היהודים הנעלמים והשנים החסרות

נתקלתי לאחרונה בספר מעניין בשם "מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל" מאת רבקה שפק ליסק, סוג של תגובה לספר מעניין אחר שקראתי מזמן בשם "מתי ואיך הומצא העם היהודי" מאת שלמה זנד. בעיקרון שני הספרים מבטאים ויכוח היסטורי שאני לא מעוניין לנקוט בו עמדה כי קשה מאוד לנקוט בו עמדה בלי מחקר היסטורי מקיף, אבל גם בלי להגיד מי צודק, אני רוצה לנצל אותם כדי להעלות נושא קטן לדיון.

קודם כל, למי שלא מכיר: הספר של שלמה זנד (עברו כמה שנים מאז שקראתי, אז אני מקווה שאציג אותו היטב) הוא סקירה היסטורית של העם היהודי, בדגש על מקרים שונים ברחבי העולם שבה קבוצות גדולות התגיירו והתחילו להציג את עצמן כיהודיות. זאת במסגרת טיעון היסטורי ואקטואלי לכך שהעם היהודי של ימינו אינו קשור בקשר דם לעם היהודי של ימי התנ"ך, ושלמעשה אותם היהודים מימי התנ"ך ברובם התנצרו והתאסלמו בסופו של דבר ורבים מהם הם הפלסטינים של היום. הספר של רבקה שפק ליסק עונה על זה בסקירה מקיפה של הדמוגרפיה בארץ ישראל בתקופות שונות, ושל המדיניות של המעצמות הכובשות (היווניות, הרומיות, הערביות והתורכיות) לעקור את היהדות או את היהודים מהארץ וליישב בה נוכרים שמתאימים יותר לדת ולסגנון האימפריה. זאת במסגרת טיעון לכך שהעם היהודי ברובו המכריע סירב להתנצר ולהתאסלם, וכן יצא לגלות והפך, עם כמה תוספות, להיות העם היהודי של היום.

כהערת אגב קטנה, המלצות: הספר של שלמה זנד מאוד מעניין. אין ספק שהוא מאוד שנוי במחלוקת, אבל גם אם אתם מהמחנה שלא אוהב אותו – אם אתם אנשים בוגרים שיכולים ליהנות מטיעון מבוסס גם בלי בהכרח להסכים איתו, לדעתי כדאי לקרוא (מה שלא הייתי אומר על ספרו הבא, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל", שפחות הרשים אותי). הספר מביא הרבה היסטוריה מעניינת עם או בלי קשר לעמדה שהוא מנסה לשכנע בה, וכשהוא מנסה לשכנע הוא עושה את זה באופן מנומק ורציני. על הספר של רבקה שפק ליסק קשה יותר להמליץ כי הוא כנראה לא ממש מיועד לקהל הרחב, הוא מורכב ברובו מספירות דמוגרפיות והצגת מחקרים שונים של היסטוריונים במטרה מוצהרת (כפי שאפשר להבין אפילו משם הספר) להפריך את התיזה של שלמה זנד. מומלץ רק אם אתם ממש חנוני היסטוריה כבדים, ומתעניינים מאוד בשאלה הספציפית הזאת. בכל מקרה, בלי להתעמק יותר מדי בפרטים, נראה שהספר רציני ומנומק.

מה שאותי מעניין, הוא הזרקור שהדיון הזה מפנה למה שתמיד נראו לי כמו השנים החסרות של תולדות ארץ ישראל כפי שהיא מוכרת אצלנו. מההיסטוריה שלמדתי במערכת החינוך הישראלית, נדמה שהארץ עברה קפיצה אדירה במרחב־הזמן: מסוף תקופת בית שני, אולי המרד היהודי הגדול או אולי מרד בר־כוכבא, הארץ נעלמה מהעולם עד שהופיעה מחדש עם תחילת הציונות. לא בלימודי ההיסטוריה ולא בציבוריות הישראלית (דוברת העברית) אין שום נוכחות לכל הזמן שבאמצע. ולדעתי זה חבל.

מצד אחד, אפשר להצדיק את המגמה הזאת. ארץ ישראל תחת רוב האימפריות האלה הייתה מחוז שולי ונידח, ומאז בר־כוכבא עד הציונות, פרט למסעות הצלב, נראה שלא קרה פה הרבה. גם אפשר להבין אם ישראלים לא ירגישו הנאה גדולה מקריאת היסטוריה של מאות שנים שבהם דרכו על אבותיהם (הביולוגיים או הרוחניים, כאמור אני לא נוקט עמדה) כל השלטונות האפשריים בכל דרך שרק אפשר. מצד שני, זו ההיסטוריה של הארץ. אפשר להחליף ארץ אם רוצים, אבל מי שנשאר בארץ הזאת ייאלץ להיתקע עם ההיסטוריה הזאת.

והאמת היא שלדעתי, עדיין מעניין להבין אותה. אני חושב שקל לשכנע אנשים מהמחנה של שלמה זנד שכדאי ללמוד את ההיסטוריה הזאת – שם מדברים הרבה על "השתלבות במרחב", "הכרת השכן" וכו', אז טבעי ללמוד על הארץ גם כשהכוכבים הראשיים בה דיברו ערבית ולא עברית (טבעי לפחות בתיאוריה. בפועל אני לא בטוח אם אנשי המחנה הזה באמת עושים את זה יותר מהממוצע, אבל זו כבר שאלה אחרת). אבל לדעתי לא צריך להיות משם כדי להתעניין. ופה הספר של רבקה שפק ליסק מצטיין, כי הוא נכנס להיסטוריה הזאת מהזווית הרלוונטית ביותר – לכל מי שמזהה את עצמו עם היהודים שחיו פה לפני אלפיים שנה, לימוד ההיסטוריה הזאת הוא מה שבמונחי ספורט אפשר להגדיר כניתוח ההפסד לצורך הפקת לקחים. אפשר ללמוד מניצחונות, ולא פחות (וכנראה יותר) אפשר ללמוד מהפסדים. נחמד לשמוע איך החשמונאים הקימו מדינה, אבל מדינת ישראל כבר הוקמה. לא צריך להקים אותה מחדש. מה שצריך עכשיו זה להיזהר שהיא לא תקרוס, ובשביל זה כדאי להבין איך היא קרסה בעבר. ואחרי שהיא קרסה, איך טוהרה הארץ מיהודים. אם נוכל להבין את זה, אולי יהיה קל יותר למנוע את זה בעתיד.

ולמעשה, העיקרון הזה לא אמור להיות זר כל־כך ליהודים – יש מסורת די ארוכה של לימודי תולדות האסונות הלאומיים, מעבדות מצרים עד השואה, מגלות בבל עד הפוגרומים. טיהור ארץ ישראל מיהודיה קרה באופן הדרגתי יותר ולכן הוא אולי פחות "סקסי", אבל הוא רלוונטי לא פחות. ועל הדרך, מי שלומד עליו ילמד להכיר קצת יותר טוב את הכוחות שהיו ולפעמים עדיין ישנם באיזור שלנו. למרבה הצער זה לא יהיה פשוט, כי בספרייה הקרובה לביתכם תמצאו כנראה על כל חמישים ספרים על האימפריה הבריטית או הרוסית, אולי ספרון אחד קטן על הממלוכים או הביזאנטים. אבל כיום, בימי האינטרנט, כבר לא קשה להכיר את התקופות האלה יותר. אולי אפילו ממני תשמעו קצת בנושא בעתיד.

9 מחשבות על “היהודים הנעלמים והשנים החסרות

  1. בעיני החלק המעניין ביותר בהיסטוריה של ארץ ישראל, בתקופות שכמעט ולא חיו בה יהודים, הוא דווקא תקופת הכיבוש הצלבני וסיומו.

    הנושא רלוונטי ביותר לתקופתנו כיון שערבים רבים באזורנו תופסים גם את הישראליים כממשיכי דרכם של הצלבנים. זרים שהגיעו מיבשת אחרת, והשתלטו בכוח הזרוע (וללא טיפת לגיטימיות) על כברת ארץ שלא שייכת להם. חמור מכך, ההשוואה לצלבנים מפיחה בהם תקווה שגם שהותנו כאן, כמו שהות הצלבנים, תתגלה כזמנית. אם רק יחזיקו מעמד בהתנגדותם העיקשת עוד מאה או מאתיים שנה – גם היהודים, כמו קודמיהם, יברחו מהאזור עם זנבם בין רגליהם. (ידוע שהתרבות הערבית – מוסלמית מעלה על נס את תכונת הסבלנות ואורך הרוח. יש המוני סיפורי עם ערביים המטיפים לסבלנות ומוקיעים את החיפזון.)
    מכאן יתכן שרק אחרי 250-300 שנה מהקמת המדינה הם ישלימו סוף סוף עם העובדה המרה שלא נברח מפה, ועליהם להשלים עם קיומנו ולהגיע אתנו להסדרים של "סוף הסכסוך".

    אם רוצים, אפשר גם לנסות להפיק לקחים מהגורמים שהביאו לקץ התקופה הצלבנית וחורבנם.
    לצערי, הידע שלי על הנושא מאוד קלוש. פרט לסיפור הקרב בכפר חיטים בו סלח א-דין הכורדי הביס אותם.
    סיפור קרב שכלל משהו שנמע לי אבסורדי בעליל – שחיילים צלבנים, ששהו בארץ עשרות אם לא מאות שנים, לא הבינו שאסור להם ללבוש שריונות מתכת סופגי חום, ביום חמסין כבד ליד הכינרת – ולכן הפסידו בקרב.
    בכל מקרה, לא סביר בעיני שממלכה שלמה מתחסלת רק בגלל קרב כושל אחד. כנראה היו הרבה מאוד תהליכים הרסנים קודמים, אך איני יודעת דבר על הנושא.

    אהבתי

    • התקופה הצלבנית היא בהחלט מעניינת מהבחינה הזאת שהיא כנראה התקופה עם הכי הרבה "כותרות" בארץ ישראל בשנים האלה, הרבה מלחמות ועימותים. דווקא מהרטוריקה הערבית אני פחות מתרשם, נראה לי שזה מנהג נפוץ בתקשורת הערבית לקרוא לכל מי שלא אוהבים בשם של מישהו אחר מההיסטוריה שהם לא אוהבים. לאיראנים הם לעתים קרובות קוראים "הספבֿים" או "הזורואסטרים", ונראה לי שזה פחות רמיזה היסטורית ויותר שמות גנאי ילדותיים.

      גם אני לא מכיר מספיק את הסיבות לנפילת הצלבנים, אבל קרני חטין היה רק קרב אחד. הוא היה קרב חשוב ונחשב נקודת המפנה במלחמות בין הצלבנים למוסלמים, אבל עדיין – ממלכות צלבניות היו קיימות עוד משהו כמו מאה שנים מאוחר יותר. בכל מקרה, נראה לי שההשוואה בינן לבין ישראל די מוגבלת, מהבחינה הזאת שהן היו יותר צבאות שהשתלטו על שטח מאשר מדינות ממשיות, הן היו עדיין במידה רבה סניף של אירופה.

      אהבתי

      • לדעתי מי שחיסל סופית את ממלכת הצלבנים בארץ היו הח'ואריזמים שפחות או יותר חיסלו את הצבא הצלבני בקרב הירביה שבכלל היה חלק ממלחמה פנימית בין יורשי הסולטנות האיובית.
        אחרי הקרב הזה נותרו בארץ לא יותר מכמה אלפי חיילים צלבנים מסוגרים במספר קטן של ערי חוף ללא כל כוח משמעותי.

        אהבתי

      • קראתי את, "ירושלים: הביוגרפיה" מאת סיימון סבאג מונטיפיורי, ונראה שהצלבנים שחיו בארץ חיו מספר דורות ונולדו פה והקימו מדינות משל עצמם באיזור ולא התבוננו על האזור כשטח כבוש אלא כמולדת ואפילו מולדת שנתנה מאלוהים

        אהבתי

  2. קצת תמוהה בעיניי ההמלצה שלך על ספרו של זנד. אציין שאכן קראתי את הספר בזמנו.

    רבות נרשם כבר על האיכויות (אקדמית ועובדתית) הירודות של הספר (שני מאמרים טובים שמצאתי במהירות: נכתבו, בניגוד לזנד, ע"י מומחים להיסטוריה וספרות יהודית – המאמר האקדמי של פרופ' מייקל ברקוביץ http://www.history.ac.uk/reviews/review/973 והמאמר היותר פולמי של הילל הלקין https://newrepublic.com/article/72363/indecent-proposal). הנ"ל עוסק בהרבה בעיות הקיימות בספר ובטיעונים אך בהחלט אינם ממצים וביקורות נוספות ניתן למצוא במחקר לא מורכב בגוגל.

    אני אומר זאת בהתייחסות לאמור במאמר שלך ש"אם אתם אנשים בוגרים שיכולים ליהנות מטיעון מבוסס גם בלי בהכרח להסכים … הספר מביא הרבה היסטוריה מעניינת … וכשהוא מנסה לשכנע הוא עושה את זה באופן מנומק ורציני"
    אישית אני מאוד אוהב להתמודד עם טיעונים טובים ומבוססים שאיני מסכים איתם, אבל טיעונו של זנד מבוסס בעיקר על אוויר.

    קטונתי לפרט את כל הבעיות בספר (ואני ממליץ לקרוא ביקורות עליו מאנשים אשר מומחים לתחום, כמו השניים למעלה), אבל אם אסכם בגדול אז הספר, לכל אורכו, מלא בבעיות כגון:
    – טיעונים עובדתיים אשר לא נסמכים על אף מקור ושנסתרים בקלות ע"י חוקרי יהדות אשר נחשבים למובילים בתחום
    – פעם אחר פעם, זנד לוקח תופעה שולית או הלך מחשבה שולי ביהדות ההיסטורית ומציג אותם כמייצגים את היהדות באותה תקופה
    – שימוש במקורות לחיזוק טענותיו אשר למעשה דווקא מחלישים אותן או אפילו סותרים אותן (מה שמעיד שזנד או שלא קרא לעומק או שלא היה לו את היכולות להבין מה הם אומרים)

    ההיקף והשכיחות של התופעות הנ"ל, ואחרות, בספרו די סותרות, בעיניי, שמדובר על ספר עם טיעונים מבוססים ו/או רציניים, אלא בדיוק להפך. יתרה מכך, אחד הטיעונים המרכזיים בספר, הנוגע לכך שהיהודים כיום הם לא קשורים בדם ליהודים של העת העתיקה מבוסס בספר על ידי כך שזנד, ללא כל ידע או הבנה מדעית בתחום, מטיל ספק בתקופתם ונכונותם של מחקרי גנטיקה היסטורית אשר מראים שטענה זו לא נכונה. כמובן שמאז שהספר יצא התחזקו משמעותית הראיות הגנטיות המעידות על קשר של היהודים המודרניים לאנשי העת העתיקה אשר התגוררו בחבל ארץ זה.

    ולכן השאלה שעולה היא איזה ערך יש להתמודדות עם טיעון אשר מבוסס על אוויר עם המון אי דיוקים (בלשון המעטה) ומניפולציות עובדתיות? לזה מתווספת העובדה, בהתחשב במטרתו הפוליטית/אידאולוגית המובהקת של הספר, שגם אם נניח שלטענותיו יש ביסוס מדובר על טענות שבאו לתמוך במטרות שהן די שטחיות ואינפנטיליות.
    הרי, גם אם נניח שליהודים של היום אין קשר דם ליהודים של פעם, מלבד עניין של חקר וידיעת ההיסטוריה (וזו לא מטרת הספר), מה זה בעצם משנה? היהודים המודרניים רואים עצמם כיהודים לכל דבר עם קשר היסטורי ותרבותי חזק ליהודים של פעם. האם זנד באמת ציפה שיהודים, אשר אינם שייכים אידאולוגית לפוסט ציונות, יקראו את הספר שלו (תחת ההנחה שהם מאמינים שהדברים מדויקים) ובעקבותיו ינטשו את הזהות הזו והקשר ההיסטורי שלהם? אם כך הוא האמין אז לזנד יש הבנה אנושית (והיסטורית) מאוד ילדותית.
    כמו כן, גם אם נניח שאכן העם היהודי הומצא כעם רק במאה ה- 19, שוב נשאל – אז מה? אם לזנד יש איזושהי מודעות היסטורית הוא צריך לדעת ש*כל* העמים ממוצאים ולרובם יש היסטוריה מיתולוגית שמחקר היסטורי מעיד שהיא לא נכונה. האם הגרמני הממוצע מתרשם מכך שרוב ההיסטוריה העתיקה של העם הגרמנית היא בכלל לא נכונה? האם הוא ישיל מעליו את זהותו הגרמנית? ברור שלא. שוב מדובר בתפיסה ילדותית, מאין דון קישוטית, אשר לא מוכנה לקבל את המציאות.
    כמובן שכל הטיעון של הספר, והמטרות שהוא מנסה להשיג, נראות מגוחכות לאור העובדה שזנד, עד היום, מעולם לא הטיל ספק בעם הפלסטיני ולעולם לא יקרא לו עם מומצא (בצדק) ולכן תומך במדינה פלסטינית על בסיס זה (לצד מדינת כל אזרחיה). זאת למרות שאם נחיל את טיעוניו של זנד על העם הפלסטיני הרי שבוודאי ובוודאי הוא צריך לראות בו עם ממוצא עם יסודות אפילו הרבה יותר רעועים מאשר העם היהודי.

    לסיכום, לאור האמור, ההתמודדות עם הספר והטיעונים של זנד הם בדיוק ההפך ממה שרשמת – התמודדות עם שטחיות, חוסר דיוק, חוסר ביסוס ואינפנטיליות. ההיסטוריה שהוא מביא, בלי קשר לטיעונים, אולי מעניינת אבל לאור האמור לך תדע מה נכון, מה לא נכון ומה הגזמה פראית. היתרון היחידי שעומד לזכות זנד זה שהוא יודע לכתוב טוב ומעניין ולהציג את טיעוניו הפסאדו-אקדמיים כבעלי סמכות עובדתית ואקדמית.

    אהבתי

    • תודה על ההסברים. כמו שכתבתי במאמר, לא בדקתי לעומק את הטיעונים שלו כי זה היה דורש עבודת מחקר רצינית שלא הייתי מעוניין להשקיע בה זמן. זאת בין השאר מכיוון שאני מסכים איתך על חוסר הרלוונטיות של הדיון הזה למצב הפוליטי בימינו – מבחינתי מדובר בדיון היסטורי מסקרן ולא יותר. ומהבחינה הזאת אני כן חושב שהספר של זנד תרם לי בכך שהוא עורר את המודעות שלי לכמה נושאים שלא הכרתי מספיק באותו הזמן. בסופו של דבר מדובר בספר היסטוריה פופולרית, ואני יכול לסלוח על קצת שטחיות וחוסר דיוק בז'אנר הזה שמיועד יותר לסקרן מאשר לחקור. יכול להיות שאתה צודק וחוסר־הדיוק בספר הזה קיצוני מספיק בשביל להפוך אותו ליותר מזיק ממועיל, אבל מבחינתי הנקודה החשובה הייתה לעודד היכרות נרחבת יותר עם ההיסטוריה הזאת, הספר הוא רק נקודת פתיחה אחת אפשרית.

      אהבתי

      • עדיין, צריך ללמוד להכיר את האויבים שלך והטענות שלהם גם אם הן מגוחכות ומטעות

        אהבתי

  3. אני מצטרפת להסייגותו של רוי מספרו של זנד, אך מכיוון אחר.
    לימדו אותי להסתייג מ"אמנות מגויסת", שנועדה לשרת מטרה פוליטית מסוימת. מצד שני, אני מודה באיזושהי הנאה מהציור והפיסול הסוביטים ומשירי מקהלת הצבא האדום. למרות שברור שכולם היו מאוד מגויסים למטרות אותן ניסה השלטון הקומוניסטי.
    אבל, מחקר (מדעי או היסטורי) מגויס הוא בעיני אוקסימורון. לא יכול להיות דבר כזה. אמנות אולי לא חייבת להיות טהורה, אך מדע וחתירה לגילוי האמת חייבים להיות טהורים.
    שלמה זנד הוא בעיקר, ובראש ובראשונה, תועמלן ולא מדען או היסטוריון נטול פניות. חשוב לזכור שהוא איש שמאל מאוד קיצוני, שהצטרף לתנועת מצפן (התנועה ששלחה את אודי אדיב לרגל לטובת סוריה נגד ישראל). זנד מנסה להכחיש את הלאומיות היהודית ולהתכחש לעצם הלגיטימיות שלה. כל ספריו מנסים למעשה לקדם מטרה זו. לפיכך, מי שאינו מוכן להקדיש עשרות שעות לגילוי כל התוספות, ההשמטות, הסילופים והעיוותים שזנד מכניס לספריו – עדיף שייקרא ספרי היסטוריה פחות מגמתיים.

    העתקתי חלק מהערך בויקיפדיה, עם גזירות, על שלמה זנד. להערכתי, אי אפשר להבין את ספריו, והמטרות אותן הוא מנסה לקדם, ללא רקע זה:

    __________________________________________________________________________________
    … (בנערותו) "הצטרף לברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י) הקשורה למפלגת רק"ח.
    בשנים 1965–1967 שירת בצה"ל במסגרת הגרעין הקומוניסטי של הנח"ל, בין השאר בקיבוץ יד חנה… לאחר שחרורו מצה"ל, בסוף 1967, פגש בחיפה את המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש ושיתף אותו בהתלבטויותיו, האם להישאר בישראל ולהיאבק על אופייה, או לעזוב אותה. בהשראת המפגש בין השניים הקדיש לו דרוויש שיר – "החייל שחלם על חבצלות לבנות"…
    בשנת 1968, בהיותו נסער מהפלישה של הצבא הסובייטי ושל ברית ורשה לצ'כוסלובקיה, סירב להצעה של הנהלת מפלגתו רק"ח להישלח ללימודי קולנוע בלודז' שבפולין, ואחותו נסעה במקומו. הוא עצמו עזב את שורות רק"ח והצטרף לקבוצה השמאלית הרדיקלית מצפן. הוא נעצר מספר פעמים עקב חלוקת חומר תעמולה.

    זנד מרבה לכתוב מאמרים פוליטיים בעיתונות היומית ומביע דעות ביקורתיות ביותר כלפי מדיניות הממשלה. במאמר שפרסם בגרדיאן הבריטי, לרגל קידום ספרו 'מתי ואיך חדלתי להיות יהודי' (ראו להלן), הוא כתב שהגזענות בישראל "מושרשת עמוק ברוח החוקים. היא נלמדת בבתי ספר ובקולג'ים, מופצת בתקשורת". לדבריו העבר שלו יהודי, אך ההווה ישראלי. "כמעט בלתי נסבל עבורי לחיות בחברה כזו, אבל אני חייב להודות שקשה לי למצוא בית במקום אחר. […] לעתים קרובות אני מתבייש בישראל. "

    אהבתי

  4. אינני מתייחס לנושאים החשובים שהועלו בספר, אבל אני חייב להתריע בפני כל קורא פוטנציאלי של הספר של רבקה שפק ליסק שזה בעצם לא ספר כלל, אלא אוסף של רשימות לספר שלא עובדו למערכת קוהרנטית של הסברים. יש חזרות רבות מאד על אותו נושא, טעויות ניסוח ואפילו כתיב. הספר כספר הסטורי מזעזע. יש רושם שמישהו עבר על הרשימות של רבקה והביא אותן לדפוס ללא כל עריכה . זו חוצפה למכור לקהל הרחב ספר שאינו ספר אלא רשימות לא ערוכות. למרות שנראה לי שהתיזה של רבקה נכונה בעיקרה, הבלגן של הספר מעורר תמיהות על נכונות העובדות שהיא מביאה.

    מישהו צריך לקום ולכתוב ספר אמיתי על היהודים בישראל בתקופה בה עוסקות רשימותיה של רבקה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s