מזרח אסיה בין סין, הודו וארה"ב

נשיא הפיליפינים רודריגו דּוּתֶּרְתֶּה החליט להפסיק קבלת כל סיוע מהאיחוד האירופי כמחאה על ההתערבות שלהם בעניינים הפנימיים בפיליפינים – צעד נוסף בסכסוך הולך וגובר ביניהם, שהתחיל עוד לפני שהוא נבחר. אם לא עקבתם, דמיינו את כל הזעזועים של פקידים ועיתונאים אירופיים בחליפות אופנתיות כשהם מדברים על אנשים "לא נחמדים" כמו דונלד טראמפ או חירט וילדרס, זה בדיוק היחס שקיבל "טראמפ הפיליפיני", וגם ההיפך די דומה – הוא לא מפספס הזדמנויות להביע סלידה מהם ומהערכים שהם מייצגים. הסיבה המוצהרת לסכסוך היא המדיניות הקיצונית שהוא מנהל מאז עלייתו לשלטון למלחמה נגד השימוש בסמים; המבקרים אומרים שהוא מנסה "לפתור" את הבעיה על־ידי רצח שיטתי בחסות המדינה של משתמשים, התומכים אומרים שהוא בסך הכול מגביר אכיפה מול עבריינים שבמדינה רווית אלימות כמו הפיליפינים, לעתים קרובות מתנגדים באלימות למשטרה שנאלצת להגיב באלימות. תחליטו אתם למי להאמין.

בכל מקרה, אני אומר "הסיבה המוצהרת" לסכסוך כי יש לי חשד כבד ששני הצדדים החליטו להסתכסך הרבה לפני שהם החליטו על מה; שניהם מתבססים על שני תהליכים משמעותיים שקורים בעולם כבר הרבה זמן – פרישת המערב מענייני אסטרטגיה בינלאומית מצד אחד, ועליית כוחות חדשים באסיה מצד שני.

נראה לי שזו לא תהיה הצהרה קיצונית או מפתיעה במיוחד להגיע שהעולם המערבי, בעשורים האחרונים, במובן מסוים "הלך לישון" – קרה שם תהליך חזק מאוד של איבוד רצון להשפיע על העולם, איבוד ביטחון בצדקת הערכים שלהם לעומת ערכים אחרים, ופחד משתק מפני כל סוג של עימות. עם הפרישה מענייני העולם, הם גם יכולים לאפשר לעצמם לשאוף לאיזושהי עמדה "טהורה" יותר (או צדקנית, יש שיאמרו) ולהתחיל לבקר ולחטט בעניינים של אחרים יותר – מי שאין לו שאיפות אסטרטגיות (ולא סכנות קיומיות) לא צריך בני ברית, ויכול להרגיש חופשי יותר להסתכסך עם כולם. אם ידידה ותיקה בוחרת לנשיאותה מישהו שלא מוצא חן בעיניהם, למה שלא יבקרו אותו? הם כבר לא צריכים חברים ביבשות אחרות. התהליך הזה חזק במיוחד במערב אירופה – בעולם דובר האנגלית זה גם קורה, אבל במידה פחותה.

בינתיים, כל ואקום סופו להתמלא, ואם המערב לא עומד לפרוש חסות על שאר העולם, מדינות אחרות יעשו את זה. על מעללי איראן, סעודיה ותורכיה במזרח התיכון אתם בטח קוראים בתקשורת הישראלית, אבל עם כל הכבוד למזרח התיכון, האזור של־פי כל הדעות עומד להיות החשוב יותר לעשורים הקרובים הוא מזרח אסיה. התפיסה המקובלת היא שסין הולכת ומשתלטת על האזור, ואף אחד לא יכול לעצור אותה. האם זה באמת המצב?

הפיליפינים בהחלט פוזלים לכיוון הזה, והחלופה של דותרתה לתמיכה המערבית היא תמיכה סינית משמעותית. מצד שני, הוא עדיין טיפוס די בלתי־צפוי, ועליית טראמפ ("דותרתה האמריקאי"?) לנשיאות ארה"ב הגדילה את הסיכוי לחימום היחסים. בינתיים הם שומרים על כל האפשרויות פתוחות, אבל בהחלט נראה שהם מסתכלים יותר על סין כיום.

והם לא לבד. בתאילנד (למי שלא עוקב – עדיין בשליטת הצבא בחסות המלוכה, כמה שנים אחרי הפיכה נגד הממשלה הנבחרת) נראה שהשלטון מאוד שמח לקבל חלופה למערב חובב־הדמוקרטיה, וכרגע נראה שממוקם היטב במעגל ההשפעה הסיני, שמצדו שמח לראות את הדמוקרטיה התאילנדית הולכת ודועכת. אני לא מספיק מכיר את תאילנד כדי לדעת אם התהליך הזה עומד להמשיך, ואם הוא בלתי הפיך – בינתיים נראה שהאופוזיציה די נעלמה, אבל בהתחשב בכך שהיא ייצגה רוב די מוצק בבחירות הדמוקרטיות, אני משער שיש עוד סיכוי שנשמע מהם, ושהם לא יתלהבו מהחיבור ההדוק של תאילנד עם סין. עוד באותה קטגוריה נמצא את קמבודיה, מדינה שכל הכותרות שמגיעות ממנה מצביעות על דמוקרטיה הולכת ונעלמת לטובת שלטון סמכותני ומושחת, שבאופן לא מפתיע נהנה מקשר טוב מאוד עם סין.

בינתיים, למדינות אחרות יש יותר מדי דאגות ממדיניות החוץ הסינית מכדי לדאוג מההטפות האירופאיות. דרום־קוריאה, יפן, ויטנאם וטייואן שומרות היטב על היחסים עם המערב, ובעיקר ארצות־הברית, שעדיין מהווה את תעודת הביטוח שלהן נגד תוקפנות סינית. הנוכחות ברשימה של וייטנאם, מדינה שלא מתיימרת אפילו להיות דמוקרטיה, היא המחשה טובה לשרירותיות של חובבי הסנקציות מבוססות־זכויות אדם בזמן האחרון – משעשע לראות, לדוגמה, שהאיחוד האירופי "לא יחתום על הסכם שיתוף פעולה עם תאילנד עד שתהיה במדינה ממשלה נבחרת באופן דמוקרטי" בזמן שהסכם כזה חי וקיים עם וייטנאם.

אם נמשיך קצת מערבה, סין מפסיקה להיות הפטרון היחיד בסביבה. חוץ מסין, הודו היא המדינה היחידה ממזרח לאיראן שמנסה להתנהג כמו מעצמה, והיא מציבה את עצמה בניגוד מוחלט לסין. זה נובע לא רק מתחרות שגרתית בין מעצמות, ולא רק מהיחסים הקרובים של סין עם פקיסתאן, אלא גם משאיפות טריטוריאליות של סין – הסינים עדיין פוזלים חזק לכיוון השטח הנידח יחסית שההודים מנהלים בתור מדינת אָרוּנַצַ'ל פְּרְדֶּשׁ, וכצפוי זה לא עוזר במיוחד ליחסים בין שתי המעצמות. זה יוצר תחרות רצינית בין שתיהן על המדינות השכנות: נפאל, סרי לנקה ומיאנמר, ואולי אפילו מונגוליה, זוכות לחיזורים לא מעטים משני הצדדים, ועדיין לא ברור איך זה ייגמר.

איפה שם אותנו המצב הזה? קודם כל, נקווה מאוד שלא על המסלול למלחמת עולם שלישית. מערכת של שתי בריתות בעלות כוח דומה היא סכנה גדולה מאוד לפיצוץ בסגנון מלחמת העולם הראשונה, וככל שהפער בין שני הצדדים מצטמצם, גדל הסיכוי שנגיע למצב שבו שני הצדדים חושבים שיש להם אינטרס להילחם. חוץ מזה, נראה שאנחנו חוזרים לימי המלחמה הקרה במובן הזה שיש חלופה לדמוקרטיה – אם אחרי נפילת הקומוניזם הייתה תקופה שבה בשביל לקבל סיוע בינלאומי האפשרות היחידה פחות או יותר הייתה להסתדר טוב עם המערב ודרישותיו לדמוקרטיה, כיום המצב הזה משתנה, ומדינות יכולות יותר ויותר להרשות לעצמן לוותר אפילו על מראית עין של דמוקרטיה. ונראה שהודו, מדינה בעלת הרבה מאוד בעיות אבל עם מסירות כמעט פלאית לדמוקרטיה, עשויה להפוך למעצמה לוחמת למען הדמוקרטיה העולמית בערך כמו ארצות־הברית (ואני יודע שיש ויכוחים עד כמה ארה"ב באמת הייתה כזו, אבל אין ספק שזו מחשבה שכן הניעה לא מעט אנשים שם) – רק נקווה שהם יצליחו לעמוד בפיתוי; מפלגת השלטון שם רק הולכת ומתחזקת בקלפיות ברמה שכבר קשה למצוא שם אופוזיציה משמעותית. עד כמה שאני רואה הם שמחים מזה ולא מנסים לנצל את זה לרעה, אבל אי אפשר לקחת את זה כמובן מאליו. כך או כך, בטווח הקצר נראה בינתיים שהצד הסיני צפוי רק להתחזק, עם המגמות שאנחנו רואים במערב; האלרגיה שפיתחו האירופאים נגד חשיבה אסטרטגית צפויה רק להמשיך להרחיק מהם מדינות כמו שקרה עם תאילנד והפיליפינים (וכמו שאמרתי בעבר, הם כבר עובדים חזק על הרחקת מיאנמר מקשרים איתם), ומצד שני הסינים מקפידים לדבר רק על פיתוח כלכלי, ולהציג את הקשרים איתם כעסקאות מועילות לשני הצדדים.

ומה קורה עם ישראל? אני מקווה ומאמין שישראל שומרת על יחסים טובים עם סין וידידותיה וטוב שכך, אבל נראה לי ברור לאיזה כיוון ישראל נוטה. ברית אסטרטגית עם ארצות־הברית ומה שבעיני יכולה להיות ברית אסטרטגית פוטנציאלית עם הודו נותן לישראל דחיפה חזקה מאוד לצד אחד, ואני מקווה שישראל תדע לנצל את המצב הזה ולחזק יותר ויותר את הקשרים עם המדינות שרוצות קשרים חזקים עם העולם הדמוקרטי.

16 מחשבות על “מזרח אסיה בין סין, הודו וארה"ב

    • לגבי סין: כמו שציינתי במאמר, העניינים מתוחים ורק נמצאים במגמת ירידה. שתי המדינות רואות בעצמן מעצמות, ושלושה נושאים מקשים על היחסים ביניהן: השאיפות של סין בארונצ'ל פרדש, הברית בין סין ופקיסתאן, והתמיכה של הודו בדלאי לאמה ובלאומיות הטיבטית שהוא מייצג. נראה לי שבסבירות גבוהה המצב ימשיך להתדרדר, אולי עד כדי סוג של מלחמה קרה; בינתיים שני הצדדים שומרים עדיין על איפוק, כל אחד בדרכו שלו: הסינים כדרכם מדברים מילים יפות על שיתוף פעולה ופיתוח כלכלי, ומדי פעם משחררים איזה רמז בעיתון ממשלתי ("מדינה יפה יש לכם, יהיה חבל אם יקרה לה משהו…"). ההודים שומרים על ממלכתיות ברמת הממשלה, אבל בגופים לאומניים וניציים יותר כבר יצא לי לשמוע קריאות בסגנון "אם הסינים לא יעזבו בשקט את ארונצ'ל פרדש, הגיע הזמן שנתחיל באופן רשמי ומעשי לתמוך בעצמאות טיבטית".

      לגבי ארצות־הברית: היחסים חמים ומתחממים. באופן טבעי, שתי מדינות שנמצאות באותו הצד של מערכת בריתות בינלאומית, ושני עמים עם התאמה לא רעה בין הערכים שלהם, זה מתכון לידידות טובה. ההודים (לפחות הממשלה הנוכחית) מאוד שמחים לעמוד לצד האמריקאים, בעיקר בהקשר של המתיחות מול סין.

      לגבי רוסיה: למרות כל הרעש שרוסיה עושה במזרח התיכון ובמזרח אירופה, הרושם שלי הוא שהיא לא שחקן משמעותי במזרח אסיה. יש להם יחסים מנומסים גם עם הודו וגם עם סין, ולא נראה לי שיש להם כוח לעשות משהו מעבר לזה.

      אהבתי

      • נראה לי שאין יותר מדי מחשבות בכיוון הזה מכיוון שהודו לא מעורבת בנקודות החיכוך בין רוסיה וארה"ב (סוריה, אוקראינה), אז אין לה בעיה לשמור על יחסים טובים עם שני הצדדים. אבל אם מחר יקרה משהו שייאלץ אותם לבחור צד, אין לי הרבה ספק שהם יעדיפו את ארה"ב על פני רוסיה. מעבר לערכים המשותפים, הם יודעים שלרוסיה אין סיבות מיוחדות להעדיף את הודו על פני סין, ושארה"ב לעומת זאת צריכה אותם ורואה את יצירת משקל הנגד לסין בתור האינטרס העיקרי שלהם באזור.

        אהבתי

  1. גם אם קיימים עיוותים באופן הצגת הנתונים על הרשעות בבתי משפט בישראל, הרי שהם עקביים לאורך השנים, והמגמה שלהם מצביעה על העלמות הזיכויים במשפט הפלילי בישראל.


    לשם השוואה, בשנת 2008, בה רק אחד מאלף הכרעות דין בישראל הסתיים בזיכוי הנאשם, עמדו שיעורי ההרשעות בבתי המשפט הפדרליים בארה"ב על כ-90%; ובבתי המשפט במחוזות באנגליה על כ-82%.

    http://www.xn--7dbl2a.com/2017/05/20/%D7%99%D7%95%D7%A1%D7%A3-%D7%96%D7%94%D7%A8-%D7%A1%D7%98%D7%98%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%AA-%D7%94%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C/#sthash.cCLDuKVk.OXR22A6N.dpbs

    Liked by 1 person

  2. א. חיוני להתייחס לתוכנית הסינית, שהושקה לאחרונה בנוכחות עשרות רבות של ראשי מדינות, לחבר את יבשות אסיה, אירופה ואפריקה לרשת ענקית של דרכים יבשתיות וימיות, ולפתח סביבן כלכלה ערה, בסיוע בנקי השקעות סינים. אם תוכנית שאפתנית זו תתממש בהתאם לציפיות יוזמיה – סין תהפוך למעשה ל"מרכז העולם". זו שכל הדרכים מובילות אליה (כפי שבעבר כל הדרכים הובילו לרומא, בירת האמפריה האדירה).
    ארה'ב, הרחוקה מהמגה יבשת האירו- אסיתית אפריקאית, תהפוך בכך בן לילה לאיזושהי יישות פריפריאלית, הרחוקה ממוקד העניינים.
    זהו שינוי אסטרטגי שלא יהיה נוח לאויבות סין (כמו הודו, שראש ממשלתה אפילו סרב לכבד בנוכחותו את ההשקה החגיגית של התוכנית סינית להקמת דרכי המשי החדשות, אך גם לא ליפן ולדרום קוריאה המודאגות מעליית סין ), זו גם סיבה למסיבה לכל המנסים להחליש את ארה'ב. לדוגמא, איראן והרבה מדינות מוסלמיות ו/או אפריקאיות, ולתפיסתי גם להרבה מדינות אירופיות.

    ב. הטענה שאירופה וויתרה על נסיונותיה לנהל את העולם – מעוררת מחשבה. אצטרך להמשיך לחשוב על הנושא אך נכון לרגע זה איני בטוחה בכך.
    לתפיסתי (החלופית) אירופה מתנהגת כמו משפחה מאוד מכובדת ומאוד עשירה, שאיבדה חלק ניכר מנכסיה, ומתקשה מאוד להשלים עם מעמדה החדש.
    היא מנסה להתחמק מתשלום על הוצאותיה באמצעות טרמפיסטיות, שלא לדבר על פרזיטיות (כמו העברת הנטל של החזקת צבא וגיוס אזרחיה אליו על האמריקאים), יחד עם טינה רגשית עזה כלפי מי שהיא נאלצת להסתייע בו (כלומר, טינה לארה'ב).
    בהקשר לדרכי המשי הסיניות החדשות – נראה לי שהרבה אירופים, בעיקר צרפתים אך לא רק, מעוניינים כל כך להחליש את הדומיננטיות האמריקאית, עד שהם מוכנים לשלם עבור כך בעליית הדומיננטיות של סין.
    אירופה גם מנסה להשיג כסף בכל מחיר, כולל מכירת עקרונותיה הצדקנים הנעלים, אך מנסה להסתיר זאת הן מהאחרים והן מעצמה.
    בהקשר זה ראוי לקרוא את המאמר המצורף ממידה – על מניעי האירופים לחתום עם איראן על עסקת הגרעין.
    .
    http://mida.org.il/2017/05/20/איראן-תמשיך-לשקר-המערב-ימשיך-לשתוק/

    אהבתי

    • א. זה נכון ומצדיק כנראה מאמר שלם בפני עצמו, אבל חשוב גם לא להגזים. הרטוריקה הסינית נוטה לגרנדיוזיות מסוימת, בסופו של דבר תוכניות פיתוח תשתית זה דבר שקורה כל הזמן במימון ומעורבות כל מיני מדינות וגופים בינלאומיים. הכניסה של הכסף הסיני והחברות הסיניות לתחום יכולה להיות ברכה ענקית וזירוז משמעותי לתהליך, אבל "מרכז העולם" זה לא עומד להיות, וארה"ב תצטרך עוד הרבה מאוד שנים של דעיכה (משהו שקורה ממילא לאט לאט, עם או בלי הסינים) בשביל להפוך לפריפריה (ועד אז מי יודע, אולי הרעיון שעלה בעבר של רכבת סינית מסיביר לאלסקה עוד ייצא לפועל…).

      ב. לא נראה לי שהתפיסה שלך סותרת כל־כך את שלי – אף אחד מהדברים שציינת הוא לא ממש "ניסיון לנהל את העולם" באופן שעושות את זה מעצמות ממשיות (עולמיות או אזוריות) כמו ארה"ב, סין, רוסיה, הודו, איראן, או תורכיה.

      אהבתי

      • א. החזון הסיני
        איני בטוחה שאני מבינה את התוכנית הסינית לעומקה (ואשמח אם מישהו יאיר את עיני).
        ממה שהבנתי היא גרנדיוזית, ולא רק מתחזה להיות כזו.

        במקום שסין תמשיך לשמור את ערך המטבע שלה נמוך (בכדי שמחירי המוצרים שהיא מייצאת ימשיכו להיות אטרקטיבים) באמצעות קניית אג'ח אמריקאי ואירופי, ובניית ערי רפאים ומפעלים שאין כל ביקוש לתוצרתם – היא תשקיע את הכסף שהיא מרויחה מהיצוא במתן הלוואות להמוני מדינות ומפעלים, בכדי שהם יוכלו להשקיע בבנית תשתיות האמורות לקדם את הכלכלה והמסחר הבינ'ל. חברות הבניה המובטלות של סין יואילו לבנות עבורם את התשתיות, וכספי ההלוואה של הסינים ישמשו לתשלום עבור העבודה שתבצענה החברות הסיניות. המדינות עדין יאלצו להחזיר את ההלוואה שקיבלו מסין, ואם לא יהיו להן מספיק מזומנים – סין כנראה תסכים לקנות מהמדינות שטחי קרקע, מכרות, מפעלים וכדומה.
        זה נשמע כמעט כמו בדיחה, אבל נזכרתי שסין הייתה מוכנה לבנות עבור ישראל קו רכבת מאילת לאשדוד, ולהלוות לה את כל הכספים הנדרשים בכדי לשלם לחברה הסינית שתבנה עבורנו את המסילה. ההלוואה אמורה להיות מוחזרת מהכספים שישראל תרוויח מהעברת המכולות בין אוניות הענק שיפרקו סחורה בנמל אילת לבין האוניות שיאספו את הסחורות בנמל אשדוד. הבעייה הבסיסית היא שהכדאיות הכלכלית של הקמת הקו מאוד מאוד מפוקפקת. מכאן, אם ישראל לא תצליח, כצפוי, להחזיר את ההלוואה מהעמלות שיגבו מחברות הספנות – סין כנראה תהיה מוכנה לקנות מאתנו את נמלי אילת, אשדוד ו/או רכבת ישראל.

        מצד אחד אני מעריצה את הסינים על החזון, שמקיף את רוב תושבי כדור הארץ ושטחו. נדמה לי שמאז תוכנית מארשל לשיקום אירופה לאחר מלח'ע 2, וההשקעה האמריקאית בבניה מחדש של יפן (מה שביסס את ארה'ב כמעצמה העולמית המובילה), אף אחד לא יצא עם חזון בסדר גודל עולמי דומה. גם לא ארה'ב, רוסיה והאיחוד האירופי.

        מצד שני, גם אני איני צופה שסין תהפך בקרוב למעצמה המובילה את העולם, ואיני חוזה את קצה הקרוב של האימפריה האמריקאית. ארה'ב חזקה מכפי שהאירופים והרוסים רוצים לתפוס אותה. ולסין יש יותר מדי בעיות פנימיות, כולל בעיות דמוגרפיות, קשות.
        גם איני סומכת על דיקטטורה ריכוזית שלא תעשה טעויות קולוסליות, בקנה מידה ענק, שיהרסו אותה לעשרות שנים. בהיסטוריה – סין שרפה את כל צי האוניות שלה והסתגרה מהעולם, ובהיסטוריה הקרובה היא אימצה את השיטה הקומוניסטית ההרסנית, "מהפכת התרבות" שנועדה להרוס את האליטות שלה, החליטה על המדיניות "הילד האחד" שבקרוב תתחיל לשלם עליה מאוד ביוקר ועוד ועוד ועוד.

        ב. האיחוד האירופי
        ההבדל ביננו הוא אכן יותר בניואנסים מאשר במהות.

        אתה כתבת "העולם המערבי, בעשורים האחרונים, במובן מסוים "הלך לישון" – קרה שם תהליך חזק מאוד של איבוד רצון להשפיע על העולם, איבוד ביטחון בצדקת הערכים שלהם לעומת ערכים אחרים, ופחד משתק מפני כל סוג של עימות. עם הפרישה מענייני העולם, הם גם יכולים לאפשר לעצמם לשאוף לאיזושהי עמדה "טהורה" יותר (או צדקנית, יש שיאמרו) ולהתחיל לבקר ולחטט בעניינים של אחרים יותר – מי שאין לו שאיפות אסטרטגיות (ולא סכנות קיומיות) לא צריך בני ברית, ויכול להרגיש חופשי יותר להסתכסך עם כולם. אם ידידה ותיקה בוחרת לנשיאותה מישהו שלא מוצא חן בעיניהם, למה שלא יבקרו אותו? הם כבר לא צריכים חברים ביבשות אחרות. "

        אתה מצייר את האיחוד האירופי כזקן מהסדרה חבובות, שלמעשה השלים עם ירידת כוחו ואי הימצאותו על הבמה במרכז תשומת הלב, ומוכן להסתפק בזריקת הערות ביקורת נרגנות ומרושעות לחלל האוויר ממקומו ביציע.

        אני תופסת את האיחוד אירופה כמי שמאוד רחוק מלהשלים עם ירידת כוחו בעולם. הם משתדלים לפעול בכל מקום בו להערכתם יש להם סיכוי כלשהו להשפיע על המציאות. הם ניסו לדחוף את ארה'ב להתערב בלוב, צרפת מנסה להתערב במדינות אפריקה בהן שלטה בעבר, האיחוד האירופי מנסה לבחוש כמיטב יכולתו ביחסי ישראל עם הפלסטינאים ועוד ועוד. לתפיסתי, חוסר ההשלמה עם המצב גם מתועל לכעס על ארה'ב במקום להכיר לה תודה, ותליית מעייניהם ברוסים ובסינים כמי שיצילו אותם מההשפעה האמריקאית ההרסנית. ניתן לפרש גם ההחלטה ההרסנית למלא את שורותיהם, ההולכות ומדלדלות מצעירים, בעשרות מיליוני מוסלמים לא משכילים שידוע מראש שאינם משתלבים היטב בחברה המערבית וכלכלתה, כנסיון פתטי לעצור את הזדקנותם והחלשותם ע'י תרופות אליל מאוד מאוד יקרות.
        לתפיסתי, ככה לא מתנהג מי שהשלים עם זקנתו ואבדן כוחו, ומוכן לשבת ביציע ולצפות בהתרחשויות מהצד.

        אהבתי

      • א. אני לא חושב שמישהו (כולל הסינים) מבין את התוכנית הסינית לעומקה, ונראה לי שמה שכתבת זה מה שרוב האנשים מבינים. בכלל לא ברור עד כמה אפשר לקרוא לזה "תוכנית" – זה יותר כותרת יפה (הסינים אוהבים לתת לכל דבר כותרות בנות ארבע אותיות) ששמים תחתיה כל פרויקט שיתוף פעולה בינלאומי של המדינה. אני חולק על הטענה ש"אף אחד לא יצא עם חזון בסדר גודל עולמי דומה" – חזון "פסגת המילניום" של האו"ם הוא בעיני פחות או יותר החזון המערבי המקביל. עם המשך הערותייך אני בהחלט מסכים, חוץ מנקודה אחת – מדיניות הילד האחד היא בהחלט לא אסון בסגנון מהפכת התרבות. אפשר ורצוי להתווכח על המוסריות שלה, אבל מבחינה כלכלית היא הייתה הימור הגיוני – כמו שכתבתי במאמר הדמוגרפיה שלי בזמנו, הפחתת ילודה פתאומית יכולה להיות צעד חשוב בדרך לפיתוח כלכלי, וייתכן מאוד שזה היה חלק ממה שאיפשר לסינים להגיע לאיפה שהם היום. אין ספק שהיא מספקת אתגר עצום לעתיד הקרוב, אבל זה חלק מההימור:

        http://www.haayal.co.il/story?id=3747

        ב. לתפיסתי יש הבדל חשוב בין התערבות בעולם שמטרתה להגדיל את השפעתה של המדינה, לבין התערבות שלא. כשהסינים בונים תחנות כוח וכבישים בפקיסתאן, הם מגדילים את ההשפעה שלהם בפקיסתאן. כשהאמריקאים פלשו לאפגניסתאן ועיראק, הם קיוו להעלות ממשלות שיהיו ידידותיות יותר לארה"ב. וכך האיראנים בלבנון, התורכים בסומליה (שלא לדבר על גרמניה), ההודים בנפאל, וכדומה מדינות שמנסות לקדם שותפים אסטרטגיים כדי להגדיל את השפעתם בעולם. ההתערבויות האירופיות לא עושות את זה – האירופאים כיום מנצלים את ההשפעה שירשו מקודמיהם כדי לקדם תפיסת עולם כלשהי, אבל לא מנסים להגדיל את ההשפעה הזאת. כשהם מתערבים לטובת הפלסטינים נגד הישראלים הם לא יוצרים לעצמם בני ברית חדשים, להיפך; הם מקדמים כוח שבעתיד יהיה (ולמעשה הוא כבר) עוין להם. כנ"ל התערבות למען האחים המוסלמים במצרים, ההתערבות הנ"ל נגד ממשלות הפיליפינים ומיאנמר, וכו'. אלה התערבויות שאסטרטגית רק מחלישות את מעמדם בעולם.

        יוצא הדופן היחיד לדעתי הוא המעורבות הצרפתית באפריקה, שלא במקרה הוא פרויקט צרפתי ייחודי ולא מערב את שאר אירופה. ומאוד מעניין אותי לראות עד כמה הפרויקט הזה יחזיק מעמד עם עוד כמה שנים של צרפת בהנהגה סופר־פרו‏־אירופאית.

        אהבתי

    • החיבורים הסינים על ידי רכבות נעשות כאופציה כלכלית לשינוע מוצרים. הן לא תחליף לדרכי הים או מטוסים.שנוע ברכבת זול ואיטי יותר ממטוס אך יקר ומהיר ממשלוחי ים. יש מוצרים שמתאימים למשלוחי רכבת. הם נחתמים בסין ונפתחים בנקודת המוצא שלהם בלי בדיקות או עצירות כל הדרך. זה מאפשר להוזיל מוצרים מסויימים. האם תהיה לזה השפעה כל שהיא על הגמוניה אמריקאית? סין ממילא כבר שנים רבות מרכז העולם של יצור מוצרים אבל היא נחלשת. לפני 50 שנים יפן היתה כזו.
      כיום סין מייצרת יותר ויותר במדינות הזולות סביבה, המאזן המסחרי שלה עם השכנות הוא שלילי. כדי להיות מרכז העולם פוליטית צריך הרבה יותר מכוח כלכלי.
      אי אפשר לנחש מה יהיה בעתיד, אפילו לא על בסיס העבר מכיוון שאנחנו מתקרבים לתקופות ששוברות את הכלים. מיעוט ילדים למשפחה, האם היה דבר שכזה בהסטוריה המוכרת לנו? אנחנו על סף חידושים גנטיים שאי אפשר לנחש איך ישפיעו על האנושות, האם אפשר יהיה ליצר שורה של אינשטיינים? המחשבים יקחו פיקוד, האנשים יחדלו לעבוד. לא כל מה שהיה הוא שיהיה

      אהבתי

  3. בכדי להתחיל להבין מה יקרה *אם* "פקס-אמריקנה" יתחלף אי פעם ב"פקס-צאינה":

    הפיליפינים זכו בתביעה משפטית בינ'ל מול סין לגבי זכויות קידוח בים סין הדרומי.
    נשיא סין אמר לנשיא הפיליפינים שאם מדינתו תתעקש לממש את הזכויות שהקנה לה בית המשפט – סין תאלץ לצאת למלחמה נגדה.
    למרבה הפלא, אפילו דוטרטה הנמהר לא ממהר לממש את הזכויות שבית המשפט העניק לו.

    http://www.calcalist.co.il/world/articles/0,7340,L-3713529,00.html

    אהבתי

  4. לתפיסתי, מדיניות הילד האחד בסין משולה למתן תרופה חיונית לבריאות -אבל במינון כפול מהמינון המקסימלי המותר.
    ברור שללא צמצום מאוד משמעותי בילודה, במדינות כגון מצרים וניג'ר, אין כל סיכוי לשיפור כלכלי, והאסון ההומינטרי בדרך. לו הילודה הייתה מצטמצמת ל 1.8 או ל 1.7 ילדים לאישה – הדיווידנד הדמוגרפי היה קטן יותר, אך גם התשלום העתידי היה בגדר הנסבל.

    http://www.xn--7dbl2a.com

    הבעייה עוד הוחרפה בשל אי האיזון האדיר שנוצר בסין בין מספר הגברים למספר הנשים. פרט לבעייה המוסרית – מדובר על המוני גברים שיהפכו ל"ענפים מתים". על כל ההשלכות העתידיות של תופעה זו.

    מאמר מומלץ : לאן נעלמו 120 מיליוני נשים?

    http://www.themarker.com/news/1.2743497

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s