פקיסתאן והמערב הפרוע

בזמן האחרון יוצא לי לקרוא הרבה על הודו, ואחד הדברים המעניינים שאני רואה זו נקודת המבט של לאומנים הודים כלפי פקיסתאן. התמונה המתקבלת מהיכרות שטחית עם אסיה היא שפקיסתאן היא סוג של תמונת מראה מוסלמית של הודו – הייתה שם מדינה גדולה, אחרי שיצאו הבריטים ההינדים והמוסלמים החליטו שהם לא מסתדרים וחילקו את המדינה לשניים. כיום שתיהן מדינות די דומות, רק שהודו נחמדה יותר ופקיסתאן מפגרת יותר כי איסלאם הוא לא מתכון מוצלח למדינה משגשגת. המציאות כמובן מורכבת יותר, וצד אחד ומעניין שלה אני מקבל מנקודת המבט של לאומנים הודים (בעיקר כאן, אבל לא רק) – גישה שאומרת שבשביל להבין את פקיסתאן לא מספיק להבין את הודו, אלא חשוב עוד יותר להסתכל מערבה; כי פקיסתאן ניסתה להיות סוג של שריף שמגיע למערב הפרוע ומביא אליו את התרבות – וכמו רבים שניסו דברים כאלה, המערב השתלט עליהם במקום. כמובן, קחו בעירבון מוגבל, זו נקודת מבט סובייקטיבית של אנשים עם הטייה אנטי־פקיסתאנית טבעית.

הדבר הראשון שחשוב להבין בשביל הניתוח הזה הוא המבנה של פקיסתאן – המדינה מחולקת לשבעה חלקים (פלוס הבירה איסלאמבאד, טכנית חלק נפרד): פַּנְגַ'בּ (החלק המערבי של חבל הארץ המכונה פנג'ב; חלקו המזרחי הוא מדינת פנג'ב בהודו), סִינְדּ, בַּלוּצִ'יסְתָּאן, כֵֿיבַּר־פַּכְֿתּוּנַכְֿבַה, האזורים השבטיים, ושני מחוזות של קשמיר. והחלקים היחידים מכל אלה שבאמת נחשבים חלק מהודו ההיסטורית הם פנג'ב, קשמיר, ואולי סינד. השאר הם אזורים יבשים והרריים, מאוכלסים בשבטים דוברי שפות איראניות ובעלי תרבות לוחמנית – במילים אחרות, הם פשוט אפגניסתאן, אבל חלקים ממנה שבמקרה יצא להם להיות בצד השני של קו גבול שצויר באופן שרירותי במהלך ההיסטוריה.

המצב הזה יוצר את התמונה המקובלת של פקיסתאן בעיני ההודים: אליטה פנג'בית מוסלמית עקשנית, שבשיתוף פעולה עם המוהאג'ירים – המוסלמים שהיגרו מהודו לפקיסתאן בחילופי האוכלוסיות הענקיים אחרי החלוקה, הם מנסים לשלוט על כל אותם השטחים הבלתי־ניתנים לשליטה. העמים השבטיים שחיים במערב הפרוע, לפי הגישה הזאת, מעולם לא רצו לחיות תחת שליטת ההודים המוסלמים מפנג'ב, ופקיסתאן הוקמה מתוך אשליה; אשליה שהאיסלאם יכול לאחד את ההודים המוסלמים עם המוסלמים שממערב להם. במקום זה, מה שקורה הוא שהמאמץ האינסופי לאלף את המערב הפרוע אילץ את פקיסתאן להפוך למדינת צבא שנשלטת על־ידי גנרלים, כי רק הצבא יכול למנוע ממנה להתפרק; ואילץ אותה להתחפר עוד ועוד בזהות האיסלאמית שלה, ולשחק משחק עדין ואולי בלתי־אפשרי עם האיסלאם הקיצוני שרוצים רוב השבטים האלה.

מכיוון שהמערב הפרוע הפקיסתאני הוא חלק בלתי נפרד מאפגניסתאן, המצב הזה הוביל את הפקיסתאנים (כלומר, הפנג'בים) להאמין שהם לא יכולים להיות בטוחים בגבולות שלהם בלי לשלוט גם באפגניסתאן – הגבול הענק והבלתי־ניתן לפיקוח לא יספק להם הגנה. הכלי שלהם לשליטה באפגניסתאן הוא הטליבאן, שכמעט בכל העולם רואים בו ארגון שהוקם בחסות שירותי המודיעין הפקיסתאניים ופועל בחסותם עד היום. וכך, על־פי ההשקפה ההודית, המדינה הולכת ונאכלת מבפנים, כשהמפלצת שהם יצרו כדי לשלוט על הגבול המערבי שלהם חוזרת ונושכת אותם יותר ויותר, והאיסלאם הקיצוני שהם טיפחו ועדיין מטפחים ככלי לאחד בינם לבין השבטים שלא רוצים אותם ולא קשורים אליהם, הופך לכלי שאיתו אותם השבטים תוקפים אותם ואת המדינה ה"כופרת" שלהם.

ועם השקפת העולם הזאת, אותם הפרשנים מאמינים שקריסת המדינה הפקיסתאנית היא רק עניין של זמן. הרבה הודים לאומניים חולמים על "הודו השלמה", אבל זה לא אומר לאחד את הודו עם פקיסתאן – זה אומר להחזיר את מערב פנג'ב וקשמיר "הביתה" להודו. שאר פקיסתאן מבחינתם היא ארץ נידחת ומאיימת שצריך להתגונן מפניה, לא לשלוט עליה; ובגלל זה אחד מכלי הנשק העיקריים שלהם נגד פקיסתאן הוא האיום הקבוע לתמוך בלאומיות בלוצ'ית וסינדית. שום דבר לא ישמח אותם יותר מלהקים את מדינת בלוצ'יסתאן ומדינת סינד כמדינות שכנות, כי הם לא רוצים אותם אצלם בבית. החלום שלהם הוא לראות את כל אותם חלקי המערב הפרוע מתנתקים וחוזרים לחיי השבטים שלהם, ומשאירים את ההודים המוסלמים בפנג'ב להבין שהמשימה שלהם הייתה בלתי אפשרית, ואין מה לעשות יותר אלא לחזור הביתה. כשמסתכלים על יחסי הכוחות כיום, ייתכן מאוד שהחלום הזה היה יכול להתגשם אם לא שני הנכסים הגדולים שהצליחו הפקיסתאנים להשיג – הנשק הגרעיני, והברית עם סין. שני אלה כיום דואגים לכך שהודו חייבת להיות מאוד זהירה בכל ניסיון לזעזע את המערכת, בעיקר על־ידי עידוד הבדלנים הבלוצ'ים. כי שני הנכסים האלה מבהירים שבמקרה של הסלמה קיצונית, המצב יכול להגיע ללא פחות ממלחמת עולם שלישית.

ואחרי שקראתי את כל זה, הדמות שהכי מעניינת אותי בסיפור הוא עימראן חאן. מאז פרישת בנגלדש שעיצבה את פקיסתאן המודרנית, הפוליטיקה הפקיסתאנית נשלטה לסירוגין על־ידי דיקטטורות צבאיות ושתי המפלגות הגדולות – הליגה האיסלאמית שמייצגת את האליטה הפנג'בית, ומפלגת העם שמייצגת את האליטה הסינדית. עימראן חאן הוצג הרבה פעמים בתקשורת הבינלאומית בתור התקווה הגדולה של פקיסתאן בגלל שהוא חילוני, משכיל, רהוט ועושה רושם לא מושחת; אבל מה שאולי לא פחות חשוב – הוא פשתוני, ובסיס התמיכה העיקרי שלו הוא בקרב הפשתונים באותו המערב הפרוע. אם יש סיכוי שהוא ומפלגתו יעלו יום אחד לשלטון, האם זה אומר שהפרויקט הפקיסתאני הצליח והמערב הפרוע השתלב כחלק מתורבת מהמדינה? או שהוא יתגלה בתור נציג של עוד אליטה קטנה שתצטרף לאליטות הקטנות האחרות ששוקעות בים של אלימות ואיסלאם קיצוני? יהיה מעניין לראות.