דניאל הנן על הסיבות לברקסיט

קצת יותר משנה מאז משאל העם על הברקסיט, והתקשורת הבינלאומית ברובה עדיין רואה בזה איזושהי איוולת שהביאו עלינו דמגוגים וגזענים. לי אישית לא הייתה דעה מאוד חזקה בנושא, אבל בסופו של דבר כן אפשר להגיד שלו הייתי בריטי, הייתי מצביע בעד הברקסיט. מה שכן יש לי עליו דעה חזקה, זו הביקורת על נקיטת העמדה הבוטה של התקשורת. באף כלי תקשורת רציני לא ראיתי דיון ענייני ואובייקטיבי על הנושא, אלא רק רמות שונות של הטלת רפש על מחנה הברקסיט, מהערות על השיער של בוריס ג'ונסון ועד הפרצוף של נייג'ל פרג'. זה כבר היה גורם לי לפקפק ברעיון ההישארות באיחוד האירופי, עוד לפני סקירה של הנושאים עצמם.

אבל למזלי, אחד הדברים החשובים שעזרו לי בסופו של דבר להבין את הסיבות ההגיוניות לרצון לעזוב את האיחוד היה מי שעשוי בהחלט להיות הפוליטיקאי האהוב עלי ביותר באירופה, איש המפלגה השמרנית הבריטית דניאל הַנַן. הוא היה בין הדוברים הרהוטים ביותר של הרצון לעזוב את האיחוד האירופי, ומעקב אחרי הכתיבה שלו היה פיצוי הולם על הדמגוגיה שקיבלתי בנושא מהתקשורת. מכיוון שאני רואה עדיין הרבה אנשים בישראל שלא מבינים איך אפשר להתנגד לאיחוד האירופי מכל סיבה שהיא לא גזענות או לאומנות, החלטתי לבקש ממנו אישור לתרגם ולפרסם פה את אחד המאמרים שהוא פרסם, יותר משנה לפני משאל העם, שלדעתי נותן מבוא מוצלח לבעיות האיחוד האירופי. אני לא מנסה לשכנע פה אף אחד, ממילא לא ממש משנה מה חושבים ישראלים על החלטת מדיניות בריטית, אבל אני רוצה לנסות לעזור להבין צד שני של מטבע שלא כל הישראלים נחשפים אליו.

תשעה מיתוסים על האיחוד האירופי / דניאל הנן

(פורסם במקור כאן בינואר 2015, מובא כאן בעברית באישור הכותב)

דניאל הנן הוא חבר הפרלמנט האירופי המייצג את דרום־מזרח אנגליה, ועיתונאי, סופר ושדרן. ספרו האחרון הוא איך המצאנו את החירות ולמה זה חשוב.

האיחוד האירופי הביא שלום לאירופה

האם האיחוד הוא הסיבה לשלום באירופה, או התוצאה של השלום שהגיע בעקבות הבסת הפשיזם, הפצת הדמוקרטיה והביטחון של נאט"ו?

טוב, קשה להתווכח על שאלות היפותטיות, אז בואו נשאל שאלה בסיסית יותר. האם איחוד עמים שונים במסגרת מדינית אחת בדרך־כלל גורם להם להסתדר יותר או פחות טוב? תראו את אזורי הסכסוך בכל רחבי העולם, מצ'צ'ניה לדרום־סודן, מקשמיר לאוקראינה. הגורם הנפוץ ביותר לסכסוכים הוא הרושם של אנשים שהם נכללו במדינה הלא נכונה.

ואם המקומות האלה רחוקים מדי, תראו את האיחוד האירופי עצמו. איזו השפעה הייתה לאירו על היחסים בין המדינות המשתתפות בו. הקשיבו למה שאומרים היוונים על הגרמנים ולהיפך. הייתם אומרים שהאינטגרציה הפוליטית ממתנת או מחריפה את הסכסוכים בין עמי אירופה?

האיחוד האירופי הוא אזור הסחר החופשי הגדול ביותר בעולם

למעשה, האיחוד בכלל איננו אזור סחר חופשי, הוא איחוד מכסים. זה אולי נשמע כמו הבדל טכני קטן, אבל הוא חשוב מאוד. אזור סחר חופשי הוא שוק משותף, שמאפשר לסחורות, שירותים, הון ולפעמים גם עובדים לנוע בחופשיות בתוכו. כך לדוגמה הם NAFTA בצפון אמריקה, EFTA באירופה ו ASEAN בדרום־מזרח אסיה. איחוד מכסים, לעומת זאת, מקיף את עצמו במכס משותף כלפי חוץ, ומנהל את כל המשא ומתן הכלכלי עם גורמים אחרים בשם המדינות החברות בו.

למה זה משנה? כי כל יבשת בעולם כיום נהנית מצמיחה כלכלית חוץ מאירופה. מדינות חברות באיחוד לא יכולות לחתום על הסכמי סחר דו־צדדיים, לדוגמה עם סין או הודו; אנחנו חייבים לחכות לבריסל שתחתום עליהם בשמנו. למדינה עם נטייה טבעית לסחר חופשי כמו בריטניה, זה חיסרון משמעותי, כי אנחנו למעשה נגררים למדיניות פרוטקציוניסטית ביוזמת קולנוענים צרפתיים, תעשייני טקסטיל איטלקים וכו'.

הסכמי הסחר החופשי של סין עם איסלנד ושוויץ נכנסו לתוקף ב 2014, אבל האיחוד האירופי אומר שאין לו תוכניות להסכם דומה. ארבע מדינות EFTA, בניגוד לועידה האירופית, כרגע מנהלות משא ומתן להסכם סחר חופשי עם הודו. בריטניה, למרות הקשרים המשפטיים, הלשוניים והאתניים לאותה המדינה הענקית, לא יכולה לחתום על הסכם איתה. ניתקנו את עצמנו משותפינו האנגלופוניים, וסגרנו את עצמנו בגוש הסחר המצטמצם היחיד בעולם.

האיחוד האירופי הגביר את התחרות

אולי אם לא נתייחס לפרוטקציוניזם הגלובלי של האיחוד. ומה לגבי הטענה שהוא לפחות מאפשר סחר חופשי ותחרותיות בתוך אירופה? נכון שהוא נפטר ממכסים פנים־אירופאים. אומנם יש עדיין כמה מגבלות – יש לי מצביעים שמנסים כבר עשרות שנים לעבוד כמדריכי סקי בצרפת או מורים לשפות באיטליה – אבל באופן כללי, קיים שוק חופשי בתוך האיחוד האירופי.

אבל הנה המלכוד: הוא קיים גם בשאר אירופה. איסלנד, אנדורה, האי מאן, מקדוניה, שוויץ, סרביה, איי פארו, אלבניה – כולם כלולים בתוך אזור הסחר החופשי האירופאי. בשנה שעברה, האיחוד חתם על הסכמי שותפות עם אוקראינה ומולדובה, מה שמשאיר רק מדינה אירופאית אחת – בלרוס – מחוץ לשוק המשותף. סחר חופשי וחברות באיחוד האירופי הם שני דברים שונים.

האיחוד האירופי מחזק את הדמוקרטיה

האומנם? בואו ניזכר ב 2011, כשראשי הממשלה הנבחרים של איטליה ויוון הודחו בהפיכות בתמיכת בריסל[1]. בשתי המדינות, הוזמנו בירוקרטים אירופאים לעמוד בראש מה שבפועל היה חונטות אזרחיות, שמטרתן הייתה לממש מדיניות כלכלית שהייתה נדחית בקלפי. או שניזכר בתגובת האיחוד בכל פעם שמשאל־עם מסתיים בהצבעה נגד העמקת האינטגרציה האירופאית, כמו שהיה בדנמרק, צרפת, אירלנד או הולנד[2]. דעת הקהל היא עבורם מכשול שצריך לעקוף, לא סיבה לשנות כיוון.

היהירות הזאת אולי לא צריכה להפתיע אותנו בהתחשב במבנה האיחוד. כל הכוח מרוכז בידי בירוקרטיה ממונה, שמחזיקה למרבה הפלא גם את סמכות הראשות המבצעת וגם הרשות המחוקקת. ז'אן־קלוד יונקר הוא האחרון בסדרה של ראשי ועידה שמונו אחרי שנבעטו החוצה על־ידי המצביעים במדינותיהם שלהם. מה הפלא שמוסדות כאלה נוטים לחשוד במה שהם מכנים "פופוליזם" ואנחנו מכנים "דמוקרטיה"?

האיחוד האירופי הוא כוח חיובי בעולם

רק בעולם ההודעות לעיתונות של הועידה, החלטות חברי הפרלמנט האירופי, ומסרים של המועצה. בעולם האמיתי, הוא מסרב לגבות אנשי אופוזיציה מתנגדי קסטרו בקובה, מממן את חמאס, ולמרבה הזוועה בוושינגטון – מודיע על נכונות למכור נשק לבייג'ין.

וזה לא הגרוע ביותר. אני לא יכול לחשוב על כל מדיניות שגורמת כל־כך הרבה עוני מיותר כמו מדיניות החקלאות המשותפת. הנזק שנעשה לכלכלות חקלאיות, בעיקר באפריקה, הוא הרסני. ביטול המדיניות לא יעלה אגורה אחת לאירופאים. להיפך, זה יוריד משמעותית את מחירי המזון, וכך יועיל לכולם, בעיקר לבעלי ההכנסות הנמוכות. אבל כמובן, זה אומר להעביר בחזרה סמכות מבריסל למדינות החברות באיחוד, אז זה לא יקרה.

אם לא האיחוד, המדינות לא ישתפו פעולה

זה אולי המיתוס המזיק ביותר מכולם. בכל פעם שנצביע על איזושהי מדיניות יקרה, בזבזנית או מושחתת של האיחוד, תומכי האינטגרציה יגידו מיד שבגלל שזו בעיה אירופאית, נדרש לה פתרון אירופאי. לא משנה שזה למעשה טיעון למען שיתוף פעולה כלל־עולמי, לא לאינטגרציה אירופאית. זה כולל את ההנחה האידיוטית שאם לא האיחוד, לא היה שיתוף פעולה בין המדינות.

כך, לדוגמה, תומכי האינטגרציה יאמרו, כאילו הם גילו איזושהי תובנה מקורית, ש"פושעים לא מתחשבים בגבולות בינלאומיים!". אכן הם לא, והרבה לפני שהאיחוד האירופי התחיל להרחיב את סמכותו ולהיכנס לתחום המשפט הפלילי בשנות התשעים, היו בתוקף הסכמים בינלאומיים רבים: אמנת האג, אינטרפול, הסכמי הסגרה, הסכמים להכרה בזמן ישיבה בכלא במדינות אחרות, וכו'. וכמו בתחום הפשע, כך גם בכל תחום אחר.

חשבו על הסכמים בינלאומיים שעוסקים, לדוגמה, במספרי טלפון בינלאומיים, או סודיות בבנקים, או דואר אוויר, או תוספי מזון מותרים. כל אלה עובדים בלי צורך בועידות או פרלמנטים. ולמעשה, כמו שהזכיר אוון פטרסון בחודש שעבר, אלה ה"שולחנות החשובים" האמיתיים שמהם בריטניה מודרת. נורבגיה או שוויץ מייצגות שם את עצמן, בזמן שבריטניה היא אחת מ 28 מדינות שמיוצגות על־ידי הועידה האירופית.

האיחוד האירופי תורם לשגשוג החברים בו

לפי קרן המטבע הבינלאומית, כל חלקי העולם צמחו ב 2014 חוץ מהאיחוד האירופי. אפריקה, אסיה, צפון ודרום אמריקה, ואוסטרליה כולן החלימו ממשבר 2008, אבל אירופה קיבלה שפעת שהיא לא מצליחה להתגבר עליה. למרבה התדהמה, גוש האירו עומד מול מיתון שלישי בשש שנים.

מי המדינות העשירות ביותר באירופה? מכון לֶגָּתּוּם, שמפרסם מדד שגשוג עולמי, מצביע על נורבגיה ושוויץ. האו"ם מנהל טבלת איכות חיים, שבוחנת לא רק עושר, אלא גם ידיעת קרוא וכתוב, תוחלת חיים, וכו'. גם שם, שתי המדינות שמחוץ לאיחוד מובילות. אולי כדאי להסיק משהו מהנתונים האלה.

האיחוד נותן השפעה למדינות החברות בו

לנורבגיה יש אוכלוסייה של חמישה מיליון, אבל הדיפלומטים שלה היו פעילים במשא־ומתן לשלום בדרום מזרח אסיה, סרי לנקה, סודאן, וישראל/פלסטין. באופן לא מפתיע, יש בדרך־כלל יותר השפעה למי שמנהל מדיניות חוץ משלו.

בכל מקרה, הרעיון שצריך להיות חלק מגוש גדול כדי להיות מוצלח לא משכנע. אם זה היה נכון, אז סין הייתה מצליחה יותר מהונג־קונג, אינדונזיה מסינגפור, והאיחוד האירופי, אם כבר, יותר משוויץ. מה שחשוב זה להתאים את המדיניות לצרכים המסוימים של האוכלוסייה.

רעיון הפדרליזם כבר מתחיל לדעוך

שלוש מילים. ז'אן. קלוד. יונקר.

[1] ראו כאן וכאן (הערת המתרגם)

[2] ראו כאן, כאן, כאן וכאן (הערת המתרגם)

5 מחשבות על “דניאל הנן על הסיבות לברקסיט

  1. תודה על תרגום המאמר.שמחתי להכיר את מחברו.

    גילוי נאות: אני תמכתי בברקזיט – הן מנקודת ראות האינטרס הישראלית והן מנקודת ראות האינטרס הבריטי,
    וכמוך, התקשתי למצוא מאמרים אינטליגנטים בזכות המהלך.

    אבל, יש במאמר זה *גם* לא מעט טיעונים מטעים עד דמגוגיים. (לצד טיעונים נכונים, שלטעמי אפילו לא הודגשו מספיק)

    אסתפק ב 3 דוגמאות לטיעונים בעייתים:

    1. "… (אין) מדיניות שגורמת כל־כך הרבה עוני מיותר כמו מדיניות החקלאות המשותפת. הנזק שנעשה לכלכלות חקלאיות, בעיקר באפריקה, הוא הרסני. ביטול המדיניות לא יעלה אגורה אחת לאירופאים. להיפך, זה יוריד משמעותית את מחירי המזון, וכך יועיל לכולם, בעיקר לבעלי ההכנסות הנמוכות…"

    המחבר "שוכח" לציין שהצפת אירופה במזון אפריקאי זול תגרום לפגיעה אנושה בכל החקלאים באירופה, ובכל האזורים הכפריים המרוחקים מהערים הגדולות. למדינות רבות יש אינטרס להגן על כלכלת אזורי פריפריה אלו, ולמנוע את הידרדרותם לעוני מחפיר ונטישתם, ולו גם במחיר העלאת מחירי המזון.
    נכון שהנושא חשוב שבעתיים לצרפת בעלת שטחי הפריפריה הענקיים מאשר לאנגליה, אך הטענה ששינוי המדיניות החקלאית לא יעלה דבר לאירופים היא שקרית.

    2. "מי המדינות העשירות ביותר באירופה? … מדד שגשוג עולמי, מצביע על נורבגיה ושוויץ. … טבלת איכות חיים, שבוחנת לא רק עושר, אלא גם ידיעת קרוא וכתוב, תוחלת חיים, וכו'. גם שם, שתי המדינות שמחוץ לאיחוד מובילות. אולי כדאי להסיק משהו מהנתונים האלה."

    המחבר בחר להתעלם מהעובדה שמדינות אירופה לא חולקו לשתי קבוצות אקרעיות – אחת שהצטרפה לאיחוד והשניה שלא הצטרפה, ולאחר x שנים נבחנה השפעת ההצטרפות / אי ההצטרפות לאיחוד על עושרן ועל איכות החיים בהן. האמת היא שלמדינות העניות משמעותית מממוצע האיחוד מאוד משתלם להצטרף אליו כיון שיקבלו יותר משיתנו, ולמדינות העשירות ביותר אינטרס הפוך. תופעה זו נצפית אפילו בדיונים על איחוד רשויות מקומיות עניות ועשירות (העשירות לרוב מתנגדות לאיחוד), בתופעה בה החלקים העשירים יותר של ספרד, איטליה ובלגיה מנסים להשיג עצמאות ולהתנתק מהחלקים העניים יותר של מדינותיהם ועוד ועוד. כלומר, כיון שמלכתחילה שוויץ ונורווגיה היו העשירות ביותר – הן סרבו להצטרף לאיחוד. לא אי ההצטרפות היא שהפכה אותן לעשירות.

    3. "האיחוד (לא) נותן השפעה למדינות החברות בו. לנורבגיה יש אוכלוסייה של חמישה מיליון, אבל הדיפלומטים שלה היו פעילים במשא־ומתן לשלום ב…. הרעיון שצריך להיות חלק מגוש גדול כדי להיות מוצלח לא משכנע. אם זה היה נכון, אז סין הייתה מצליחה יותר מהונג־קונג, אינדונזיה מסינגפור, והאיחוד האירופי, אם כבר, יותר משוויץ."

    הטענה שאין כל חשיבות ביחסים הבינ'ל לגודל ולעוצמה היא מגוחכת. היא הייתה אמורה לשמח מאוד את תושבי טיבט ואת תושבי טאיוון. הסיבה היחידה בשלה רק 20 מדינות בעולם הכירו בטאיוון כמדינה עצמאית ופתחו בה שגרירויות – היא גודלה האדיר של סין ועוצמתה.
    גם אי הנכונות להכיר בטבח העם הארמני נובעת ישירות מגודלה ומעוצמתה של טורקיה בהשוואה לגודלה ולעוצמתה של ארמניה.

    אהבתי

    • 1. אני מסכים ש"לא יעלה דבר לאירופאים" זו הגזמה. אבל הנן הוא תומך שוק חופשי מובהק, וכנראה יגיד שתחרות היא תמיד תופעה חיובית, ושאם האפריקאים מצליחים לספק מזון איכותי יותר בזול (ואגב, זה לא לגמרי בטוח, מכל מיני סיבות), כולם ירוויחו ממעבר של אותם החקלאים האירופאים לעיסוקים אחרים. זה כמובן יהיה קשה להם בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך יש נימוקים כבדי־משקל לטענה שפרוטקציוניזם לא עוזר לאף אחד חוץ מלבירוקרטיה.

      2. אני לא ממש מסכים. קודם כל, יש לך נתונים על כך ששוויץ ונורבגיה היו מלכתחילה המדינות העשירות ביותר באירופה? בכל מקרה, לדעתי ההימנעות השוויצרית מכניסה לאיחוד האירופי היא חלק בלתי נפרד מהמדיניות הבדלנית בת מאות השנים של שוויץ, שמאז הקמתה נטתה לעצמאות קיצונית מכל הבריתות והצרות באירופה שמסביבה. לגבי נורבגיה, עד כמה שידוע לי מה שמונע את כניסתם לאיחוד הוא מחלוקת אחת מסוימת – הדומיננטיות של הדייג בכלכלה והתרבות הנורבגיים, שגורמים להם לא להתלהב מהצטרפות לאיחוד שמחלק את זכויות הדייג בין חבריו.

      אגב, נכון שקטלוניה, צפון איטליה ופלנדריה רוצים לפרוש בין השאר בגלל הכלכלות החזקות שלהם יחסית למדינות שבהן הם תקועים, אבל באותה המידה אפשר לדבר על סקוטלנד, קורסיקה או חבל הבאסקים, שרוצים לפרוש למרות שהם עניים יחסית. יש דוגמאות לכאן ולכאן.

      3. מסכים בגדול.

      אהבתי

  2. סעיף 1 – הגנה על החקלאות
    ____________________________

    גם אני תומכת בטענה שהגנה על הייצור המקומי, התעשייתי והחקלאי, באמצעות חומות מכסים גבוהות פוגעת בכלכלה. לטווח הארוך ובשיקול כולל של טובת כל אזרחי המדינה – הסרת ההגנות תועיל לכלכלה.

    *אבל* למדינות יש, ואמורות להיות, גם מטרות לא כלכליות, שעבורן הן אפילו מוכנות לספוג פגיעה כלכלית.

    לדוגמא:

    א. פיזור אוכלוסייה: מניעת ריכוז כל האוכלוסייה במספר קטנטן של מגה- ערים במקביל לנטישה מוחלטת של כל האזורים הפריפריאלים. (בישראל מתלווה לכך גם החשש שאזורים שיהודים ינטשו אותם "יכבשו" ע'י בדווים ושות').

    ב. מניעת היווצרות כיסי מצוקה / עוני / פשיעה / ירידת תוחלת החיים / ירידת רמת החינוך באזורים שמקור פרנסתם העיקרי נדד לארצות אחרות, וחלק ניכר מאוכלוסייתם חלש מכדי להצליח לברוח מהם למקומות משגשגים יותר.
    תושבי פנסילבניה, דטרויט והעיר פלינט בארה'ב אינם יכולים להתנחם מהעובדה שחיסול מקורות פרנסתם הועיל לרמת החיים של תושבי החוף המזרחי והמערבי. גם תושבי דימונה וחצור הגלילית יתקשו להתנחם בהוזלת יוקר המחיה של תושבי גוש דן.
    "שלב הביניים" של ההסתגלות למצב הכלכלי החדש – עלול להימשך דור או אפילו שניים.

    ג. הערכות למצבי חרום קיצונים, כמו מלחמה או מצור – כך שחלק משמעותי מהתוצרת החקלאית הלא יבשה (והקשה לאכסון לטווח ארוך במחסני חרום) כמו ירקות, ביצים ומוצרי חלב לא ייובאו ממרחקים באוניות או בספינות.

    בהקשר זה – דיווח מעט משעשע על יבוא פרות לקטאר הנצורה באמצעות מטוסים.
    טקטיקה שרק מדינות קטנות אוכלוסיה ומאוד עשירות תוכלנה להרשות לעצמן אם יקלעו למצב חרום דומה.

    http://www.arabsensor.co.il/התושבים-החדשים-של-קטר-פרות-חולבות-לסי/

    סעיף 2 -. הקשר בין עושר – עוני יחסי לבין המוטיבציה להיכנס לאיחודים או לצאת מהם
    ________________________________________________________________________________

    אני בהחלט מסכימה שהמתאם בין השנים אינו מלא, וקיימת השפעה גדולה גם לאלמנטים תרבותיים / זהותיים / מסורתיים. אינני מרכסיסטית שמאמינה שהכל הוא רק כלכלה.
    אבל למרות שלא טרחתי להביא נתונים קשים – אני מאמינה שהמתאם גדול משמעותית מאפס.

    אני מניחה שלו שוויץ או נורווגיה או לוכסנבורג היו מדינות עניות, כמו חלק מהמבקשות החדשות להצטרף לאיחוד ממזרח אירופה, היה סיכוי גדול יותר שהן היו מסכימות לבלוע את הצפרדעים שהכניסה לאיחוד האירופי הייתה מזמנת להן.

    נזכרתי בסיפור איסלנד:
    שנים ארוכות גם היא (בדומה לנורווגיה) סרבה להצטרף לאיחוד האירופי.
    היא שינתה את דעתה רק בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 שהביא את הבנקים שלה לסף פשיטת רגל.
    האיחוד האירופי המאושר הבטיח לה תהליך כניסה קצרצר של כשנתיים בלבד. אבל במהלך שנתיים אלו מצבה הכלכלי של איסלנד השתפר פלאים ואיום פשיטת הרגל הוסר מעליה.
    ואז, הפתעה !!! איסלנד הודיעה לאיחוד האירופי שהיא החליטה להסיר את בקשת ההצטרפות שלה.
    דוגמא טובה יותר לקשר בין איתנות כלכלית לבין הרצון להצטרף לאיחוד האירופי או לעזבו – היה קשה להמציא.

    אהבתי

  3. לוקסמבורג היא דווקא מדינה עשירה, אבל היא הייתה חלק מהאיחוד עוד בגלגוליו הראשונים, יחד עם כל שכנותיה. ומצבה הכלכלי אז (מיד לאחר מלחמת העולם השנייה) עדיין לא היה כל כך טוב. אני מניח שהתכוונת לליכטנשטיין (שבפועל קשורה לשווייץ).

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s