אדם סמית, הלוואות, ומטרת הקפיטליזם

העלתי את התרגום לפרק התשיעי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן). נשארו עוד שני פרקים אחרונים לספר הראשון, אבל הם ארוכים באופן משמעותי מהפרקים האחרים (פרק 11 ארוך בערך כמו פרקים 1-9 ביחד), אז ייתכן שהם יעלו בכמה חלקים.

אחרי הפרק הקודם שהסביר מה קובע את גובה המשכורות במקומות שונים וענפים שונים, הפרק הזה מסביר מה קובע את הרווחים למשקיעים. זה נושא שאולי קשה יותר לאנשים להתחבר אליו כי רוב האנשים כיום הם שכירים ולא משקיעים, אבל זה נושא שכדאי להבין כי הוא עוזר להבין הרבה מאיך שמתנהלת כלכלה קפיטליסטית וכלכלה בכלל.

הנקודה החשובה שמלווה את הפרק הזה היא חשיבות ההלוואות בכלכלה הקפיטליסטית. אנחנו רגילים לחשוב על בעלי הון כאנשים עם הרבה כסף, שמשקיעים את הכסף הזה בעסקים שלהם. אבל האמת היא שאדם לא באמת חייב שיהיה לו כסף בארנק בשביל להיות בעל הון; דרך פעולה טבעית ובסיסית במודל הקפיטליסטי היא השקעת הון של אנשים אחרים; כלומר, לקיחת הלוואה ושימוש בכסף להשקעה שאמורה גם להחזיר את ההלוואה, גם לממן את הריבית (שתפצה את המלווה על הטרחה והסיכון שהוא לוקח על עצמו בכך שהוא מלווה לנו), וגם להשאיר רווח נאה אחרי זה. במקום עני, שבו לאף אחד אין הון להשקיע בעסק חדש, המחשבה הקפיטליסטית היא שאחד העניים ילווה כסף מאיזשהו גורם עשיר מבחוץ, ישתמש בכסף להקים עסק, יחזיר את ההלוואה והתוצאה בסוף היא שרמת השגשוג במקום עולה (כי יש עסק חדש שמייצר דברים, וככל שמייצרים יותר ככה השגשוג עולה).

וזה מביא אותנו לשיעורי הריבית. ריבית, באופן טבעי, מייצגת את הציפייה לרווח מהשקעות. ללווה לא כדאי לקחת הלוואה אם הוא לא חושב שההשקעה תניב מספיק רווח בשביל לשלם את הריבית ועדיין להרוויח; למלווה כדאי לבקש ריבית כמה שיותר גבוהה שעדיין יש סיכוי שהלווה ירצה לקחת. זה יוצר שיווי משקל טבעי, שהופך את שיעור הריבית לסוג של שבשבת שמספרת לנו מה הרווחים הנפוצים להשקעות במקום מסוים.

וכשאנחנו רואים את שיעורי הריבית האפסיים שקיימים כיום במדינות המפותחות, זה הרקע שמולו צריך להבין אותם. אדם סמית סוקר את שיעורי הריבית מהעבר ועד זמנו, ורואה שהם הולכים ויורדים; ככל שמדינה הופכת עשירה יותר, כך יש יותר תחרות לכל עסק, לכן פחות פוטנציאל לעסקים חדשים, לכן פחות סיכוי לרווח ולכן שיעורי ריבית נמוכים יותר. אותה המגמה קיימת גם בסקירת מקומות שונים: הוא סוקר מדינות שונות בעולם, ורואה שככל שהמדינה ענייה יותר כך שיעורי הריבית גבוהים יותר.

אז מה קורה בסוף? הריבית לא יכולה לרדת לנצח, בסופו של דבר היא מגיעה לאפס ומשם אין לאן להמשיך (פרט למקרים שוליים של ריבית שלילית קטנה). וזה אחד הלקחים המרתקים בעיני מלימוד על הקפיטליזם: הוא נראה פחות כמו תהליך קבוע לניהול הכלכלה, ויותר כמו תהליך עם מטרה, עם יעד סופי; בניגוד לטענות המרקסיסטיות שהקפיטליזם מתכנס למצב של פערים הולכים וגדלים עד למשבר בלתי נמנע, אדם סמית מציג התכנסות אחרת: שגשוג הולך ועולה, עד למצב שבו החברה הופכת עשירה כל־כך שאין יותר צורך בפעילות כלכלית משמעותית. הריבית אפסית כי אין טעם ללוות ולהקים עסק חדש, כי הכול כבר קיים. אין צרכים חדשים למלא. ואם יש, לכולם יש כבר מספיק הון בשביל למצוא דרך למלא אותו בלי הלוואה.

האם זה נשמע אוטופי? אני לא בטוח שזה רחוק כל־כך מהמציאות במדינות המפותחות; למעשה, זה הבסיס לאידיאולוגיה האנטי־צרכנית שצברה נוכחות משמעותית במדינות המפותחות בעידן המודרני – אנחנו קונים עוד ועוד דברים שאנחנו לא צריכים, אנחנו מוצפים בפרסומות שמנסות לשכנע אותנו לצרוך עוד, אנחנו מנותקים מהטבע, וכו'. כל אלה מוצגים בדרך־כלל כהתנגדות לקפיטליזם, אבל אולי בעצם אפשר להסתכל עליהם בצורה אחרת – אולי הקפיטליזם פשוט הצליח. המדינות המפותחות בעלות הריבית האפסית הן, ברוב המקרים, מדינות שפע – פרט למקרים נדירים מאוד, אנשים שם אינם רעבים ללחם, וכמעט כולם נהנים גם מטלפונים, מקררים, וחיבורים לאינטרנט – דברים שעד לפני לא הרבה שנים היו נראים כמו מותרות מעבר לכל דמיון. לכאורה, נראה כאילו הקפיטליזם "ניצח", ואפשר להתחיל לחשוב על השלב הבא – הדיבורים על הכנסה בסיסית אוניברסלית הם כרגע הרעיון העיקרי שעולה בהקשר הזה, למרות שכמו שאמרתי בעבר, יש בו סיכונים שחשוב לקחת בחשבון.

ובזמן שהמדינות המפותחות מנסות להבין מה משמעות הקפיטליזם בחברת שפע, המשימה החשובה האחרת היא להביא את אותו השפע לשאר העולם. מבט על שיעורי הריבית ברחבי העולם מציגים תמונה די ברורה – יש עדיין הרבה מדינות עם שיעורי ריבית משמעותיים, וכולן ללא יוצא מן הכלל הן מדינות שאנחנו מכירים כעניות וחלשות. איך הן יכולות להיחלץ מהעוני? לאדם סמית אין ספק – מדינה שהחוקים והמוסדות שלה מאפשרים ניצול מיטבי של הקפיטליזם, מגיעה לשגשוג המירבי שמאפשרים הנתונים הטבעיים שלה, ובסופו של דבר לריבית אפסית. מדינה עם חסמים מלאכותיים נגד מסחר, נגד חופש הפרט, נגד שוק חופשי – נשארת תקועה. הריבית גבוהה, הפוטנציאל העסקי גדול, אבל אין מי שיבוא וישקיע וינצל את הפוטנציאל הזה, כי גורמים אחרים מגבילים אותו.