זאת אלא אם הלווה הוא בזבזן שייקח על עצמו חוב נוסף כדי לשלם את החוב הראשון. ההכנסה שמגיעה במקור מאדמה נקראת דמי שכירות, ושייכת לבעל האדמה. הכנסתו של החקלאי מגיעה בחלקה מעבודתו ובחלקה מההון שלו. אדמה היא מה שמאפשר לו ליהנות משכר על עבודתו ומרווח על ההון שלו. כל המיסים, וכל ההכנסות שמגיעות מהם, כל המשכורות, הפנסיות, והקצבאות מכל הסוגים, בסופו של דבר מגיעים מאותם שלושה מקורות הכנסה, ישירות או בעקיפין: משכורות על עבודה, רווחי הון, או שכירות אדמה.

כששלושת סוגי ההכנסות האלה שייכים לאנשים שונים, קל להבחין ביניהם; כשהם שייכים כולם לאותו אדם, לפעמים ניתן להתבלבל ביניהם,

אדם שמנהל חווה על אחוזתו שלו, אחרי ששילם את הוצאות העבודה, יזכה גם לשכירות האדמה וגם לרווחי ההון. טבעי שלכולם ביחד הוא יקרא "רווח" וכך יבלבל בין שכירות לבין רווחי הון. זהו המצב אצל רוב החקלאים בצפון אמריקה ואיי הודו המערבית. רובם מעבדים את האדמות ששייכות להם, ונדיר לשמוע שם דיבורים על שכירות אדמה, בניגוד לרווח.

חקלאים פשוטים בדרך־כלל לא מעסיקים מנהל לחווה שלהם. הם גם נוהגים לעשות הרבה מהעבודה בעצמם – חרישה, שידוד, וכו'. כך שהיבול שנשאר להם אחרי תשלום דמי השכירות הולך לא רק לפיצוי על בלאי כלי העבודה שלהם ולרווח על ההון, אלא גם כמשכורת על עבודתם, גם כפועלים וגם כמפקחים. לכל אלה ביחד הם יקראו רווח, אבל המשכורת היא מן הסתם חלק מזה. בכך שהוא לא משלם משכורות לאחרים, החקלאי מן הסתם מרוויח את המשכורת בעצמו. כך שבמקרה הזה, נוטים לבלבל בין משכורות ורווחים.

יצרן עצמאי, שיש ברשותו הון מספיק לקניית חומרים ולפרנסתו שלו עד שהגעת התוצרים לשוק, ירוויח גם את משכורת הפועל וגם את הרווח של בעל המפעל; לכל אלה הוא יתייחס בתור הרווחים שלו, וכך גם במקרה הזה נוטים לבלבל בין משכורות ורווחים.

גנן שמטפח את הגינה הפרטית שלו במו ידיו, הוא בעצמו משמש בשלושה תפקידים שונים: גם בעל האדמה, גם החקלאי, וגם הפועל. התוצרת שלו, אם כך, תממן גם את דמי השכירות לתפקידו הראשון, גם את רווחי ההון לתפקיד השני, וגם את המשכורת לשלישי. לכולם יקראו רווחים מעבודתו, ולכן במקרה הזה מבלבלים גם את השכירות וגם את הרווחים עם המשכורת.

בכל מדינה מתקדמת יש סחורות מועטות בלבד שערך ההחלפה שלהן מגיע מעבודה בלבד. לרוב הסחורות תורמים גם רווחי ההון ודמי השכירות, כך שהיבול השנתי שלהן תמיד יאפשר רכישת כמות עבודה גדולה יותר משנדרשה בייצורו. הכנתו ושינועו אל השוק. לו הייתה החברה משתמשת בכל שנה בכל העבודה שהיא יכולה לרכוש, אז כמות העבודה תגדל בהרבה בכל שנה, והתוצרת בכל שנה תהיה תמיד גדולה בהרבה מבשנה הקודמת. אבל באף מדינה לא מושקעת כל התוצרת השנתית בהפעלת האנשים החרוצים; העצלנים תמיד צורכים חלק ניכר ממנה. ובהתאם ליחס שבו היא מתחלקת בין שני סוגי האנשים האלה, ערכה הממוצע בכל שנה יכול לעלות או לרדת, או להישאר קבוע.