אירופה במבט הונגרי

ויקטור אורבן כבר שנים עושה רושם ככאב ראש גדול לאירופה. הונגריה בכלל והוא בפרט מואשמים לעתים קרובות בפשיזם, אנטי־אירופאיות, רודנות. וגם הוא, מצדו, לא נשאר חייב – כשהוא עולה לכותרות, זה בדרך כלל בהשמצה כלשהי נגד האיחוד האירופי, נגד מנהיגי אירופה המערבית, או נגד הדמוקרטיה הליברלית באופן כללי. מכיוון שהתקשורת העולמית והישראלית בדרך־כלל מספרת לנו הכול מנקודת מבט מערב־אירופית, שמחתי לראות שלפני שבועיים בערך אורבן פרסם מאמר ארוך בעיתון גרמני עם הצד שלו של הסיפור – מה עמדתו לגבי אירופה, לגבי דמוקרטיה, לגבי משבר הפליטים, ואיפה עומדת הונגריה מול כל אלה. באותה הזדמנות גם מצאתי באותו האתר ראיון שלו לעיתון שוויצרי מלפני שנה בנושאים דומים. אני מספר על זה כאן לא כי אני אוהד גדול שלו או של האידאולוגיה שלו, אלא כי מי שרוצה להבין את אירופה צריך להבין את כל אירופה. אורבן עושה רושם שמייצג לא רק רוב גדול בהונגריה עצמה, אלא זרם משמעותי באירופה עם ייצוג גדול במזרח אירופה וגם ייצוג משמעותי במערב. אז ננסה להבין מה הגישה שלו.

עוד לפני התוכן, מעניין לראות את הסגנון שלו. מי שמצפה לפופוליסט לאומני בסגנון דונלד טראמפ, מרין לה־פן או חרט וילדרס לא ימצא אותו כאן. ויקטור אורבן נשמע יותר כמו הדור הישן של אינטלקטואלים אירופאים – נטייה לדיבור קר ורציונלי, אזכורים תכופים להיסטוריה והתייחסות אדיבה ליריבים פוליטיים. גם הלאומנות שלו מגיעה עם איזושהי צניעות מפוכחת לגבי מעמדה של הונגריה בעולם – בניגוד ללאומנים מכל מיני מדינות אחרות, הוא לא מנסה לתאר את הונגריה כאיזושהי מעצמה שנבגדה על־ידי שכנים בוגדניים או פוליטיקאים מושחתים וצריכה לשוב ולשחזר את ימי הזוהר שלה. מדבריו הוא נשמע כמו מנהיג של מדינה בינונית, עם כלכלה מדשדשת ודמוגרפיה בדעיכה, שמנסה לשתף פעולה עם שכנותיה ולמנוע את האסון שלדעתו מובילים אליו הפוליטיקאים המובילים של מערב אירופה.

ואכן, הוא מדבר על גורל אירופה ולא הונגריה. בניגוד לרוב המנהיגים האירופאים שמתנגדים להתנהלות האיחוד, אורבן לא מדבר לרגע על פרישה מהאיחוד או פירוק שלו. הוא מציג את עצמו כתומך גדול של רעיון האיחוד ושל האיחוד בפועל. מה שהוא רוצה הוא שינויי מדיניות, ובעיקר שינוי תפיסתי – בראייתו, הוא בעצם מייצג את האיחוד האירופי המקורי, מול כמה מנהיגים מהאיחוד וממדינות מערב אירופה שמנסים לגרור את האיחוד לכיוונים חדשים. הוא מתלונן על הפרה שיטתית של הסכמים שנחתמו באיחוד, ובמיוחד הסכם שנגן ואמנת דבלין (עוד על כך בהמשך). יותר מכל, הוא מתלונן על כך שהאיחוד לקח לעצמו סמכויות מעבר למה שהוסכם. הוא תומך באיחוד "קל" יחסית, שבו עדיין רוב הסמכויות נשארות אצל המדינות עצמן (בניגוד לתומכי האיחוד ה"כבד", שרוצים מחיקה הדרגתית של המדינות עד ליצירת "ארצות הברית של אירופה"), אבל הוא לא מתלונן על כך שדעתו לא התקבלה – הוא מתלונן על כך שבכלל לא היה דיון חוקי בשאלה הזאת, ושתומכי האינטגרציה הולכים ומעמיקים את האיחוד באופן שמנוגד לחוקים הקיימים. את פרישת בריטניה מהאיחוד הוא מתאר כתוצאה של אותה ההתעלמות מקולות המדינות באיחוד, והוא מזכיר כדוגמה את ההצבעה לבחירת ראש מועצת אירופה, שבניגוד לעבר לא דרשה קונצנזוס אלא רוב, והסתיימה בבחירת ז'אן־קלוד יונקר ברוב של 26 מול 2 – המתנגדים היו דייויד קמרון כנציג אנגליה ואורבן עצמו כנציג הונגריה. הוא טוען שלדעותיו שותפים גם מנהיגים אחרים באירופה, אבל הם כבולים יותר ביכולתם להביע את הדעות האלה, בניגוד אליו שנהנה מתמיכה ציבורית רחבה במיוחד במדיניות שלו.

יותר מכל, העניין המשמעותי מבחינתו הוא משבר ההגירה (אורבן יוצא נגד השימוש במונח "משבר הפליטים", מתוך הנחה, כנראה נכונה, שרוב המגיעים לאירופה במסגרת המשבר הזה אינם באמת פליטים). אורבן מקדיש חלק ניכר מהמאמר להסברת החלטת הממשלה שלו להקים גדר על הגבול עם סרביה – ושוב, הוא מסביר אותה במונחים חוקיים ולא מוסריים ("עשינו את זה כאירופאים טובים ושומרי חוק. הגנת הגבול החיצוני של אירופה היא לא דבר יפה, לא עניין לאסתטיקה, ולא יכול להתבצע עם פרחים ומשחקים"). מבחינתו הוא זה שאוכף את הסכם שנגן. הוא מזכיר לגרמנים ולשבדים שהגבול שלהם עם העולם החיצון נמצא אצלו בהונגריה, והוא זה שצריך לעבוד קשה כדי להגן אליו. הוא מתלונן על היוונים, שבניגוד למה שהם מחויבים לו בהסכם שנגן ואמנת דבלין הם מאפשרים למהגרים להגיע, ומאפשרים להם להמשיך למדינות אירופה האחרות (על־פי אמנת דבלין, מבקש מקלט אמור להישאר במדינה הבטוחה הראשונה שאליה הגיע).

מבחינתו, הוא גם רוצה לעזור לפליטים – וטוען שהמדיניות האירופית רק מקשה על כך בכך שהיא מערבבת פליטים עם מהגרי עבודה. לשיטתו העזרה לפליטים צריכה להתבצע מחוץ לגבולות אירופה, ומתוך הנחה שהם יחזרו בסופו של דבר לארצות מוצאם. הוא מתנגד נחרצות לנסיונות להציג את גלי ההגירה כפתרונות לבעיה הדמוגרפית של אירופה – הוא מכיר בבעיה הדמוגרפית במדינה שלו (בהונגריה שיעורי הילודה נמוכים כל־כך שהאוכלוסייה צפויה להצטמצם משמעותית בעשורים הקרובים – עוד על כך במאמר עתידי), ומשיב עליה באופן מעניין: "גם לנו יש בעיה דמוגרפית. אומנם אין שוב הבטחה שהתגובה שלנו – מדיניות חיזוק המשפחה – תצליח לפתור אותה, אבל אנחנו רוצים להחליט בעצמנו איך אנחנו רואים את החברה שלנו, איך אנחנו רוצים לחיות ועם מי".

בסופו של דבר – אני לא יכול להגיד יותר מדי על פוליטיקה הונגרית ועל מדיניות הפנים של אורבן, בעיקר מכיוון שיכולת קריאת ההונגרית שלי קרובה מאוד לאפס ואני משתדל כמה שפחות לדווח על מדינות שאינני מבין את שפתן. אבל במה שקשור למדיניות חוץ אורבן מצטייר פחות כלאומן פופוליסט ויותר כשמרן קלאסי, קפדן וכאירופאי מובהק. הוא דבק בתדמית של הונגריה כמגינת אירופה, תדמית שמחוברת היטב לתפקידם של ההונגרים בהגנה על אירופה מול הפלישות העותמניות בימי הביניים. הנה קטע לקראת סוף הראיון מהעיתון השוויצרי, שנערך באחד מחדרי הפרלמנט ההונגרי: "ציור הקיר הזה מראה איך הונגריה הגנה על אירופה מול האימפריה העותמנית. אם תסתכלו על הכנסיות המופיעות פה, תראו שאף אחת מהן לא ממוקמת כאן בהונגריה. הנה נוטרדאם, מנזר וסטמינסטר, שטפנסדום וקתדרלת קלן. האומה ההונגרית היא האחרונה שתדבר נגד האיחוד האירופי".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s