שובה של ממלכת הפרנקים

הרבה אנחות רווחה נשמעו מחובבי האיחוד האירופי אחרי בחירת עמנואל מקרון לנשיאות צרפת – הנשיא שהניף עם בחירתו את דגל האיחוד לצלילי המנון האיחוד, והביע מעט מאוד עניין בלאומיות הצרפתית. אחרי תקופת הדאגה של הברקסיט וטראמפ, האם האיחוד יכול לחזור לאופטימיות ולדהור לעבר חזון "ארצות הברית של אירופה"?

עוד רגע נחזור לזה. אין ספק שמקרון רוצה לחזק את האינטגרציה האירופאית, והוא גם יודע באיזו שפה לרצות את זה. שם תואר נפוץ במיוחד שהשתמשו בו עיתונים צרפתיים לתיאור הממשלה שהקים הוא "גרמנופיל" – הממשלה כוללת מספר גדול של דוברי גרמנית וחובבי התרבות והפילוסופיה הגרמנית. סיפור האהבה בין מקרון וממשלתו לבין גרמניה הוא חלק בלתי נפרד מהאופטימיות האירופאית, כי המהות העיקרית של האיחוד האירופי היא האיחוד בין צרפת וגרמניה; חובבי האיחוד מדברים לעתים קרובות על החשיבות שלו ל"שמירת השלום באירופה", אבל ממי בעצם צריך לדאוג כשמדברים על שמירת השלום באירופה? כל היסטוריון יגיד לכם, כמעט כל המלחמות הגדולות באירופה באלף השנים האחרונות, ובטח אלה של מאתיים השנים האחרונות, נבעו ממאבקי כוח על שליטה באירופה בין צרפתים וגרמנים (גם הרבה לפני שהייתה מדינה בשם גרמניה). החיבוק הצרפתי־גרמני שבבסיס האיחוד האירופי אמור להיות התרופה לזה.

והגרמנים בהחלט נראים מוכנים למלא את חלקם. עוד כמה חודשים נותרו עד הבחירות הכלליות בגרמניה, וגם אם יש כאלה שאוהבים להפחיד אתכם עם "אלטרנטיבה לגרמניה", מועמדים לשלטון הם לא – התחרות היא ללא ספק בין אנגלה מרקל, שגם אם היססה קצת, היא הבהירה היטב את מחויבותה לפרויקט האירופי על כל צדדיו, לבין מרטין שולץ – כמעט קריקטורה של בירוקרט אירופאי, היו"ר הנצחי של הפרלמנט האירופאי ואדם שללא ספק מאמין ב"ארצות הברית של אירופה". איך שלא יהיו תוצאות הבחירות, צפויות לנו עוד הרבה שנים של חיבוק גרמני לצרפת, לצד החיבוק הצרפתי לגרמניה.

אז האם הכל ורוד באיחוד האירופי? הבעיה מתחילה כששואלים מה יש באיחוד האירופי מחוץ לגרמניה וצרפת. ממזרח לגרמניה, חזון הפדרציה האירופאית נראה מגוחך יותר מתמיד – מנהיגי הונגריה ופולין ממשיכים להנהיג את "קבוצת וישגראד" (שתיהן פלוס צ'כיה וסלובקיה) לעימותים מול הפקידים בבריסל – רשמית המדיניות שלהם היא "הגברת האינטגרציה האירופאית", אבל הם רוצים לעשות את זה בדרך מאוד מאוד שונה מהצרפתים והגרמנים. עד כמה הם באמת מתכוונים לדיבורים שלהם זה נושא נתון לויכוח, אחרים מניחים שהם פשוט רוצים להמשיך לשאוב כמה שיותר כספים מהמדינות העשירות באיחוד, עד שלמישהו יימאס והאיחוד יתפרק. הנה לדוגמה כלכלן הונגרי (שלא ממש אוהב את הממשלה שלו) שבעצמו חושב ככה.

בצפון המצב פחות גרוע, אבל עדיין לא מזהיר. הבחירות האחרונות בהולנד אומנם לא היו כנראה הישג מספיק גדול לוילדרס בשביל להעיף את הולנד מהאיחוד, אבל עדיין הן הביאו תוצאות בינוניות מאוד לחובבי האיחוד. המנצחים העיקריים היו מפלגות הימין המתון שאומנם רוצות בהמשך האיחוד האירופי, אבל ממש לא מתעניינות בהרחבת הסמכויות שלו. המחשה יפה לזה תוכלו לראות בדיון הזה שבו מרטין שולץ נוזף בראש ממשלת הולנד מארק רותה (המשועשע, כהרגלו) על שהוא אומר שרעיון הפדרציה האירופית מת וקבור, וכל נסיון להחיות אותו רק מגדיל את סיכויי הפירוק המוחלט של האיחוד. דנמרק, שתמיד הייתה סגניתה של בריטניה בכל מה שקשור לסלידה מיוזמות הידוק האיחוד האירופי, נשלטת כיום על־ידי ממשלת מיעוט בתמיכת מפלגת העם הדנית, בערך המקבילה הדנית של מפלגת החירות של וילדרס. אפילו שבדיה, האחות המוזרה של דנמרק שנחשבת סמל לממשלה שמאלנית מנותקת מהמציאות, לא ממש מהווה מקור לאופטימיות אירופאית – הסקרים הנוכחיים מצביעים על התחזקות משמעותית למפלגת האנטי־הגירה השבדית, ואפילו בלעדיה עשוי בהחלט להיות רוב לימין המתון.

אפילו אוסטריה, האחות הקטנה של גרמניה, לא עומדת כנראה להצטרף לחיבוק. סקרי דעת קהל כרגע צופים שבבחירות הקרובות שתי המפלגות הגדולות יהיו מפלגת הימין המתון ומפלגת החירות, תאומתה של מפלגת החירות של וילדרס. גם בדרום אירופה לא פשוט למצוא שותפים טבעיים לפוליטיקה של מרקל ומקרון – לא ביוון שבה הפגנות עם תמונות של פוליטיקאים גרמנים עם שפם היטלר הוא מחזה נפוץ, ובראש הממשלה עומדת מפלגה שנחשבה עד בחירתה למפלגת שמאל קיצוני ואנטי־אירופאית; ולא באיטליה, שם נראה שרק סופרים את הימים עד לעליית תנועת חמשת הכוכבים, שגם אם אי אפשר לקרוא לה במפורש "אנטי־אירופאית", הם בהחלט יהיו כאב ראש עצום למקרון ומרקל.

בשורה התחתונה – האיחוד האירופי אומנם לא מתפרק, אבל הוא הופך (לפחות בחזון הקיצוני של "ארצות הברית של אירופה") יותר ויותר לפרויקט גרמני־צרפתי. לא ברור עדיין מה יהיו ההשלכות של זה בעתיד, אבל קשה מאוד לדמיין, לפחות בשנים הקרובות, את החזון הקיצוני של פדרציה אירופאית יוצא לפועל; ואני ממליץ בחום על "חוק פולין" – בכל פעם שאתם שומעים מישהו מדבר על עתיד שבו פקידי האיחוד שולטים ביבשת, קובעים את מדיניות ההגירה, קובעים את יחסי החוץ, שאלו את עצמכם: האם אנחנו יכולים לדמיין את ממשלת פולין חותמת על זה? אם לא, אז זה לא עומד לקרות.

ובנימה היסטורית – גם אם אתם לא אוהבים את האיחוד האירופי (ונראה לי שהרבה מכם לא אוהבים אותו), נראה לי שאפשר להיות שמחים מהצד הזה שלו. תובנה מעניינת שקיבלתי מקורס תולדות ימי הביניים המוקדמים של אוניברסיטת ייל – בשנת 843 נחתם הסכם וֶרְדַָּן – הסכם שחילק את המדינה הפרנקית, המדינה העיקרית ואולי היחידה באירופה אחרי התמוטטות האימפריה הרומית, בין שלושת ילדיו של המלך האחרון – שארל קיבל את החלק המערבי (שדי דומה לצרפת של היום), לודוויג קיבל את החלק המזרחי (שדי דומה לגרמניה של היום), ולותאר קיבל את החלק המרכזי, שטח אדמה מוארך וקשה להגנה. שני הראשונים הפכו בהדרגה להיות ישויות פוליטיות משמעותיות ו(יחסית) יציבות שבסופו של דבר הפכו למעצמות הגדולות של אירופה, והחלק המרכזי שימש בתור זירת הקרב שלהן במשך יותר מאלף שנים. חלק מתושביו היו קשוחים מספיק או עשירים מספיק בשביל להקים מדינות משלהם; השאר הפכו להיות מוקד למלחמות גרמניות־צרפתיות שבמשך מאות שנים עיצבו את הגבולות בין שני השטחים. אם יורשיו של שארל ויורשיו של לודוויג יחליטו בסוף לוותר על ההסכם ולהקים מחדש את ממלכת הפרנקים, אולי באמת יהיה פחות סיכוי למלחמות תוך־אירופיות. ועוד מחשבה – תקופת ממלכת הפרנקים הייתה אולי התקופה החלשה ביותר של אירופה. היא הייתה ממלכה פרימיטיבית וענייה בהשוואה לכוחות החזקים יותר שממזרח – האימפריה הביזנטית, הכֿליפות הערבית, ואחרות. אולי הקמה מחודשת של ממלכת הפרנקים היא תגובה בלתי נמנעת לחולשה הנוכחית של אירופה – יבשת שכבר לא יכולה להרשות לעצמה שתי מעצמות נפרדות.