כשבונים מדינה, צריך גם לדעת לפרק

במקרה נפל לידי לאחרונה ספר בשם "מקמאפיה" מאת מִישָׁה גְּלֶנִּי, ומסתבר שזה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. בגדול – הספר סוקר את עולם הפשע המאורגן הבינלאומי שצמח בשלושים השנים האחרונות, עם נפילת ברית המועצות ועם הליברליזציה של שווקי ההון בעולם. לא ניכנס פה ליותר מדי פרטים, פשוט קראו את הספר.

מה שנראה לי שווה להזכיר פה, הוא אחת הנקודות המעניינות ביותר בספר – הקשר ההדוק בין ארגונים ממשלתיים במדינות כושלות בעבר ובהווה לבין ארגוני פשע. ההתמחות של מישה גלני, ובהתאם הפרקים הטובים ביותר בספר לטעמי, עוסקים במזרח אירופה אחרי נפילת הקומוניזם, בעיקר באזור הבלקן. הוא מתאר באופן מאוד מעניין איך מנגנוני הביטחון והמודיעין במדינות כמו בולגריה ויוגוסלביה הקומוניסטיות עבדו באופן שגרתי על דברים כמו הברחת סחורות לא־חוקיות, ואחרי שהמדינות האלה קרסו, האפשרות הטבעית ביותר הייתה מבחינתם להמשיך את אותה הפעילות בשוק הפרטי – כלומר, להפוך מארגון ממשלתי לארגון פשע. ולא רק זה, אלא שקריסת המדינה הוציאה לרחובות המוני אנשי ביטחון שהפכו מובטלים, והכישורים שהם צברו בארגונים כמו המשטרה או הצבא היו בדיוק אותם הכישורים שהתאימו להפוך אותם לחיילים בארגוני פשע.

דברים די דומים ראינו במזרח התיכון, בדרך־כלל עם טרור במקום פשע מאורגן – וכמובן, כמו שמפרט גלני, המרחק בין השניים לא גדול כמו שהיינו אולי מצפים. כבר רבים וטובים דיברו על כך שהרבה מהכוח הצבאי של דאע"ש מגיע למעשה מהצבא העיראקי של ימי סדאם חוסיין – אחרי שסדאם נפל והאמריקאים התחילו את פרויקט "בניית המדינה" שלהם, המוני חיילים וקצינים מצאו את עצמם מובטלים וחיפשו מקום חדש לעבוד בו – ולא מעט מהם חשבו שדאע"ש יהיה אפשרות טובה. דברים דומים ראינו במדינות קורסות אחרות – חיילים לא מחליפים בקלות מקצוע, ולפעמים "חייל" בארגון פשע או טרור נראה כמו אפשרות פרנסה טובה בשבילם.

מצד אחד יש משהו מעודד במחשבה הזאת – המחשבה שפשע מאורגן הוא לא חלק בלתי־נפרד מהחיים, אלא נובע מפיצוץ נקודות שחיתות כאלה. אולי ככל שאנחנו ממשיכים להילחם לאט לאט בשחיתות ברחבי העולם, משפרים את שלטון החוק והמנהל התקין ומגדילים את השקיפות, אולי גם סוגי פשע שלא נראים קשורים ישירות לשחיתות יכולים להיעלם – עד כמה שפשע נראה אוניברסלי, יש הבדל עצום בין רמות ואופי הפשיעה במדינות שונות. יש מדינות שבלתי נתפס שתהיה בהן מאפיה אלימה. לא בלתי אפשרי שהעולם כולו יכול להתקדם לרמה הזאת יום אחד.

מצד שני, הדרך לשם לא פשוטה. כשמסתכלים על סוגי השחיתות שחיים בשיתוף עם עולם הפשע בתיאור של גלני, נזכרים איזה חלק עצום מהעולם הוא עדיין סביבה נוחה לפעילות כזאת. כל מדינה מושחתת או כושלת היא סוג של חבית חומר נפץ, שהולכת ותוססת מתחת למכסה. כשהיא מכוסה היא לא מפריעה לנו יותר מדי, אבל ברגע שהיא מתפוצצת – כל העולם סובל מזה. מצד שני, אם לא מפוצצים אותה, היא תלך ותתסוס יותר ויותר, כך שהפיצוץ בסופו של דבר יהיה יותר ויותר כואב. כשקוראים על ההשלכות הבינלאומיות של התפרקות מדינות כמו בולגריה, יוגוסלביה, עיראק או סוריה על שלום העולם, אי אפשר שלא לתהות – מה יקרה כשאיזשהו זעזוע יפיל את מוקדי הכוח ברוסיה או בסין? ואפילו במדינות קטנות יותר, כמה עבודה קשה וסיזיפית יהיה צריך בשביל לשקם אחת־אחת את מדינות מרכז אסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית, אזורים שכמעט כל מדינה בהם היא מוקד שחיתות לא פחות מבולגריה הקומוניסטית?

וזה אכן דורש הרבה עבודה. אם נסתכל כיום על בולגריה, רומניה, ומדינות יוגוסלביה לשעבר – נראה שאחרי שנתנו לחבית להתפוצץ ולגרום להרבה סבל, כן הצליחו בסופו של דבר להתקדם עם הרבה עבודה קשה, ומצב המדינות האלה משתפר (אתם אולי שומעים ממני מדי פעם דברים שליליים על האיחוד האירופי, אבל בנקודה הזאת סביר להניח שמגיע לו הרבה פרגון). נקווה שגם אוקראינה נכנסת עכשיו לתהליך כזה. מצד שני, במדינות אחרות גם פוצצו את חומר הנפץ וגם סגרו מחדש את החבית – מצרים היא הדוגמה המושלמת לזה. המדינה חזרה להיות סגורה, עם סביבה שתעודד שחיתות ותצבור עוד ועוד אנרגיה עד לפיצוץ הבא.

ואולי במקום תהליך של פיצוץ קשה שפוגע בטווח הקצר, ובטווח הארוך נותן הזדמנות לשיקום, אפשר אולי למצוא אפשרות אחרת? אולי בכלל למנוע פיצוץ? – גלני נותן, כדוגמה חיובית די מפתיעה, את דרום־אפריקה: הוא מספר שהממשלה שאחרי האפרטהייד נזהרה מאוד לא לפטר ולשכוח מכל המוני השוטרים והחיילים של האפרטהייד, אלא למצוא דרכים לשלב אותם בסדר החדש או לתת להם לפרוש בכבוד. למרבה הצער, יש למדינה כנראה מספיק בעיות אחרות כיום, ואני לא בטוח אם אפשר להוריד אותה מרשימת המדינות הכושלות.

כמובן, האפשרות האידיאלית היא שהמדינה תשקם את עצמה בתהליך הדרגתי בלי שום פיצוץ נראה לעין – עושה רושם שככה הצליחו דרום־קוריאה וטיואן לעשות מעבר יחסית חלק מדיקטטורות מושחתות לדמוקרטיות משגשגות, ונקווה שגם מיאנמר עולה על המסלול הזה בימים אלה (אם זה יקרה, זו יכולה להיות מכה לשוק הסמים העולמי). אפשרות אחרת שכנראה לא אפשרית בימינו היא מה שקרה ליפן ולגרמניה – כיבוש מוחלט על־ידי מדינות (יחסית) לא־מושחתות שבנו שם מערכת תקינה.

ופה בישראל? הדברים האלה רלוונטיים במיוחד בזמן האחרון, עם יציאתו מהארון של פתרון המדינה האחת לסכסוך כאן. אם הימין הישראלי באמת רציני בכוונתו ליישם פתרון שבו תהיה מדינה אחת והיא ישראל (ואני לא מתייחס פה לשאלה אם זה רעיון טוב, צודק או מוסרי – מה שחשוב הוא שהוא יכול לקרות), חשוב מאוד שיהיה להם פתרון לא רק לבניית המדינה בשטחים החדשים, אלא גם לפירוק אלגנטי של המנגנונים הקיימים. אם הרשות הפלסטינית תתפרק בפתאומיות, בלי אפשרויות טובות לחמושים הרבים שמקבלים ממנה משכורת, אנחנו יכולים בקלות לנחש לאיזה עיסוק הם יעברו.