פקיסתאן נגד צבא פקיסתאן: הסיבוב הבא

מספיק זמן עבר מאז הזעזוע האחרון בשלטון הפקיסתאני, ואפשר להתחיל לדבר על המשמעות שלו. תקציר למי שלא עקב: ראש הממשלה נוואז שריף אולץ להתפטר עקב האשמות שחיתות כאלה ואחרות. בינתיים מונה אחד מנאמניו כראש ממשלה זמני, אבל המפלגה מתעקשת ששריף יהיה עדיין המועמד שלה בבחירות הבאות. נשמע כמו סיפור תמים, אבל במדינה הזאת שום דבר אינו תמים. ההסכמה הכללית בקרב הפרשנים: שריף הודח על־ידי השליט האמיתי של פקיסתאן, הצבא; ואם המפלגה עומדת באמת להתנגד בכל הכוח, זה עלול להיות הסיבוב הבא במלחמה רבת השנים בין הכוחות הצבאיים והאזרחיים בפקיסתאן. באמצע עומדים היחסים עם הודו, המלחמה באפגניסתאן, הברית עם סין, והאיסלאם הקיצוני – כל אלה מחכים לראות מה יהיה עם המדינה המבולגנת הזאת.

הפרשנות המקובלת לאירועים היא כזאת: שריף הוא אולי מושחת, אבל לא יותר מכל פוליטיקאי פקיסתאני אחר; הסיבה שהוא הודח היא שהוא ניסה להיות עצמאי מדי, ולנהל את המדינה כאילו ראש הממשלה הוא המנהיג שלה. אבל פקיסתאן היא צבא שיש לו מדינה, והצבא לא היה מרוצה מהעצמאות של שריף; בטח לא מהנסיונות שלו לשפר את היחסים עם הודו, שהיריבות איתה היא הצדקת קיומו של הצבא; הנסיונות להרגיע את הבחישה הפקיסתאנית באפגניסתאן, חלק בלתי נפרד מאותה היריבות עם הודו; והנסיונות למשא ומתן עם הטליבאן הפקיסתאני[1]. הצבא הפקיסתאני כבר הפיל ממשלות וכונן משטר צבאי מספר פעמים בעבר, כולל ממשלה של שריף עצמו; בינתיים הוא מסתפק בהפלת הממשלה דרך בית המשפט.

בינתיים, מפלגתו של שריף, הליגה המוסלמית הפקיסתאנית – פלג נוואז (כן, שמו של המנהיג הוא חלק משם המפלגה. מוזמנים להסיק מסקנות) לא מתכוונת לוותר. למושב של שריף בפרלמנט נבחרה אישתו, במה שפרשנים מסמנים בתור עדות לכך שהעם עדיין איתו. המשפחה והמפלגה (ולא תמיד ברור איפה עובר הקו בין השניים – כך עובדת דמוקרטיה דרום־אסיאתית) ממלאות את העיתונים בהתבטאויות לוחמניות ומבטיחות לנצח בבחירות הבאות ולהחזיר את שריף לשלטון. איך יגיב לזה הצבא? נחכה ונראה.

ומי יכול להיות החלופה לשריף? אחרי עשורים רבים שבהם השלטון התחלף לסירוגין בין הליגה המוסלמית של החמולות השולטות בפנג'ב, לבין מפלגת העם של החמולה השולטת בסינד, כיום מפלגת העם נראית חלשה ודועכת; אַסִיף עַלִי זַרְדָּרִי, אלמנהּ של בֶּנָאזִיר בּוּתּוֹ שבעבר הביאה את המפלגה לשלטון, נהנה מכריזמה של תולעת ומהאשמות שחיתות מכל עבר. לא מעט קולות אפילו טוענים שהוא ארגן את רצח אשתו כדי לרשת ממנה את השלטון (כמעט מוסכם שהוא אחראי לרצח כמה מבני משפחתה הבעייתיים, כנראה בשיתוף פעולה איתה). מי שמסתמן בתור הגורם החזק באופוזיציה, בינתיים, הוא עימראן ח'אן – ראש מפלגת תנועת הצדק, שעל פי הטענות נהנה מקשרים טובים יותר עם הצבא. הרטוריקה האנטי־הודית והאנטי־מערבית שלו בטח תשמח את מנהיגי הצבא.

כל זה מעניין במיוחד על רקע היחסים הפנימיים בפקיסתאן, שכתבתי עליהם בעבר מנקודת מבט הודית – מוקד הכוח של הליגה המוסלמית הוא פנג'ב. אם יתחזק הרושם שהאליטה הפנג'בית לא באמת יכולה לשלוט במדינה, ובמקומה המדינה עוברת לידי פשתוני מהמחוזות המערביים בתמיכת הצבא – זה יהיה כמעט אישור לנקודת המבט ההודית על פקיסתאן, כמדינה שהוקמה על־ידי פנג'בים בנסיון תמים לשלוט על המערב הפרוע, ושבסוף תמצא את המערב הפרוע שולט בה. בעיקר לאור העובדה שאחד ממוקדי החיכוך בין שריף לבין הצבא היה הרצון שלו להתקרב להודו, מעניין לתהות עם עוד כמה הפיכות צבאיות לא יגרמו בסוף לכמה פנג'בים לתהות אם בעצם ההודים צודקים, וכל הפרויקט שנקרא "פקיסתאן" אולי בעצם לא הצליח. עוד שאלה מעניינת תהיה המעורבות הסינית. פקיסתאן הופכת יותר ויותר להיות מדינת חסות של סין בשנים האחרונות, וסביר להניח שהסינים לא יתעלמו ממה שקורה שם. ממה ששמעתי, מדברים על הסינים כתומכים בצד של הצבא; אני אישית תוהה אם הם באמת יעדיפו פופוליסטים כמו ח'אן או זרדרי על־פני שמרן כמו שריף, שנרתע גם ממלחמות וגם מסוציאליזם, שני דברים שכיום לא מסתדרים היטב עם השאיפות הסיניות. אבל מה קורה בחדרי חדרים אצל הסינים קשה לדעת.

בכל מקרה, נחכה לבחירות – מתוכננות כרגע לספטמבר 2018.

[1] הטליבאן האפגאני והטליבאן הפקיסתאני נחשבים בדרך־כלל כשני גופים שונים; זה האפגאני נוצר בגדול על־ידי שירותי הביון הפקיסתאניים במטרה לכונן באפגניסתאן משטר נוח יותר לפקיסתאן. כשהוא התחיל לעורר השראה גם לתנועה דומה בתוך פקיסתאן, אותם שירותי ביון כבר לא היו מרוצים במיוחד, והם כיום מהווים את אחד מכאבי הראש העיקריים של הרשויות במדינה.