על פיאודליזם ומשחקי הכס

קצת מחשבות בעקבות קורס בהיסטוריה של אנגליה בתקופת שושלות תודור וסטיוארט (קורס זמין לשמיעה חופשית מטעם אוניברסיטת ייל, מומלץ בחום לחובבי היסטוריה).

(הבהרה – רשומה זו מדברת על הסדרה "משחקי הכס" באופן כללי ביותר, ספוילרים יהיו פה לכל היותר לספר הראשון / העונה הראשונה של הסדרה)

הסדרה "משחקי הכס" וסדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" שעליהם היא מבוססת מקבלים מחמאות מכל עבר וזוכים לנתוני צפייה אסטרונומיים, ובין השאר משבחים את ההיסטוריות שלה – לא מדובר בעולם פנטזיה פשטני של טובים מול רעים, אלא מדובר בעולם מציאותי שמבוסס על אנגליה בתקופת מלחמת השושנים, והפוליטיקה המדויקת המתוארת שם נותנת לסדרה את האווירה המציאותית. אבל עד כמה היא באמת נאמנה להיסטוריה? ברור שעדיין מדובר ביצירת פנטזיה, ולא תהיה חוכמה גדולה להעיר על דברים לא מציאותיים שמופיעים בה, מדרקונים ועד קוסמים. אבל יש נקודה אחת שלטעמי שווה להתעכב עליה – נקודה אחת שבה הסדרה בוחרת בפנטזיה על פני היסטוריה, ומעניין לשאול למה.

על מה אני מדבר? הפוליטיקה של שבע הממלכות בסדרה אכן דומה מאוד לפוליטיקה באנגליה של ימי הביניים. החברה בנויה כמו חברה פיאודלית מובהקת, עם אצולה מרובת־שכבות, שושלת מלוכה שמתמודדת עם סכנות מבפנים ומבחוץ, ומקיימת קשרי כלכלה וחתונה עם משפחות אצולה חזקות. אבל דבר אחד בולט בחסרונו. לא סתם בולט, זועק בחסרונו: בתקופת מלחמת השושנים, הפרלמנט האנגלי היה כבר מוסד ותיק. אומנם מאוד לא דומה לפרלמנט של היום – היו לו בחירות מצומצמות מאוד עם זכות הצבעה רק לקומץ אצילים ועשירים, והיו לו סמכויות מוגבלות מאוד מול המלך. אבל היעדרו מהסדרה מבטא נקודה חשובה: מבחינת רוב יצירות הפנטזיה והאגדות ההיסטוריות, מלכים ובתי אצולה זה דבר מגניב, אבל יחסי הכוח הפוליטיים שהיו ביניהם בהיסטוריה זה כבר משעמם, יותר כיף כשהמלך הוא כל־יכול. הסדרה מתארת חברה שמתחפשת לחברה פיאודלית, עם משפחות מלוכה מפוארות ובתי אצולה מכובדים, אבל מבחינה פוליטית וכלכלית מדובר בחברה שמזכירה יותר את ממלכות ימי הביניים המוקדמים באירופה, ממלכות עם מלכים כל־יכולים שמתנהגים יותר כמו כנופיות פשע מאשר כמו מדינות. ופה הנקודה החשובה – בתי אצולה מכובדים וטירות יפות הם לא סתם קישוטים שיכולים להופיע בכל מקום, או איזשהו מאפיין של כל חברה עתיקה שמשום־מה זנחנו במאה העשרים כי אנחנו אנשים משעממים יותר. מבנה החברה הזה הוא תוצאה של הכלכלה הפיאודלית, אין בו שום היגיון בלעדיה, וזו הסיבה שבחברה מודרנית הוא כבר לא קיים.

אין לי כוונה לבוא פה בטענות לג'ורג' מרטין, סופר מעולה שיצר לטעמי את אחת מיצירות הפנטזיה הטובות ביותר שקראתי. הוא צריך לספר סיפור מעניין, לא לדאוג לדיוק היסטורי. אבל מעניין לשאול למה הוא, ועוד כל־כך הרבה סופרי פנטזיה אחרים, בוחרים באותו השילוב – אבירים ואצילים ודוכסים מצד אחד, מלוכה אבסולוטית מהצד השני. הפרלמנט האנגלי היה קיים כאמור עוד מימי הביניים המוקדמים, ודאג לשמור על הזכויות שלו – היו מספר מקרים שבהם האצילים ובעלי ההון התמרדו נגד המלוכה והכו אותה עד שהיא השתכנעה לחלוק איתם כמה מהזכויות שלה. הרפובליקה הייתה שיטת שלטון מוכרת ולגיטימית באותו הזמן, בעיקר באיטליה. ואפילו הדמוקרטיה, חשוב לזכור, התחילה לא בימינו אלא ביוון העתיקה. אז למה לא רואים כמעט אף־פעם ספר פנטזיה עם מדינה שנשלטת על־ידי פרלמנט או אסיפה לאומית, במקום על־ידי מלך?

התשובה, כנראה, היא בפשטות. לא הרבה אנשים יודעים איך התנהלה האסיפה הלאומית האתונאית, או המועצה הגדולה של ונציה. אפילו לא איך התנהל הפרלמנט האנגלי בימי מלחמת השושנים, ובמידה מסוימת גם לא הפרלמנטים שמנהלים את המדינות שלנו כיום. אבל כל אחד, גם בלי להתעניין בשום דבר שקשור למדעי המדינה, יכול לדמיין מדינה שמנוהלת על־ידי מלך, שנותן פקודות ומה שהוא פוקד מתבצע. סופרי פנטזיה הם בני אדם כמו כולנו, ולא בהכרח מתעניינים במדעי המדינה. וגם אם הם כן מתעניינים, הם יודעים שהקוראים שלהם ברובם לא מתעניינים. ולטעמי חבל, כי אנחנו מפספסים ככה אפשרויות מעניינות.

אז רק כדי לנסות לתת לכם קצת חומר למחשבה, קצת תהיות על איך שבע הממלכות היו מתנהלות במציאות: קודם כל, הפיאודליזם (אותה החברה עם האבירים והדוכסים ובתי האצולה המפוארים) קם בדיוק בגלל שלמלך קשה לנהל לבדו מדינה חקלאית באירופה. באקלים היבש של המזרח התיכון חקלאות לעיתים קרובות דורשת פרויקטי השקיה גדולים שרק ממשלה חזקה יכולה לנהל, וכך קיבלנו ממלכות ריכוזיות כמו מצרים, אשור, בבל או פרס, עם מלכים כל־יכולים שמתנהגים כחצאי־אלים. לעומת זאת, באירופה כמעט בכל מקום יש אדמה פוריה שכל אחד יכול לעבד. למלך אין מה לתרום להם בתחום החקלאות, אז מה שנשאר לו זה לנהל צבא, ולחלק את האדמות שהוא כובש בין החיילים (או האבירים) שלו. זה אומר שהתושבים צריכים את המלך הרבה פחות מהתושבים המצרים או האשורים, והם יכולים לדרוש ממנו הרבה יותר זכויות ולהקים בתי אצולה מפוארים משל עצמם. בשבע הממלכות במציאות, אם היינו רואים בתי אצולה כאלה, היינו מצפים גם לראות פרלמנט עם הרבה יותר זכויות לאצילים ולעשירים. אבל כנראה לא היינו רואים, כי הנופים של שבע הממלכות, עם הצפון הקפוא, מכרות הזהב במערב, או המדבר בדרום, לא ממש מעודדים צמיחת חברה פיאודלית. הרבה יותר הגיוני אם היינו רואים בדרום איזושהי שושלת סולטאנים מבית מארטל שכל הכוח הפוליטי מרוכז אצלם, במערב היינו רואים דיקטטורה בשליטת כנופיית לאניסטרים שמקיימים את עצמם ממכרות הזהב שלהם ובצפון אוסף שבטים מבולגנים שנלחמים זה בזה ומדי פעם מוכרים קצת פרוות לסוחרים מארצות הנהר. המלך שיושב על כס הברזל היה אולי מנסה מדי פעם לכבוש קצת אדמה מהברברים האלה, אבל בסופו של דבר לא היה לו הרבה מה לעשות איתה. ממלכות פיאודליות רוצות אדמה כדי לגדל בה דברים שאפשר למכור, לא סתם כי זה כיף. כיבוש בשביל הכיף זה מה שעושים שבטים ברבריים, ובתי אצולה מפוארים לא תמצאו אצלם.

ואותו פרלמנט, כמה חזק הוא היה יכול להיות? תשאלו את ריצ'רד השני, שעשרות שנים לפני מלחמות השושנים, הסתכסך עם הפרלמנט וזה בתגובה העמיד לדין והוציא להורג עשרות ממקורביו, כולל ראש הממשלה. מעניין מה היה עושה פרלמנט טוב לג'ופרי ברתֿאון – לדעתי זה היה יכול להיות סיפור טוב, גם בעולם פנטזיה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s