שובה של ממלכת הפרנקים

הרבה אנחות רווחה נשמעו מחובבי האיחוד האירופי אחרי בחירת עמנואל מקרון לנשיאות צרפת – הנשיא שהניף עם בחירתו את דגל האיחוד לצלילי המנון האיחוד, והביע מעט מאוד עניין בלאומיות הצרפתית. אחרי תקופת הדאגה של הברקסיט וטראמפ, האם האיחוד יכול לחזור לאופטימיות ולדהור לעבר חזון "ארצות הברית של אירופה"?

עוד רגע נחזור לזה. אין ספק שמקרון רוצה לחזק את האינטגרציה האירופאית, והוא גם יודע באיזו שפה לרצות את זה. שם תואר נפוץ במיוחד שהשתמשו בו עיתונים צרפתיים לתיאור הממשלה שהקים הוא "גרמנופיל" – הממשלה כוללת מספר גדול של דוברי גרמנית וחובבי התרבות והפילוסופיה הגרמנית. סיפור האהבה בין מקרון וממשלתו לבין גרמניה הוא חלק בלתי נפרד מהאופטימיות האירופאית, כי המהות העיקרית של האיחוד האירופי היא האיחוד בין צרפת וגרמניה; חובבי האיחוד מדברים לעתים קרובות על החשיבות שלו ל"שמירת השלום באירופה", אבל ממי בעצם צריך לדאוג כשמדברים על שמירת השלום באירופה? כל היסטוריון יגיד לכם, כמעט כל המלחמות הגדולות באירופה באלף השנים האחרונות, ובטח אלה של מאתיים השנים האחרונות, נבעו ממאבקי כוח על שליטה באירופה בין צרפתים וגרמנים (גם הרבה לפני שהייתה מדינה בשם גרמניה). החיבוק הצרפתי־גרמני שבבסיס האיחוד האירופי אמור להיות התרופה לזה.

והגרמנים בהחלט נראים מוכנים למלא את חלקם. עוד כמה חודשים נותרו עד הבחירות הכלליות בגרמניה, וגם אם יש כאלה שאוהבים להפחיד אתכם עם "אלטרנטיבה לגרמניה", מועמדים לשלטון הם לא – התחרות היא ללא ספק בין אנגלה מרקל, שגם אם היססה קצת, היא הבהירה היטב את מחויבותה לפרויקט האירופי על כל צדדיו, לבין מרטין שולץ – כמעט קריקטורה של בירוקרט אירופאי, היו"ר הנצחי של הפרלמנט האירופאי ואדם שללא ספק מאמין ב"ארצות הברית של אירופה". איך שלא יהיו תוצאות הבחירות, צפויות לנו עוד הרבה שנים של חיבוק גרמני לצרפת, לצד החיבוק הצרפתי לגרמניה.

אז האם הכל ורוד באיחוד האירופי? הבעיה מתחילה כששואלים מה יש באיחוד האירופי מחוץ לגרמניה וצרפת. ממזרח לגרמניה, חזון הפדרציה האירופאית נראה מגוחך יותר מתמיד – מנהיגי הונגריה ופולין ממשיכים להנהיג את "קבוצת וישגראד" (שתיהן פלוס צ'כיה וסלובקיה) לעימותים מול הפקידים בבריסל – רשמית המדיניות שלהם היא "הגברת האינטגרציה האירופאית", אבל הם רוצים לעשות את זה בדרך מאוד מאוד שונה מהצרפתים והגרמנים. עד כמה הם באמת מתכוונים לדיבורים שלהם זה נושא נתון לויכוח, אחרים מניחים שהם פשוט רוצים להמשיך לשאוב כמה שיותר כספים מהמדינות העשירות באיחוד, עד שלמישהו יימאס והאיחוד יתפרק. הנה לדוגמה כלכלן הונגרי (שלא ממש אוהב את הממשלה שלו) שבעצמו חושב ככה.

בצפון המצב פחות גרוע, אבל עדיין לא מזהיר. הבחירות האחרונות בהולנד אומנם לא היו כנראה הישג מספיק גדול לוילדרס בשביל להעיף את הולנד מהאיחוד, אבל עדיין הן הביאו תוצאות בינוניות מאוד לחובבי האיחוד. המנצחים העיקריים היו מפלגות הימין המתון שאומנם רוצות בהמשך האיחוד האירופי, אבל ממש לא מתעניינות בהרחבת הסמכויות שלו. המחשה יפה לזה תוכלו לראות בדיון הזה שבו מרטין שולץ נוזף בראש ממשלת הולנד מארק רותה (המשועשע, כהרגלו) על שהוא אומר שרעיון הפדרציה האירופית מת וקבור, וכל נסיון להחיות אותו רק מגדיל את סיכויי הפירוק המוחלט של האיחוד. דנמרק, שתמיד הייתה סגניתה של בריטניה בכל מה שקשור לסלידה מיוזמות הידוק האיחוד האירופי, נשלטת כיום על־ידי ממשלת מיעוט בתמיכת מפלגת העם הדנית, בערך המקבילה הדנית של מפלגת החירות של וילדרס. אפילו שבדיה, האחות המוזרה של דנמרק שנחשבת סמל לממשלה שמאלנית מנותקת מהמציאות, לא ממש מהווה מקור לאופטימיות אירופאית – הסקרים הנוכחיים מצביעים על התחזקות משמעותית למפלגת האנטי־הגירה השבדית, ואפילו בלעדיה עשוי בהחלט להיות רוב לימין המתון.

אפילו אוסטריה, האחות הקטנה של גרמניה, לא עומדת כנראה להצטרף לחיבוק. סקרי דעת קהל כרגע צופים שבבחירות הקרובות שתי המפלגות הגדולות יהיו מפלגת הימין המתון ומפלגת החירות, תאומתה של מפלגת החירות של וילדרס. גם בדרום אירופה לא פשוט למצוא שותפים טבעיים לפוליטיקה של מרקל ומקרון – לא ביוון שבה הפגנות עם תמונות של פוליטיקאים גרמנים עם שפם היטלר הוא מחזה נפוץ, ובראש הממשלה עומדת מפלגה שנחשבה עד בחירתה למפלגת שמאל קיצוני ואנטי־אירופאית; ולא באיטליה, שם נראה שרק סופרים את הימים עד לעליית תנועת חמשת הכוכבים, שגם אם אי אפשר לקרוא לה במפורש "אנטי־אירופאית", הם בהחלט יהיו כאב ראש עצום למקרון ומרקל.

בשורה התחתונה – האיחוד האירופי אומנם לא מתפרק, אבל הוא הופך (לפחות בחזון הקיצוני של "ארצות הברית של אירופה") יותר ויותר לפרויקט גרמני־צרפתי. לא ברור עדיין מה יהיו ההשלכות של זה בעתיד, אבל קשה מאוד לדמיין, לפחות בשנים הקרובות, את החזון הקיצוני של פדרציה אירופאית יוצא לפועל; ואני ממליץ בחום על "חוק פולין" – בכל פעם שאתם שומעים מישהו מדבר על עתיד שבו פקידי האיחוד שולטים ביבשת, קובעים את מדיניות ההגירה, קובעים את יחסי החוץ, שאלו את עצמכם: האם אנחנו יכולים לדמיין את ממשלת פולין חותמת על זה? אם לא, אז זה לא עומד לקרות.

ובנימה היסטורית – גם אם אתם לא אוהבים את האיחוד האירופי (ונראה לי שהרבה מכם לא אוהבים אותו), נראה לי שאפשר להיות שמחים מהצד הזה שלו. תובנה מעניינת שקיבלתי מקורס תולדות ימי הביניים המוקדמים של אוניברסיטת ייל – בשנת 843 נחתם הסכם וֶרְדַָּן – הסכם שחילק את המדינה הפרנקית, המדינה העיקרית ואולי היחידה באירופה אחרי התמוטטות האימפריה הרומית, בין שלושת ילדיו של המלך האחרון – שארל קיבל את החלק המערבי (שדי דומה לצרפת של היום), לודוויג קיבל את החלק המזרחי (שדי דומה לגרמניה של היום), ולותאר קיבל את החלק המרכזי, שטח אדמה מוארך וקשה להגנה. שני הראשונים הפכו בהדרגה להיות ישויות פוליטיות משמעותיות ו(יחסית) יציבות שבסופו של דבר הפכו למעצמות הגדולות של אירופה, והחלק המרכזי שימש בתור זירת הקרב שלהן במשך יותר מאלף שנים. חלק מתושביו היו קשוחים מספיק או עשירים מספיק בשביל להקים מדינות משלהם; השאר הפכו להיות מוקד למלחמות גרמניות־צרפתיות שבמשך מאות שנים עיצבו את הגבולות בין שני השטחים. אם יורשיו של שארל ויורשיו של לודוויג יחליטו בסוף לוותר על ההסכם ולהקים מחדש את ממלכת הפרנקים, אולי באמת יהיה פחות סיכוי למלחמות תוך־אירופיות. ועוד מחשבה – תקופת ממלכת הפרנקים הייתה אולי התקופה החלשה ביותר של אירופה. היא הייתה ממלכה פרימיטיבית וענייה בהשוואה לכוחות החזקים יותר שממזרח – האימפריה הביזנטית, הכֿליפות הערבית, ואחרות. אולי הקמה מחודשת של ממלכת הפרנקים היא תגובה בלתי נמנעת לחולשה הנוכחית של אירופה – יבשת שכבר לא יכולה להרשות לעצמה שתי מעצמות נפרדות.

15 מחשבות על “שובה של ממלכת הפרנקים

  1. קבוצת וישגרד לא /ויסגרד/ (הונגריה פולין צ'כיה סלובקיה).
    אם הקבוצה על שם העיר visegrad בהונגריה: s בהונגרית הוגים כ- ש בעברית.
    אם הקבוצה על שם מצודת vyšehrad בצ'כיה: š בצ'כית הוגים כ- ש בעברית.
    בכל מקרה מדובר בשם סלבי: "וישה" גבוה + "גראד" עיר, וזה שם נפוץ למצודות.

    אהבתי

  2. לזי, המשפט "בנימה היסטורית – גם אם אתם לא אוהבים את האיחוד האירופי (ונראה לי שהרבה מכם לא אוהבים אותו), נראה לי שאפשר להיות שמחים מהצד הזה שלו …" – אינו ברור ונראה קטוע. האם תוכל להבהיר ?

    ***
    אחד הקטעים החביבים בחתונות נוצריות, לפחות אלו שנראות בקולנוע, היא כשהכומר פונה לקהל ואומר שאם יש מישהו המתנגד לאיחוד בין החתן לכלה שידבר עכשיו, ואם לא שישתוק לנצח.

    קשה לי לדמיין שמדינות האיחוד האירופי הבינוניות והקטנות לא ינסו לחבל בחתונה בין צרפת לגרמניה. הקשר ההדוק מדי בין הגדולות יצמצם את מידת השפעתן על מהלכי האיחוד, ועלול אפילו להקטין את הירושה שיקבלו בבוא היום.

    .ומחוץ לגבולות האיחוד נמצאת רוסיה. מדינה שתמיד ניתן לסמוך על כך שהפחדים הכמעט פרנואידים שלה, מאיומים שיגיעו לשטחה מצד מערב, יניעו אותה לפעולה. קשה להאמין שחתונה שכזו לא תעורר ברוסיה חששות.

    כנראה גם בריטניה לא תשמח בלב שלם בשמחת הכלה והחתן.
    מהקורס שלמדתי על בריטניה, באמצעות צפייה בתוכניות סדרת הטלוויזיה האלמותית "כן, אדוני השר", וסדרת ההמשך "כן, אדוני ראש הממשלה" – הבנתי שמטרת העל של כל מדיניות החוץ הבריטית ביחס לאירופה ב 500 השנים האחרונות היא לוודא שלא יתגבש ביבשת אף כוח אחד שיהיה חזק מדי. ניתן להסיק שהחתונה גם לא תמצא חן בעיני האנגלים.

    Transcript: / רפרנס 😊
    Sir Humphrey Appleby: "Minister, Britain has had the same foreign policy objective for at least the last 500 years: to create a disunited Europe. In that cause we have fought with the Dutch against the Spanish, with the Germans against the French, with the French and Italians against the Germans, and with the French against the Germans and Italians. Divide and rule, you see. Why should we change now when it's worked so well?"
    James Hacker: "That's all ancient history, surely."
    Sir Humphrey Appleby: "Yes, and current policy. We had to break the whole thing [the EEC] up, so we had to get inside. We tried to break it up from the outside, but that wouldn't work. Now that we're inside we can make a complete pig's breakfast of the whole thing: set the Germans against the French, the French against the Italians, the Italians against the Dutch. The Foreign Office is terribly pleased, it's just like old times."
    James Hacker: "Surely we're all committed to the European ideal".
    Sir Humphrey Appleby: "Really, Minister".
    [laughs]
    James Hacker: "If not, why are we pushing for an increase in the membership"?
    Sir Humphrey Appleby: "Well, for the same reason. It's just like the United Nations, in fact. The more members it has, the more arguments it can stir up. The more futile and impotent it becomes."
    James Hacker: "What appalling cynicism."
    Sir Humphrey Appleby: "Yes. We call it diplomacy, minister."

    Liked by 1 person

    • הכוונה היא שגם מי שלא אוהב את האיחוד האירופי, בגלל ספקות לגבי דמוקרטיה או הגירה או כל נושא אחר, בנושא אחד יכול לתמוך באיחוד האירופי ולשמוח ממנו – מההפחתה המשמעותית בעוינות הצרפתית־גרמנית.

      לגבי נסיונות חבלה – נראה לי שלמדינות קטנות ובינוניות אין בדרך כלל לא יכולת ולא רצון להתערב ביחסים בין מעצמות. ועוד נראה לי, לגביהן וגם לגבי בריטניה, שאני לא היחיד שרואה בחתונה הזו ביטוי לחולשה של שתי המדינות. נראה לי שהגישה הרווחת בבריטניה כיום, לפחות בחוגי השלטון, היא "שיעשו מה שבא להם ביבשת הלא־רלוונטית הזאת, לנו יש מדינות רציניות יותר (ארה"ב, סין, הודו) לשחק איתן". ומחוץ לחוגי השלטון, נראה לי ש"כן, אדוני השר" זו איזושהי תועבה של העבר הקולוניאליסטי המרושע שצריך להתכחש אליו, הרי כיום כולנו אחים ואף אחד לא יעז לדבר בציניות כזאת על יחסים בינלאומיים.

      זה משאיר את רוסיה, שבהחלט מנסה באופן די מובהק לחבל בכל מה שקשור ליחסים בין מדינות אירופה. ונראה שהולך להם לא רע באופן כללי, אבל לא מספיק בשביל לעצור את החתונה הזאת.

      אהבתי

  3. באפילוג של "מלחמה ושלום" תהה טולסטוי על הדרכים בהם אדם מתכונן לסכנה. שני קולות מדברים בקול שווה באדם כשסכנה מתקרבת. האחד, מנתח בהגיון, אומר לאדם להכיר ולהבין את הסכנה ואת הדרכים להימנע ממנה. השני, אף הוא הגיוני, מבקש להסב את המחשבה מהסכנה ולהדחיקה.

    בבדידות, טען טולסטוי, אדם פונה בדרך כלל לקול הראשון. כשהוא בחברה – לקול השני.

    Liked by 1 person

  4. מבזק חדשות מתפרצות (אם כי ממקור שאמינותו מעט מפוקפקת):
    גרמניה החליטה להוציא את כוחותיה מבסיס נאטו שבטורקיה.

    http://rotter.net/forum/scoops1/406648.shtml

    ניתן להמתין במתח לתגובת טורקיה. בתקווה שארדואן יראה כמי שזה עתה חטף סטירה.

    חשוב מכך, גם לתגובתה של טורקיה לנסיונות של מדינות ערביות רבות להניע את קטאר לשפר את דרכיה. השתיקה של טורקיה, בנוגע לחרם המתגבש על קטאר, מעלה תהיות.
    הרי גם טורקיה, כמו קטאר, תומכת באחים המוסלמים. מצד שני, מי שמתיימרת להוביל את העולם הסוני תתקשה להציג עצמה כמתנגדת למדיניות החדשה שגיבשו רובן.

    אהבתי

    • דווקא כשאני בחופשה יצא רצף חדשות מעניינות… בעוד כמה ימים אשתדל לסקור קצת תגובות לעניין מגרמניה ותורכיה.

      אגב, מאז תגובתך, תורכיה מאוד לא שותקת ומאוד לא מתביישת להתייצב כמתנגדת לסעודיה ומצרים.

      אהבתי

  5. העולם עובר כעת תהליך של חלוקת הקלפים מחדש. (באנגלית זה נשמע יותר טוב.) הגוש האירופאי התאחד כל זמן שהמצב הכלכלי היה טוב. כשהמצב הכלכלי רע תורכיה החליטה לערוך חשבון נפש כלכלי ומנטלי ולחזור למקורות. האיחוד של תורכיה עם אירופה היה תמיד מאולץ. הם בעלי מנטליות ערבית והקשר שלהם עם אירופה אפשרי רק מסיבות כלכליות בעת צמיחה בשל המיקום הגאוגרפי שלהם. גם מדינות כמו בולגריה או רומניה הן ילדים מוזרים בגוש האירופאי לפחות הן סיפקו את הצורך העבודה הזולה.
    הסיבות למהפכה במדינות ערב לא ברורות לי. גיא בכור טוען שזה תהליך מעגלי שחוזר על עצמו אצלם. עברו דורות אחדים מאז שהם שוחררו מעול התורכים והצרפתים כנראה צריך כמה דורות שישכחו את חסרונות העבר כדי לחזור אליו. בדומה, בדרום אפריקה הייתי בטוח שהשחורים יחזרו לתקופת המאו מאו וזה עדיין לא ארע, עדיין.
    סין לא מגלה נטיות קולוניאליות, מעולם לא היו לה. היא מתפשטת באפריקה אבל כל הכוונה שלה להגיע לשווקים ולהפיק תועלת ולא לכבוש. אצל הסינים רק מי שסיני בגזע הוא אזרח במדינה הסינית ולכן הם לא יהיו שונים במדיניות הבינלאומית ובפוליטיקה שלהם מהאמריקאים, רק פקחים יותר.
    המתח בין סעודיה והאמירויות לקטר ואירן יעלה מדרגה ויפרוץ למלחמה גלויה. מצריים וסודן יעברו למצב לוחמה על מים, מצריים תיפול לרעב ותציף את אירופה בפליטים.
    מאחר והסיכוי למהפכה אזרחית בצפון קוריאה קלוש, היא תמשיך להתקיים כמו שהיא עם נשק אטומי. מישהו שמע לאחרונה בחדשות על צפון קוריאה? שלוש נושאות מטוסים צפות מול חופי קוריאה, האם ארה"ב תעשה משהו? טראמפ צריך מלחמה כדי לשפר את התדמית בבית, מנהג רפובליקני מקובל. אבל מלחמה עם מדינה מצוידת פצצת אטום עוד לא ארעה.
    העולם יעבור משבר כלכלי חריף שמשבר 2008 יהיה קטן לעומתו, פשוט מכיוון ששיאים באופן הגיוני נשברים ומדינות המערב לא מגובשות מספיק כדי למנוע משבר כלכלי.
    סקס
    מכיוון שהגברים היפנים עסוקים במרץ רב בבניית רובוטיות, העולם המערבי יוצף ביפניות לא נשואות דבר שיעודד גזענות בקרב נשים אמריקאיות בעלות משקל עודף ויסיע לרפובליקנים בבחירות הבאות

    Liked by 1 person

  6. גם אם אתם לא אוהבים את האיחוד האירופי (ונראה לי שהרבה מכם לא אוהבים אותו), נראה לי שאפשר להיות שמחים מהצד הזה שלו …

    לא לאהוב את השוק האירופאי זו אופנת מחאה. השוק האירופאי היה אמור לעשות רק טוב לכולם. גם לאירופאים וגם לסוחרים אתם. הוא לא הצליח להתמודד עם העצלנות והלאומניות ונפל לתוך סבך בירוקרטיה היות והמנהיגים המובילים נשארו במנטליות של שנות ה70.
    המוסלמים כבר יחטטו בחורבות וילקטו את מה שנשאר.

    אהבתי

  7. האם כל מה שקורה בקטאר זה עוד פייק ניוז ממטבחם של האמריקאים? כל שבוע יש פרק חדש בסידרה איפה נבחוש ונאשים את הרוסים.

    אהבתי

    • הייתי אומר שהמשמעות העיקרית היא שמי שחשב שבריטניה היא יוצאת דופן מול מגמת הנאו־מרקסיזם ששוטפת את אירופה (ואני מודה, אני הייתי מאלה שחשבו ככה) צריך לחשוב שוב. העתיד לא נראה מזהיר לעקרונות כמו שוק חופשי, אינדיבידואליזם וחירות הפרט. הדור הצעיר שהצביע ברובו ללייבור דווקא בצורתה הקיצונית ביותר עשוי בהחלט להפוך בעתיד לשולט במדינה, והיא תיראה מאוד שונה מאיך שהיא נראית היום.

      ממליץ, כמו תמיד, על הניתוח של הפוליטיקאי האהוב עלי בבריטניה, דניאל האנאן מהמפלגה השמרנית, שמסכם את הבחירות בכותרת "בריטים צעירים מצביעים לקבלת דברים בחינם":

      http://www.washingtonexaminer.com/hannan-young-brits-vote-for-free-stuff/article/2625488

      אהבתי

  8. מתאים לכותרת – דברים מעניינים שקראתי.
    כמעט מלחמה ישירה בין ישראל לבריה'מ.
    כתבה של אורן נהרי – כאשר ישראל הפילה מיגים רוסיים ורוסיה שקלה לתקוף את ישראל בגרעין.
    המניע העיקרי: הפרנויה הרוסית, שלעולם אסור לזלזל בהשפעתה, מהתחמשות ישראל בנשק גרעיני.

    http://news.walla.co.il/item/3071335

    ###################################################

    טורקיה אכן התייצבה בגאון, לצד האחים המוסלמים, קטאר ואיראן, במחנה מחרחר שינויי הסטטוס קוו בעולם הסוני ומקדם המהפכות בו.
    מחנה, שנכון לרגע זה, תומך בו גם פוטין, וגם כל חובבי הכסף הקטארי שבעולם המערבי*

    נותר רק להמתין למשפט ההיסטוריה על חוכמת הבחירה של ארדואן.

    לתפיסתי הוא משחק באש. כשליט חסר עוררין על חליפותו, היה זהיר יותר מצדו לעודד דווקא את המחנה הסוני הדוגל בצייתנות לשליטים. בדיוק כמו כל שאר השליטים של סעודיה, האמירויות, מצרים, מרוקו וכו'.

    _________________________________________

    *במהלך ההמתנה לתוצאות ליל הבחירות האנגלי יצא לי לקרוא כמה מאמרי פרשנות שנכתבו ע'י בריטים.(רק ששכחתי היכן קראתי מה). אבל הפרשנות שקראתי למתקפה הסונית על קטאר נחרטה היטב בזכרוני.

    לגרסת הפרשן, קטאר, באמצעות תרומותיה הנדיבות וערוץ הטלוויזיה הנאור שלה, רק מנסה לשפר את מצב זכויות האדם והדמוקרטיה בעולם הערבי. היא זו שנותנת פתחון פה לאדם הפשוט הסובל, והיא זו שמקדמת חשיפת שחיתויות בעולם הערבי. מה שכמובן לצנינים בעיני השליטים הדיקטטורים המושחתים שבעולם הסוני. קטאר היא גם המדינה המודרנית והמתקדמת ביותר בקרב המדינות הסופר שמרניות שסביבה. היא מנסה להכניס למרחב תפיסות חדשניות ולא מאובנות. כמו התגברות על העוינות העתיקה בין הסונים והשיעים, ונכונות ליצור שיתופי פעולה פוריים, לתועלת כל הצדדים, עם איראן.
    המאמר המשיך עוד ועוד ברוח זו, ואני תהיתי האם הפרשן המומחה לעולם הערבי עבר שטיפת מוח או שהוא / עיתונו ממומן בכבדות ע'י הקטארים. להערכתי יש סיכוי טוב ששתי האפשרויות נכונות.

    ############################################################

    הבחירות בבריטניה

    הממצא שעניין אותי ביותר הוא שעליית הלייבור נעשתה על כתפי הצעירים, והגיל הוא הקריטריון המנבא הטוב ביותר של דפוסי ההצבעה.

    מכאן, המשמעות העיקרית של הבחירות באנגליה היא התובנה שגדל בה דור צעיר:

    1. מטורלל, חובב קיצוניות פוליטית מהזן השמאלני הנפוץ, שאינו נרתע מחיבוק חם של איסלמיסטים ומניחוחות אנטישמיים קשים (קורביין הוא הגרסה הבריטית המוקצנת של ברני סנדרס)

    2. שואף אוניברסליזם גלובלי חסר גבולות, מתנגד לברזיט ובעד הגירה חופשית לממלכה (ולפיכך מזדהה עם דעותיו של קורביין)

    3. 1 + 2 נכונים

    אהבתי

    • לא רק שארדואן מעודד מהפכנות שעשויה לחזור ולבעוט בו, הוא גם הוסיף לתורכיה עוד אויבת עצבנית במיוחד, סעודיה שהולכת והופכת אגרסיבית מחודש לחודש (כמו תורכיה עצמה), ובמידה מסוימת אולי גם מצרים (אם כי מצרים כנראה לא מחפשת הרפתקאות בינלאומיות כיום). מצטרפות לרשימה הולכת וגדלה של אויבות, וזה בהחלט עוד חיזוק לסיכויים הדי־גדולים בעיני ששלטונו עומד להיגמר באסון לתורכיה.

      לגבי בריטניה – חוץ ממה שכתבתי בתגובה אחרת, הייתי מוסיף: קורבין הוא טיפוס קצת שונה מהשמאל האוניברסליסטי המקובל (בסגנון ברני סנדרס). הוא הותקף הרבה על־ידי האגף המתון של הלייבור (מחנה חובבי טוני בלייר) על התמיכה הרפה והלא־משכנעת שלו במחנה ההישארות באיחוד – הוא והמחנה שלו קרובים יותר למחנה השמאל האנטי־אירופי (או לפחות לא־נלהב־מהאיחוד) שקיים בהרבה מדינות (אם כי חלש יותר מהשמאל האוניברסליסטי) – לדוגמה ז'אן־לוק מלנשון בצרפת, או סיריזה ביוון. אנשים שסולדים מהאיחוד האירופי בגלל הכלכלה הליברלית (לטעמם) שהוא מקדם, ומונע מהם לממש סוציאליזם ממשי במדינות שלהם. ממה שהבנתי, הרבה מנבחרי הלייבור בבחירות האלה הם תומכי ברקסיט גאים. ולא במקרה מעריכים שהרבה קולות עברו ללייבור ממפלגת העצמאות הבריטית – ממצביעים שהחליטו שאחרי הברקסיט, אפשר לחזור ולקדם את הדבר הבא בסדר העדיפויות שלהם, סוציאליזם.

      בקיצור – גם 1 וגם 2 נכונים, אבל טיפוסי 1 הצביעו לייבור בגלל קורבין, וטיפוסי 2 הצביעו לייבור למרות קורבין, או לחילופין הצביעו לליברלים־דמוקרטים. וסעיף 1 בעיני מפספס את העניין העיקרי – מרקסיזם. השנאה למערב היא רק צד אחד של המטבע, הצד השני הוא שנאה לכלכלה הקפיטליסטית.

      אהבתי

  9. מצטרפת להמלצת שי על המאמר באקזמינר של דניאל האנאן.

    ******
    מחשבות על בחירות בבריטניה:

    א. אכן קיימת נטייה, ובעיקר מצד צעירים במערב, לסוג מסוים של מרכסיזם או ניאו מרכסיזם. בנוסף לאשליה שבשיטה כלכלית זו הם יקבלו הרבה יותר הטבות ושירותים בלי שהם (בניגוד ל"עשירים") יאלצו לשלם על כך דבר (עליה דיבר המאמר), זהו גם ביטוי לאי שביעות רצון מאוד עמוקה מההתנהלות הנוכחית.
    קיים חוסר אמון רב במי שמייצג את הממסדים הפוליטים הנוכחיים, על כל קשרי ההון שלטון שלהם. כלומר, מדובר בתנועת מחאה / בתרבות "נגד" (בדומה לזו שהייתה בשנות ה 60 של המאה הקודמת). תנועה שיותר ברור לה נגד מה ונגד מי הם מאשר בעד מה הם.
    בהלכי רוח שכאלו – לכל מי שמזוהה כנציג הממסד הנוכחי (כמו הילארי קלינטון ותרזה מאי) אין סיכוי לגרוף את קולות הצעירים. הם יתנו את קולם רק לאלו המבטיחים שינוי עומק מהפכני / יבוש ביצות וכו' (ברני סנדרס, קורביין, ובמידה מסוימת אפילו טראמפ).

    למרות רתיעתי העמוקה מכל מה שקשור לקומוניזם, המביא לתפיסתי בהכרח גם לשלטון איימים טוטליטרי וגם לעוני, אני חייבת להודות שהממסדים הפוליטים – כלכליים הנוכחיים למעשה אחראיים במידה רבה לחוסר האמון, הסלידה ואפילו השנאה כלפיהם.
    נתוני חלוקת העושר המראים מגמה מתמשכת של ריכוז יותר ויותר הון אצל אחוז הולך וקטן של האוכלוסיה (מחאת ה 99%), הנתונים המראים מגמת הקטנת המוביליות החברתית וסדיקת החלום לשפר משמעותית את מצבך בהשוואה למצב הוריך, גילויים חוזרים ונשנים של קשרי הון-שלטון, מגמת הגידול בסכומים שהעשירים מקדישים ללובינג ו"לתרומות", למעשה שוחד (בין אם הוא חוקי ובין אם לאו) – מסבירים, ובמידה מסוימת אפילו מצדיקים, את הרצון לנתץ את הממסדים הפוליטים ולהחליפם במשהו / במישהו אחר.
    בעיני הצעירים (הבורים בהיסטוריה) – תהיה החלופה אשר תהיה, היא לבטח תהיה פחות גרועה ממה שקיים עכשיו. וללא ספק המרקסיזם מייצג את "ההפך המוחלט" מהמצב הקיים במערב, וזהו כנראה חלק משמעותי מקסמו.

    ב. ברני סנדרס וג'רמי קורביין שייכים לשני זרמים מרכסיסטים מאוד שונים זה מזה (כשבעבר אפילו נלחמו מרות זה בזה).

    ברני סנדרס שייך בעיני למפנטזים על "חברת מופת" צודקת. על מה ש*לתפיסתם* הקומוניזם היה יכול להיות לולא התחיל במדינה לא מפותחת ונפל בשבי של דיקטטורים אכזריים וחסרי חמלה ואהבת אדם כמו לנין וסטלין. זו גם הפנטזיה על החיים הנהדרים של תושבי מדינת הרווחה השוודית והדנית בהשוואה למדינות הקפיטליסטיות יותר.
    החתירה לסוג (מדומיין) זה של קומונה אוטופיסטית ענקית – גורר בהכרח תמיכה בסגירת גבולות. כל קומונה תקרוס אם יכנסו לתוכה מיליוני אומללים מבקשי סעד, שיכולתם לתרום לרווחה העתידית של הקומונה מאוד נמוכה. ואכן גם דנמרק וגם ברני סנדרס תומכים בהטלת מגבלות משמעותיות על הגירה חופשית.

    לתפיסתי, גרמי קורביין שייך לטרוצקיסטים. לאלו שביקשו לשאת את "בשורת המהפכה" לכל חלקי תבל, ולא להתמקד בארץ אחת. כלומר, לאוניברסליסטים שניסו לנפץ את הגבולות בין מדינות ובין עמים כחלק מהותי מתפיסת עולמם. לאלו שחתרו לערער את כל המשטרים היציבים בעולם בתקווה להחליפם. מה שמסביר לפחות חלק מהשנאה העזה למערב ולמעצמת העל הגדולה, המתפקדת כשוטר העולמי, ואת התמיכה בכל אויביהם המרים.
    המשיכה לטרוצקיסטים / שנאת המערב / המשיכה הפירומנית לדם, אש ותמרות עשן שבמהפכות – מסבירה את התמיכה של אינטלקטואלים מערבים רבים, בעיקר צרפתים אך לא רק (כדוגמת ז'אן פול סארטר), בשרשרת ארוכה ומתחלפת של רודנים רצחניים ממניעים "אידיאולוגיים": היטלר, סטאלין, מאו, פול פוט, קסטרו וצ'אבס. אפשר להוסיף לכך את ההערצה והמשיכה החולנית לטרוריסטים כגיבורי תרבות: צ'ה גווארה, קרלוס – התן, הבריגדות האדומות ועוד. לא פלא שגיבוריו הנוכחיים של קורביין הם החמאס והחיזבאללה. זהו המשך של אותו דפוס. דפוס שלצערי לא מעט צעירים, ליברליים בעיני עצמם, נמשכים אליו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s