על גילדות ואוניברסיטאות

לא מזמן ניסיתי, בעקבות דיון בתגובות בבלוג שכן, לבדוק אם הדיון שנשמע לעתים קרובות על צנזורה והשתקה פוליטיקלי־קורקטית בעולם האקדמי דובר האנגלית קיימת גם במקומות אחרים, וחיפוש ראשוני שלי לא העלה כמעט שום תוצאות – חיפושים באיטלקית, צרפתית, ספרדית ופורטוגזית העלו כמעט רק מאמרים מתורגמים מאנגלית, או שמדברים על המצב בארצות־הברית ובריטניה. אלה, מצידן, ממשיכות בינתיים לספק עוד ועוד כותרות מוזרות על צנזורה מטעם הסטודנטים וכניעה מביכה של בעלי הסמכות. מה גורם לתהליך הזה? הייתי רוצה לנסות פרשנות שלא שמעתי אנשים אחרים מציעים, אני לא יודע עד כמה היא קרובה למציאות, אבל אני חושב שהיא לא בלתי אפשרית.

בשנים האחרונות העולם, ובעיקר העולם דובר האנגלית, חווה פריחה עצומה של מקורות מידע אקדמי פתוחים לציבור. כל מי שרוצה יכול לעבור קורסים אקדמיים שלמים מחדר השינה שלו, דרך הדפדפן. אני עצמי "נכחתי" במספר קורסים מ MIT, ייל, וכו' בלי שאי־פעם דרכתי במיקומים הפיזיים שלהן. השמרנים יגידו שזה לא אותו הדבר, לשמוע הרצאה דרך יוטיוב זו חוויה חלקית וחלשה, ואין כמו לנכוח באוניברסיטה עצמה. אבל למה בעצם? בואו ננסה לשאול ברצינות.

אין ספק שסטודנט לפיזיקה או ביולוגיה, או בטח רפואה, לא יכול להסתפק בלימוד דרך הדפדפן ולהפסיד את הגישה למעבדות, עם ציוד יקר לביצוע ניסויים שאי אפשר לעשות בבית. אבל סטודנט למדעי החברה והרוח, מתימטיקה, מדעי המחשב, משפטים או בלשנות – מה בדיוק הם מרוויחים מהאוניברסיטה? יש להם גישה קרובה יותר לפרופסורים שאפשר אולי ללמוד מהם, זה נכון, אבל כמה זמן באמת יש לאותם הפרופסורים לשיחות עם סטודנטים לתואר ראשון? מהתואר הראשון שלי אני זוכר הרבה יותר אינטראקציה עם המרצים דרך דואר אלקטרוני מאשר בשיחות ממשיות. הסטודנטים אולי נהנים מהנוכחות אחד של השני – אולי הימצאות בקבוצה גדולה של אנשים שלומדים ביחד מעודדת אדם ללמוד. אולי עוזרת להם המסגרת האוניברסיטאית, שמכריחה אותם ללמוד בקצב מסוים, ללמוד נושאים מסוימים, ובוחנת אותם ללא הרף על התקדמותם.

אולי כל הדברים האלה עוזרים. אבל למי הם עוזרים? מסגרת קשיחה, סביבה מלאה אנשים שדוחפים אותך; אלה בדיוק הדברים שצריך אדם שלא ממש מתלהב מהלימוד, אבל רוצה להשיג תעודה בסוף. מי לא צריך את זה? הסטודנט האידיאלי, שעליו מדברים תמיד כשמדברים על משמעות האוניברסיטה – האדם שחפץ בידע, אדם סקרן שרק מחפש דרכים ללמוד ולהבין דברים. אותו אדם לא צריך שידחפו אותו, לא צריך שיבחנו אותו, ובטח לא צריך שיכריחו אותו – הוא רק יחפש דרכים ללמוד. בעבר, הדרך הטובה ביותר למצוא את הידע הזה הייתה ללכת לאוניברסיטה. המבחנים והמסגרת הקשיחה (שלא לדבר על המחיר הכספי) היו פשרה, משהו שהסטודנט הסקרן צריך להתמודד איתו כדי לקבל גישה למשאבי האוניברסיטה. היום, אין יותר צורך בזה. לו הייתי צריך היום להעביר את מה שלמדתי בתואר ראשון במדעי המחשב לנער/ה סקרן/ית כלשהו/י: הדבר האחרון שהייתי עושה זה לשלוח אותם לאוניברסיטה. המידע הזה זמין הרבה יותר, מעניין הרבה יותר, ומובן הרבה יותר מהאינטרנט ומספרים. הטעם היחיד באוניברסיטה הוא קבלת תעודה, וזו הופכת פחות ופחות שימושית בעולם, בטח בהשוואה למחיר (בכסף ובזמן) שצריך לשלם עליה.

איך כל זה קשור לצנזורה? פשוט מאוד – אם אנשים שרוצים ידע כבר לא צריכים ללכת לאוניברסיטה כדי להשיג אותו, אז מי הם כל האנשים שעדיין הולכים לאוניברסיטה? אנשים שלא רוצים ללמוד. אנשים שרוצים להשיג תעודה, ובדרך מתעניינים אולי בדברים אחרים שיש לאוניברסיטה להציע – חיי חברה עשירים, העברת כמה שנים מהחיים עם יחסית מעט אחריות, ובמקרה הזה – הזדמנות לפעילות פוליטית. האם מישהו שבא לאוניברסיטה בשביל ללמוד על מבנה היקום היה מוצא זמן להחרים הרצאות בשביל מטרה פוליטית? אני בספק. את שנותי הנעימות באוניברסיטה העברתי בתקופה די סוערת מבחינת פוליטיקה מקומית – הרוחות געשו נגד יו"ר אגודת הסטודנטים על ניצול לרעה של סמכות וניהול לא תקין לטובת מטרות פוליטיות כאלה ואחרות. עיתון הסטודנטים התמלא בכל מיני דיווחים על המאבק בין המחנות השונים, ומקריאת הדיווחים האלה הייתם יכולים לקבל את הרושם שזה עניין דרמטי שמסעיר את כל האוניברסיטה. איפה לא הייתם מקבלים את הרושם הזה? אצלנו במחלקה למדעי המחשב. זו בהחלט הייתה תקופה סוערת אצלנו, אבל המאבק הגדול היה האם נצליח להגיש את הפרויקט בזמן או לא. כי מה לעשות, סטודנטים שצריכים באמת ללמוד, אין להם זמן לחשוב לא על "מרחבים בטוחים" ולא על חופש הביטוי. בסופו של דבר הסטודנטים לפוליטיקה וממשל (ואולי פה ושם איזה מישהו מהנדסת תעשייה וניהול, או איזה תחום אחר שאני מניח שמשאיר לסטודנטים מספיק זמן פנוי) פתרו את הסוגייה הפוליטית בינם לבין עצמם, ואם לשפוט לפי עיתון הסטודנטים, הטוב ניצח בסוף. מה שאני לא בטוח, זה עד כמה הם למדו באותו הזמן. ובאותו האופן, אין לי ספק שסטודנטים אמריקאים שמחרימים הרצאות בגלל שלא מוצאת חן ביניהם איזו דעה של המרצה, הם אנשים שלא נמצאים באוניברסיטה בשביל ללמוד.

אז איך פותרים את הבעיה? להערכתי, פשוט לא פותרים אותה; נותנים לה להיעלם מעצמה. וכאן אני רוצה להביא השוואה היסטורית קטנה.

אם נסתכל אחורה כמה מאות שנים, אדם שרוצה עבודה מקצועית ואינטלקטואלית (יחסית לסביבתו) לא היה הולך לשלוש שנים באוניברסיטה ללמוד מדעי המחשב; אלה לא היו קיימים עדיין. מה שכן היה קיים: ללכת לגילדה ולהיות שוליה. המונח "גילדה" מוכר כיום בעיקר לחובבי משחקי מחשב, אבל פעם הגילדות היו הגורם העיקרי בכלכלה של מדינות אירופה – הידע על איך להיות אורג או נפח או צורף לא היה זמין לכל אחד; היה צריך ללמוד אותו. היה צריך להעביר כמה שנים בתור שוליה, ואז לקבל תעודה מהגילדה; אז להעביר עוד כמה שנים בתור מתמחה, כדי לקבל את התעודה הבאה; אז לקבל תואר אומן, או רב־אומן. נשמע מוכר? דומה לאיזשהו מוסד שקיים בימינו?

כמו כל ארגון בירוקרטי ששורד מאות שנים, הגילדות הפכו עם הזמן למרוכזות פחות ופחות בעניינים מקצועיים, ויותר ויותר בהשגת טובות הנאה לעצמן ובחיסול התחרות. הידע באופן טבעי זלג לאט לאט החוצה, ובהדרגה נוצר מצב שבו הסיבה היחידה שאנשים הולכים לגילדות היא שהם חייבים; לגילדות היה מונופול על חלוקת התארים שהחוק חייב אדם שרוצה לעבוד. הרי לא ייתכן שיהיו לנו אורגים או אופים שלא למדו את עבודתם, לא? זה בין השאר היה המצב בימיו של אדם סמית, ועוד נשמע אותו מתלונן על הגילדות כשאעלה את הפרקים הבאים בתרגום שלו.

אני מניח שהבנתם למה אני רומז. אני לא יודע אם אפשר לשפר את המחלקות להיסטוריה ולמדעי המדינה באוניברסיטאות כך שיתרכזו יותר במתן ידע ופחות במסיבות ופוליטיקה. אולי כן, אולי לא, אבל בכל מקרה אני לא רואה טעם בזה. לדעתי, התהליך הטבעי שיקרה, גם שם, גם במדעי המחשב, ובסופו של דבר גם בפיזיקה ובביולוגיה (אני בטוח שסוגיית המעבדות תוכל עוד להיפתר בצורה כזאת או אחרת) הוא שייגמר באופן טבעי זמנה של האוניברסיטה (כמוסד לימודי; כמובן, באלה מהן שנעשה מחקר מדעי מוצלח נקווה שהן ימשיכו להתקיים, פשוט בלי הצורך לנהל בית־ספר). היא שירתה אותנו היטב במשך מאות שנים כשלא היו לנו דרכים טובות יותר להפיץ מידע, אבל כיום אין בה צורך יותר. האינטרנט הוא אמצעי הרבה יותר טוב לחלוקת מידע, ולגבי חלוקת תעודות? ממילא תעודה מהאוניברסיטה שווה פחות ופחות עם הזמן. בסופו של דבר נמצא דרכים טובות יותר להעריך מי יודע מספיק בשביל לעבוד כמתכנת או כהיסטוריון ומי לא. ומי שרוצה לפעול למען צדק חברתי? יהיה להם הרבה יותר זמן לעשות את זה כשהם לא צריכים להעמיד פנים שהם גם לומדים משהו באותו הזמן.

24 מחשבות על “על גילדות ואוניברסיטאות

  1. כשאני למדתי באוניברסיטה ראיתי איך הדרישות מהתלמידים הולכות ופוחתות עם הזמן. היום יש אוניברסיטאות שמציעות באינטרנט "קורסים״ שאורכים שעה שעתיים בלבד. אולי צריך להגביר את הדרישות מהסטודנטים, ואז יהיה להם פחות זמן לפעילות פוליטית. וגם התעודה שלהם, אחרי שהתאמצו בשבילה, תהיה שוה יותר.

    אהבתי

  2. יש כל מיני דברים שאתה מתייחס אליהם כמובנים מאליהם. והם לא. הרבה שינויים הגיעו מדורות של אינטלקטואלים שיצאו מאוניברסיטאות. לא מדובר רק על הידע. השנים שבהן חיים בתוך הסביבה הזו עוזרות לחשוב אחרת.

    כמוכן אני מניח שאתה[1], בתור מי שכבר למד כמה דברים בפקולטת גוגל באוניברסיטה של האינטרנט יודע היטב עד כמה הידע הזה הוא שטחי. לוקח מעט זמן יחסית עד שמתחילים להבין בנושא. וככל שמעמיקים לומדים יותר כמה רחב הידע בתחום וכמה אני לא יודע.

    [1] זה נכון לגבי.אני נוטה לחשוב שזה גם נכון לגביך.

    אהבתי

    • החיים בסביבה הזו עוזרים לחשוב אחרת. אין ספק שאדם שסיים למודי אוניברסיטה הוא "יותר". מתבטא טוב יותר, חושב טוב יותר מוציא מעצמו יותר, ולעומק. אבל זו המסגרת של משמעת עצמי, החינוך, הפעלת המוח וההתוודעות עם ההיקף של המקצוע בו אתה מתמחה. יתכן ואפשר להגיע לכל אלו גם בלימודי קורסים באינטרנט. לא מקריאה בגוגל בלבד אלא במסגרת לימודית שמחייבת אותך להקיף תחומי לימוד מוגדרים. פגשתי אנשים שגמרו תארים דרך האינטרנט והם היו "כבדים" יותר מרוב הסטודנטים שהכרתי בקמפוס.
      מאחר ואתה מגיע לאוניברסיטה לאחר בית ספר תיכון אתה נחשף לראשונה לחיי בגרות ומובן שתקבל מהאינטראקציה בסביבה החדשה ממד חדש. זה בעיקר הגיל.

      אני מטיל ספק במסקנה של שי שיש להניח לאוניברסיטאות לקרוס לתוך עצמן כי האנשים שיושבים בהן מגדירים את תחומי החינוך. הם מגדירים מה ואיך תלמד בקורסים של מדעי החברה גם באינטרנט ומעצבים את המחשבה של הסטודנטים על ידי בחירת הקורסים, הם משפיעים על עורכי הדין שהופכים להיות מחוקקים, מסתבר שהם אפילו משפיעים על מחקרים בתחום הרפואה, (לאחרונה עלו טענות שמרשמי תרופות לא מתחשבים במין (ג'נדר) או במוצא הגזעי מסיבות של פוליטיקלי קורקט, שחוקרי טבע צמצמו את החלק של הומוסכסואליות בין חיות כדי לא לעבור ביקורת וכיוצא בזה. מחקרי סרטן לדוגמה לא מפרידים בין גזעים ולכן סינים בהונג קונג מקבלים מרשמים על פי מחקרים וקנה מידה אמריקאי ואנגלי כשברור שמנוני כימותרפיה שונים בין הגזעים.)
      אותם טיפוסים שהולכים לאוניברסיטה כדי לא דווקא ללמוד גם מגיעים לתפקידי מפתח ולהיות מבצעי החלטות שמשפיעות על החברה והכיוון שלה. עד אשר האוניברסיטאות תקרוסנה יש תקופת מעבר. ככל שהטוניברסיטה תהפוך להיות יותר אינטרנטית יהיו יותר בעלי עניין ברקע עם כוח השפעה ופחות יכולת לבקר אותם.
      חוץ מזה לפעמים הדיונים שם מעניינים, מבחוץ.

      האירועים המשונים שעוברים בארה"ב על האוניברסיטאות הוא פועל יוצא של תהליך חברתי של חברה לא מציאותית ולא מעשית. כשנגיע ליום שבו המדינה תשלם לרוב האוכלוסייה שכר ללא עבודה זה מה שנשמע יום ולילה, פילוסופיה בגרוש, הם אולי יצאו לשרוף את הרחובות מתוך שעמום בשביל שטויות.

      אהבתי

    • אני חושב ש"חיים בתוך הסביבה הזו" זה לא משהו שמקבלים דווקא מנוכחות פיזית באוניברסיטה – אני חושב שרוב האינטלקטואלים בדור שלי ומטה הם אנשים שהסביבה האינטלקטואלית שלהם מורכבת בעיקר מהאנשים שהם שומעים כל יום בהרצאות ופודקסטים, או קוראים בבלוגים ומאמרים, או מתכתבים איתם בדואר אלקטרוני. המיקום הפיזי יכול לתרום, אבל פחות ופחות עם הזמן; ואני הייתי אומר שהנוכחות הוירטואלית בקרב הטובים ביותר בכל תחום, כפי שתקבל מהאינטרנט, עדיפה על הנוכחות הפיזית בקרב הטובים בערך, כפי שתקבל באוניברסיטה. היו לי כמה מרצים מעולים באוניברסיטה שלי, אבל כשאני יכול בלחיצת כפתור לשמוע כל מה שיש לחוקרים המובילים בתחומם להגיד, האם זו לא חלופה מוצלחת?

      ואני לא בטוח שהבנתי איזה ידע הוא שטחי. האם קורס בהיקף מלא מאוניברסיטת ייל שנצרך דרך האתר שלהם הוא ידע שטחי בהשוואה לקורס מקביל באוניברסיטה העברית שנצרך בנוכחות פיזית באוניברסיטה?

      Liked by 1 person

  3. לא נסית להבהיר מדוע לדעתך רק בארה"ב צנזורה והשתקה פוליטיקלי־קורקטית בעולם האקדמי קיימת ולא במקומות אחרים (גם להם היא תגיע מאחר ובכל מקום עושים קופי פיסט מארה"ב)

    אהבתי

    • התייחסתי קצת לעובדה שהמגמה של מידע אקדמי פתוח שמייתר את הצורך באוניברסיטאות היא מגמה חזקה במיוחד באנגלית. בשפות אחרות עדיין פחות קל למצוא את כל המידע שרוצים (וככל שאני מסתובב יותר בעולם, ככה אני הולך ומשתכנע שהטענה הנפוצה ש"כל האוכלוסייה המשכילה ממילא דוברת אנגלית" היא קצת מוגזמת. נראה לי שרוב האירופאים המשכילים מסוגלים לקרוא עיתון באנגלית, אבל להבין הרצאה אקדמית זה סיפור אחר).

      אבל אני יודע שזה הסבר חלקי לכל היותר, ואני עדיין לא לגמרי בטוח מה ההסבר המלא. עושה רושם שיש איזשהו שילוב בין תרבות פוליטיקלי־קורקט מצד אחד, תרבות ארגונית שנותנת כוח עצום לסטודנטים על חשבון הסגל (אולי בעקבות המחיר הכספי העצום שהם משלמים, שיוצר אינטרס חזק אצל ראשי האוניברסיטאות לוודא שהסטודנטים מרוצים), ומיעוט קטן אבל קולני של תומכי חופש הביטוי (אני יכול לדמיין לדוגמא במדינה כמו שבדיה, שהבעיה אולי לא תהיה קיימת כי לא יהיה מי שיתלונן).

      אהבתי

  4. א. אתה מתעלם מהתפקיד החשוב ביותר של האוניברסיטה בחיי צעירים: מקום מפגש עם המוני בני/בנות זוג פוטנציאלים.
    השאיפה להפוך לאקדמאים + היכולת הכלכלית לממן את שכ'ל והחיים בתקופת הלימודים + מבחני הקבלה לאוניברסיטה + הצורך להתמיד, לעבור בחינות ולהגיש עבודות בכדי לא לנשור – מאפשרים איזשהו סינון ראשוני של המועמדים. [ידוע שזוגות בד'כ מגיעים מרקע סוציו-אקונומי דומה].
    לפיכך, שני המקומות החשובים ביותר של כל אוניברסיטה (הדשא והקפיטריה) הם מקום מפגש והיכרויות טובים בהרבה מחוף הים ותחנת הרכבת.
    ניתן להניח שחברה שבה רבים ילמדו רק דרך האינטרנט תהפוך לחברה הכוללת הרבה מאוד בודדים/ות. לא יפליא גם שרמת הילודה בחברה שכזו תהיה נמוכה.

    ב. מפריעה לי הדיכוטומיה החדה בין אנשים המשתוקקים לידע לבין אנשים המעוניינים רק להשיג תואר.
    רוב האנשים שאני מכירה נמצאים איפושהו באמצע בין שני הקצוות. הם די סקרנים וכן מעוניינים להרחיב את אופקיהם, אבל הם גם עסוקים בהמוני דברים אחרים ונוטים לדחיינות כרונית. לפיכך הם כן זקוקים למסגרת לימודים שתקבע עבורם יעדים, משימות ולוחות זמנים קשיחים. והאוניברסיטה עוזרת להם למשטר את עצמם.

    ג. *אם* יתברר ש"הטירוף הליברלי" בקמפוסים בארה'ב גבוה משמעותית מזה הפועל באוניברסיטאות אירופיות – אני רוצה להעלות השערה שהדבר קשור לגזענות "הלבנה" כלפי השחורים, הטבועה עמוק כל כך בחברה האמריקאית.
    כעומק הגזענות הלבנה כך עוצמת תגובת הנגד או נסיון התיקון הליברלי.
    כל הלבנים, ובעיקר הגברים, נדרשים להתנצל על שייכותם מלידה לקבוצה פריווילגית ולחוש אשמה ובושה. בשל כך, כל מה שיעשו בכדי לכפר על זכויות היתר של בני גזעם ומינם לא יתפס כטוב מספיק.
    צבעונים ושחורים מאידך – יכולים לחגוג את שייכותם לקבוצת הקורבנות מלידה, ולדרוש עוד ועוד פריווילגיות בכדי לכפר על העוול שנעשה לקולקטיב אליו הם משתייכים.
    ההבאה עד הקצה של פוליטיקת הזהויות הזו חזקה בהרבה בארה'ב מאשר באירופה.

    בהקשר זה, נזכרתי בפוסט על 10 תיאורי מקרה, כנראה של פסיכולוג, הכוללים יהודים אמריקאיים צעירים (סביר להניח שכולם או רובם אנשי שמאל אולטרה ליברליים) החשים בושה ואשמה בשל לובן עורם. מכאן, הגיוני להניח שהם אלו שיתמכו בכל דרישה קיצונית של "טרור ליברלי" בקמפוסים, ואפילו יובילו את מצעד הטרפת.

    http://www.truthjustice.net/politics/dear-fellow-white-people/

    אהבתי

    • כן. כמו אותם "ליברלים" (בעצם גזענים לטנטיים צבועים) מצפון ארצות הברית שבאו לדרום לפני יותר מחמישים שנים ופעלו שם נגד חוקי הגזע. או גזענים לטנטיים דומים מהדרום.

      צריך להחרים את אותם גזענים להימנע מקריאה של ‚אל תיגע בזמיר’ או מצפיה ב‚מיסיסיפי בוערת’.

      אהבתי

    • א. אכן התעלמתי. אולי זה בגלל שלמדתי במחלקה למדעי המחשב, שבה אם רואים חמש בנות באולם של מאה סטודנטים, זה נראה כמו יום שגרתי… (לפחות בזמני היה ככה, אני מקווה שמאז היחס לאט לאט מתאזן)
      אבל ברצינות, אני בטוח שנצליח למצוא מסגרות אחרות. אחרי הכול, האינטרנט עצמו כבר התחיל לספק מנגנוני היכרויות הרבה לפני שהוא התחיל לספק חלופות להרצאות אקדמיות.

      ב. אני מסכים שהדיכוטומיה לא מדויקת, אבל אני חושב שהטיעון עדיין תקף אם נתאר את זה כתחום רציף ונגיד שהאחוזונים העליונים של בעלי הרצון ללמוד כבר לא רואים טעם באוניברסיטה, והאחוזונים התחתונים נגררים לשם יותר ויותר בגלל לחצים חברתיים.

      ג. למה את מניחה שגזענות לבנה טבועה עמוק יותר בחברה האמריקאית מאשר באירופה? ואגב, לא סתם השתמשתי בביטוי "העולם דובר האנגלית" – גם בקנדה ובריטניה ראינו תופעות דומות.

      אהבתי

      • מדוע לדעתך התופעה נפוצה יותר בעולם הדובר אנגלית? אתה מתייחס לרגישות חברתית בתחום האוניברסיטה, אתה מניח שזה לא קיים באוניברסיטאות באירופה. אבל באירופה קיימת הקוטביות ביחס למוסלמים. זה לא דומה? אני מניח שבאוניברסיטאות בשבדיה מציגים דרישות דומות של שימוש בררני במילים כשמדובר במיעוטים. גם יש מקרי אונס ויתכן שגם שם יש בקשה לאזהרות מטריגרים. אולי האירופאים פחות רגישים מהאמריקאים והמצב הכלכלי שלהם לא מספיק טוב לעסוק בזוטות. לוקח קצת זמן עד שהתרבות האמריקאים מתפשטת באירופה. היחס לבעלי חיים, בייחוד לכלבים התפשט לכל המערב. תנסה לבעוט בכלב של השכן והמשטרה תאסור אותך כאילו בעטת בבן שלו. בישראל קראו עוברי אורך ברמת גן לפני כשנה למשטרה שערכה מצוד אחרי מישהו שנראה הולך עם ברווז והיה חשש שמה הוא הולך להכין ממנו ארוחת ערב משפחתית. ומה עם התופעה של התזת צבע שהיתה נפוצה על פרוות בעלי חיים. הכל הקצנה של משוגעים וזה חוצה גבולות. הטבעונים לא אוכלים דבש מכיוון שמגדלים את הדבורים בצפיפות לא אנושית. וגידול תרנגולות בכלובים שהביא לתופעת הפרי ראנג'. עצרו את העולם אני רוצה לרדת.

        אהבתי

  5. ההפניות מהמאמר טובות מאד. הם מתארות את החברה האמריקאית היטב. הם מנבאות עתיד שנשמע כמו מהפכת הרס אלימה של של משוגעים.
    מוזכר באחד הלינקים הקיטוב ההולך וגדל בין השמאל לימים שבעבר חילוקי הדעות הפוליטיים ביניהם לא הפריעו לחיי חברה ולא היו יותר מאשר אי הסכמות וכיום הפכו להיות תיעוב ועוינות. הדבר נכון גם לגבי ישראל

    אהבתי

  6. הדברים שאתה מתאר, ההקצנה הלא הגיונית, קיימים לא רק רק באוניברסיטאות ולא רק רק בארה"ב ולא במערכת החינוך אלא באספקטים רבים של חיי היום יום. הפמיניזם המתקן שעבר את גבולות ההגיון ומזיק לרעיון, הגי והלסבי שהדרישות שלהם יצרו אי נעימות מעבר לטעם הטוב, היחס למקומות קדושים ועתיקות ושימור העבר. יש הרבה פרות קדושות.
    ההטרדה האלימה הנדוי והאיום על פרנסה של אנשים שחס וחלילה מתנגדים לנשואי גייס. הינשוף בזמנו העלה כתבה בנושא.
    ההגבלה בשימוש במילים וכינויים, הטרור של האתיופים שרגישים מאד. המילה כושי בעברית שהפכה לטאבו. כשאני משתמש בה באתרים גוערים בי.

    http://www.inn.co.il/News/News.aspx/347121

    אהבתי

  7. חשבתי מהו המשתנה המבחין העיקרי בין אלו שהאוניברסיטאות, פחות או יותר במתכונתן הנוכחית, מתאימות לו לבין אלו שהיה מתאים להם יותר ללמוד מהבית באמצעות האינטרנט.

    אני מהמרת על משתנה האינטרוורטיות (מופנמות)- אקסטרוורטיות (מוחצנות).
    להערכתי רק אנשים שהצורך שלהם להיות מוקפים תמידית באנשים אחרים נמוך יחסית – יוכלו להינות מהשקט והריכוז מול המחשב בביתם. אנשים אקסטרוורטים – כנראה יצאו מדעתם מהעדר חברה. הם ילמדו טוב יותר בזוגות או בקבוצות קטנות – מאשר כשהם נמצאים לגמרי לבד.

    המשתנה שאני מהמרת עליו במקום השני הוא היכולת לדחות סיפוקים / משמעת עצמית.
    ברור לי שאם אני רוצה לעמוד בהחלטותי לגבי היקף הפעילות גופנית שאבצע מדי שבוע – אני חייבת לשלם סכומי כסף ניכרים ולהרשם למכון כושר ו/או לחוגי ספורט. תיאורטית יכולתי להתעמל מהבית, להחזיר את מתלה הבגדים לייעודו המקורי (אליפטיקל), ולהוציא עצמי מדי ערב לצעדות נמרצות ברחובות שליד ביתי. הייתי חוסכת את זמן הנסיעות ואת הכסף. אבל ברור לי אין בי מספיק משמעת עצמית לדבוק בהחלטותי יותר מחודש שניים. אבל יאני מכירה רצים, רוכבי אופנים ומכורים ליוגה שאין כל הצדקה לכפות עליהם לבזבז את זמנם ואת כספם.
    נראה לי שמסגרת הלימודים האוניברסיטאית היא המקבילה של מכון הכושר וחוגי הספורט. מקבילה שחלק גדול מהאנשים לא יוכלו לממש את רצונותיהם בלעדיה, ולאחרים היא עול מיותר.

    מכאן אני מסיקה שהמצב האידיאלי לחברה הוא הרחבת מספר מסלולי רכישת הדעת.
    לאפשר לאנשים לבחור את האפשרות המתאימה להם ביותר: לימוד מהבית, לימוד בקבוצות למידה, הליכה ל"בית ספר" / אוניברסיטה ועוד ועוד.
    לא לבטל מסלול אחד ( האוניברסיטה) ולאלץ את כולם ללכת למסלול אחד אחר (למידה מרחוק דרך האינטרנט) אלא לאפשר קיום הרבה מסלולים חלופיים במקביל.

    Liked by 1 person

    • שי הוא איש מחשבים ואנשי מחשבים נוטים להתבודד. אני מנחש שרוב התארים דרך האינטרנט הם במדעים מדויקים או פנסיונרים. מי שהולך להוציא תואר בהיסטוריה או עבודה סוציאלית בעל נטיות חברתיות יותר.
      שי מתכוון לומר שלדעתו האוניברסיטה תקרוס בכוחות עצמה אבל איש לא מתייחס לכך שהאוניברסיטאות גם קובעות מה ילמדו בתארים דרך מחשבים ויכולות להשפיע על כיוון המחשבה.
      ההשוואה של למודים דרך מחשב למשמעת עצמית בספורט היא השוואה טובה למרות שלפי ההגיון הזה אנשי מחשבים גם צריכים להיות טובים במשמעת עצמית לדיאטה. האם אנשי הי טק רזים יותר??

      Liked by 1 person

      • האם אנשי היטק רזים יותר מהממוצע? מרושם אישי, אני מהמר שבהחלט כן. אבל אין לי נתונים שיגבו את זה.

        בכל מקרה, לימודים דרך האינטרנט (לא יודע לגבי תארים; כמו שהסברתי במאמר, הקשר בין לימודים לבין תארים הולך ופוחת עם הזמן) קיימים בהחלט גם במדעי הרוח והחברה, אולי לא פחות מבמדעים המדויקים. לגבי העניין של "מה ילמדו בתארים" – כמו שאמרתי, "בסופו של דבר נמצא דרכים טובות יותר להעריך מי יודע מספיק בשביל לעבוד כמתכנת או כהיסטוריון ומי לא". אם עדיין נשתמש במילה "תארים" בשביל לתאר את זה, נחכה ונראה (אני מהמר שלא).

        לגבי איך זה יקרה – ברמה המקצועית, זה ייקבע כנראה על־ידי השוק החופשי, כמו שבתחום שלי די קורה כבר עכשיו – בכל שיחה שלי עם אנשים בעלי סמכות להשפיע על בחירת מועמדים לעבודה בתכנות, אני שומע שתואר אקדמי הוא יתרון די קטן בהשוואה לשלל דברים אחרים שהם מחפשים במועמדים הפוטנציאליים. לגבי לימודים לא מקצועיים, אני משער שיהיה שילוב בין מערכת החינוך הממלכתית – אולי בסופו של דבר פשוט יוסיפו עוד כמה שנים לחוק חינוך חובה, לבין שוק חופשי ברמת הצרכנים – גופים שיתפרנסו מסיפוק מידע (אולי האוניברסיטאות של היום, אולי גופים חדשים) יציעו דברים שהם יחשבו שהלקוחות הפוטנציאליים יאהבו.

        אהבתי

  8. ומישהו קצת יותר מפורסם ממני עם מסקנה דומה: מסתבר שיום לפני שפרסמתי את הרשומה הזאת, נאסים ניקולס טאלב צייץ (בתגובה לפרשה האחרונה שקישרתי אליה ברשומה) "מוסד האוניברסיטה עומד לקרוס. הוא ייבנה מחדש כבתי־ספר מקצועיים נפרדים, בלי לימודי "מגדר" ושאר שטויות":

    (אני לא חותם על הניסוח הקצת אגרסיבי שלו, אבל הרעיון דומה)

    אהבתי

  9. על רגע הכניעה של האוניברסיטאות לסטודנטים אפשר לקרוא אצל אלן בלום בחלק השלישי של "דלדולה של הרוח באמריקה" (ספר שבכלל לדעתי חובה לקרוא). זה היה רגע עצוב אך היות והאקדמיה בארץ נגררת אחרי ארה"ב תהליכים כאלה קורים גם בישראל.

    לטעמי יש צד של צעקנות בכל המתרחש בארה"ב. כך למשל בנות אמריקאיות באוטובוסים ישראליים נשמעות קולניות הרבה יותר וחסרות ריסון. אולי זה נובע מתפיסת האימפריה שלהם שמרשה להם לטעמם להתנהג באופן חסר רסן. כל התופעות הללו נשמעות כקשורות לאותה גישה חסרת רסן וצעקנית. זה ישתנה אך ורק עם קריסת האימפריה האמריקאית. אך לזה יקח זמן.

    Liked by 2 אנשים

  10. הנייר שקיבלת באוניברסיטה אומר שאתה יכול ללמוד. אם אתה איש מחשבים אתה כמעט תמיד תמצא את עצמך במקום שונה מאד ממה שלימדו אותך באוניברסיטה. התעודה אומרת שתדע לשבת וללמוד ולהתאים וידה ידה ידה
    אין תחליף לאוניברסיטאות. חוץ מזה מחשבים יחמסו את תפקידי העבודה של כולם ואוניברסיטאות באמת יהפכו כמו כנסיות למקום שבו אתה מחפש דפיקה וביטוי עצמי כמו שאמרה קמיליה בשפה יפה

    אהבתי

  11. סיקור חדשות חוץ בישראל הוא מאוד מצומצם ופרובינציאלי. חדשות שטייטל או הייתי מוסיף אפילו מה שנקרא ביידיש "מקווה נייעס". עיתונאות במירעה, אולם הסיבות די ברורות: לא יודעים שפות ותרבויות זרות למעט אנגלית, ערבית וודאי שלא יודעים וגם רחוקים מאירופה. לפיכך "עיתוני העולם" הם "גרדיאן" או "ניו יורק טיימז" ושניהם מאוד דומים זה לזה מבחינתה כיוון האידאולוגי. או שפרשנים לענייני ערבים מפרשנים את איראן או מסתמכים על דיווחי תחנות ערביות על איראן. אי ידיעת שפות מהווה בהחלט בעיה אבל זו בעיה טכנית. מה שהרבה יותר חמור זו תודעה פרובינציאלית והעדר סקרנות שלא לדבר על עצלנות פשוטה עד כדי סירוב לגגל כדי לבדוק עובדות.

    https://www.facebook.com/notes/alex-grinberg/%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%9F-%D7%9C%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%9F/1567891713230008/

    Liked by 1 person

    • חותם על כל מילה, זו אחת הסיבות העיקריות לקיום הבלוג הזה.

      (קישור שני שאני מקבל לאלכס גרינברג, והוא נשמע מעניין, חבל שהוא כותב דווקא באתר הבלתי־נסבל הזה…)

      אהבתי

  12. כתב ההגנה על סיקור חדשות חוץ בישראל:

    1. בארה'ב המצב הרבה הרבה יותר גרוע.
    כל מי שצופה מדי פעם בערוצי חדשות ואקטואליה אמריקאים נדהם להיווכח שהם כמעט לא עוסקים בדבר שאינו אמריקאי או קשור אליהם ישירות.
    הבורות המדהימה של האמריקאים בנושא העולם שמחוץ לגבולותיהם אינה מוגבלת ל"עמך" האמריקאי, ולתשובותיהם המדהימות – מצחיקות במשאלי רחוב. מועמד המפלגה הליברטיאנית לנשיאות ארה'ב לא ידע מה זה או מי זה אלפו / חלאב, בעימות בין שני המועמדים הסופיים למשרת חבר קונגרס – אחד מהם לא הצליח להיזכר באף שם של מנהיג לא אמריקאי, בעבר או בהווה, שהרשים אותו.

    2. הישראלים נאלצים לספוג, בניגוד לרצונם, מנה גדושה מדי של חדשות חוץ "הכרחיות".
    לדוגמא :
    האם הואץ לאחרונה תהליך ההתרחקות ו/או ההתקרבות בין פת'ח והחמאס. האצה שעלולה, מנסיון קודם, להסתיים בסקילת רכבים וברקטות על שדרות. מהי עוצמת הכעס האחרון של ארדואן על ישראל, באיזו מידה הוא סחף עמו את רגשות בני עמו, ומכאן האם כדאי לשקול חופשה באיסטנבול או קונקשיין דרך אנקרה.
    לא פלא שאחרי מנת יתר של המזה'ת וסביבתו, לישראלים נותר כוח רק לגורים חמודים שנולדו בגני חיות בעולם, לשמלות הכלה בחתונת בית משפחת המלוכה הבריטית, וללהקות מוסיקה שהתפרקו או התאחדו מחדש.

    3. אנחנו בסה'כ מדינה קטנטנה וענייה, עם שידור ציבורי קטן ועני.
    בנוסף לכל המוני המומחים למזרח התיכון (היושבים בד'כ בארץ), רשתות התקשורת הישראליות "נאלצו" לממן שהות קבע של פרשנים "מומחים" בארה'ב, באנגליה בצרפת ובגרמניה. לפיכך, לא נשאר להם כסף עבור פרשנים מומחים של ענייני המוני מדינות בעלות חשיבות בינונית ומטה, כדוגמת סין, יפן והודו.
    "האחראי על חדשות חוץ" בכל ערוץ תקשורת, הוא למעשה *ה*מומחה לעניני *כל* העולם, (פרט למדינות בהן יושב מומחה אחר). אי אפשר למנוע ממנו את זכויות האדם והעובד שלו. לעיתים הוא חולה או יוצא לחופשה

    4. זו האשמת שווא. רבים בישראל מתענינים מאוד בעולם שמחוץ לישראל.
    אבל ההתמקדות בנעשה בערוצי התקשורת הישראלית מעוות את התמונה.
    לדוגמא, המוני הישראלים המקפידים להרחיב את אופקיהם מחוץ לארצם לפחות פעם או פעמים מדי שנה (למרות כל הטרחה, ההוצאות, והפקקים בדרך אל- ומ- נתב'ג)

    5. אתם מתארים את המצב בעבר הרחוק. מאז חל שינוי שאתם עדין לא זיהתם אותו.
    הוכחה: הוצאה לאור של ספר בעברית על אנג'לה מרקל.
    הביקורת של אלי אשד על הספר מתחילה אמנם בשיר קינה על מיעוט הספרים העבריים העוסקים במנהיגי גרמניה (פרט לנאצים שבינהם), אך עובר במהרה לשיר ההלל של אלדד בק לקנצלרית.

    https://no666.wordpress.com/2017/05/30/שיר-הלל-לקנצלרית-מרקל/

    אהבתי

    • את סעיף 2 אני דווקא מבין באופן הפוך ממך – לדעתי הסוגיות האלה הן הברכה הגדולה שכן הופכת את הישראלים ליותר מעורבים בעולם מהרבה עמים אחרים; בחדשות חוץ, כמו בכל סוג ידע אחר, הרושם שלי הוא שכל מעט שלומדים פותח את התיאבון לעוד; הרבה יותר קל להתעניין במשהו שכבר יודעים עליו קצת מאשר במשהו חדש לגמרי. בגלל זה אני מרגיש שהרבה יותר קל לי לעניין אנשים עם כתיבה על תורכיה או האיחוד האירופי מאשר בכתיבה על סין או הודו (שאני מקווה שבצחוק תיארת אותן כבעלות "חשיבות בינונית ומטה").

      לגבי סעיף 3: נראה לי שהימים שבהם היה צריך שהות קבע בשביל לדווח על מקום מסוים כבר עברו מזמן. כף רגלי לא דרכה בהולנד בשנה האחרונה וזה לא מנע ממני לדווח על הבחירות שם יותר בפירוט מכל מקור דובר עברית אחר שראיתי. אני יוצא בקריאה נרגשת לרשתות התקשורת הישראליות: אם אתם צריכים דיווחים על מדינות שאתם לא מכירים היטב, דברו איתי. נעשה לכם מחיר טוב, והכול בקבלנות, שלמו לי לפי מילה, לא צריך לא ימי מחלה ולא מתנות לחג 🙂

      בכל מקרה, אולי הייתי קצת נחרץ מדי בעניין הזה – אני לא חושב שהישראלים גרועים יותר בנושא הזה מעמים אחרים; לאמריקאים או דוברי האנגלית יש יתרון בזה שיש המון מהם. הרבה יותר קל למצוא מומחה לסין מתוך מיליארד אנשים מאשר מתוך תשעה מיליון. אם נשווה את התקשורת דוברת העברית לשפות אחרות בהיקף דומה, אני לא בטוח שהמצב גרוע כל־כך. אבל עדיין, "האחרים לא יותר טובים מאיתנו" זה תירוץ די בינוני. בשורה התחתונה, יש לישראלים הרבה מה להרוויח מהרחבת העניין שלהם בעולם.

      אהבתי

      • אכן צחקתי. יש להאמין לדברי כמו לדברי סנגור הטוען ש"מרשי חף מכל פשע". ולאחר מכן מפרט שדבר ראשון מרשו מעולם לא שאל אף כד אלא קיבל אותו במתנה, שנית שהכד ששאל היה סדוק ולכן נשבר, ושלישית שהוא החזיר כבר מזמן את הכד ששאל לתובע.

        כבר לפני שנה או שנתים הצעתי בבלוג שכן להתמחות בנושאי חוץ, בטיעון שזו נישה חסרה בעולם הבלוגים העברים. הצעה שכמובן לא נענתה. לפיכך אני מאוד שמחה שהחלטת לפתוח את הבלוג שלך, ומאוד מקווה שיצליח.

        אגב, כשכתבתי את סעיף 2 נזכרתי כנראה בדיון הקודם לגבי האוניברסיטאות. ניסתי לטעון שכאשר מעמיסים על סטודנטים המון "קורסי חובה" (כמו מזרח תיכון וארה'ב) – קשה להם להקדיש זמן ל"קורסי רשות" (כמו על סין והולנד). אבל למעשה איני באמת מאמינה בכך. אני מאמינה שככל שלומדים יותר על נושא מסוים כך מתענינים בו יותר, ורוצים ללמוד עוד. מעין עם האוכל בא התאבון.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s