ספר ראשון, פרק 8: אודות המשכורות

דף זה הוא חלק מתרגום "עושר האומות" מאת אדם סמית, מתורגם לעברית על־ידי שי שפירא. לפרטים נוספים לחצו כאן.

סך תוצרת העבודה הוא הסכום השנתי של המשכורות הניתנות לעובדים.

במצב החברה המקורי, לפני הפרטת האדמה וצבירת ההון, תוצרת העבודה כולה שייכת לעובד. אין לו לא בעל אדמה ולא בעל הון לחלוק איתם את הרווחים.

לו היה נמשך המצב הזה, המשכורות היו עולות עם השיפורים בפוריות העבודה הנוצרים בעקבות חלוקת העבודה. הכול היה הופך יותר ויותר זול. סחורות היו מיוצרות בהשקעת פחות עבודה; ומכיוון שסחורות שמיוצרות בכמות עבודה מסוימת ניתנות, בחברה כזאת, להחלפה בסחורות אחרות המיוצרות באותה כמות עבודה, היה ניתן לרכוש את אותן הסחורות תמורת פחות עבודה.

אבל למרות שכל הסחורות אכן הפכו להיות זולות יותר בפועל, למראית עין דברים מסוימים אולי הפכו יקרים יותר, כלומר דורשים כמות גדולה יותר של סחורות אחרות להחלפה תמורתם. נניח לדוגמה שברוב ענפי התעשייה, הפוריות עלתה פי עשרה, כלומר שביום עבודה אחד ניתן לייצר כמות גדולה פי עשרה מכפי שהיה במקור; אבל בענף מסוים הפוריות עלתה רק פי שניים, כלומר שביום עבודה אחד ניתן לייצר כמות גדולה פי שניים מאותה הסחורה לעומת המצב המקורי. בהחלפת תוצר יום עבודה אחד ברוב הענפים תמורת תוצר יום עבודה באותו הענף המסוים, כמות גדולה פי עשרה מהראשון תספיק רק לקניית כמות גדולה פי שניים מהאחר. מכאן שכמות מסוימת, נניח קילוגרם אחד מאותה הסחורה, תיראה יקרה פי חמישה משהייתה בעבר. למעשה, היא תהיה זולה פי שניים. אומנם נדרשה כמות גדולה פי חמישה מהסחורה האחרת כדי לרכוש אותה, אבל רק חצי מכמות העבודה. מכאן שהקנייה תהיה פי שניים יותר קלה.

אבל אותו מצב החברה המקורי, שבו העובד נהנה מכל תוצרי עבודתו, לא יכול היה להמשיך אחרי התחלת הפרטת האדמות וצבירת ההון. כך שהמצב הזה נגמר הרבה לפני השיפורים המשמעותיים ביותר בפוריות העבודה, ואין טעם להמשיך לתהות איך הוא היה משפיע על המשכורות.

מרגע שהאדמה הופכת להיות רכוש פרטי, בעל האדמה דורש חלק מכמעט כל התוצרת שהעובד מגדל או מלקט באותה האדמה. דמי השכירות האלה מהווים את הניכוי הראשון מהתוצרת הגדלה על האדמה.

נדיר שהאדם החורש את הקרקע הוא בעל אמצעים מספיקים לקיים את עצמו עד למועד הקציר. את פרנסתו הוא בדרך כלל מקבל מבעל ההון, החקלאי המעסיק אותו, ושלא היה לו טעם להעסיק אותו אם הוא לא היה מצפה לחלק מהתוצרת שלו, כלומר לקבלת רווח על ההשקעה. אותו הרווח מהווה את הניכוי השני מהתוצרת הגדלה על האדמה.

כמעט כל סוג עבודה אחר מתאפיין באותם ניכויים. בכל המלאכות והאומנויות, רוב העובדים צריכים בעל הון שיספק להם חומרים ויפרנס אותם עד השלמת העבודה. הוא מקבל חלק מתוצרי עבודתם, או מהערך המוסף שעבודתם יוצרת על חומרי הגלם; והחלק הזה הוא הרווח שלו.

לפעמים קורה שעובד עצמאי אחד מסוגל גם לספק לעצמו את חומרי הגלם לעבודתו, וגם לפרנס את עצמו עד סיום העבודה. הוא מתפקד גם כעובד וגם כבעל הון, ונהנה ממלוא תוצרת עבודתו, או מהערך המוסף שהיא מוסיפה על חומרי הגלם. אותו הערך מגלם בתוכו את מה שבדרך כלל נחשבים שני סכומים שונים, המגיעים לשני אנשים שונים – רווחי ההון ומשכורת העובד.

אבל מקרים כאלה הם יחסית נדירים; בכל רחבי אירופה נמצא עשרים עובדים שכירים עבור כל עובד עצמאי יחיד. ואת מושג המשכורת מבינים בכל מקום במשמעות הנפוצה שלו – כשהעובד הוא אדם אחד, ובעל ההון המעסיק אותו הוא אדם אחר.

מהו גובה המשכורות הנפוצות, זה תלוי בכל מקום בחוזים הנחתמים בין שני הצדדים, שמטרותיהם בשום אופן אינן זהות. העובד רוצה לקבל כמה שיותר, בעל ההון רוצה לתת כמה שפחות. אלה נוטים להתאגד כדי להעלות את המשכורות, ואלה כדי להוריד.

עם זאת, לא קשה לצפות איזה מהצדדים בדרך כלל נהנה מיתרון באותו המשא ומתן, ויכול לאלץ את הצד השני לקבל את תנאיו. בעלי ההון, שמספרם קטן יותר, יכולים להתאגד בקלות רבה יותר; והחוק מאפשר, או לפחות לא אוסר על התאגדותם; בעוד שהוא אוסר על התאגדות העובדים. בפרלמנט שלנו אין חוקים האוסרים על התאגדות בעלי הון לצורך הורדת משכורות, אבל חוקים רבים אוסרים על התאגדות עובדים להעלאת משכורות. באותו משא ומתן, בעלי ההון יכולים להמתין יותר זמן; בעל אדמה, חקלאי, בעל מפעל, או סוחר, גם אם אינם מעסיקים אף עובד אחד, יכולים בדרך כלל לחיות שנה או שנתיים עם ההון שכבר צברו בעבר. עובדים רבים לא יכולים לשרוד אפילו שבוע, ובטח שלא שנה, בלי עבודה. בטווח הארוך, העובד אולי יהיה נחוץ לבעל ההון כמו שבעל ההון נחוץ לעובד; אבל לא בטווח המיידי.

אומרים שלא נפוץ לשמוע על התאגדויות בעלי הון, אבל שומעים הרבה על התאגדויות עובדים. אבל מי שמעלה בדעתו, בגלל זה, שבעלי הון לא מתאגדים, לא מבין את העולם ובטח לא את הנושא הזה. בעלי הון מקיימים בכל זמן ובכל מקום סוג של הסכמה, שקטה אבל קבועה ואחידה, לא להעלות את משכורות העובדים מעל הרמה הנוכחית. הפרה של אותה ההסכמה היא בכל מקום פעולה מאוד לא פופולרית, ומהווה מקור בושה לאותו בעל הון מול עמיתיו. אכן, לא נהוג לשמוע על הסכמות כאלה, כי הן המצב הרגיל, ויש שיאמרו הטבעי, שלעולם לא מדברים עליו. בעלי הון לפעמים גם מתאגדים באופן מיוחד כדי להוריד את המשכורות עוד מתחת לרמתן הנוכחית. התאגדויות כאלה תמיד נעשות בשקט ובסודיות מוחלטים עד לרגע מימושן; וכשהעובדים מוותרים, כפי שקורה לפעמים ללא התנגדות, אף שהם נפגעו משמעותית, אף אחד לא שומע על זה. אבל לעתים קרובות התאגדויות כאלה נתקלות בהתנגדות מצד התאגדויות עובדים; אלה לפעמים גם מתאגדים בלי פעולה ראשונית של בעלי ההון, אלא כיוזמה שלהם להעלות את המשכורות. ההסברים הנפוצים שלהם הם לפעמים יוקר המחייה, לפעמים הרווחים הגדולים שקוצרים בעלי ההון על עבודתם. אבל בין אם ההתאגדויות הן התקפיות או הגנתיות, תמיד נשמע עליהן הרבה. כדי להביא פתרון מהיר לעימות, הם תמיד דואגים לעורר מהומה כמה שיותר, לפעמים עד כדי שימוש באלימות מזעזעת. הם נואשים, ופועלים באותה הגזמה וחוסר אחריות שמאפיינים אנשים נואשים, שנאלצים לבחור בין גוויעה ברעב לבין הפחדת בעלי ההון מספיק כדי שייכנעו לדרישותיהם. בעלי ההון, באותם המקרים, מגיבים במהומה לא פחותה, ומקפידים תמיד לקרוא בקול לעזרת מערכת החוק, לאכיפה נוקשה של אותם החוקים שנחקקו בהטיה חמורה נגד המשרתים, הפועלים, ובעלי המלאכה. העובדים, מצידם, לעתים רחוקות מאוד יוצאים נשכרים מהאלימות שבאותם העימותים; שילוב של התערבות מערכת החוק, האיתנות הרבה יותר של בעלי ההון, והצורך המיידי של רוב העובדים בפרנסה, גורם לכך שבדרך כלל העימותים לא מובילים לשום דבר פרט לענישת המנהיגים המובילים אותם.

עדיין, למרות שמול העובדים בעלי ההון נהנים מיתרון, עדיין קיימת בדרך כלל רמה כלשהי שמתחתיה בלתי אפשרי להוריד את המשכורות, לפחות לא לאורך זמן, אפילו לעבודות הנחותות ביותר.

אדם חייב תמיד להתפרנס מעבודתו, והמשכורת חייבת להיות מספיקה לקיים אותו. לפעמים היא גם חייבת להיות קצת מעל אותה הרמה, אחרת הוא לא יוכל לקיים משפחה, ואוכלוסיית העובדים לא תתקיים יותר מדור אחד. נראה שמכאן מסיק מר קנתילון שהמשכורת על העבודות הנחותות ביותר חייבת להיות לפחות פי שניים מהרמה המספיקה לפרנסת אדם; כך שזוג יוכל לפרנס שני ילדים. זה מתוך הנחה שעבודת האישה, החייבת להיות זמינה גם לילדיה, לא תספיק ליותר מפרנסתה שלה. אבל ידוע שחצי מהילדים הנולדים מתים לפני הגיעם לבגרות; מכאן שהעובדים העניים ביותר צריכים עדיין להשתדל לגדל ארבעה ילדים לפחות, כדי ששניים מהם בסבירות גבוהה יגיעו לבגרות. אבל הוצאות המחיה לארבעה ילדים, ניתן להניח, שוות כמעט לאלה של אדם בוגר אחד. אותו הכותב מציין שעבד במצב טוב מוערך כשווה פי שניים מההוצאות לפרנסתו; וגם עבודת העובד הנחות ביותר, לא ייתכן שיהיה שווה פחות מעבד במצב טוב. מכאן נראה שכדי לגדל משפחה, עבודת בעל ואישה ביחד, אפילו בעבודה הנחותה ביותר, חייבת להספיק ליותר מאשר רק לקיום של שניהם; כמה יותר, האם כפי שמצויין לעיל או אחרת, לא אנסה לקבוע בעצמי.

ישנן נסיבות, למרות כל זאת, שעשויות לתת יתרון לעובדים, ולאפשר להם להעלות את משכורותיהם הרבה מעל לאותה הרמה הנמוכה ביותר המספיקה לקיום אנושי מכובד.

כשבמדינה כלשהי עולה באופן קבוע הביקוש לעובדים, בעלי־מלאכה ומשרתים; כשבכל שנה ישנם יותר מקומות עבודה מבשנה שלפניה, לעובדים אין צורך להתאגד כדי להעלות את משכורתם. המחסור בעובדים יוצר תחרות בין המעסיקים, שמתמודדים זה מול זה על השגת העובדים, וכך שוברים מרצונם את ההסכמה הנפוצה בין מעסיקים שלא להעלות משכורות. הביקוש לעובדים שכירים, מן הסתם, לא יעלה אלא בצמוד לעלייה בכמות ההון המוקדשת לתשלום משכורות. אותו ההון מתחלק לשני סוגים; קודם כל, ההכנסה שעולה מעבר לנדרש לתחזוקת העובדים, ושנית, רווחי ההון שעולים מעבר לנדרש למעסיקים.

כשלבעל הון או בעל אדמה יש הכנסה גדולה יותר מזו שלדעתו מספיקה לקיומו שלו ושל משפחתו, הוא משתמש בכל או בחלק מהשארית לשכירת משרתים. ככל שיגדל ההון, כך יגדל מספר המשרתים.

כשפועל עצמאי, כמו אורג או סנדלר, צובר הון מעבר לרמה הנדרשת לקיומו ולרכישת חומרי הגלם שלו, הוא משתמש בסכום הנותר להעסקת בעלי מלאכה נוספים כדי להרוויח מעבודתם. ככל שיגדל ההון, כך יגדל מספר אותם בעלי מלאכה.

מכאן שהביקוש לעובדים שכירים תמיד עולה עם עליית ההכנסות וההון בכל מדינה, ולא יכול לעלות בלי שהם יעלו. עליית ההכנסות וההון היא עליית העושר הלאומי. הביקוש לעובדים שכירים, אם כך, עולה באופן טבעי עם עליית העושר הלאומי, ולא יכול לעלות בלי זה.

מה שמביא לעליית המשכורות הוא לא גודלו הממשי של העושר הלאומי, אלא צמיחתו. מכאן שהמשכורות יהיו גבוהות ביותר לא בארצות העשירות ביותר, אלא בארצות המשגשגות ביותר, כלומר הארצות שעושרן גדל בקצב המהיר ביותר. אנגליה היא כיום ללא ספק ארץ עשירה יותר מכל ארץ בצפון אמריקה. ולמרות זאת, המשכורות בצפון אמריקה גבוהות יותר מבכל חלק מאנגליה. במחוז ניו יורק, בשנת 1773, לפני תחילת המהומות בזמן האחרון, פועלים פשוטים הרוויחו ביום שלושה שילינג ושישה פני במטבעות מקומיים, השווים לשתי שילינג סטרלינג אנגליים. נגרי־ספינות הרוויחו עשרה שילינג ושישה פני מקומיים, יחד עם כוס רום בשווי שישה פני, שביחד שווים שישה שילינג ושישה פני סטרלינג. נגרי־בתים ומניחי־לבנים הרוויחו שמונה שילינג מקומיים, או ארבעה שילינג ושישה פני סטרלינג; חייטים עצמאיים הרוויחו חמישה שילינג מקומיים, או בערך שני שילינג ועשרה פני סטרלינג. המחירים האלה כולם גבוהים יותר מבלונדון; ואומרים שהמשכורות גבוהות באותה המידה בשאר המושבות כמו בניו יורק. יוקר המחייה בכל מקום בצפון אמריקה נמוך בהרבה מבאנגליה. הם לא ידעו מחסור מעולם – גם בעונות הגרועות ביותר היה להם תמיד מספיק לפרנסתם, גם אם לפעמים פחות לייצוא. לכן, אם מחיר העבודה הנומינלי בכסף גבוה יותר שם מאשר באנגליה, המחיר האמיתי, כלומר כמות המצרכים והמותרות שאותה העבודה מספקת לעובד, יהיה גבוה אפילו יותר.

אבל למרות שצפון אמריקה עדיין איננה עשירה כמו אנגליה, היא משגשגת הרבה יותר, ומתקדמת הרבה יותר מהר לעבר רכישת הון רב יותר. הסימן הבולט ביותר לשגשוגה של כל ארץ הוא גודל האוכלוסייה שלה. בבריטניה, וברוב ארצות אירופה האחרות, האוכלוסייה לא מוכפלת בפחות מחמש מאות שנים. במושבות הבריטיות בצפון אמריקה, חישבו שהאוכלוסייה מוכפלת תוך עשרים או עשרים וחמש שנים. והגדילה הזאת לא נובעת מהגירת תושבים חדשים, אלא לריבוי טבעי. אנשים שמגיעים לשיבה טובה, כך אומרים, לעתים קרובות זוכים לראות חמישים או מאה צאצאים, ולפעמים הרבה יותר. המשכורות שם כל־כך גבוהות שמשפחה מרובת ילדים היא לא עול אלא ברכה ושגשוג להורים. העבודה שמבצע כל ילד, לפני שעוזב את הבית, שווה על־פי החישובים רווח של מאה פאונד בשבילם. אלמנה צעירה עם ארבעה או חמישה ילדים קטנים, שבמעמדות הבינוניים או הנמוכים באירופה היה לה סיכוי אפסי למציאת בעל שני, בצפון אמריקה מחוזרת ונחשבת כאוצר. ערך הילדים הוא העידוד הגדול ביותר לנישואין. אין הפתעה, אם כן, בכך שאנשי צפון אמריקה נוהגים להתחתן בגיל מוקדם מאוד. ולמרות הגידול הטבעי הרב הנובע מאותם הנישואין המוקדמים, יש עדיין מחסור קבוע בעובדים בצפון אמריקה. הביקוש לעובדים וההון המוקדש לפרנסתם, כך נראה, עדיין גדל מהר יותר משהם מצליחים למצוא עובדים כאלה.

גם אם העושר בארץ כלשהי גדול במיוחד, אם הוא נשאר קבוע לאורך זמן, לא נצפה למצוא בה משכורות גבוהות במיוחד. ההון המוקדש לתשלום משכורות, ההכנסות וההון שבידי התושבים, כל אלה עשויים להיות גבוהים; אבל אם נשארו קבועים או כמעט קבועים במשך מאות שנים, מספר העובדים הזמינים בכל שנה יספיק, ואולי יותר מיספיק, לביקוש בשנה שאחריה. לא סביר שיהיה מחסור בעובדים, והמעסיקים לא יצטרכו להתחרות זה בזה כדי להשיג אותם. להיפך, מספק העובדים במצב כזה יגדל כתוצאה מריבוי טבעי מעבר לביקוש. יהיה מחסור קבוע בעבודה, והעובדים ייאלצו להתחרות זה בזה כדי להשיג עבודה. בארץ כזאת, אם בעבר משכורות העובדים הספיקו לפרנסת משפחה ויותר מזה, התחרות בין העובדים והאינטרסים של המעסיקים ישתלבו כדי להוריד את המשכורות לרמה הנמוכה ביותר המספיקה לקיום אנושי מכובד. סין היא כבר זמן רב אחת מהארצות העשירות ביותר בעולם – כלומר, הפוריות, המעובדות, המתועשות, והמאוכלסות ביותר. אבל נראה שהיא נשארת קבועה במצבה כבר זמן רב. מרקו פולו, שביקר שם לפני יותר מחמש מאות שנים, תיאר את החקלאות, התעשייה והאוכלוסייה שם באופן דומה מאוד לתיאורים של מבקרים בימינו. ייתכן שעוד הרבה לפני זמנו, היא השיגה את הרמה הגבוהה ביותר של עושר שהחוקים והמוסדות שלה מאפשרים לה להשיג. תיאוריהם של כל המבקרים, גם אם סותרים זה את זה בתחומים רבים, מסכימים כולם זה עם זה לגבי המשכורות הנמוכות לעובדים שם, והקושי של העובדים בסין לפרנס את משפחותיהם. עובד שיכול, בחרישת האדמה יום שלם, להרוויח מספיק כדי לרכוש כמות קטנה של אורז בסוף היום, יהיה מרוצה. מצבם של בעלי המלאכה הוא גרוע עוד יותר, אם בכלל קיים גרוע יותר. במקום לחכות בבתי המלאכה שלהם ללקוחות שיבואו, כמו באירופה, הם משוטטים ברחובות ללא הרף עם כלי העבודה שלהם ומציעים את שירותיהם, כמעט מתחננים לעבודה. העוני של המעמדות הנמוכים בסין גרוע יותר מזה שבמדינות העניות ביותר האירופה. במחוז קנטון, כך אומרים, מאות או אלפי משפחות מתקיימות בלי בית על האדמה, אלא חיות בסירות דייגים קטנות בנהרות ובתעלות. הפרנסה שהם משיגים של כל־כך דלה, שהם דגים בשמחה כל פסולת שנזרקת מספינות אירופאיות שעוברות שם. כל נבלה, לדוגמה גופת כלב או חתול, גם אם כבר חצי רקובה, היא בשבילם אוצר כמו האוכל הנפלא ביותר לאנשים בארצות אחרות. נישואין בסין נחשקים לא בגלל הרווחיות שבהבאת ילדים, אלא בשביל החופש לפגוע בהם. בכל הערים הגדולות, בכל ערב נזרקים ילדים לרחוב, או מוטבעים בים כמו כלבים. אומרים אפילו שביצוע הפעולה הנוראה הזאת הפך לעיסוק בפני עצמו, של אנשים שמתפרנסים מכך.

למרות כל זה, סין, אף שאיננה מתקדמת, גם איננה נסוגה לאחור. עריה לא מתרוקנות מיושביהן. האדמות שבעבר עובדו עדיין מעובדות. מכאן שאותה כמות עבודה, או כמעט אותה הכמות, עדיין מתבצעת, וההון המושקע בהפעלתה לא פוחת באופן משמעותי. מכאן שהעובדים בעבודות הנחותות ביותר, למרות קיומם הדחוק, עדיין מוצאים דרך לקיים את עצמם ולהמשיך את הדורות הבאים.

לא כך יהיה במדינה שבה ההון המוקדש להפעלת העבודה הולך ויורד. בכל שנה הביקוש לעובדים ומשרתים, בכל ענפי המשק, יהיה נמוך יותר מבשנה החולפת. רבים מאלה שגדלו במעמדות גבוהים, בלי שיוכלו למצוא עבודה בענף שלהם, ישמחו לפחות למצוא עבודה נחותה יותר. המעמדות הנמוכים יוצפו לא רק בעודף העובדים שלהם אלא גם באלה העודפים ממעמדות גבוהים יותר, והתחרות על עבודה תהיה כל־כך עזה שהמשכורות ירדו עד לרמת הקיום הבסיסי והנחות ביותר האפשרי. רבים לא יוכלו למצוא עבודה אפילו בתנאים כאלה, ואו שיגוועו ברעב או שיתדרדרו לקבצנות או לפשע. מחסור, רעב ומוות יציפו את אותם המעמדות, ומהם ימשיכו למעמדות הגבוהים יותר, עד שגודל האוכלוסייה באותה המדינה ירד לרמה שניתנת לפרנסה באמצעות ההכנסות וההון הקיימים בה, עם התושבים שחמקו מהרודנות או האסונות שהשמידו את השאר. זה אולי המצב הנוכחי בבנגל, ובכמה מושבות אנגליות אחרות בהודו. בארץ פוריה, שבעבר אוכלוסייתה הייתה דלה, ולכן פרנסה לא אמורה להיות קשה להשגה, ולמרות זאת גוועים ברעב שלוש מאות אלף או ארבע מאות אלף אנשים בשנה, אין ספק שההון שהוקדש להעסקת העניים פחת במהירות. ההבדל בין גאונות החוקה הבריטית המגינה והשולטת על צפון אמריקה, לבין החברה המסחרית הרודה בהודו, מתבטא באופן בולט ביותר בהבדל הזה בין שתי המדינות.

אם כך, מכיוון שמשכורות נדיבות על עבודה הן תוצאה הכרחית של שגשוג לאומי, הן משמשות גם כסמן שלו. משכורות נמוכות לפועלים הפשוטים, לעומת זאת, הוא סמן לכך שהמדינה מדשדשת במקום, ומשכורות רעב הן סמן למדינה מתדרדרת.

בבריטניה נראה שהמשכורות בימינו הן יותר מהנדרש לפרנסת משפחה. כדי להשתכנע בנכונות הטענה הזאת איננו חייבים לפנות לחישובים מורכבים ומפוקפקים למציאת הסכום הנמוך ביותר הנדרש לפרנסה. יש סימנים רבים וברורים לכך שהמשכורות במדינה הזאת בשום מקום אינם נקבעים בערך הנמוך ביותר הנדרש לקיום בכבוד.

קודם כל, כמעט בכל מקום בבריטניה יש הבחנה, אפילו בעבודות הנחותות ביותר, בין משכורות קיץ ומשכורות חורף. משכורות קיץ תמיד גבוהות יותר. אבל, בגלל מחירם הגבוה של חומרי הסקה, פרנסת משפחה בחורף היא תמיד יקרה יותר. אם המשכורות הגבוהות ביותר קיימות בזמן שההוצאות נמוכות ביותר, זה סימן שהן לא נקבעות על ידי צורכי הפרנסה אלא על ידי כמות ואיכות העבודה. העובד, אם כך, מצופה שיחסוך חלק ממשכורתו בקיץ, כדי לספק את פרנסתו בחורף; ושבמשך כל השנה לא יוציא יותר ממה שנדרש לאותה הפרנסה. עבד, לעומת זאת, או כל אדם שתלוי לחלוטין באחרים לקיומו המיידי, לא יכול להידרש למצב כזה. פרנסתו המיידית חייבת להיות מסופקת בכל יום מחדש.

דבר שני – המשכורות בבריטניה אינן משתנות עם התנודות במחירי הסחורות. מחירי הסחורות משתנים תמיד משנה לשנה, לעתים קרובות מחודש לחודש, אבל במקומות רבים, מחיר העבודה נשאר קבוע, לפעמים לחמישים שנים ברצף. אם במקומות כאלה העובדים העניים יכולים עדיין לפרנס את משפחותיהם בשנים שבהן הסחורות יקרות יחסית, הם מן הסתם נהנים מעודף בשנים הממוצעות, וממותרות בשנים שבהן הסחורות זולות יחסית. מחיר הסחורות הגבוה בעשר השנים האחרונות לא התלווה, ברוב המדינה, לעלייה במחיר העבודה. זה קרה במקומות מסוימים; כנראה בגלל הגידול בביקוש לעובדים יותר מאשר העלייה במחירי הסחורות.

דבר שלישי – מחיר הסחורות משתנה יותר משנה לשנה מאשר מחיר העבודה, ומצד שני מחיר העבודה משתנה יותר ממקום למקום מאשר מחיר הסחורות. מחירי הלחם והבשר זהים פחות או יותר בכל רחבי הממלכה. דברים כאלה, ושאר הסחורות הנמכרות בקמעונאות לעובדים העניים, בדרך‏־כלל מחירם זול בערים הגדולות לפחות כמו מחירם באיזורים נידחים יותר, ואת הסיבה לכך אסביר מאוחר יותר. אבל שכר העבודה בעיר גדולה ובסביבתה לעתים קרובות גבוה יותר בעשרים או עשרים וחמישה אחוז מאשר במקום אחר כמה קילומטרים ממנה. שמונה עשר פני ביום נחשב שכר מקובל לפועל בלונדון וסביבתה. כמה קילומטרים משם, השכר יורד לארבעה עשר או חמישה עשר פני. עשרה פני הם שכר מקובל באדינבורו וסביבתה. כמה קילומטרים משם, השכר יורד לשמונה פני, שכר מקובל ברוב חלקי המישורים הסקוטיים, שם ההבדלים בשכר ממקום למקום נמוכים בהרבה מאלה באנגליה. הבדלי מחירים כאלה, שלא תמיד מספיקים כדי לשכנע אדם לעבור מעיירה אחת לאחרת, מספיקים תמיד לשינוע כל סחורה, גם הכבדה ביותר, לא רק מעיירה אחת לאחרת אלא מפינה אחת של העולם לאחרת, עד שההבדלים מיטשטשים. עם כל מה שאומרים על הפזיזות והקלילות של הטבע האנושי, ניתן לראות מניסיון כזה שהאדם, מכל סוגי הסחורה, הוא הקשה ביותר לשינוע. אותם העובדים העניים, לכן, אם יכולים לקיים את משפחותיהם באותם האזורים בממלכה שבהם השכר נמוך ביותר, מן הסתם יוכלו לחיות חיי נוחות באזורים שבהם השכר גבוה ביותר.

דבר רביעי – ההבדלים במחירי העבודה לא רק שאינם עומדים ביחס ישר למחירי הסחורות באותו המקום או הזמן, אלא לעתים קרובות יש ביניהם יחס הפוך.

החיטה, מזונם של פשוטי העם, יקרה יותר בסקוטלנד מאשר באנגליה, שמספקת לסקוטלנד יבול רב כמעט בכל שנה. אבל חיטה אנגלית חייבת להימכר במחיר גבוה יותר בסקוטלנד, ארץ היעד, מאשר באנגליה, ארץ המקור; והיא לא יכולה להימכר בסקוטלנד במחיר גבוה יותר מחיטה סקוטית מאיכות דומה שמתחרה איתה באותו השוק. איכות החיטה מוגדרת בעיקר על ידי איכות הקמח שנוצר ממנה בטחנה; ומהבחינה הזאת החיטה האנגלית עולה באיכותה כל־כך הרבה על זו הסקוטית, שלעתים קרובות גם אם היא נראית יקרה יותר, בפועל היא זולה יותר ביחס לאיכות. מחיר העבודה, לעומת זאת, גבוה יותר באנגליה מאשר בסקוטלנד. כך שאם העובדים העניים יכולים לקיים את משפחותיהם בחלק אחד מהממלכה, הם מן הסתם יכולים לחיות חיי נוחות בחלק אחר. שיבולת שועל היא מקור המזון העיקרי של אנשי סקוטלנד, הניזונים באופן כללי פחות טוב מאנשים ממעמד דומה באנגליה. אבל ההבדל הזה בתזונתם הוא לא הגורם אלא התוצאה של ההבדל בשכר, אף שלעתים קרובות שמעתי אנשים טועים לחשוב ההיפך. כשאדם אחד מתנייד בכרכרה ושכנו הולך ברגל, זו איננה הסיבה לכך שהראשון עשיר והשני עני; בגלל שהראשון עשיר הוא יכול לקנות כרכרה, ובגלל שהשני עני, הוא הולך ברגל.

במהלך המאה הקודמת, בהשוואת שנה לשנה, החיטה הייתה יקרה יותר גם באנגליה וגם בסקוטלנד בהשוואה למאה הנוכחית. את זה אנחנו יודעים כיום מעבר לכל צל של ספק; והראיות חזקות עוד יותר לגבי סקוטלנד מאשר לגבי אנגליה. בסקוטלנד זמינים לנו רישומים של הערכות מחיר שנעשו תחת שבועה לגבי מצב השווקים, עבור כל סוגי הדגנים בכל מחוז בסקוטלנד. אם צריך בנוסף לזה עוד הוכחות מהסביבה, הייתי מוסיף שמצב דומה קיים גם בצרפת, וכנראה ברוב שאר המדינות באירופה. לגבי צרפת, ההוכחות ברורות. אבל למרות שאין ספק שגם באנגליה וגם בסקוטלנד מחירי הדגנים היו גבוהים יותר במאה הקודמת לעומת היום, באותה המידה אין ספק שמחיר העבודה היה זול יותר. אם כך, אם העובדים העניים יכלו אז לקיים את משפחותיהם, מצבם מן הסתם טוב יותר בהרבה כיום. במאה הקודמת המשכורת היומית המקובלת ברוב חלקי סקוטלנד הייתה שישה פני בקיץ, חמישה פני בחורף. משכורת דומה נהוגה עדיין בחלקים מסוימים מהרמה הסקוטית והאיים המערביים. ברוב המישורים הסקוטיים, המשכורת המקובלת כיום היא שמונה פני ביום; ועשרה פני, או לפעמים שילינג אחד, באזור אדינבורו, במחוזות הגובלים באנגליה (כנראה בגלל מיקומם), ובכמה מקומות אחרים שראו לאחרונה עלייה משמעותית בביקוש לעובדים, כמו אזור גלאזגו, קארון, איירשייר, ואחרים. באנגליה, התפתחות החקלאות, התעשייה והמסחר התחילו הרבה לפני סקוטלנד. הביקוש לעבודה, ואיתו מחיר העבודה, מן הסתם עלו עם אותן ההתפתחויות. כך במאה הקודמת כמו בימינו, המשכורות היו גבוהות יותר באנגליה מאשר בסקוטלנד. הן גם המשיכו לעלות מאז, אם כי ההבדלים הגדולים יותר בין משכורות בחלקים שונים מאנגליה מקשים על החישוב מה בדיוק ההבדל. ב 1614 משכורת חייל פשוט הייתה זהה לזו שבימינו, שמונה עשר פני ביום. כשנקבעה לראשונה, היא מן הסתם התבססה על המשכורת המקובלת לפועלים, המעמד שממנו מגויסים בדרך כלל החיילים הפשוטים. כבוד השופט הלורד היילס, שכתב בימיו של צ'ארלס השני, חישב את ההוצאה הנדרשת לקיום משפחתו של פועל הכוללת אב ואם, שני ילדים בוגרים ושני ילדים קטנים, כעשרה שילינג בשבוע, או עשרים ושישה פאונד בשנה. אם לא יוכלו להרוויח את זה בעבודה, הוא משער שהם ייאלצו להשלים זאת בקבצנות או בגניבה. נראה שהוא חקר את הנושא היטב (ראו את חישוביו על פרנסת העניים בספרו של בֶּרְן על תולדות חוקי העוני). ב 1688 מר גרגורי קינג, שעל כישוריו בחישובים פוליטיים שיבח אותו מר דַּבֶנַנְתְּ, חישב את ההכנסה המקובלת של פועלים ומשרתים כחמישה עשר פאונד בשנה למשפחה, שאותה העריך כשלושה וחצי אנשים בממוצע לעובד. כך שחישוביו, למרות הבדלים בניסוח, קרובים במהותם לאלה של השופט היילס. שניהם מעריכים את ההוצאה השבועית למשפחה כזאת בעשרים פני לאדם פחות או יותר. גם ההכנסות וגם ההוצאות של משפחות כאלה עלו משמעותית מאז ברוב הממלכה, במקומות מסוימים יותר ובמקומות מסוימים פחות, אם כי כנראה בשום מקום לא עלו עד כדי הפרסומים המוגזמים על המשכורות שלאחרונה הוצגו לציבור. את מחיר העבודה, יש לזכור, אי אפשר למדוד במדויק לגמרי, בהתחשב בכך שמשכורות שונות משולמות לפעמים באותו המקום על אותה העבודה, לא רק בהתאם לרמת העובד, אלא גם בהתאם לנדיבות המעסיק. בכל מקום שהמשכורות אינן קבועות בחוק, כל שנוכל לקבוע בביטחון הוא המשכורת המקובלת; ומניסיון נוכל לדעת שהחוק לעולם לא יכול לקבוע את המשכורות היטב, גם אם לעתים קרובות הוא מנסה.

הגמול האמיתי על עבודה, כלומר כמות המצרכים והמותרות שיכול העובד לרכוש תמורתה, עלה במאה הנוכחית יותר משעלתה המשכורת הנומינלית. ירד המחיר לא רק של החיטה אלא גם של סחורות רבות אחרות, שמספקות תזונה לעניים החרוצים. תפוחי־אדמה, לדוגמה, לא עולים כיום אפילו חצי ממחירם לפני שלושים או ארבעים שנים. כך ניתן גם לאמר על לפת, גזר, כרוב; מוצרים שבעבר גידולם נעשה באמצעות אתים וכיום באמצעות מחרשות. גם שלל מוצרי־מזון אחרים הפכו זולים יותר. רוב התפוחים ואפילו הבצלים שנצרכו בבריטניה במאה האחרונה יובאו מפלנדריה. השיפורים הגדולים בייצור בגדי פשתן וצמר מספקים לעובדים בגדים זולים ואיכותיים יותר; והשיפורים בייצור המתכות מספקים להם כלי עבודה טובים יותר, ורהיטים נוחים לביתם. סבון, מלח, נרות, עורות, ומשקאות חריפים אומנם הפכו יקרים יותר משמעותית, בעיקר בעקבות מיסים שהוטלו עליהם. אבל מוצרים כאלה נצרכים על־ידי העניים בכמות כל־כך קטנה שעליית מחיריהם לא משנה את המצב. התלונה הנפוצה, שלפיה מוצרי המותרות מגיעים עכשיו אפילו אל העניים ביותר, ואלה כבר לא יסתפקו באותו האוכל, הלבוש והמגורים שסיפק אותם בעבר – אותה התלונה היא עדות לכך שלא רק מחיר העבודה הנומינלי עלה, אלא גם המחיר האמיתי.

האם שינוי כזה ברמת החיים של המעמדות הנמוכים הוא ברכה או מטרד לחברה? התשובה נראית ברורה מאליה. משרתים, פועלים, ועובדים מכל הסוגים מהווים את הרוב המוחלט מכל חברה מוצלחת. ומה שמשפר את רמת חייהם של הרוב לא יכול להיחשב מטרד לחברה כולה. אף חברה לא יכולה לשגשג ולשמוח, אם רוב אנשיה הם עניים ואומללים. וממילא, הצדק מחייב שאותם האנשים המספקים אוכל, לבוש ומגורים לכלל החברה יזכו ליהנות בעצמם מחלק מפירות עבודתם ובעצמם לזכות באוכל, לבוש ומגורים מאיכות סבירה.

העוני, אף שללא ספק מקשה על נישואין, אינו בהכרח מונע אותם. נראה שהוא אפילו תורם להולדת ילדים. אישה מורעבת מרמות סקוטלנד לעתים קרובות יולדת יותר מעשרים ילדים, בעוד שגבירה מטופחת לעתים קרובות לא מסוגלת ללדת אפילו אחד, ובדרך־כלל מותשת אחרי שניים או שלושה. עקרות, תופעה נפוצה כל־כך בקרב נשות החברה הגבוהה, נדירה מאוד בקרב המעמדות הנמוכים. בקרב המין היפה מותרות אולי מעוררות את התשוקה לתענוגות, אבל נראה שתמיד מחלישות ולעתים קרובות מחסלות לחלוטין את יכולת ההולדה.

אבל עוני, גם אם לא מונע את ההולדה, מקשה מאוד על גידול ילדים. הנבט הקטן נולד; אבל באדמה קרה כל־כך, באקלים קשה כל־כך, במהרה נובל ומת. לא נדיר, כך שמעתי לעתים קרובות, שלאישה שילדה עשרים ילדים לא יישארו שניים חיים. כמה קצינים מנוסים הודיעו לי שבגיוס החיילים לחטיבותיהם, הם לעולם לא מצליחים לספק מספיק תופים וחלילים לכל הילדים שנולדים לחיילים שלהם. למרות זאת, מחוץ למגורי החיילים לא רואים בשום מקום מספר גדול של ילדים. נראה שמעט מאוד מהם מגיעים לגיל שלוש־עשרה או ארבע־עשרה. בכמה מקומות מתים חצי מהילדים לפני הגיעם לגיל ארבע, במקומות רבים לפני גיל שבע, וכמעט בכל מקום לפני גיל תשע או עשר. אותה תמותת ילדים תמיד תימצא בעיקר בקרב המעמדות הנמוכים, שלא יכולים לטפל בהם באותה הרמה כמו המעמדות הגבוהים יותר. אומנם נישואיהם נושאים פרי יותר מבני המעמדות הגבוהים, אבל שיעור קטן יותר מילדיהם מגיעים לבגרות. בבתי יתומים או בקרב ילדים שגדלו אצל ארגוני צדקה קהילתיים, התמותה גדולה עוד יותר מזו של פשוטי העם.

כל זן מבעלי החיים מתרבה באופן טבעי בהתאם למשאבים הזמינים לקיומם, ואף זן לא יכול להתרבות מעבר לכך. אבל בחברה מתורבתת, רק בקרב המעמדות הנמוכים חוסר המשאבים יכול להגביל את הילודה, והוא עושה זאת על־ידי מותם של רוב הילדים שנישואיהם מביאים.

הגמול הנדיב עבור עבודה, המאפשר להם לטפל טוב יותר בילדיהם, וכך לגדל יותר מהם, באופן טבעי מרחיב את אותם הגבולות. יש לציין גם שהוא עושה זאת, עד כמה שאפשר, ביחס ישר לביקוש לעבודה. אם הביקוש עולה, השכר יהיה חייב לעלות כך שיעודד נישואין וילודה של עובדים נוספים, כך שיוכלו לספק את הביקוש העולה. אם השכר בשלב מסוים יהיה נמוך מהנדרש לכך, במהרה יתחיל חוסר בידיים עובדות; אם יהיה גבוה יותר, הריבוי המוגזם יוריד אותו במהרה לרמה המתאימה. השוק יהיה כל־כך רעב לעובדים במקרה הראשון, או רווי בעובדים במקרה השני, כך שהשכר יידחף בחזרה לרמה שנסיבות החברה דורשות. באופן הזה הביקוש לאנשים, כמו לכל סחורה אחרת, מווסת את ייצור האנשים. מזרז אותו כשהוא איטי מדי, מאט אותו כשהוא מזדרז מדי. אותו הביקוש הוא שמווסת וקובע את רמת הפריון בכל מדינות העולם; בצפון אמריקה, באירופה, בסין; בראשונה מהיר, בשנייה מתון, בשלישית קבוע במקום.

הוצאות הטיפול בעבד, כך נאמר, הן על חשבון אדונו; אבל אלה של עובד חופשי הן על חשבון העובד. אבל במציאות, הוצאות הטיפול של עובד חופשי הן עדיין על חשבון המעסיק לא פחות מאלה של העבד. המשכורת המשולמת לבעלי־מלאכה ומשרתים מכל הסוגים חייבת להיות כזאת שתאפשר להם ליצור ביחד את הדורות הבאים של בעלי־מלאכה ומשרתים, בהתאם לביקוש העולה, יורד או קבוע לעבודה בחברה. אבל למרות שהוצאות הטיפול בעובד חופשי הן על חשבון המעסיק, הן עולות הרבה פחות מאלה של העבד. הגורמים האחראיים על הטיפול בעבד, אם להתנסח באופן כזה, הם לעתים קרובות משגיח חסר־אחריות וחמלה. מי שאחראי לטפל בעובד החופשי הוא העובד עצמו. אותן השחיתויות והבזבוזים הנפוצים בהתנהלות העשירים, מן הסתם פוגעים גם בניהול הטיפול בעבד; החסכנות והאחריות של העניים מתבטאת בטיפול העובד בעצמו. בניהול מסוג כזה, אותה הבעיה תיפתר עם רמה שונה לגמרי של הוצאות. כך נראה, ממבט על כל הזמנים וכל העמים, שעבודה שנעשית על־ידי עובדים חופשיים היא בסופו של דבר זולה יותר מזו שנעשית על־ידי עבדים. זה נכון אפילו בבוסטון, ניו־יורק ופילדלפיה, שם שכר הפועלים הפשוטים גבוה כל־כך.

גמול נדיב על עבודה, אם כך, הוא תוצאה של שגשוג גובר וגורם של גידול האוכלוסייה. מי שמתלונן על כך, מתלונן על הגורם והתוצאה ההכרחי של שגשוג חברתי.

ראוי אולי לציין שמצבם של העניים, כלומר רוב האנשים בחברה, נראה טוב ביותר כשהחברה מתפתחת וצוברת יותר עושר, ולא מאוחר יותר כשהיא כבר צברה את כל העושר. מצב העניים קשה כשהחברה קבועה במקומה, ואומלל כשהחברה בנסיגה. חברה משגשגת מביאה, למעשה למצב טוב לחברה כולה; ובהתאם, חברה קבועה במקומה למצב קשה, חברה נסוגה למצב אומלל.

שכר נדיב על עבודה, כמו שמעודד ילודה, מגביר גם את איכות עבודתם של פשוטי העם. שכר העבודה הוא תמריץ לחריצות, שכמו כל תכונה אנושית אחרת, מתגברת ביחס ישר לתמריץ שהיא מקבלת. פרנסה הגונה משפרת את כוח גופו של העובד, והתקווה הממשית לשיפור מצבו, אולי עד כדי סיום חייו בנוחות ובשפע, מעודדת אותו לעבוד במלוא המרץ. כך, במקומות שנהוג בהם שכר גבוה, נמצא תמיד את העובדים יותר פעילים, חרוצים ויוזמים, לעומת מקומות שנהוג בהם שכר נמוך; באנגליה, לדוגמה, לעומת סקוטלנד; בערים הגדולות לעומת כפרים נידחים. נכון שיש עובדים שאם ירוויחו בארבעה ימים מה שיספיק להם לשבוע, יישארו לנוח שלושה ימים. אבל זה בהחלט לא המצב עם רובם. להיפך – עובדים שמתוגמלים בנדיבות בשכר ליחידת עבודה שמחים לעבוד מעל ומעבר לנדרש, עד כדי פגיעה בבריאותם תוך כמה שנים. בלונדון ובכמה מקומות אחרים, נגרים לא צפויים לשמור על כושר מלא ליותר משמונה שנים. תופעות דומות נצפות גם במקצועות אחרים, שבהם העובדים מקבלים שכר לפי התפוקה; כך בדרך־כלל במפעלים, ואפילו בעבודות חקלאיות, בכל מקרה שבו השכר גבוה מהרגיל. כמעט כל סוג בעל־מלאכה נמצא בסכנה לפגיעה גופנים כלשהי כתוצאה מעבודה מוגזמת. הרופא האיטלקי המפורסם רָמוּצִּינִי כתב ספר במיוחד על פגיעות מהסוג הזה. אנחנו לא רגילים לחשוב על החיילים בתור האנשים החרוצים ביותר בחברה; ועדיין ניתן לראות שכשחיילים מועסקים בעבודה מסוימת עם שכר נדיב ותלוי בתפוקה, הקצינים נאלצים לעתים קרובות לסכם עם המעסיק שלא יאפשר להם להרוויח יותר מסכום מסוים כל יום בתנאים האלה. בלי סיכום כזה, לחץ חברתי והרצון לרווחים גבוהים יותר לעתים קרובות היה גורם להם לעבוד יותר מדי ולפגוע בבריאותם. עבודה מוגזמת ארבעה ימים בשבוע היא לעתים קרובות הסיבה האמיתית לנטייה לנוח בשלושת הימים האחרים, נטייה שרבים כל־כך מתלוננים עליה. עבודה קשה, פיזית או מנטלית, במשך מספר ימים ברצף, באופן טבעי יוצרת אצל רוב האנשים רצון עז לרגיעה; רצון שאם לא עוצרים אותו בכוח או באיזשהו צורך מיידי, כמעט בלתי אפשרי להתגבר עליו. זו נטייה טבעית שדורשת מענה, לפעמים על־ידי מנוחה, לפעמים גם על־ידי בידור והנאה. אם רגיעה כזאת לא מגיעה, התוצאות עלולות לעתים קרובות להיות מסוכנות ואף קטלניות, ולכן כמעט תמיד גורמות לאותן פגיעות גופניות אופייניות לכל מלאכה. אם המעסיקים היו תמיד פועלים בהתאם לשכל הישר ולחמלה האנושית, היה עדיף להם לעתים קרובות למתן ולא להגביר את עבודת הפועלים שלהם. לדעתי נמצא שבכל מקצוע, האדם שעובד במידה מתונה מספיק שמאפשרת לו לעבוד באופן קבוע, לא רק ששומרת על בריאותו לאורך זמן, אלא גם בסיכום השנה, משיגה את התפוקה הרבה ביותר.

נהוג לחשוב שבשנים זולות העובדים נוטים לעבוד פחות, ובשנים יקרות לעבוד יותר. מכאן שפרנסה נוחה מעודדת יותר מנוחה, ופרנסה גבולית מעודדת עבודה. אכן, אין ספק ששפע מעל לרגיל יכול לעודד כמה עובדים לנוח יותר; אבל להניח שכך יקרה עבור רוב העובדים, או שאנשים יעבדו טוב יותר כשהם רעבים מאשר כשהם שבעים, כשהם מיואשים מאשר כשהם מרוצים, כשהם חולים מאשר כשהם בריאים – זה לא סביר. שנות חוסר, חשוב לשים לב, הן עבור פשוטי העם שנים של חולי ומוות, שבוודאי יפחיתו את תפוקת עבודתם.

בשנות שפע, עובדים רבים עוזבים את מעסיקיהם, ועוברים להתפרנס מעבודתם העצמאית. אבל אותם מחירי הסחורות הנמוכים המשאירים יותר כסף להעסקת עובדים, מעודדים את המעסיקים, בעיקר חקלאים, להעסיק עובדים נוספים. חקלאים, במקרים כאלה, מצפים לרווחים גבוהים יותר מהחיטה דרך העסקת עובדים נוספים מאשר דרך מכירה במחיר נמוך בשוק. כך הביקוש לעובדים עולה, ומספר האנשים הזמינים למלא את אותו הביקוש יורד. מחיר העבודה, בהתאם, עולה בדרך־כלל בשנים זולות.

בשנות מחסור, קשיי הפרנסה הופכים את כל האנשים ללהוטים לחזור לעבודה. אבל מחירי הסחורות הגבוהים, המשאירים פחות כסף להעסקת עובדים, מעודדים את המעסיקים להפחית ולא להגדיל את מספר העובדים שלהם. כמו כן, בשנים יקרות עובדים עצמאיים עניים לעתים קרובות צורכים את כל חסכונותיהם, ונאלצים לחזור לעבוד כדי להתפרנס. יותר אנשים רוצים עבודה מאשר מוצאים עבודה; רבים מוכנים לקחת על עצמם עבודה בשכר נמוך מהמקובל; וכך שכר העובדים נוטה לרדת בשנים יקרות.

מעסיקים מכל הסוגים, אם כך, נוטים להשיג עסקה טובה יותר מול העובדים שלהם בשנים יקרות מבשנים זולות; העובדים הופכים צנועים וחסרי־אונים בשנים היקרות. לכן המעסיקים באופן טבעי מחשיבים את השנים היקרות כטובות יותר לעסקים. כמו כן, בעלי אדמות וחקלאים, שתיים מהקבוצות הגדולות ביותר מבין המעסיקים, נהנים מיתרון נוסף בשנים היקרות. דמי השכירות של בעלי האדמות ורווחי ההון של החקלאים תלויים חזק במחירי הסחורות. אבל יהיה מגוחך לחשוב שאנשים יעבדו פחות עבור עצמם מאשר עבור אנשים אחרים. עובד עצמאי עני יהיה בדרך־כלל חרוץ יותר משכיר המקבל תשלום לפי תפוקה. הראשון נהנה מכל פירות עבודתו, השני חולק אותם עם המעסיק. הראשון, בהיותו עצמאי, עמיד יותר לפיתויים שפוגעים לעתים קרובות במפעלים גדולים. היתרון של העובד העצמאי לעומת השכיר שעובד עם חוזה לחודש או לשנה, וששכרו זהה לא משנה כמה יעבוד, כנראה גדול עוד יותר מהיתרון על העובד המקבל תשלום לפי תפוקה. שנים זולות נוטות להגדיל את מספר העובדים העצמאיים לעומת שכירים מכל הסוגים, ושנים יקרות נוטות להקטינו.

סופר צרפתי עתיר ידע ובינה, מר מֶסַנְס, מתאמץ להראות שהעניים עובדים יותר בשנים זולות מאשר בשנים יקרות, על־ידי השוואה כמות ואיכות הסחורות המיוצרות באותן השנים בשלושה מפעלים שונים: מפעל למוצרי צמר באֶלְבֶּף, מפעל מוצרי פשתן ומפעל מוצרי משי, שניהם באזור רוּאֵן. נראה מכתביו, הלקוחים מרישומי הפקידים הממשלתיים, שכמות ואיכות הסחורה שיוצרה בכל שלושת המפעלים היו בדרך כלל גבוהות יותר בשנים זולות מאשר בשנים יקרות, ושכך היה תמיד; הגבוה ביותר בשנים הזולות ביותר, הנמוך ביותר בשנים היקרות ביותר. נראה שכל השלושה הם מפעלים סטטיים, כלומר, גם אם תפוקתם משתנה קצת משנה לשנה, בטווח הארוך היא לא משתנה משמעותית לכאן או לכאן.

ייצור הפשתן בסקוטלנד, ומוצרי הצמר במערב יורקשייר, הם מפעלים צומחים, שהתפוקה בהם, עם שינויים קלים, גדלה באופן קבוע גם בכמות וגם בערך. אבל מבדיקה שעשיתי ברישומי התפוקות השנתיות שלהם, לא מצאתי קשר בין השינויים בתפוקה השנתית לבין יוקר המחיה בכל שנה. ב 1740, שנת מחסור קשה, אכן נראה שתפוקת המפעל פחתה משמעותית. אבל ב 1756, עוד שנת מחסור קשה, אותם המפעלים הסקוטיים ייצרו יותר מהרגיל. המפעל ביורקשייר אכן הצטמצם ותפוקתו לא חזרה לרמתה מ 1755 עד ל 1766, אחרי ביטול חוק הבולים האמריקאי. באותה השנה וזו שאחריה התפוקה עלתה מעבר לכל מה שהייתה בעבר, והמשיכה לעלות מאז.

התפוקה בכל המפעלים הגדולים המיועדת לייצוא בהכרח תלויה לא ביוקר המחיה באותן השנים במדינה שבה מתבצע הייצור, אלא בזה שבמדינות שבהן הסחורה נצרכת; תלוי במצב השלום או המלחמה, בשגשוג או צמצום של מפעלים מתחרים, ובמצב רוחם של הלקוחות העיקריים. כמו כן, חלק גדול מהעבודה הקשה שכנראה נעשית בשנים הזולות, לא נכנסת לרישומים הציבוריים. העובדים השכירים עוזבים את מעסיקיהם והופכים לעצמאיים. נשים חוזרות להוריהן ולעתים קרובות עוסקות בטוויה, לייצור בגדים לעצמן ולמשפחותיהן. אותם העובדים העצמאיים אפילו לא תמיד עובדים לצרכים מסחריים; לפעמים הם עובדים עבור שכניהם לשימוש פרטי של המשפחות. תוצרי עבודתם, אם כך, לעתים קרובות לא נכנס לרישומים הציבוריים, אותם הרישומים שלפעמים מפורסמים ברעש וצלצולים, ולפיהם הסוחרים והיצרנים לעתים קרובות מכריזים ביהירות על השגשוג או הנסיגה של המדינות הגדולות.

אומנם השינויים במחיר העבודה לא תמיד תואמים את אלה במחיר הסחורות, ולעתים קרובות הם הפוכים; אבל אין סיבה, כפי שראינו, להניח שאין שום השפעה למחיר הסחורות על מחיר העבודה. מחיר העבודה הנומינלי נקבע על־ידי שני גורמים: הביקוש לעבודה, ומחיר הצרכים והמותרות בשוק. הביקוש לעבודה, אם הוא עולה, עומד, או יורד, או במילים אחרות אם הוא דורש אוכלוסייה גדלה, יציבה, או פוחתת, קובע את כמות הצרכים והמותרות שיש לספק לעובד; ומחיר העבודה הנומינלי נקבע על־ידי המחיר שנדרש לרכישת אותה הכמות. לכן, גם אם מחיר העבודה הנומינלי לפעמים יכול להיות גבוה כשמחיר הסחורות נמוך, הוא עדיין יהיה גבוה יותר, בהינתן ביקוש זהה, אם מחיר הסחורות יהיה גבוה יותר.

העובדה שהביקוש לעבודה עולה בשנות שפע גדול פתאומי, ויורד בשנות מחסור גדול פתאומי, היא שגורמת לכך שמחיר העבודה הנומינלי לפעמים עולה בשנות השפע ויורד בשנות המחסור.

בשנת שפע גדול ופתאומי, בעלי הון רבים מוצאים עודפי כסף גדולים שמאפשרים להם לשכור יותר פועלים חרוצים מאשר בשנה שלפני; ולא תמיד ניתן למצוא מספיק פועלים כאלה. לכן אותם מעסיקים שרוצים יותר עובדים מתחילים להתחרות זה בזה כדי להשיג אותם, ובכך לפעמים מעלים את מחיר העבודה, גם הנומינלי וגם האמיתי.

ההיפך קורה בשנות מחסור גדול ופתאומי. הכסף המיועד להעסקת עובדים הוא פחות מבשנה הקודמת. אנשים רבים מאבדים את עבודתם, ומתחרים זה בזה להשגת עבודה חדשה, מה שלפעמים מוריד את מחיר העבודה. ב 1740, שנת מחסור קיצוני, אנשים רבים היו מוכנים לעבוד תמורת פרנסה דחוקה ביותר. בשנות השפע שאחריה, היה קשה יותר למצוא עובדים. המחסור שבשנה יקרה, בהורדת הביקוש לעובדים, נוטה להוריד את מחיר העבודה, בעוד שמחיר הסחורות הגבוה נוטה להעלות אותו. השפע שבשנה זולה, לעומת זאת, בהעלאת הביקוש לעובדים, נוטה להעלות את מחיר העבודה, בעוד שמחיר הסחורות הנמוך נוטה להוריד אותו. עם שינויים ממוצעים במחירי הסחורות, שתי המגמות המנוגדות נוטות לאזן זו את זו; זה כנראה ההסבר, או לפחות חלק ממנו, לכך שמשכורות העובדים בכל מקום נוטות להיות קבועות יותר ממחירי הסחורות.

העלייה במשכורות בהכרח מעלה את מחירן של סחורות רבות, על־ידי הגדלת אותו החלק מהמחיר שנדרש לכיסוי המשכורות, וכך נוטה להפחית את צריכתן, גם המקומית וגם במדינות אחרות. אבל אותו הגורם המעלה את שכר העבודה, כלומר התגברות ההון, נוטה גם להגדיל את כושר הייצור שלה, כלומר לאפשר לכמות קטנה יותר של עבודה לייצר תפוקה גדולה יותר. בעל ההון המעסיק עובדים רבים תמיד ינסה, למען האינטרס הפרטי שלו, לחלק את העבודה באופן כזה שיאפשר תפוקה גדולה ככל האפשר. מאותה הסיבה, הוא משתדל לספק לעובדים את הכלים הטובים ביותר לביצוע העבודה שהוא או הם יכולים לחשוב עליהם. מה שקורה בין העובדים במפעל מסוים, קורה מאותה הסיבה בין העובדים בחברה כולה. ככל שהם רבים יותר, הם באופן טבעי נוטים יותר להתחלק לתתי־מלאכות באותה העבודה. יותר מוחות עסוקים בהמצאת המכונות הטובות ביותר לביצוע כל מלאכה, וכך גדל הסיכוי שאותן המכונות יומצאו. כך סחורות רבות, בעקבות שיפורים כאלה, מתחילות להיות מיוצרות בהשקעת הרבה פחות עבודה מבעבר, כך שעליית מחיר העבודה מתאזנת על־ידי הפחתת כמות העבודה הנדרשת.