קטלוניה, ספרד, ומשבר הזהות של הדמוקרטיה

(עדכון חשוב להיום: בזמן משאל העם בקטלוניה, אני מדווח בזמן אמת מהתקשורת הספרדית והקטלונית על התפתחות האירועים. התעדכנו כאן)

(בשבועיים האחרונים התקבלו כמה תרומות לבלוג, ובזכותן אני מרשה לעצמי להשקיע זמן ולפרסם מאמר שני השבוע. תודה לתורמים, ואם גם אתם רוצים להגביר את קצב הפרסום בבלוג הזה, אתם מוזמנים לתרום גם אתם)

לפני כמה שבועות נגזר דינו של נשיא קטלוניה לשעבר אַרְתּוּר מַס להרחקה בת שנתיים ממשרות ציבוריות וקנס בן 36,00 אירו. על איזה פשע? על ארגון משאל עם "לא חוקי" בקטלוניה – משאל עם ששואל את האזרחים האם הם תומכים בפרישה מספרד והפיכת ארצם למדינה עצמאית; מה שאגב היא המדיניות המוצהרת של רוב (קטן אומנם) נציגיהם הנבחרים.

אני לא יודע אם ראש ממשלת ספרד מריאנו רחוי מתגעגע לימים שבהם ממשלת ספרד קבעה את גבולותיה עם רובים ורומחים, או עם תותחים וטנקים. אני משער שלא; בין השאר בגלל העובדה שאם הם היו מנסים את זה היום, נראה לי שזה היה מצליח להם הרבה פחות מבימי האימפריה העליזים. מה שכן, העמדה של ממשלת ספרד לגבי גבולות ברורה – מה ששייך לספרד נשאר בספרד. מה שפעם היה שייך לספרד – אם יכול לחזור להשתייך לספרד, עוד יותר טוב.

זה מעניין במיוחד, לאור מה שלי נראה כמו מועמד משמעותי להיות המשבר הבא של העולם המפותח והדמוקרטי – רעיון האזרחות. בעשורים האחרונים אנחנו רואים במערב את קריסת רעיון מדינות הלאום שהנחה אותו במשך הרבה זמן (אם כי לא הרבה זמן כמו שנהוג לחשוב – לפני המאה ה 19 זה היה הרבה פחות אופנתי). עם התפתחות התקשורת והמסחר הבינלאומי, נראה לי שאנשים מתקשים יותר ויותר להשתכנע שיש משהו מיוחד במדינה שלהם – אנחנו פוגשים כל הזמן אנשים ממדינות אחרות, מדברים איתם, קוראים עליהם או לפחות רואים אותם בטלוויזיה, ודי קל, בעיקר אם אנחנו לא נמצאים באליטה השולטת במדינה שלנו, לשאול את עצמנו למה בעצם אנחנו חייבים לחיות דווקא עם האנשים במדינה שלנו ולא עם אחרים.

יש כמה גישות שונות לפוסט־לאומיות הזאת, אבל הבולטת ביותר היא זו שאנחנו רואים כיום באליטה השלטת באירופה – גישה שלא רק מתנערת מהלאומיות, אלא מוותרת על כל לגיטימציה להעדפת אנשים מסוימים על אחרים בתור אזרחים. מותר לדבר על הגבלת מספר המהגרים, אבל כשמנסים להגביל את אופי המהגרים – לדוגמה, כשכמה מדינות במרכז ומזרח אירופה דיברו על קבלת מהגרים נוצרים בלבד – אותה אליטה זעקה "גזענות". כולנו בני אדם, כולנו שווים, לכולנו "מגיע" לקבל אזרחות בכל מדינה שרק נרצה. באופן דומה, שלילת אזרחות זכתה לתדמית של אחד הפשעים החמורים ביותר שיכולה מדינה לעשות – אפילו המפלגות הלאומניות ביותר מעזות בדרך כלל לדבר רק על שלילת אזרחות לבעלי אזרחות כפולה. להגיד פשוט "אנחנו לא רוצים את האדם הזה באותה מדינה איתנו"? זה בלתי נתפס. וחוץ מעניין האזרחות, אם אין משמעות ללאום, אם מדינות לאום הן שריד מיותר מהעבר, אז למה בעצם לא למזג את כולן למדינה אחת גדולה ושמחה? כך גם מגיעה התמיכה הגדולה בהידוק האיחוד האירופי, ומי שרוצה לשמור על המדינה שלו כמו שהיא הוא סתם "לאומן" או "שריד של ההיסטוריה".

הבעיה עם האידיליה הזאת, היא שלא ברור איך היא משתלבת עם רעיון קידוש הגבולות שמלווה את הפוליטיקה הבינלאומית כבר תקופה ארוכה, ואולי מאז ומתמיד – הפוליטיקה הבינלאומית מנוהלת בדרך־כלל על־ידי המדינות שניצחו במלחמות האחרונות. הן כמובן רוצות תמיד לשמר את המצב הקיים, כי המצב הקיים נוצר כשהן היו חזקות. אבל אם למדינת הלאום אין שום משמעות, אז למה יפריע אם מישהו ירצה לשנות קצת את הגבולות, להוריד איזו מדינה, להוסיף אחרת? לסדר הפוסט־לאומי אין ממש תשובה לזה. כיום המערב ברובו מתעלם מהבעיה ומנסה להחזיק את החבל בשני קצותיו – גם פוסט־לאומיות והגירה חופשית לכולם, וגם קידוש הגבולות. אבל הסתירה הזאת לא תוכל להחזיק מעמד הרבה זמן. בסופו של דבר, אלא אם נלך אחורה באחד התחומים האלה (חזרה ללאומיות או חזרה לקביעת הגבולות בכוח), יצטרך להיווצר איזשהו מנגנון חלופי לקביעת הגבולות הבינלאומיים בעידן הפוסט־לאומי. וכמו שהדמוקרטיה הייתה צריכה שתי מלחמות עולם ומלחמה קרה אחת כדי לבסס את מעמדה בתור השיטה המובילה בעולם, יכול להיות שגם העניין הזה יצטרך איזשהו משבר גדול לפני שהוא יתייצב.

איך יראה הסדר החדש הזה? עדיין מוקדם להגיד. בינתיים אפשר להסתכל על תנועות קטנות בכיוון – הבריטים, באופן שדי חוזר לאורך ההיסטוריה, מצליחים בו־זמנית להיות גם הפרוגרסיביים ביותר וגם לייצר תדמית של שמרנים זועפים. ההסכמה האנגלית למשאל עם סקוטי על היפרדות היה מפגן מרשים ביותר של רציונליות וענווה, וכנראה ייקח עוד זמן עד שזה יהפוך לסטנדרט בעולם המערבי, אבל בסבירות גדולה זה יקרה. ממשלת ספרד בינתיים לא קיבלה את ההודעה הזאת – השיטה שלהם לעודד אנשים להישאר בגבולות שלהם היא להכריח אותם. הם כבר הרבה שנים נראים בפאניקה מוחלטת – מרוב פחד לאבד את קטלוניה וחבל הבאסקים, הם מתנגדים לכל מה שנראה כמו ערעור על קידוש הגבולות הבינלאומי. לעצמאות סקוטלנד הם השתדלו לתקוע מקלות בגלגלים, בקוסובו הם כמעט המדינה היחידה באירופה שמסרבת להכיר (ובטח היחידה במערב אירופה), וכל תנועה לאומית אחרת זוכה מהם לתגובה דומה. האנגלים שיכנעו את הסקוטים להישאר מרצונם (מפלגת השלטון בסקוטלנד מדברת עכשיו על עוד משאל אחרי הברקסיט, אבל ממה שאני רואה הסקרים מראים שהסקוטים עדיין מתכוונים להצביע להישארות בבריטניה), הספרדים אפילו לא טורחים לנסות. מבחינתם הפתרון הוא להכריח.

הקטלונים, מצדם, קבעו משאל עם שאמור להיערך עד ספטמבר הקרוב, ולא נראה שהם עומדים לוותר על הרעיון. הספרדים ממשיכים להתעקש שזה לא חוקי וכו', אבל האם מישהו מעלה על דעתו שנראה בסופו של דבר טנקים ספרדיים דוהרים לברצלונה? אני לא. הספרדים כבולים יותר מדי בסדר הפוסט־לאומי (ובמקרה הזה, טוב שכך), וגם אזרחי ספרד עצמם לא בטוח שיתלהבו יותר מדי מהרעיון של ללכת לעימות עד הסוף – ספרד היא עדיין דמוקרטיה צעירה מאוד, ועדיין עם מסורת חזקה של מאל רדיקלי שלא ממש יאהב את הרעיון של דיכוי השכנים שלהם. אם הקטלונים ירצו – יהיה קשה מאוד לעצור אותם, והתקדים שהם ייצרו יהיה עוד צעד חשוב בדרך לשלב הבא של ניהול הגבולות הבינלאומיים.

השאלה העיקרית היא אם הם באמת ירצו. בינתיים, גם בהנחה שיהיה משאל עם, לא לגמרי ברור מה יהיו התוצאות של המשאל הזה – סקרי דעת קהל מראים כרגע מאבק די צמוד בין תומכים ומתנגדים. יש עוד כמה חודשים לראות מה יקרה עם זה, ואם הממשלה תמשיך בכיוון הנוכחי שלה – לו אני הייתי קטלוני, לא היה לי ספק שאני רוצה לברוח מהספינה השוקעת הזאת כל עוד אני יכול.