על גילדות ואוניברסיטאות

לא מזמן ניסיתי, בעקבות דיון בתגובות בבלוג שכן, לבדוק אם הדיון שנשמע לעתים קרובות על צנזורה והשתקה פוליטיקלי־קורקטית בעולם האקדמי דובר האנגלית קיימת גם במקומות אחרים, וחיפוש ראשוני שלי לא העלה כמעט שום תוצאות – חיפושים באיטלקית, צרפתית, ספרדית ופורטוגזית העלו כמעט רק מאמרים מתורגמים מאנגלית, או שמדברים על המצב בארצות־הברית ובריטניה. אלה, מצידן, ממשיכות בינתיים לספק עוד ועוד כותרות מוזרות על צנזורה מטעם הסטודנטים וכניעה מביכה של בעלי הסמכות. מה גורם לתהליך הזה? הייתי רוצה לנסות פרשנות שלא שמעתי אנשים אחרים מציעים, אני לא יודע עד כמה היא קרובה למציאות, אבל אני חושב שהיא לא בלתי אפשרית.

בשנים האחרונות העולם, ובעיקר העולם דובר האנגלית, חווה פריחה עצומה של מקורות מידע אקדמי פתוחים לציבור. כל מי שרוצה יכול לעבור קורסים אקדמיים שלמים מחדר השינה שלו, דרך הדפדפן. אני עצמי "נכחתי" במספר קורסים מ MIT, ייל, וכו' בלי שאי־פעם דרכתי במיקומים הפיזיים שלהן. השמרנים יגידו שזה לא אותו הדבר, לשמוע הרצאה דרך יוטיוב זו חוויה חלקית וחלשה, ואין כמו לנכוח באוניברסיטה עצמה. אבל למה בעצם? בואו ננסה לשאול ברצינות.

אין ספק שסטודנט לפיזיקה או ביולוגיה, או בטח רפואה, לא יכול להסתפק בלימוד דרך הדפדפן ולהפסיד את הגישה למעבדות, עם ציוד יקר לביצוע ניסויים שאי אפשר לעשות בבית. אבל סטודנט למדעי החברה והרוח, מתימטיקה, מדעי המחשב, משפטים או בלשנות – מה בדיוק הם מרוויחים מהאוניברסיטה? יש להם גישה קרובה יותר לפרופסורים שאפשר אולי ללמוד מהם, זה נכון, אבל כמה זמן באמת יש לאותם הפרופסורים לשיחות עם סטודנטים לתואר ראשון? מהתואר הראשון שלי אני זוכר הרבה יותר אינטראקציה עם המרצים דרך דואר אלקטרוני מאשר בשיחות ממשיות. הסטודנטים אולי נהנים מהנוכחות אחד של השני – אולי הימצאות בקבוצה גדולה של אנשים שלומדים ביחד מעודדת אדם ללמוד. אולי עוזרת להם המסגרת האוניברסיטאית, שמכריחה אותם ללמוד בקצב מסוים, ללמוד נושאים מסוימים, ובוחנת אותם ללא הרף על התקדמותם.

אולי כל הדברים האלה עוזרים. אבל למי הם עוזרים? מסגרת קשיחה, סביבה מלאה אנשים שדוחפים אותך; אלה בדיוק הדברים שצריך אדם שלא ממש מתלהב מהלימוד, אבל רוצה להשיג תעודה בסוף. מי לא צריך את זה? הסטודנט האידיאלי, שעליו מדברים תמיד כשמדברים על משמעות האוניברסיטה – האדם שחפץ בידע, אדם סקרן שרק מחפש דרכים ללמוד ולהבין דברים. אותו אדם לא צריך שידחפו אותו, לא צריך שיבחנו אותו, ובטח לא צריך שיכריחו אותו – הוא רק יחפש דרכים ללמוד. בעבר, הדרך הטובה ביותר למצוא את הידע הזה הייתה ללכת לאוניברסיטה. המבחנים והמסגרת הקשיחה (שלא לדבר על המחיר הכספי) היו פשרה, משהו שהסטודנט הסקרן צריך להתמודד איתו כדי לקבל גישה למשאבי האוניברסיטה. היום, אין יותר צורך בזה. לו הייתי צריך היום להעביר את מה שלמדתי בתואר ראשון במדעי המחשב לנער/ה סקרן/ית כלשהו/י: הדבר האחרון שהייתי עושה זה לשלוח אותם לאוניברסיטה. המידע הזה זמין הרבה יותר, מעניין הרבה יותר, ומובן הרבה יותר מהאינטרנט ומספרים. הטעם היחיד באוניברסיטה הוא קבלת תעודה, וזו הופכת פחות ופחות שימושית בעולם, בטח בהשוואה למחיר (בכסף ובזמן) שצריך לשלם עליה.

איך כל זה קשור לצנזורה? פשוט מאוד – אם אנשים שרוצים ידע כבר לא צריכים ללכת לאוניברסיטה כדי להשיג אותו, אז מי הם כל האנשים שעדיין הולכים לאוניברסיטה? אנשים שלא רוצים ללמוד. אנשים שרוצים להשיג תעודה, ובדרך מתעניינים אולי בדברים אחרים שיש לאוניברסיטה להציע – חיי חברה עשירים, העברת כמה שנים מהחיים עם יחסית מעט אחריות, ובמקרה הזה – הזדמנות לפעילות פוליטית. האם מישהו שבא לאוניברסיטה בשביל ללמוד על מבנה היקום היה מוצא זמן להחרים הרצאות בשביל מטרה פוליטית? אני בספק. את שנותי הנעימות באוניברסיטה העברתי בתקופה די סוערת מבחינת פוליטיקה מקומית – הרוחות געשו נגד יו"ר אגודת הסטודנטים על ניצול לרעה של סמכות וניהול לא תקין לטובת מטרות פוליטיות כאלה ואחרות. עיתון הסטודנטים התמלא בכל מיני דיווחים על המאבק בין המחנות השונים, ומקריאת הדיווחים האלה הייתם יכולים לקבל את הרושם שזה עניין דרמטי שמסעיר את כל האוניברסיטה. איפה לא הייתם מקבלים את הרושם הזה? אצלנו במחלקה למדעי המחשב. זו בהחלט הייתה תקופה סוערת אצלנו, אבל המאבק הגדול היה האם נצליח להגיש את הפרויקט בזמן או לא. כי מה לעשות, סטודנטים שצריכים באמת ללמוד, אין להם זמן לחשוב לא על "מרחבים בטוחים" ולא על חופש הביטוי. בסופו של דבר הסטודנטים לפוליטיקה וממשל (ואולי פה ושם איזה מישהו מהנדסת תעשייה וניהול, או איזה תחום אחר שאני מניח שמשאיר לסטודנטים מספיק זמן פנוי) פתרו את הסוגייה הפוליטית בינם לבין עצמם, ואם לשפוט לפי עיתון הסטודנטים, הטוב ניצח בסוף. מה שאני לא בטוח, זה עד כמה הם למדו באותו הזמן. ובאותו האופן, אין לי ספק שסטודנטים אמריקאים שמחרימים הרצאות בגלל שלא מוצאת חן ביניהם איזו דעה של המרצה, הם אנשים שלא נמצאים באוניברסיטה בשביל ללמוד.

אז איך פותרים את הבעיה? להערכתי, פשוט לא פותרים אותה; נותנים לה להיעלם מעצמה. וכאן אני רוצה להביא השוואה היסטורית קטנה.

אם נסתכל אחורה כמה מאות שנים, אדם שרוצה עבודה מקצועית ואינטלקטואלית (יחסית לסביבתו) לא היה הולך לשלוש שנים באוניברסיטה ללמוד מדעי המחשב; אלה לא היו קיימים עדיין. מה שכן היה קיים: ללכת לגילדה ולהיות שוליה. המונח "גילדה" מוכר כיום בעיקר לחובבי משחקי מחשב, אבל פעם הגילדות היו הגורם העיקרי בכלכלה של מדינות אירופה – הידע על איך להיות אורג או נפח או צורף לא היה זמין לכל אחד; היה צריך ללמוד אותו. היה צריך להעביר כמה שנים בתור שוליה, ואז לקבל תעודה מהגילדה; אז להעביר עוד כמה שנים בתור מתמחה, כדי לקבל את התעודה הבאה; אז לקבל תואר אומן, או רב־אומן. נשמע מוכר? דומה לאיזשהו מוסד שקיים בימינו?

כמו כל ארגון בירוקרטי ששורד מאות שנים, הגילדות הפכו עם הזמן למרוכזות פחות ופחות בעניינים מקצועיים, ויותר ויותר בהשגת טובות הנאה לעצמן ובחיסול התחרות. הידע באופן טבעי זלג לאט לאט החוצה, ובהדרגה נוצר מצב שבו הסיבה היחידה שאנשים הולכים לגילדות היא שהם חייבים; לגילדות היה מונופול על חלוקת התארים שהחוק חייב אדם שרוצה לעבוד. הרי לא ייתכן שיהיו לנו אורגים או אופים שלא למדו את עבודתם, לא? זה בין השאר היה המצב בימיו של אדם סמית, ועוד נשמע אותו מתלונן על הגילדות כשאעלה את הפרקים הבאים בתרגום שלו.

אני מניח שהבנתם למה אני רומז. אני לא יודע אם אפשר לשפר את המחלקות להיסטוריה ולמדעי המדינה באוניברסיטאות כך שיתרכזו יותר במתן ידע ופחות במסיבות ופוליטיקה. אולי כן, אולי לא, אבל בכל מקרה אני לא רואה טעם בזה. לדעתי, התהליך הטבעי שיקרה, גם שם, גם במדעי המחשב, ובסופו של דבר גם בפיזיקה ובביולוגיה (אני בטוח שסוגיית המעבדות תוכל עוד להיפתר בצורה כזאת או אחרת) הוא שייגמר באופן טבעי זמנה של האוניברסיטה (כמוסד לימודי; כמובן, באלה מהן שנעשה מחקר מדעי מוצלח נקווה שהן ימשיכו להתקיים, פשוט בלי הצורך לנהל בית־ספר). היא שירתה אותנו היטב במשך מאות שנים כשלא היו לנו דרכים טובות יותר להפיץ מידע, אבל כיום אין בה צורך יותר. האינטרנט הוא אמצעי הרבה יותר טוב לחלוקת מידע, ולגבי חלוקת תעודות? ממילא תעודה מהאוניברסיטה שווה פחות ופחות עם הזמן. בסופו של דבר נמצא דרכים טובות יותר להעריך מי יודע מספיק בשביל לעבוד כמתכנת או כהיסטוריון ומי לא. ומי שרוצה לפעול למען צדק חברתי? יהיה להם הרבה יותר זמן לעשות את זה כשהם לא צריכים להעמיד פנים שהם גם לומדים משהו באותו הזמן.