על נסיכויות נפט והכנסה בסיסית אוניברסלית

הכנסה בסיסית אוניברסלית הולכת והופכת בזמן האחרון לנושא שיחה אופנתי (בפרט עלה לאחרונה לכותרות מפינלנד, ומשוויץ, וממש בזמן כתיבת שורות אלה בצרפת). הרעיון הכללי, למי שלא שמע: המדינה מחלקת משכורת קטנה כלשהי לכל אזרח, סתם על היותו אזרח. בלי דרישות, בלי בדיקות, בלי סייגים. הרעיון הוא שבכלכלה שמבוססת יותר ויותר על מותרות וצריכה, חייבים לעודד ולאפשר לאנשים לצרוך, וחלוקת כסף ישירה היא יעילה יותר ממערכות רווחה והוצאות ממשלתיות אחרות.

לרעיון הזה יש כל מיני טיעונים בעד והרבה מהם הגיוניים, כל מיני טיעונים נגד וגם הרבה מהם הגיוניים, ותוכלו לשמוע עליהם בכל מיני מקומות באינטרנט. אני הייתי רוצה להתייחס לנקודה שלדעתי לא נהוג לדבר עליה, ולפחות אני לא זוכר שאי פעם ראיתי מישהו שמעלה אותה – ההשפעה של מודל כזה על התלות ההדדית שבין המדינה לאזרח.

אני לא רוצה לדבר על זה רק באופן שלילי, כי הבעיה שהרעיון הזה בא לפתור (לפחות בגלגולו הנוכחי, והסיבה העיקרית שהתחילו לדבר עליו הרבה לאחרונה) היא בעיה אמיתית שבהחלט דרוש לה פתרון – האבטלה ההולכת וגוברת, והטכנולוגיה שהולכת ומאפשרת לספק את כל צרכינו הבסיסיים עם פחות ופחות כוח אדם. משבר האבטלה שמכה כרגע בהרבה מדינות מתקדמות עושה רושם שרק עומד להתגבר עם כמה פיתוחים חדשים שיהפכו המוני עבודות למיותרות, כשהבולט ביותר מביניהם הוא המכונית העצמאית – המוני אנשים כיום מתפרנסים מנהיגה (משאיות, מוניות, אוטובוסים) ויכולים ברגע אחד למצוא את עצמם מובטלים, והם רק ההתחלה. קשה לחשוב על מקצוע אחד שטכנולוגיה מספיק טובה לא תוכל להחליף בכמה עשורים הקרובים. ואם מכונות מספקות את כל צרכינו, אז למה שננסה בכוח להמציא לעצמנו עבודות? עולם הפרסום והשיווק עובד קשה כדי "להמציא" לנו צרכים חדשים כדי שיהיה עדיין מה לייצר עם אנשים עובדים. אולי במקום זה פשוט נוותר על הרעיון שכולם צריכים לעבוד, ונמצא דרך לתגמל את המעטים העובדים בזמן שהרוב פשוט מקבל הכנסה בסיסית וצורך את מה שמייצרות המכונות?

זה באמת שיקול נכון, והביקורת האינסטינקטיבית מסוג ה"אבל מי ירצה להיות הפראייר היחיד שיעבוד" היא אומנם מתאימה וצריך לחשוב עליה, אבל היא לא בהכרח בלתי פתירה. אבל כאמור, לי יש שאלה אחרת שאני רוצה להעלות.

בתור רקע לשאלה שלי, אני רוצה להסתכל על רשימת המדינות בעולם שכלכלותיהן מבוססות על נפט. הבנק העולמי מספק לנו רשימה יפה של מדינות העולם לפי האחוז מהייצוא שלהם שמגיע מייצוא דלקים. ברשימת המדינות עם מעל חמישים אחוז נוכל למצוא, לפי הסדר: עיראק, אנגולה, אלג'יריה, ברוניי, כווית, אזרביג'אן, קטר, סעודיה, קזחסתאן, רוסיה, עומאן, נורבגיה, קולומביה, בוליביה ובחריין. שמים לב למכנה משותף בין כמעט כל המדינות האלה?

פרט לנורבגיה שהיא באמת מקרה מיוחד, ואולי לקולומביה ובוליביה שיש בהן עדיין דמוקרטיה, גם אם לא מושלמת, כל המדינות האלה הן מדינות בעלות משטרים סמכותניים אם לא דיקטטוריים לגמרי. למרות כל הכסף שאמור לכאורה לעזור להן להתפתח ולהתקדם, הן כמעט כולן נמצאות בתחתית כמעט כל מדד הגיוני לאיכות חיים או איכות שלטון. האם זה צירוף מקרים? כנראה לא, והתופעה הזאת נקראת לעתים קרובות "קללת משאבי הטבע". רבים וטובים כבר סיפרו עליה הרבה, ונראה בהחלט הגיוני שהיא גורם אמיתי בכלכלה.

מאיפה מגיעה הקללה הזאת? נראה לי שההסבר די טבעי, עד כדי כך שאפלטון כבר די חזה אותו: בימי יוון העתיקה, שבה האתגר העיקרי למדינה היה פחות צמיחה כלכלית ויותר לחימה, הוא סיפק את התובנה הבאה: מדינות שהצבא שלהן מבוסס על הוֹפְּלִיתִּים (חיילי־עילית שהיו מגיעים מהשכבות העליונות של האוכלוסייה, בעיקר מתוך כך שהם היו חייבים לממן בעצמם את השריון והציוד היקר, מה שאומר שעניים לא היו כלולים) היו מפתחות משטר אוליגרכי. מדינות שמבוססות על ספינות מלחמה (שבאותם הימים דרשו מספר גדול של חותרים, מטלה שלא דרשה הרבה ציוד או הכשרה כך שעניים היו מוזמנים) פיתחו דמוקרטיה.

למה אני רומז? זה אולי נשמע ציני, אבל יש רושם חזק שככה עובדת הפוליטיקה העולמית: אנשים לא מקבלים זכויות כי הן מגיעות להם, ואפילו לא (או לא רק) כי הם נלחמים בשבילן. אנשים מקבלים זכויות מהמדינה כי המדינה צריכה אותם. החברה שלפני החקלאות הייתה שוויונית לחלוטין – וזו הייתה גם חברה שבה אנשים צדו וליקטו את האוכל בעצמם, ולא היו תלויים באף אחד. מאוחר יותר הגיעה המהפיכה החקלאית, והתחלנו לראות הבדלים – במדינות פוריות באירופה ובמזרח התיכון רואים ממשלות חלשות שאוספות מיסים מהחקלאים שבגדול מגדלים את האוכל בעצמם. במדינות יבשות יותר, במזרח התיכון, באמריקה או בסין, רואים ממשלות חזקות ודיקטטוריות שמנהלות פרויקטי השקייה ענקיים שמצד אחד מביאים שגשוג למדינה, ומצד שני יוצרים מצב שבו האזרחים תלויים במדינה ולא המדינה באזרחים – הטיית מי נהר לצורך השקיית אזור יבש זה לא פרויקט שחווה משפחתית יכולה להקים. באיזה סוג מדינות צמחו דמוקרטיות וזכויות פרט? לא קשה לנחש. ואותה המגמה נמשכת עד היום – מדינות שבהן השתתפות האזרח הפשוט בכלכלה אפסית, כמו מדינות הנפט מהפסקה הקודמת, הן אותן המדינות שזכויות האזרח בהן אפסיות. המדינות המתקדמות והחופשיות הן אלה שמרוויחות כסף ממיסוי על פעילות כלכלית שעושים האזרחים. כי המדינות האלה צריכות את האזרחים שלהן, ואין להן ברירה אלא לדאוג שהם יהיו מרוצים.

וזו בעיני הסכנה שלא מדברים עליה בהכנסה הבסיסית האוניברסלית – היא הופכת את האזרחים למיותרים מול המדינה. לאו דווקא לפראיירים העובדים אני דואג, אלא דווקא לאלה שלא יעבדו – אולי דור אחד או שניים שלהם יחגוג, אבל בסופו של דבר, מה יעצור את המדינה מלהפוך לגוף מושחת שייקח מהן את הזכויות וינצל אותם? הרי הם תלויים בה לחלוטין. ממשלת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה עכשיו מרד של עשרה אחוז מהאוכלוסייה שלה נגד איזושהי חקיקה בעייתית, כי האוכלוסייה הזאת היא מה שנותן למדינה את הכוח (הכלכלי והצבאי) לאכוף את החוקים שלה. לעומת זאת, מדינה תיאורטית שמתקיימת מעבודת רובוטים ומחלקת לאזרחים הכנסה אוניברסלית, נגיד שהשלטון שלה מחליט לחסל את הדמוקרטיה – מה יעשו האזרחים? ימרדו? שימרדו. הרובוטים או צבא השכירים יטפל בהם. לא יהיה קשה להחליף אותם באנשים אחרים שלא יעבדו. למעשה, למה לדבר על מדינות תיאורטיות? מספיק להסתכל על השכונה שלנו. מה היה האביב הערבי, אם לא אוסף מרידות של אזרחים בממשלות שלא צריכות אותן, ולכן לא היססו למחוץ אותם בכוח? אם אנחנו רוצים עתיד שבו ההכנסה שלנו מגיעה בחינם מהממשלה, כדאי שנחשוב טוב איך לדאוג שלא נהפוך גם אנחנו למיותרים.