פיליבסטרים ואומנות האופוזיציה

פיליבסטר הוא מושג כזה שאם לא הייתי יודע שהוא קיים, בחיים לא הייתי מנחש שהוא יהיה אפשרי. הנוכחות החזקה שלו בשבועיים האחרונים, ביחד עם פרשת הקיזוזים שלא החמיאה לאף צד, גורמת לי לרצות להגיד כמה דברים על מהות האופוזיציה במדינה דמוקרטית.

מה בדיוק אמורה לעשות אופוזיציה זו סוגיה לא פשוטה, ורבים תהו לגביה בעבר. פרלמנט היה במקור גוף לדיונים, בלי הצבעות והכרעת רוב; וגם כשהתחילו הכרעות רוב, הנטייה הראשונית הייתה שכל חבר פרלמנט ייצג באופן עצמאי איזשהו אזור. הרעיון של קואליציה ואופוזיציה הוא די חדש במונחים היסטוריים (לא יותר ממאתיים שנה אם אני לא טועה, וברוב העולם הרבה פחות), ולהערכתי העולם הדמוקרטי עדיין לא לגמרי הבין איך זה אמור לעבוד – אם כל מהות הפרלמנט היא ההצבעות, וחבר אופוזיציה לנצח יצביע עבור יוזמות שייכשלו או נגד יוזמות שיצליחו, אז מה הטעם בו?

תשובה אפשרית אחת היא שבאמת אין בו טעם. אפשר לקרוא לזה ציניות, אבל זה לא בהכרח שגוי – יכול להיות שעם התבגרות הדמוקרטיה, כמו שרעיון הקואליציה והאופוזיציה החליף את רעיון הפרלמנט המורכב כולו מעצמאיים, גם מנגנון הקואליציה והאופוזיציה עוד יוחלף. במה יוחלף, זה מעבר להיקף הרשומה הזאת; במקרה הטוב זה יהיה איזשהו סוג של דמוקרטיה ישירה. במקרה הגרוע, אולי פשוט נגלה שהדמוקרטיה היא בלתי אפשרית בעידן המידע – זה לא בלתי אפשרי. כל מיני מדינות מהדמוקרטיות החזקות ביותר בעולם נתקלות לאחרונה בפעם הראשונה במקרים של חוסר יכולת להקים ממשלה – תופעה שיכולה עקרונית להיות הרסנית לדמוקרטיה. מה יקרה אם מדינה לא מצליחה להקים ממשלה, מכריזה על בחירות חדשות, ועדיין לא מסוגלת להקים ממשלה?

בשאיפה שהדמוקרטיה לא עומדת לקרוס, אפשר לנסות לחשוב על תפקידים אחרים לאופוזיציה. מה שראינו השבוע הוא אופוזיציה שרואה את תפקידה בהפרעה מירבית לקואליציה, וניצול כל פרצה בספר החוקים כדי לקדם את תפיסת העולם שלהם – אין לי דרך אחרת להגדיר את רעיון הפיליבסטר. יש כאלה שיגידו שזה רעיון טוב, הרי מה עוד תעשה האופוזיציה אם לא לקדם את תפיסת העולם שלה ושל מצביעיה? אבל אני הייתי אומר שזו חשיבה לטווח קצר מאוד.

בסופו של דבר, חוק המרכולים הוא לא שיגור חללית לנפטון – אין חלון הזדמנויות של פעם ב 175 שנים שאם מפספסים אותו אז הוא לא יקרה. אם הפלתם את החוק עכשיו, הוא יעבור בפעם אחרת. לא נראה לי שהקואליציה הנוכחית היא איזשהו הרכב זמני שהמצביעים רק מחכים להפיל. קואליציות עם תמיכה לחוקי שבת כנראה עוד נראה פה הרבה בעתיד. כל מה שהאופוזיציה "מרוויחה" משבירת הכלים היא הידיעה שאם יום אחד הם כן יצליחו להרכיב קואליציה בעצמם, תהיה להם אופוזיציה שלא תשקול אפילו לחשוב על דברים כמו אדיבות וממלכתיות בהתנהלות שלה. שלא לדבר על המסר שעובר לאזרחים: אל תנסו להידבר, לשתף פעולה, ובטח לא להודות בכישלון כשמדובר על יחסי ימין־שמאל. הכול מלחמת חורמה. להערכתי, מלחמת חורמה כזאת לא תועיל לאף אחד, אבל בעיקר לא לשמאל שנידון להפסיד בה.

מה בכל זאת אופוזיציה יכולה לעשות? אם נקבל על עצמנו את העובדות הכואבות (אם הצבעתם לאופוזיציה) – העובדה שהקואליציה מושלת במדינה עם רוב קולות, ויכולה להעביר כל חקיקה שהיא מסכימה עליה בינה לבין עצמה, התשובה היא: קודם כל להירגע. אולי העובדה הזאת היא אסון ואולי לא, בכל מקרה אין טעם להילחם במציאות. הדבר העיקרי שהאופוזיציה יכולה לעשות הוא להתרכז בלהפוך את עצמה בעתיד לקואליציה. לא סביר שיצליחו לשכנע איזושהי מפלגת קואליציה לערוק (אבל אם כן, כל הכבוד להם), אז העבודה העיקרית היא לשכנע את הציבור להצביע להם בפעם הבאה. נשמע פשטני? אולי. אבל ככה עובדת דמוקרטיה. אופוזיציה לא אמורה להצליח בחקיקה במדינה דמוקרטית – במדינה דמוקרטית החקיקה נתונה לרוב. נכון שיש מערכות איזונים ובלמים לחסום את הרוב הזה, אבל לא נראה לי שקיים בעולם אדם שהיה מגדיר "להפריע לפעילות הכנסת כדי שחוק לא יצליח לעבור" כמערכת איזונים מוצלחת. בואו נשאיר בקטגוריית האיזונים והבלמים את בית המשפט[1], חוקי היסוד ושאר דברים הגיוניים. הקראת ציוצים ופרקי תנ"ך במליאת הכנסת, עם כל הכבוד למבטא התימני המגניב של איתן כבל, הם לא ממש דברים שהייתי מגדיר כאיזונים ובלמים בדמוקרטיה מוצלחת.

כבר הצרתי בעבר על אחת ממפלגות האופוזיציה שבדיוניה הפנימיים לא מציעה שום דבר חוץ מ"איך לנצח בבחירות", ולצערי לא נראה שהמצב הזה עומד להשתנות. בסופו של דבר, עדיין לא שמעתי מהאופוזיציה שום הצעה איך בדיוק לנצח בבחירות חוץ מהסיסמה הקבועה על "להביא קהלים חדשים". לעתים רחוקות אפשר לשמוע הצהרות מהאופוזיציה על חזון מדיני שונה מזה של הקואליציה (הייתי שמח אם הוא היה מגיע עם יותר תוכניות כתובות ומפורטות ופחות סיסמאות בראיונות של דקה בתוכניות החדשות), ולעתים רחוקות עוד יותר על הבדלים בעניינים כלכליים וחברתיים שלא מסתכמים בתסמונת גנרל הכורסא (כלומר, זריקת סיסמאות שבבירור יכול להגיד רק מי שאין לו אחריות ממשית על ניהול מדינה). בחלום הורוד שלי, כל מפלגת אופוזיציה הייתה ממנה ממשלת צללים, מנסחת תקציב מדינה חלופי משלה, ומציגה מדיניות חלופית ממשית – אולי תגידו שאת הבוחרים הישראליים לא באמת מעניינים דיונים עמוקים, והם שמחים עם סיסמאות ריקניות, ויכול להיות שזה נכון (למרות שאני זוכר כרגעי השיא של האופוזיציה את החשיפות שלהם על תקציבים מפוקפקים להתנחלויות מכל מיני ועדות כנסת, פעולות ממשיות שכן נקלטו היטב בציבור), אבל זה יהיה טוב אפילו לחברי הכנסת עצמם. מי שלא מנסח חזון רציני, אפילו אם זה רק למגירה, בסופו של דבר יתנוון כל־כך שהוא לעולם לא יפיק שום דבר עמוק יותר מציוץ בטוויטר.

ובכל זאת, מה אם האופוזיציה משוכנעת שהיא לא תיבחר לעולם? מה אם אין טעם לנסות לשכנע מצביעים, כי (נניח) הדמוגרפיה השתנתה כל־כך שאין שום רוב שיכול יותר להצביע לגוש כלשהו?

אני לא אומר שזה המצב בישראל, אבל הנה עצה למי שחושב שכן. גם כאן, חשוב להתחיל בהכרה במציאות – הליכה עם הראש בקיר עם סיסמאות כמו "אי אפשר סתם לוותר" לא תעזור לאף אחד. אם מפלגה מסוימת משוכנעת שהיא לעולם לא תיבחר, הייתי אומר שיש דבר אחד שהיא יכולה לעשות – להשלים עם רוע הגזירה, לבלוע את הרוק ולמצוא דרכים לעבוד עם הרוב הבלתי־נמנע. הציבור הישראלי לעולם לא יבחר ברובו במפלגה שמקדמת פירוק התנחלויות? קבלו את זה, הצהירו "אנחנו מאמינים בכל ליבנו בפירוק התנחלויות, אבל זה לא מעשי בפוליטיקה הישראלית; לכן נתרכז באפשרות חלופית שכן יכולה לעבוד, ונתמוך בכל ממשלה שתסכים לתנאים א' ב' ג'" (חיזוק מערכת המשפט? זכויות אדם לכל תושבי השטחים? יש כל מיני דברים שאנשים במפלגות האלה רוצים לקדם שלא בהכרח הופכים אותם לבלתי־ניתנים למשילה).

אני משתדל לא לספר פה יותר מדי על עמדות פוליטיות ממשיות שלי, אבל בגדול זה התהליך שעבר עלי מאז ההתבגרות הפוליטית שלי – במקור הייתי עמוק במה שמכונה "מחנה השמאל" (לפחות בהיבט המדיני), אבל בשלב מסוים הבנתי שעומדת בפני בחירה – ללכת עם הראש בקיר למען מטרה שלעולם לא תושג, או לנסות לחשוב איזו מדינת ישראל, מבין אלה שיכולות באמת להתקיים בהינתן העמדות הקיימות בציבור הישראלי והפלסטיני ובקהילה הבינלאומית, תהיה הטובה ביותר לדעתי. ואת המדינה הזאת ארצה לקדם. אני מקווה שיום אחד גם האופוזיציה הישראלית תקבל החלטה דומה, כי מפלגות שכל מהותן הוא להפריע למפלגות השלטון הן סכנה לדמוקרטיה לא פחות מכל חוק. במקום לשבור את כל הכלים בשביל איזשהו רווח לטווח הקצר, בואו נחשוב על מהות הדמוקרטיה בטווח הארוך.

[1] וגם האינפלציה בשימוש בו היא בעיה בפני עצמה, אבל זה דיון לפעם אחרת.

7 מחשבות על “פיליבסטרים ואומנות האופוזיציה

  1. בקואליציה הנוכחית כל הצבעה (למעט, אולי, חריגים בודדים) היא עם משמעת קואליציונית. בעבר זה לא היה כך. היו הצבעות חשובות שבהן הוכרזה משמעת קואליציונית (או סתם משמעת סיעתית) אבל לא כל הצבעה קטנה הייתה כזו. לכן כיום קואליציה של 65 מתוך 120 חברי כנסת מעבירה את כל החוקים שהיא רוצה. במקרה הזה ההצבעות בכנסת איבדו את רוב חשיבותן, ומה שבאמת חשוב זה ועדת השרים לענייני חקיקה (שדיוניה לא גלויים ודנה לרוב כמה דקות או אפילו פחות על כל חוק).

    מה עוד יכולה לעשות אופוזיציה?

    * לנסות ליצור סדקים ומחלוקות בין חברות הקואליציה.
    * להדגיש התנהגות בעייתית של חברות הקואליציה.

    בשנים האחרונות הסיעות החרדיות נגררות להתנהגות קיצונית ולא פשרנית בעניינים שונים. בין השאר בגלל שאין להם מנהיגים בעלי שיעור קומה, וגם בעקבות הטרלות מימין (חוגי מפלגת תקומה). מתווה הכותל מפריע ליהדות ארצות הברית. חוק המרכולים מפריע לרוב האנשים בארץ. הוא יצר לחץ מצד ראשי רשויות מהליכוד. אולם זה לא הועיל, כי נתניהו לא רוצה להפיל את הקואליציה שלו.

    הפיליבסטר עוזר לשמור את הנושא בכותרות זמן רב יותר ולהכניס אצבע לעין של מצביעי הליכוד (וכולנו): „אתם בחרתם בהם. מגיע לכם. יש גם חלופות״.

    מעבר לכך, ההצבעות במליאה הם החלק הפחות חשוב של עבודת הכנסת. העבודה החשובה והמעניינת נעשית בוועדות.

    אהבתי

    • הועדות הן נקודה חשובה, והלוואי שהאופוזיציה תשקיע יותר בלהבליט דברים שהיא עושה שם (כמו הדוגמה שהזכרתי במאמר) ופחות בתקיעת אצבעות בעיניים כאלה ואחרות. לדעתי, החמרת הקיטוב בפוליטיקה הישראלית לטווח ארוך בתמורה לשמירת איזשהו נושא בכותרות לטווח קצר זו לא עסקה טובה, בטח לא לשמאל שכמו שציינתי, לא צפוי לנצח במאבק "מלוכלך" מהסוג הזה.

      אהבתי

      • כאמור: הימין התחיל. האופוזיציה עושה כאן בדיוק את מה שהיא צריכה לעשות. והיא הצליחה לגרום לדרעי להזיע ולעשות שטויות (דרעי ניסה לגרור את יהודה גליק מהשבעה. ולאחר מכן שקל מהלך של התפטרות המונית של חברי ש״ס שהיה שם בכיס הקטן את מה שהלך ברשימה המשותפת). אז הקואליציה נאלצה לדחות הצבעה. כמו שאמרת: זה לא היה דחוף.

        ואם היו מצליחים לתקוע את החוק הזה בשבועיים? אז זה היה יפה לראות שהקואליציה עוצרת את כל החקיקה בגלל חוק המרכולים שרוב חברי הקואליציה מתנגדים לו. וזה טוב לראות את הליכודניקים מבלים עכשיו באילת אחרי שהם לא עשו טובה קטנה לתושבי אילת.

        בקיצור: סוף סוף משתמשים באופוזיציה בכלים שיש להם בתבונה.

        ולסיום: לבחירות האחרונות הייתה מפלגה אחת שהגיעה ללא מצע. לא נראה שזה הזיק לה. האחרות טרחו לפרט עמדות במצעים. מעבר לכך, גופים שונים עשו שאלונים של עמדות המפלגות השונות בנושאים שונים. אותה מפלגה באופן עקבי לא נקטה עמדה באף נושא. עד היום אין לנו מושג מהן העמדות המדיניות של הליכוד (שתי מדינות? סיפוח? משהו באמצע?) – עמימות גרעינית.

        אהבתי

  2. ממש תענוג לקרוא.
    אני חושב שאתה נותן חלק מהתשובות לתהיות שלך.
    בגין ישב באופוזיציה כ30 שנים,לא זכור לי שהימין רצה רק קרקע חרוכה. להכניס מקלות בגלגלים בכל הזדמנות תמיד היתה מדיניות של השמאל, הימין בדרך כלל שיתף פעולה ונהג כל פי אידיאולוגיה ולא עם עם אגו. גם בממשלת פרס שמיר המשותפת פרס דרש להיות ראשון ברוטציה וברגע שהתחלפו הוא מנע ממשלת הימין לתפקד. השמאל שאמור להיות ליברלי ופתוח לדעות שונות מתבונן על הימין כמישהו שטועה מחוסר השכלה. הליברלי יודע שהוא יכול להתבטא כגזען מכיון שלא יעלה על הדעת שהוא כזה, הוא יכול לבקר אחרים כי לו הם היו צודקים הוא כמובן היה מודה שיש אפשרות. הימין מתבונן בשמאל כלא מציאותי, לא מחובר לקרקע.

    אנחנו חיים בתקופה שונה, ממשלת צללים התאימה למדינה כמו אנגליה, שבה חיו ג'נטלמנים עם כבוד הדדי, שהיה הבדל ברור בין רעיונות שמאל לימין. כיום פוליטיקאי צריך להתאים את עצמו למציאות שבה הוא נאלץ להתפשר, לחשוש שיציקו לו ויכפישו אותו מבלי קשר לאיכות הרעיונות או הבצועים שלו, להקריב את העקרונות ולהציג הצגה כשהוא חשוף בצריח.

    כמה חוקים עוברים בקריאה ראשונה ומתמסמסים? חברי הכנסת שהעלו אותם ידעו שזה יהיה סופם של החוקים, בשביל מה כל המאמצים אם לא בשביל להתבלט כדי להבחר שנית.. חברת הכנסת שרן השכל העבירה חוק לביטול מועצת הדבש המיותרת, היא לא ידעה שהיא לא יכולה להלחם בהם? אבל היא צריכה לעלות מקום ברשימה לכנסת.

    הדמוקרטיה כמו שאנחנו מכירים כנראה תשתנה ללא הכר בדור הקרוב

    אהבתי

    • לדעתי ג'נטלמניות וכבוד הדדי זה לא משהו שמגיע משמים. חברי כנסת שיתנהגו בכבוד לא יפסידו כמעט שום דבר להערכתי, ויכולים להרוויח לא מעט. הרבה פוליטיקאים חושבים משום מה ש"הצלחה ברשתות החברתיות" מגיעה בהכרח מגסות רוח ולעומתיות, אבל כשאני מסתכל על פוליטיקאים מצליחים מרחבי העולם, יש גם כאלה וגם כאלה. אם יגיעו עוד פוליטיקאים שיחשבו קצת מחוץ לקופסה, אני כן חושב שיכולה עוד להיות ג'נטלמניות גם בכנסת ישראל (ולמען הסר ספק, כבר עכשיו יש קצת. אני רק מקווה שהיא תתגבר).

      השורה האחרונה שלך, שאני מסכים איתה, יכולה ללכת לכיוונים שונים מאוד לטוב ולרע – ולצערי אני לא אופטימי בהקשר הזה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s