ספר ראשון, פרק 9: אודות רווחי ההון

דף זה הוא חלק מתרגום "עושר האומות" מאת אדם סמית, מתורגם לעברית על־ידי שי שפירא. לפרטים נוספים לחצו כאן.

רווחי ההון עולים ויורדים מאותן הסיבות כמו המשכורות – השיפור או הירידה בעושר החברה; אבל אותם הגורמים משפיעים על שני הדברים באופנים שונים מאוד.

העלייה בכמות ההון, המעלה את המשכורות, נוטה להוריד את הרווחים. כשהון של סוחרים עשירים רבים מושקע באותו הענף, התחרות ביניהם נוטה באופן טבעי להוריד את הרווחים; וכשיש עלייה כזאת בכמות ההון בכל ענפי המשק באותה החברה, אותה התחרות תשפיע באופן דומה על כולם.

כפי שכבר ראינו, לא קל למדוד את המשכורת הממוצעת, אפילו אם נגביל את עצמנו למקום וזמן מסוימים. בדרך־כלל לא נוכל לדעת יותר מאשר מה המשכורות הנפוצות. אבל אפילו את זה לא נוכל לדעת לגבי רווחי הון. אלה משתנים כל־כך הרבה, שסוחר בענף מסוים בעצמו לא תמיד יוכל להגיד מה הרווח השנתי הממוצע שלו. הרווח מושפע לא רק מכל שינוי במחירי הסחורות הרלוונטיות, אלא גם מהמזל הטוב או הרע של המתחרים ושל הלקוחות שלו, ומאלף סוגי תאונות אפשריות שעלולות לקרות לסחורה בדרכה דרך הים או היבשה, או אפילו בעודה יושבת במחסן. הוא משתנה לא רק משנה לשנה, אלא מיום ליום, וכמעט משעה לשעה. עוד יותר קשה יהיה למדוד מה הרווח הממוצע בכל הענפים השונים במשק בכל הממלכה הגדולה; ולמדוד את אותו הרווח הממוצע בעבר, לא משנה כמה במדויק, יהיה כנראה בלתי אפשרי.

אבל גם אם בלתי אפשרי למדוד ברמת דיוק משמעותית את רווחי ההון הממוצעים, כיום או בעבר, נוכל לגבש הערכה כלשהי לפי שיעורי הריבית. נוכל להניח שבכל מקום שבו ניתן לעשות הרבה עם הכסף, הרבה כסף יושקע; ובכל מקום שבו אפשר לעשות מעט, מעט כסף יושקע. בהתאם, כמו ששיעור הריבית משתנה מארץ לארץ, נוכל להיות בטוחים שרווחי ההון משתנים ביחד איתו; צוללים כשהוא צולל, נוסקים כשהוא נוסק. השינויים בשיעור הריבית, אם כך, יכולים לכוון אותנו להערכת השינויים ברווחי ההון.

בשנה ה 37 לשלטון הנרי השמיני, הוצאה מחוץ לחוק ריבית מעל עשרה אחוזים. נראה שלפני זה, לפעמים נלקחה ריבית גבוהה יותר. בשלטון אדוארד השישי, קנאות דתית הביאה להוצאת כל ריבית אל מחוץ לחוק. אומרים שהאיסור הזה, כמו כל האיסורים מסוגו, לא השפיע הרבה, וכנראה אף העלה ולא הוריד את תועבת הריבית המוגזמת. החוק של הנרי השמיני חזר בשנה ה 13 למלכה אליזבת, ועשרה אחוזים המשיכו להיות שיעור הריבית המותר עד לשנה ה 21 לג'יימס הראשון, אז היא הוגבלה לשמונה אחוזים. קצת אחרי הרסטורציה היא הוגבלה לשישה אחוזים, ובשנה ה 12 למלכה אן לחמישה אחוזים. כל אותם החוקים נוסחו כנראה בקפדנות רבה. נראה שהם הותאמו לשיעור הריבית בשוק, כלומר לשיעור הריבית שאיתו אנשים באמת לוו. מאז ימי המלכה אן נראה שחמישה אחוז הוא שיעור קצת יותר גבוה מהשיעור בשוק. לפני המלחמה האחרונה, הממשלה לוותה בריבית שלושה אחוזים; אנשים בעלי אשראי טוב בעיר הבירה ובמקומות רבים אחרים לוו בשלישה וחצי, ארבעה, או ארבעה וחצי אחוזים.

מאז ימי הנרי השמיני, העושר וההכנסות במדינה עולים ועולים, ונראה שקצב העלייה עוד מאיץ. לא רק מתעשרים, אלא מתעשרים יותר ויותר מהר. המשכורות עלו באופן עקבי בתקופה הזאת, וברוב ענפי המשק, רווחי ההון ירדו.

בדרך־כלל נדרש יותר הון בעיר גדולה מאשר בכפר קטן, לא משנה באיזה ענף. השקעות ההון הקיימות בכל ענף, ומספר המתחרים העשירים, מורידים את הרווחים האפשריים בעיר לעומת הכפר. אבל המשכורות בדרך כלל גבוהות יותר בעיר מאשר בכפר. בעיר משגשגת, אנשים בעלי הון רב להשקעה לעתים קרובות לא יכולים לשכור את מספר העובדים שהם היו רוצים, ולכן הם מתחרים זה בזה כדי להשיג כמה עובדים שהם יכולים; מה שמעלה את המשכורות ומוריד את הרווחים. בכפרים נידחים, לעתים קרובות אין מספיק הון כדי להעסיק את כל האנשים, ולכן הם מתחרים זה בזה כדי למצוא עבודה, מה שמוריד את המשכורות ומעלה את רווחי ההון.

בסקוטלנד, למרות ששיעור הריבית המותר בחוק זהה לזה שבאנגליה, שיעור הריבית בשוק גבוה יותר. גם אנשים בעלי אשראי טוב בדרך־כלל לא יכולים ללוות בפחות מחמישה אחוזים. אפילו בנקאים פרטיים באדינבורו דורשים ארבעה אחוזים בשטרות החוב שלהם, שאת פריעתם הם יכולים לדרוש מתי שירצו. בנקאים פרטיים בלונדון לא משלמים ריבית על כסף שמושקע אצלם. אין כמעט ענפים שלא ניתן לעסוק בהם בהשקעת פחות הון בסקוטלנד לעומת אנגליה. מכאן ששיעור הרווח שם חייב להיות גדול יותר. המשכורות, כפי שכבר ראינו, נמוכות יותר בסקוטלנד מאשר באנגליה. וסקוטלנד לא רק ענייה יותר, אלא ההתקדמות שלה לעבר עושר רב יותר היא איטית יותר. שיעור הריבית החוקי בצרפת, במאה הנוכחית, לא תמיד התאים לשיעור בשוק (ראו אצל דֵנִיזָאר, שיעורי הריבית ספר 3 פסקה 13). ב 1720, שיעור הריבית ירד מחמישה לשני אחוזים. ב 1724, עלה לשלושה אחוזים ושליש. ב 1725, עלה שוב לחמישה אחוזים. ב 1766, תחת ניהולו של מר ל'אָבֶרְדִּי, הוא ירד לארבעה אחוזים. מאוחר יותר העלה אותו הכומר תֵּרֵא בחזרה לחמישה אחוזים. המטרה המוצהרת של הרבה מקיצוצי הריבית האלה הייתה להתכונן לקיצוץ ריבית החוב הציבורי; מטרה שבמקרים מסוימים אכן מומשה. צרפת כיום היא אולי לא עשירה כמו אנגליה; ואומנם שיעור הריבית החוקי בצרפת לעתים קרובות נמוך יותר מזה באנגליה, אבל השיעור בשוק בדרך־כלל גבוה יותר; כי גם שם, כמו ברוב המדינות, יש מספר דרכים בטוחות ופשוטות להתחמק מהחוק. רווחי המסחר, כך מבטיחים לי סוחרים בריטיים שסחרו בשתי המדינות, גבוהים יותר בצרפת מאשר באנגליה; ואין ספק שנתינים בריטיים רבים מעדיפים להשקיע את הונם במדינה שמזלזלת במסחר ולא במדינה שמכבדת אותו. המשכורות נמוכות יותר בצרפת מאשר באנגליה. כשהולכים מסקוטלנד לאנגליה, ההבדל בלבוש וההתנהגות של פשוטי העם בין שתי המדינות הוא עצמו מספיק להבהרת ההבדל בעושרן. הניגוד גדול עוד יותר אם מגיעים מצרפת. צרפת, למרות שאין ספק שהיא ארץ עשירה יותר מסקוטלנד, נראה שלא מתקדמת מהר כל־כך. תפיסה נפוצה ומקובלת שם היא שהם אף נסוגים לאחור; תפיסה שלדעתי איננה מבוססת אפילו בנוגע לצרפת, אבל אין ספק שאיננה נכונה לגבי סקוטלנד, כפי שיודע כל מי שראה אותה לפני עשרים או שלושים שנה ורואה אותה שוב היום.

מחוז הולנד, לעומת זאת, ביחס לגודל שטחו ואוכלוסייתו, הוא ארץ עשירה יותר מאנגליה. הממשלה שם לווה בשני אחוזי ריבית. ואנשים פרטיים בעלי אשראי טוב לווים בשלושה אחוזים. אומרים שהמשכורות בהולנד גבוהות מאלה שבאנגליה, וההולנדים, כידוע, סוחרים עם רווחים נמוכים יותר מכל עם אחר באירופה. המסחר ההולנדי, טענו אנשים מסוימים, דועך; ואולי זה נכון בענפים מסוימים. אבל התסמינים האלה מראים שלא מדובר בדעיכה כוללת. כשרווחי ההון פוחתים, הסוחרים ממהרים להתלונן על דעיכה, אף שירידת הרווחים היא תוצאה טבעית של השגשוג, או של השקעת ההון הרבה יותר מבעבר. בזמן המלחמה האחרונה, ההולנדים זכו בכל ענף התובלה בצרפת, והם עדיין מחזיקים בחלק גדול מאוד ממנו. החסכונות הרבים שלהם במטבע צרפתי או אנגלי, במקרה האנגלי יש המעריכים בארבעים מיליון (אני חושד שמדובר בהגזמה פראית), והסכומים הרבים שהם מלווים לאנשים פרטיים במדינות בעלות ריבית גבוהה יותר מזו שלהם, הם עובדות שמצביעות על עודפי ההון שלהם, כלומר שהונם גדל מעבר למה שהם יכולים להשקיע ברווח סביר במדינה שלהם; הן ודאי אינן מצביעות על דעיכה בעסקיהם. כמו שהונו של אדם פרטי, שהושג בענף כלשהו, יכול לעלות מעבר למה שהוא יכול להשקיע, ועדיין אותו ענף ממשיך לצמוח, כך יכול לקרות גם להונה של מדינה שלמה.

במושבותינו בצפון אמריקה ואיי הודו המערביים, לא רק המשכורות גבוהות יותר מבאנגליה, אלא גם הריבית, ובעקבותיה רווחי ההון. במושבות השונות, גם שיעור הריבית המותר בחוק וגם השיעור הנהוג בשוק נעים בין שישה לשמונה אחוזים. אבל משכורות גבוהות ורווחי הון גבוהים בדרך־כלל לא הולכים ביחד, פרט למקרים מיוחדים כמו במושבות חדשות. מושבה חדשה תמיד תהיה, לתקופה מסוימת, במחסור גם של הון וגם של אוכלוסייה ביחס לגודל השטח שלה, בהשוואה למדינות אחרות. יש להן יותר אדמה משההון שלהן מאפשר לעבד. מכאן שההון המועט שיש להן יושקע רק בעיבוד האדמות הפוריות ביותר ובעלות המיקום הטוב ביותר, קרוב לחוף הים או לגדות הנהרות הגדולים. האדמה הזו גם תהיה בדרך־כלל זמינה במחיר נמוך אפילו יותר מהתפוקה שלה; כך שהון שיושקע בקניה ועיבוד אדמה כזאת יניב בהכרח רווח גדול, ולכן יצדיק תשלום ריבית גבוהה מאוד. קניית האדמות האלה היא עסק רווחי כל־כך שהחקלאי צריך להגדיל את מספר העובדים שלו ביותר מאשר ניתן למצוא אנשים במושבה החדשה. כך שאותם האנשים שהוא מצליח למצוא יזכו למשכורת נדיבה מאוד. עם גדילת המושבה, רווחי ההון יצטמצמו בהדרגה. אחרי שהאדמות הטובות ביותר מבחינת פוריות ומיקום כולן נתפסו, ניתן להרוויח פחות מעיבוד האדמות הפחות טובות, ופחות ריבית ניתן לשלם עבור אותו הרווח הנמוך יותר. בהתאם, ברוב מושבותינו, שיעורי הריבית ירדו משמעותית במאה האחרונה, גם השיעור החוקי וגם הנהוג בשוק. ככל שגדלים העושר, עיבוד האדמות, והאוכלוסייה, יורדת הריבית. המשכורות, לעומת זאת, לא יורדות עם רווחי ההון. הביקוש לעבודה עולה עם עליית ההון, בלי קשר לגובה הרווחים; אחרי שהרווחים יורדים, ההון עדיין יכול לא רק לעלות, אלא לעלות בקצב מהיר עוד יותר; כך קורה במדינות משגשגות, שצוברות עושר רב, ועם אנשים משגשגים. הון גדול, גם אם נהנה מרווח נמוך, בדרך־כלל יגדל מהר יותר מהון קטן עם רווח גדול. כמאמר הפתגם, כסף מוליד עוד כסף. כשיש קצת כסף, לעתים קרובות קל להשיג עוד. האתגר הוא להשיג את הכמות ההתחלתית. את הקשר בין עליית ההון וצמיחת התעשייה, ואיתה הביקוש לעבודה, כבר הסברתי באופן חלקי, אבל אסביר באופן מלא בהמשך, כשאדבר על צבירת ההון.

כיבוש שטחים חדשים, או ענפי מסחר חדשים, לפעמים מעלה את רווחי ההון, ואיתם את שיעורי הריבית, גם במדינה משגשגת. ההון במדינה, שאינו מספיק לכל ההזדמנויות העסקיות החדשות שאותם הכיבושים סיפקו לאנשים שזכו להם, יושקע רק באותם העסקים המבטיחים את הרווחים הגבוהים ביותר. חלק מההון שלפני זה הושקע בענפים אחרים מן הסתם יילקח מהם ויושקע באותם הענפים החדשים והרווחיים. כך התחרות באותם הענפים הישנים פוחתת. השוק הופך להיות פחות רווי בסוגים רבים של סחורות. המחירים בהכרח יעלו ברמה כזו או אחרת, ורווחי ההון של המשקיעים יעלו, ויאפשרו להם ללוות בריבית גבוהה יותר. לזמן מסוים אחרי סיום המלחמה האחרונה, אנשים בעלי אשראי טוב, וגם כמה מהחברות הגדולות ביותר בלונדון, לוו לעתים קרובות בריבית חמישה אחוזים; כשבעבר הם לא יכלו להרשות לעצמם יותר מארבעה או ארבעה וחצי אחוזים. כיבוש האדמות הרבות והמסחר הרב בצפון אמריקה ואיי הודו המערביים יכול להסביר את זה, בלי שנצטרך להניח שפחתה כמות ההון בחברה. עם כל־כך הרבה עסקים חדשים לנהל עם כמות ההון הישנה, הרבה הון מן הסתם נלקח מענפים רבים, התחרות פחתה, והרווחים עלו. בהמשך אציין את הסיבות שגורמות לי להאמין שההון בבריטניה לא פחת, אפילו עם ההוצאות הגדולות של המלחמה.

הירידה בכמות ההון בחברה, או בכמות הכסף המושקע בקיום התעשייה, בעוד שהיא מורידה את המשכורות, היא מעלה את רווחי ההון, ואיתם את שיעורי הריבית. עם ירידת המשכורות, בעלי ההון יכולים להביא את סחורתם לשוק עם פחות הוצאות מבעבר; גם השקעת ההון הנדרשת קטנה יותר, והם יכולים לדרוש מחיר גבוה יותר. כלומר שהם משלמים פחות על הסחורה, ומקבלים תמורתה יותר. כך הרווחים עולים משני הכיוונים, והם יכולים להרשות לעצמם לשלם ריבית גבוהה יותר. העושר הרב שנצבר בקלות ובפתאומיות בבנגל ובמושבות אנגליות אחרות בהודו המזרחית יכול להוכיח לנו שעם המשכורות הנמוכות, גם רווחי ההון גבוהים במיוחד באותן מדינות חרבות. שיעורי הריבית גבוהים בהתאם. בבנגל, חקלאים לווים לעתים קרובות בארבעים, חמישים, או שישים אחוזי ריבית, וממשכנים את היבול בשביל לשלם אותה. הרווחים הגבוהים כל־כך בשביל להצדיק ריבית כזאת ודאי לוקחים כמעט את כל דמי השכירות של בעל האדמה, ובהתאם ריבית גבוהה כל־כך ודאי לוקחת את רוב הרווחים. לפני קריסת הרפובליקה הרומית, נראה שהייתה נהוגה ריבית גבוהה כל־כך בפרובינקיות, תחת הניהול הכושל של הפרוקונסולים. מכתבי קיקרו אנחנו לומדים שברוטוס הצדיק הלווה כסף בקפריסין עם ארבעים ושמונה אחוזי ריבית.

במדינה שצברה כבר את כל העושר שמאפשרים לה האדמה, האקלים, ומצבה הגיאופוליטי, כלומר מדינה שלא יכולה יותר לצמוח ואיננה נסוגה לאחור, גם המשכורות וגם רווחי ההון יהיו כנראה נמוכים מאוד. במדינה בעלת האוכלוסייה הגבוהה ביותר שאדמתה יכולה לפרנס, או שההון שלה יכול להעסיק, התחרות על מקומות עבודה תהיה גדולה כל־כך שתביא להפחתת המשכורות לרמה שבקושי מספיקה לקיום העובדים, ומספרם לעולם לא יגדל כי האוכלוסייה היא הגדולה ביותר האפשרית. במדינה שמושקעת בה כמות ההון הגדולה ביותר האפשרית לכמות העסקים המתנהלים בה בכל ענף, התחרות תהיה הגדולה ביותר שאפשר בכל ענף, ורווחי ההון יהיו הנמוכים ביותר האפשריים.

אבל ייתכן שאף מדינה לא הגיעה עדיין לרמת עושר כזאת. נראה שסין כבר זמן רב תקועה במקום, וכנראה הגיעה כבר מזמן לרמת העושר המירבית שאופי החוקים והמוסדות שלה מאפשרים. אבל הרמה הזאת עשויה להיות נמוכה בהרבה ממה שהאדמה, האקלים, והמצב הגיאופוליטי שלה היו יכולים לאפשר תחת חוקים ומוסדות אחרים. מדינה שמזניחה או מזלזלת בסחר בינלאומי, ושמגבילה כניסת ספינות זרות לנמל אחד או שניים בלבד, לא יכולה להשיג את רמת הפעילות הכלכלית שהייתה יכולה להשיג תחת חוקים ומוסדות שונים. כמו כן, במדינה שבה העשירים אומנם זוכים לביטחון רב, אבל העניים, או בעלי הון קטן, לא זוכים לביטחון כמעט בכלל, ולמעשה עלולים לסבול שוד וביזה על־ידי פקידי מדינה זוטרים בשם החוק, כמות ההון המושקעת בכל ענפי המשק לא תוכל להגיע לרמה שגודל ואופי המשק היו יכולים לאפשר. בכל ענף, דיכוי העניים מוביל בהכרח למונופול של העשירים, שעל־ידי שמירת המסחר לעצמם יכולים להבטיח רווחים גבוהים מאוד. אומרים ששיעור הריבית הנפוץ במדינה הוא שנים עשר אחוזים, ורווחי ההון ודאי גבוהים מספיק כדי לאפשר תשלום ריבית גבוהה כל־כך.

חקיקה פגומה יכולה לפעמים להעלות את שיעור הריבית הרבה מעל הנדרש למצבה הכלכלי של המדינה. כשהחוק אינו אוכף קיום חוזים, כל לווה נמצא כמעט באותו מעמד כמו פושט־רגל במדינה שבה חוזים נאכפים. אי־הודאות בהחזרת הכסף גורמת למלווה לדרוש אחוז ריבית גבוה ברמה שבדרך־כלל דורשים מפושטי־רגל. באותן המדינות הברבריות שהשתלטו על מערב האימפריה הרומית, אכיפת החוזים הייתה במשך תקופה ארוכה תלויה ברצונם הטוב של החותמים. בתי המשפט של אותם המלכים בדרך־כלל לא התערבו. ייתכן שזו אחת הסיבות לשיעורי הריבית הגבוהים שהיו נהוגים באותה התקופה.

כשהחוק אוסר לחלוטין על ריבית, הוא לא באמת מונע אותה. אנשים רבים עדיין לווים, ואף אחד לא ילווה בלי לחשוב על פיצוי על השימוש בכספם לא רק לעסקים, אלא גם על הקושי והסכנה שבעבירה על החוק. שיעורי הריבית הגבוהים בכל ארצות האיסלאם נובע, לדעת מר מונטסקייה, לא מהעוני שלהן, אלא מהעובדה הזאת, בנוסף לקושי שבהשגת הכסף בחזרה.

שיעור הרווח הרגיל הנמוך ביותר תמיד חייב להיות יותר מהנדרש לפיצוי על ההפסדים שמדי פעם מגיעים בכל השקעת הון. אותו העודף הוא זה שמהווה את הרווח נטו. רווח ברוטו הוא בדרך כלל שילוב של זה עם הרווח המשמש לפיצוי על אותם ההפסדים. הריבית שיכול הלווה להרשות לעצמו לשלם תלויה רק ברווח נטו. מכאן ששיעור הריבית הנמוך ביותר חייב להיות יותר מהנדרש לפיצוי על ההפסדים שמדי פעם נחשף אליהם כל מלווה, אפילו אם הוא נוקט את הזהירות הנדרשת. אחרת, לא הייתה סיבה להלוות פרט לצדקה או ידידות.

במדינה שצברה את כל העושר האפשרי שלה, מדינה שבכל ענף במשק שלה מושקע ההון הגדול ביותר שאפשר להשקיע, בגלל שרווחי ההון יהיו נמוכים מאוד, שיעור הריבית הנפוץ בשוק יהיה כל־כך נמוך שלא יאפשר לאף אחד חוץ מעשירים מופלגים להתקיים מהריבית על כספם. כל בעלי ההון הנמוך או הבינוני ייאלצו לנהל בעצמם את השימוש בהון שלהם. כמעט כל אדם ייאלץ להיות איש עסקים, או לעסוק במסחר כלשהו. נראה שמחוז הולנד מתקרב למצב כזה. נחשב שם לא אופנתי לא להיות איש עסקים. הנסיבות מאלצות כמעט כל אחד להיות איש עסקים, והאופנות מגיעות כתוצאה מהנסיבות. כמו שיהיה מגוחך לא להתלבש כמו אנשים אחרים, כך במידה מסוימת מגוחך גם לא להתפרנס כמו אנשים אחרים. כמו שאדם בעל מקצוע אזרחי יהיה מוזר באמצע מחנה צבאי, ואפילו עלול לסבול זלזול משאר האנשים שם, כך יהיה אדם מובטל בין אנשי עסקים.

שיעור הרווח הרגיל הגבוה ביותר, עבור רוב סוגי הסחורות, יכול להיות כזה שייקח את כל החלק מהמחיר המיועד לדמי שכירות האדמה, וישאיר רק את מה שהכרחי לתשלום המשכורות הנמוכות ביותר האפשריות לקיום בסיסי של העובדים. העובדים חייבים להתפרנס ממשהו בזמן שהם עובדים, אבל בעל האדמה לא בהכרח זוכה לכל תשלום. הרווחים שזוכים להם אנשי חברת הודו המזרחית בבנגל אולי אינם רחוקים מהמצב הזה.

היחס הנדרש בין שיעור הריבית בשוק לבין שיעור רווחי ההון נטו, בהכרח משתנה בהתאם לגובה רווחי ההון. רווח כפול מהריבית הוא מצב שבבריטניה הסוחרים מחשיבים כרווח טוב, או סביר; למיטב הבנתי, הכוונה היא לרווח ממוצע ולא יותר. במדינה שבה רווח נטו ממוצע הוא שמונה או עשרה אחוז, אולי הגיוני שחצי מזה ילך לתשלום ריבית, בכל מצב שבו השקעת ההון נעשתה מתוך הלוואה. המלווה הוא זה שלוקח סיכון, ובמידה מסוימת מבטח אותו עבור הלווה; וברוב הענפים ייתכן שארבעה או חמישה אחוזים הם רווח הולם עבור הסיכון בביטוח כזה, ופיצוי הולם עבור הטרחה שבהשקעת ההון. אבל היחס בין הריבית והרווח נטו עשוי להיות שונה במדינות שבהן שיעור הרווח הוא בדרך־כלל נמוך משמעותית או גבוה משמעותית מזה. אם היה נמוך משמעותית, אולי לא היה ניתן להשקיע חצי ממנו בתשלום ריבית; אם היה גבוה משמעותית, אולי היה ניתן להשקיע יותר.

במדינות שמתעשרות במהירות, שיעור רווח נמוך יכול אולי, במחירי סחורות רבות, לפצות על המשכורות הגבוהות ולאפשר לאותן המדינות למכור במחירים נמוכים לא פחות מאלה של המדינות העניות יותר סביבן, שבהן המשכורות נמוכות יותר.

בפועל, רווחי הון גבוהים נוטים להעלות את מחירי העבודה הרבה יותר ממשכורות גבוהות. בתעשיית הבדים, לדוגמה, ניקח את משכורות העובדים השונים – סורקי הפשתן, הטווים, האורגים, וכו'. אם כולן יגדלו בשני פני ליום, מחיר הבדים יצטרך לעלות רק בשני פני כפול מספר האנשים שהועסקו בייצורם, כפול מספר הימים שנדרשו לכך. מכאן שהחלק מהמחיר המוקדש למשכורות יעלה בסופו של דבר בטור חשבוני ביחס לעליית המשכורות. אבל אם רווחיהם של כל בעלי ההון המעסיקים את אותם העובדים יעלו בחמישה אחוזים, החלק מהמחיר המוקדש לרווחי הון יעלה בטור הנדסי ביחס לעליית הרווח. המעסיק של סורקי הפשתן ידרוש חמישה אחוזים נוספים על חומרי הגלם והמשכורות לעובדים שלו. המעסיק של הטווים ידרוש חמישה אחוזים נוספים על מחיר הפשתן שכבר עלה, בנוסף למשכורות הטווים שהוא מעסיק. מעסיק האורגים ידרוש באופן דומה חמישה אחוזים נוספים על מחיר צמר הפשתן ועל משכורות האורגים. עם עליית מחירי הסחורות, עליית המשכורות פועלת כמו ריבית פשוטה בצבירת חוב. עליית רווחי ההון פועלת כריבית מצטברת. הסוחרים ובעלי המפעלים שלנו מתלוננים הרבה על ההשפעות השליליות של עליית משכורות על המחירים, ועל כך שהמחירים הגבוהים גורמים להם למכור פחות גם כאן וגם בחו"ל. הם לא מדברים על ההשפעות השליליות של עליית רווחים; הם שותקים בעניין ההשפעות של ההכנסות שלהם, ומתלוננים רק על אלה של אנשים אחרים.