אלי סדן ועגלות ריקות ומלאות

אני מודה שלא עקבתי יותר מדי לעומק אחרי הדיבורים על הרב אלי סדן, עד כמה שהבנתי ה"פרשה" היא שהתגלה שיש בישראל אדם דתי, והוא תומך בעמדות דתיות. בכל מקרה, קלמן ליבסקינד כתב על זה יפה, ועודד אותי ללכת לערוץ היוטיוב של מכינת בני דויד ולשמוע כמה הרצאות. מה שהחזיר אותי לנושא שהיה לי בראש כבר שנים.

מדברים הרבה לאחרונה על חזרתה של הדת לתמונה בעולם. בישראל היהדות הולכת ופורחת, דמוגרפית ואידיאולוגית. באירופה האיסלאם הולך וקונה תומכים, גם מקרב האירופאים הותיקים. במקומות רבים אחרים פורחת הנצרות האוונגליסטית. בהודו רואים תחייה הינדית, במיאנמר וסרי לנקה הבודהיזם (בגרסאות דתיות ממש, לא הרוחניות המעורפלת שמזוהה איתו במערב) הולך ומתחזק. מה גורם לכל זה? לכל אחד יש איזשהו הסבר. לאנשים יש צורך בשייכות. זו ריאקציה לתהליך חילון קיצוני שקרה בנסיבות היסטוריות מסוימות. זה הכול דמוגרפיה, לדתיים אין מה לעשות חוץ מלהביא ילדים, ובסוף הם משתלטים על כל מקום.

מה שלא שמעתי יותר מדי אנשים מציעים, זה שאולי, ובניגוד מוחלט לתדמית העצמית הנפוצה בעולם החילוני כאילו כולו מורכב מספקנים ופילוסופים, אולי בעצם הדתיים כיום הם אלה שמתדיינים יותר, חושבים יותר, ומסבירים את עצמם יותר. לכו לערוץ היוטיוב הנ"ל של מכינת בני דויד. כמה שעות של הסברים אידיאולוגיים, הגות ומחשבה אפשר למצוא שם? אפשר בהחלט לא להסכים עם האידיאולוגיה שלהם. אני בהחלט לא מסכים איתה. אבל יש להם אידיאולוגיה והם מסבירים אותה. לכו לערוץ היוטיוב של אמנון יצחק. של זמיר כהן. חפשו הרצאות של עובדיה יוסף. לא מדובר על איזושהי תפיסת עולם של "התורה אמרה ככה וזהו". מדובר על שעות על גבי שעות של פלפולים והסברים. ומה יש לעולם החילוני להציע בתגובה?

בתיאוריה יש הרבה, אבל בעיקר בתיאוריה. הנעלבים ממשל העגלה הריקה אוהבים לדבר על הפילוסופיה ההומניסטית הנרחבת, מדעי הטבע והרוח. כל זה טוב ויפה, אבל איפה החילוני שמדבר על הדברים האלה במשך שעות ומעלה את זה ליוטיוב? אצל רוב החילונים שאני מכיר, ה"הרצאות" שלהן נוטות להיות קליפים בני שתי דקות של ג'ון סטיוארט או ג'ון אוליבר שצוחקים על הדעה החשוכה של איזה דתי כזה או אחר. לעתים קרובות באמת מדובר בדעה חשוכה, אבל כדאי שתדעו את זה מראש – כי ג'ון אוליבר לא יסביר לכם למה. דיונים פילוסופיים לא תמצאו שם. אם ארצה לנהל שיחה על אדם סמית, מקיאבלי, קונפוציוס, לילינבלום או בן־גוריון, נראה לי שכיום יש לי יותר סיכוי לנהל אותה עם חבר דתי מאשר עם חבר חילוני[1].

יכול להיות שהבעיה היא ההתמקצעות. נפוצה אצלנו איזושהי תפיסה כאילו כל אחד צריך להתרכז במקצוע שלו, וזה לא מעשי שאדם אחד יהיה מומחה גם למתימטיקה, גם למדעי המדינה, וגם להיסטוריה. אז יש לנו הרצאות על היסטוריה, יש הרצאות על מתימטיקה, וזה מצוין. אבל הרצאות כלליות על החיים, על דברים שרלוונטיים לכל אחד? על איך להתמודד עם אנשים, איך לגדל משפחה, איך לשמור על ערכים? גם החילונים שעוסקים בזה יחסית הרבה, בדרך כלל מספקים לכל היותר איזה ספר פעם בכמה שנים, או איזה בלוג שמתעדכן בקושי. מדי פעם קם איזשהו נואם חילוני מוצלח בסגנון ריצ'רד דוקינס או ניל דגראס טייסון (בישראל לא נראה לי שיש כזה), אבל גם הם מקפידים להישאר בתחום המצומצם שלהם. אף אחד לא יבוא לריצ'רד דוקינס בשביל להבין איך להתמודד עם קשיי הנישואין שלו או עם אובדן בן משפחה. ולא במקרה מדברים הרבה על חילונים שנזכרים באלוהים כשקורה משהו קשה בחיים שלהם – הדוברים הדתיים עובדים קשה לספק עצות ופתרונות לאנשים שמתבוננים עם משברים. החילונים ישלחו אותם לדבר עם מומחה, כי מה הם יגידו? שכל אחד יישאר בתחום המומחיות שלו.

אולי תגידו שזה יהיר להגיד לאנשים איך לחיות? חילוני חופשי אמיתי לא צריך הטפות מוסר? נכון שחלק מתפיסת העולם החילונית היא שאין איזשהו חוק אלוהי שאומר לנו איך לחיות, אבל זה לא אומר שאין אף חוק אחר. פילוסופים חילוניים פעם היו מקדישים אינספור דיונים, ספרים וקריירות בהבהרת הדברים האלה. ובכל מקרה, החוקים יופיעו – כיום אנחנו רואים יותר ויותר חוקים חברתיים שנוצרים יש מאין, עם דרישות לקבלת הגירה בלתי מוגבלת, זכויות חברתיות שלא לגמרי ברור איפה מתחילות ואיפה נגמרות ופיקוח הולך וגובר על חופש הביטוי. מאיפה מגיעים הדברים האלה? מי יודע. מרגע שהפסקנו להתדיין על החוקים שמנחים את החיים שלנו, למה שנתפלא כשחלק מאיתנו ממציאים חוקים שונים מאלה שאנחנו עד עכשיו דמיינו.

חשוב להבהיר – אני לא יודע אם זו הסיבה שהדת זוכה לתחייה בכל כך הרבה מקומות. אולי רק חנונים כמוני מתעניינים בדיונים פילוסופיים ורוחניים באינטרנט; אם כי מעניין לציין שיש גם דתות שלא זוכות לפריחה גדולה בימים אלה, כמו הקתוליות (ובכלל נצרות לא אבנגליסטית), הדאואיזם או השינטו, ואלה בדיוק אותן הדתות שלא מפורסמות במטיפים כריזמטיים ביוטיוב. אבל הנקודה היא שהגיע הזמן לתת לאותם מטיפים את הכבוד הראוי להם. הדתיים, לפחות בחלקם, הם לא איזושהי קבוצה מגוחכת שתקועה בחוקים בני אלפיים שנה ומסרבת להתבגר. החילונים, מנגד, הם לא איזושהי קבוצה אצילית של פילוסופים ומדענים שמבססים את כל אמונותיהם על עובדות והיגיון. גם אם נחשוב שהחילונים צודקים בסוגייה העיקרית (האם יש או אין אלוהים), צריך להכיר בעובדה שכיום, מי שמנהל דיונים רציניים ומספק טיעונים משמעותיים לעמדות הרוחניות שלהם, הם הדתיים.

וזה לא שהחילונים לא יכולים. בצפון אמריקה פורח עכשיו אחד המטיפים החילוניים היותר מוצלחים של דורנו, ג'ורדן פטרסון. העיתונים נדהמים מהתופעה המוזרה הזאת, ומדברים על הצעירים שמשום מה נוהרים להרצאות בנושאים כמו מוסר, לקיחת אחריות, ניהול יחסים בינאישיים, וכדומה. אבל זה מוזר רק אם מעולם לא היכרתם יהודי, מוסלמי, בודהיסטי, הינדי או אבנגליסטי דתי ומודרני. אני ממליץ לעולם החילוני לחזור מהר לבמת הדיונים הזאת, לספק עוד כמה מאות פטרסונים (ובפרט כמה פה בישראל), ולהתחיל להיזכר מה בעצם הערכים שאנחנו מאמינים בהם ולמה. יש לעולם החילוני הרבה מה להגיד, והוא לא אומר אותו. ובמצב הזה, קשה להאשים את כל אלה שנוהרים אחרי הדת. אולי במקום לדבר על "לחבק את מנשקי המזוזות", או לספור מי מעביר יותר כסף לאיזו דמוגרפיה, או לשאול איזו מפלגה מצאה מישהו עם שם מזרחי לעמוד בראשה – אולי אין ברירה אלא לנהל דיון רציני יותר. על כל שעה שבה אלי סדן או יגאל לווינשטיין מסבירים למה לדעתם נשים קרביות או זוגיות חד־מינית זה לא טוב, אין ברירה אלא להסביר שעתיים למה זה כן טוב, עם התייחסות רצינית לכל טיעון שלהם. אפילו תוכנית "לחם בשקל" של אמנון יצחק הגיעה עם טיעונים שאפשר להתייחס אליהם עניינית במקום לצחוק.

ואם לא? אז שלא נבוא בטענות כשהחילונות תלך לאיבוד לחלוטין לטובת עוד איזושהי תקופת ימי ביניים.

[1] סיפור קטן: לא במקרה הזכרתי למעלה את הרב זמיר כהן. עבדתי בעבר עם בחור דתי שהיה אוהד גדול שלו, והיו לי איתו כמה מהדיונים הפילוסופיים היותר מעניינים שזכיתי להם. יום אחד הוא אפילו לקח אותי לשיחה עם הרב שלו, הסברנו זה לזה קצת על הדעות שלנו, לא נראה לי שמישהו מהצדדים השתכנע אבל הייתה שיחה תרבותית ונחמדה. חברים חילונים היו לי כמובן הרבה יותר, ולצערי עם מעט מאוד מהם זכיתי לחוויות דומות.

מודעות פרסומת

14 מחשבות על “אלי סדן ועגלות ריקות ומלאות

  1. א. מרצה נוסף, שמאוד שווה להכירו בהקשר של הפוסט הנוכחי, הוא Alain de Botton.
    כולל הרצאות המספקות עצות לחיים טובים ומספקים יותר. לדוגמא על זוגיות וההכשלים המובנים בתפיסה הרומנטית.

    אחת ההרצאות המעניינות שלו (מיני רבות) היא הצעתו ל"אתאיזם דור 2.0".
    כל הדברים אותם רצוי לאמץ מהפרקטיקות הדתיות ועקרונות הפעולה של המממסדים הדתיים – גם לאלו שאינם מאמינים באף אחת מהנחות היסוד של הדתות.
    לדוגמא:
    – חשיבות דרשות בהשוואה להרצאות, חשיבות שינון וחזרה + קביעת מועדים בלוח השנה לביצוע חזרות ,
    – הקישור לגוף, לפעולות פיזיות ולתיירות / צליינות,
    – חשיבות שימוש באמנות דידקטית,
    – עוצמת חיבור המוני בודדים לקהילות ולתאגידנם בינלאומיים ועוד.

    פרשנות מקוצרת שלי: הדתות ששרדו מאות או אלפי שנים והן גדלות ומשגשגות גם היום – השכילו לפתח טכניקות ומנגנונים המותאמים לטבע האנושי, טוב יותר מהאתאיסטים שצצו רק לאחרונה (במונחים היסטורים). מכאן ראוי שגם אתאיסטים יאמצו טכניקות ומנגנונים אלו.

    [הלינק הוא לתמלול מתורגם לעברית של ההרצאה (הפורמט המועדף עלי), אך המעונינים יוכלו לעבור ממנה בקלות להרצאה עצמה].

    ב. הבלוגוספרה העברית, הלא דתית / חרדית, אכן די דלה בדיוני עומק "פילוסופיים" – אך מוגזם לטעון שזו קבוצה ריקה.
    הבעייה היא שלא קל לאתר את דיני העומק הללו. אין בנמצא "אתרים חילוניים" המקבילים ל"אתרים חרדיים" או "אתרים דתיים".

    הוכחה מרתקת, מהחודש האחרון בלבד:

    1. פורסם מאמר מאוד מעניין (אם כי מאוד ארוך) של משה קופל בהשילוח, הטוען ליתרונות החרדיות על הליברליזם ועל צאצאיו הרוחניים. הוא מניח שהעתיד יהיה של החרדים.

    https://hashiloach.org.il/על-שטריימל-שפת-הזכויות-ועתיד-החברה/

    2. דני אורבך פרסם בבלוגו הינשוף פוסט תגובה למאמר זה. מלחמת העולמות – מדוע הליברליזם ינצח את יריביו.

    https://dannyorbach.com/2018/03/31/מלחמת-העולמות-מדוע-הליברליזם-ינצח-את-י/

    3. בפוסט של תמריץ בשם "הדתיים ירשו גם את אירופה" [שנכתב עוד לפני שני הקודמים, ומאוד מעניין כשלעצמו] קיימות התייחסויות בתגובות גם לפוסט התגובה של דני אורבך.

    https://tamritz.wordpress.com/2018/03/22/22318/

    זו כמובן לא הדוגמא היחידה. דיוני עומק מעניינים על בן גוריון ושאר אבות הציונות (נושא שהוזכר בפוסט) אפשר לאתר דווקא בבלוגים של "הקיבוצנקים" (כינוי שלי ) כמו אורי מנור שכתב ביוגרפיה על יגאל אלון, אבשלום מ"עמדת תצפית" ועוד.
    הבעייה היא כמובן שהם מפוזרים ברחבי הבלוגוספרה העברית, ואינם מאורגנים באתר אחד של "הציונות החילונית".
    בכל מקרה, הטענה שאין בנמצא חילונים אתם ניתן לנהל הרבה דיוני עומק מעניינים (והתחום נשלט רק ע'י דתיים) מקוממת אותי.

    אהבתי

    • קמיליה, לא רק שלא אמרתי שהבלוגוספירה העברית החילונית העשירה בדיוני עומק איננה קבוצה ריקה, התייחסתי לקיומה במפורש. הייתי רוצה לחשוב שגם אני חלק ממנה. מה שאמרתי הוא שבלוג שמפרסם איזה מאמר פעם בשבוע־שבועיים הוא לא מתחרה רציני למערכת שמייצרת שעות של שיעורים יומיים או שבועיים, וצורכים אותה (באינטרנט ומחוץ לו) אלפי ועשרות אלפי אנשים.

      ובשום אופן לא אמרתי שאין חילונים שאפשר לנהל איתם דיוני עומק, אמרתי שאני מוצא הרבה פחות מהם בהשוואה לדתיים. אחוז גבוה מאוד מהדתיים שיצא לי להכיר צורכים באופן שגרתי שיעורים כאלה, ודיונים עליהם הם חלק די טבעי מהחינוך שלהם. לעומת זאת רוב גדול מהחילונים שאני מכיר יתחילו לפהק ברגע שאני מזכיר את ג'ון לוק (ותאמיני לי, אני עושה את זה הרבה…). זה בשום אופן לא אומר שאין חילונים אחרים.

      לרשומה האחרונה של דני אורבך הגבתי קצת לפני התגובה שלך, וגם בבלוג של אבשלום תוכלי להיתקל בי מדי פעם. מקומות כאלה הם מצוינים, אבל הם (כמו הבלוג שלי) מוצר נישה לקומץ אנשים. זו לא התרבות המרכזית של חילוני ישראל.

      אהבתי

  2. יש אלכסון שאני אוהב.
    והנה הסבר נוסף על העגלה הריקה של אחד הדתיים הלעברליים החריפים, העמוקים והמעניינים ביותר שיש היום ברשת:

    https://mikyab.net/%d7%a2%d7%91%d7%93-%d7%94-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%9c%d7%91%d7%93%d7%95-%d7%97%d7%95%d7%a4%d7%a9%d7%99-5-%d7%a2%d7%9c-%d7%96%d7%94%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%aa-%d7%97%d7%99/

    אהבתי

    • אני מסכים עם מיכאל אברהם (ואכן, הוא איש מעניין ביותר) על רוב הדברים, ולכן מראש עמדתי שונה מזו של עמוס עוז – אותי לא מעניינת ה"יהדות החילונית", אלא החילונים עצמם (ולא רק היהודים החילונים). אני אישית בהחלט מעוניין לינוק מהמסורת היהודית, אבל לא מתוך שייכות כלשהי או מחויבות כלשהי – אני עושה את זה כי זה אחד המקורות המוצלחים הזמינים לי ביותר, כדובר עברית כשפת אם שגדל בארץ ישראל ומכיר יחסית טוב את ההקשר של הכתבים היהודיים. אז אני מסכים ש"היהדות החילונית" היא אולי עגלה ריקה, אבל זה לא אומר שעגלת החילונים בישראל בהכרח ריקה. הם יכולים למלא אותה במקורות יהודיים בלי מחויבות להלכה, בחוכמת המערב, חוכמת המזרח, המצאה מקורית או כל דבר אחר. מבחינתי גם חילוני ישראלי שיאמץ לחלוטין את הבודהיזם, יהיה בור מוחלט במקורות היהודיים אבל עילוי גדול בבודהיזם, יעביר הרצאות ויכתוב ספרים על תורת הבודהא, ויהיה מסוגל להגיב ולהתדיין עם טענות של יהודים מאמינים ואחרים כנגד התורה שלו – על חילוני כזה לא נוכל להגיד שעגלתו ריקה.

      חשוב להבדיל בין תרבות לבין ערכים בסיסיים: הערך הבסיסי של מיכאל אברהם הוא תורת ישראל, וזה שלי (ושל החילונים שאני פונה אליהם) הוא הערכים האוניברסליים שאותם הוא מזכיר (לא ניכנס כרגע לדיון מה הם בדיוק). מרגע שקבענו את הערכים הבסיסיים – אפשר להתחיל למלא את העגלה בחוכמה ובפלפולים על איך בדיוק מממשים את הערכים האלה. אפשר להיות יהודי מאמין עם עגלה ריקה, יהודי מאמין עם עגלה מלאה במסורת ישראל, חילוני אוניברסליסט עם עגלה ריקה, או חילוני אוניברסליסט עם עגלה מלאה בשלל מטעמים שונים – כאמור, אפשר למלא אותה במקורות יהודיים או מערביים או כל דבר אחר. הקינה שלי היא על כך שהחילונים כיום ממלאים לדעתי את עגלתם פחות מהדתיים.

      Liked by 1 person

  3. דרך אגב מה ההסתייגות שלך מהפוסט מודרניזם, הרי לכאורה הפוסט מודרניזם אמור לספק את כל ההיבטים שאתה מדבר עליהם.

    אהבתי

  4. אני תוהה על סמך מה אתה מבסס את ההשערה כי "הדתיים הם אלה שמתדיינים יותר, חושבים יותר, ומסבירים את עצמם יותר". אני לא שואל כהתרסה, אלא באמת מעניין אותי אם זו הכללה שיש לה יותר על מה להישען מלבד סרטונים של אנשי דת ביוטיוב ושיחות מקריות עם חברים דתיים. גם לי נדמה לעתים שקיימת דלות אינטלקטואלית בקרב הרבה חילונים. אבל נראה לי שההסבר הכי הגיוני לכך הוא שגדלתי בחברה החילונית ואותה אני מכיר היטב, וטבעי שאפגוש יותר לאורך חיי יותר חילונים צרי אופקים מאשר דתיים צרי אופקים. זה לא מעיד בשום צורה על כך שהחילונים נוטים להיות צרי אופקים מאשר דתיים, אלא רק שזו קבוצת הייחוס שלי.
    כתרגיל מחשבתי להמחשת הנקודה שלי: האם שי שפירא שהיה גדל במערכת חינוך דתית לא היה מפעיל אותו חוש ביקורת כלפי קבוצת הייחוס שלו, וכותב מאמר דומה שבו הוא קורא לציבור הדתי לצאת מאזור הנוחות של הסתמכות על דוגמות שאין לערער אחריהן ועובר להתווכח על בסיס עובדות והיגיון?

    אהבתי

    • זו שאלה טובה, והביסוס שלי הוא אכן ניסיון אישי ומבט על התקשורת של שני הצדדים. האם יכול להיות שאני טועה? אולי, אבל נראה לי שהביסוס שלי איתן יותר ממה שמשתמע מדבריך. השאלה היא לא כמה חילונים צרי אופקים (אגב, לא כל־כך נראה לי ש"צרות אופקים" היא ביטוי טוב למה שתיארתי פה, אבל אין לי כרגע רעיון לביטוי טוב יותר) פגשנו לעומת דתיים צרי אופקים; השאלה היא מה שיעור צרי האופקים החילונים מתוך כלל החילונים שפגשנו, ומה השיעור המקביל בקרב דתיים.

      עובדתית, יש אלפי ועשרות אלפי צרכנים לכל אחד מאותם הרבנים המנהלים דיונים רציניים (נתעלם כרגע מרבנים שמדברים הרבה אבל בלי הרבה היגיון), ומי המקבילים שלהם בחברה החילונית? אני שואל באמת, אני בטוח שיש כמה, אבל העובדה שאני לא מכיר אותם גורמת לי לחשוב שהם לא פופולריים במיוחד.

      אני חושב ששי שפירא ממערכת החינוך הדתית היה מפעיל את אותו חוש הביקורת, ומבקר את הדברים הזקוקים לביקורת בחברה הדתית – אין ספק שיש הרבה כאלה. אבל זה לא סותר את הטענה שיש דברים שראויים יותר לביקורת בחברה הדתית לעומת זו החילונית, ודברים אחרים שבהם החברה הדתית מוצלחת יותר. נתת דוגמה של דוגמטיות, וזו דוגמה טובה: את החברה הדתית הייתי מבקר על דוגמטיות בויכוחים שלהם; את זו החילונית אני מבקר על מחסור בויכוחים מלכתחילה.

      אהבתי

      • אני חושב שהשאלה מיהם המקבילים החילונים של אותם אנשי דת ויראליים תלויה מאוד בהגדרה של "המקבילים". אנשי דת מתבטאים במגוון של דעות ונושאים (מוסר, מדע, אמונה, פוליטיקה, היסטוריה), שבמקרים רבים אין להם השכלה רשמית בהם. כפי שציינת בעצמך, קל למצוא דוגמאות להרצאות של דוברים חילונים בכל אחד מהנושאים האלו בנפרד, אבל זה נכון שיהיה קשה יותר למצוא דובר חילוני בכל הנושאים האלו *יחד*. אבל גם העובדה הזו כשלעצמה לא מעידה על חוסר נכונות להתווכח ולהתדיין עם השקפות עולם שונות. אני מסכים מאוד עם ההסבר שלך בעניין ההתמקצעות: בעולם שבו הידע הוא כה רחב, דובר חילוני שיעז להתבטא בכל נושא שהוא בעולם ייחשב לרוב לשרלטן או ליצן (כפי שרבים מאנשי הדת האלו אכן הם).

        אם הבנתי אותך נכון, המחסור הרוחני בקרב החילונים המערביים אינו בתחום מסוים אלא בתמונה הרחבה יותר של מצב האדם והאנושות, בשאלות של "איך לחיות". נראה לי שהמקבילים החילונים (או יותר נכון, אתאיסטים) הקרובים ביותר לכך הם אנשים כמו סאם האריס וכריסטופר היצ'נס, שאמנם לרוב התייחסו לנושאים פוליטיים אך זלגו מדי פעם להגיגים פילוסופיים כלליים יותר. יש גם דוברים שמושפעים מאוד מחשיבה בודהיסטית ודאואיסטית, למשל אלן ווטס, שהותיר השפעה מאוד גדולה על זרמי הניו אייג' משנות השישים ועד ימינו. אבל ככלל, אני מסכים איתך שהיום פחות רואים ושומעים אינטלקטואלים חילונים שמסוגלים להתבטא בכל נושאי השעה ולהציע לאנשים משמעות.

        מלבד הסבר ההתמקצעות, אני חושב שזה קשור גם להידרדרות של מדעי הרוח בחברה המערבית, כתהליך הדרגתי של סיבה ותוצאה (רמת הלימודים נמוכה, רמת התלמידים נמוכה, ומתקיים היזון חוזר בין השניים). רבים מהבוגרים של המוסדות האלו יוצאים עם מטען רוחני דל שמורכב ברובו מעוינות לתרבות המערב החילונית בטהרת המרקסיזם והפוסט-קולוניאליזם. לא פלא שיש להם מעט להגיד להגנתה במאבק הרעיוני מול זרמים דתיים פונדמנטליסטיים.

        Liked by 1 person

  5. התלבטתי ממושכות באיזה פוסט לשבץ את הכתבה המצ'ב של דיוויד גולדמן.

    היא מאוד מתאימה גם לכאן. אם כי גם לפוסטים על האיחוד האירופי, הברקזיט, המאבק הקטלוני לעצמאות, חשיבות המסורת וחשיבות הלאומיות, אי הרצון להביא ילדים לעולם ועוד ועוד.

    היא מאוד ארוכה, עוסקת בנושאים רבים מדי, חסרה בה טביעת ידו של עורך רציני והיא דורשת לא מעט קשב וריכוז.
    מצד שני תהיה תמורה לזמן ולמאמץ – היא חכמה ומעוררת הרבה מחשבות.

    לדוגמא: טענת גולדמן שמשבר הזהות במערב קשור לאובדן האמונה שקיימים גם דברים מקודשים. דברים שימשיכו מעבר לתחילת חיינו וחיי ילדנו ושבעייננו שווה למות למענם. דברים מקודשים אלו קשורים גם למסורת – אך לא כל הדברים המסורתיים נתפסים כמקודשים. תרבות לאומית משותפת – כן.
    העדר דברים מקודשים מוביל לתחושת אנומיה ומכאן גם לחוסר נכונות להביא ילדים לעולם.

    https://pjmedia.com/spengler/why-the-british-monarchy-still-matters/

    אהבתי

    • כרגיל עם גולדמן, אני מסכים לרוב הדברים. בעיניי המסר אולי החשוב ביותר מהעניינים האלה הוא כישלון הניסיון לייצר חלופה חילונית הומניסטית, ברוח תנועות הנאורות וההשכלה של המאה ה־19 וקצת לפניה. בעיניי זו הייתה "אמורה" להיות החלופה לניהיליזם שהשתלט על המערב כיום; בגלל שהחלופה הזאת לא קמה, היחידים שממשיכים לחפש חיים בעלי משמעות שימשיכו מעבר לימי חייהם וחיי ילדיהם הם הדתיים והלאומנים. אם לא תהיה תקומה מחודשת של הנאורות בזמן הקרוב, אני חושש שהעתיד שייך להם, לאותם הדתיים והלאומנים (שגולדמן כנראה נמנה עליהם; אני לא, אבל אני כן רואה בהם את האפשרות הפחות גרועה לעומת הניהיליסטים שאני חושש שיובילו אותנו לאסון).

      אהבתי

      • התגובה שלך מעלה שאלות נוספות (ואני כמובן מציינת זאת לחיוב) .

        1. " … כישלון הניסיון לייצר חלופה חילונית הומניסטית, ברוח תנועות הנאורות וההשכלה של המאה ה־19 וקצת לפניה. בעיניי זו הייתה "אמורה" להיות החלופה לניהיליזם שהשתלט על המערב כיום; בגלל שהחלופה הזאת לא קמה. … " + אם לא תהיה תקומה מחודשת של הנאורות בזמן הקרוב, אני חושש שהעתיד שייך להם, לאותם הדתיים והלאומנים …"
        —————-
        מאוד אשמח אם תרחיב: איזה מין חלופה הייתה יכולה או אמורה לקום? למה להערכתך לא קמה? ….
        אולי תכתוב על זה פוסט?

        2. "… היחידים שממשיכים לחפש חיים בעלי משמעות שימשיכו מעבר לימי חייהם וחיי ילדיהם הם הדתיים והלאומנים. …"
        —————-
        יש אמנם אזור חפיפה משמעותי בין קבוצת הדתיים לבין קבוצת הלאומניים אך יש גם אנשים שהם דתיים אנטי לאומנים (לדוג' חסידי דאעש וחסידי סאטמר) ויש לאומנים חילוניים (כמוני וכמו "חופשיים" רבים מהציונות הסוציאליסטית ז'ל).

        קימות גם כמה קבוצות מיעוט המייחסות משמעות עליונה לנושא מסוים. כמו חלק מהחוקרים בתחומי רפואה, חלק מהמוסיקאים, טבעונים ומגיני אזורי המחייה של חיות בר ועוד.

        נראה לי גם ש"מגיני הסביבה" בדרך לייסוד דת חדשה. בכל מקרה, קשה לטעון שלחייהם / לשליחותם אין משמעות רבה בעיניהם.

        3. " … אני לא, אבל אני כן רואה בהם את האפשרות הפחות גרועה לעומת הניהיליסטים שאני חושש שיובילו אותנו לאסון). "
        ——————-
        בינתיים מי שהובילו את באנושות לאסונות ענק לא היו הניהליסטים. אלו היו מאמיני הדת הקומוניסטית שביקשו לקדם במהירות האפשרית את עידן המשיח / הגשמת האוטופיה
        והלאומנים הפשיסטים.
        נדמה לי שהניהליסטים, הלא מאורגנים מטבעם, פחות מסוכנים.

        אהבתי

      • 1. אכן ראוי לפוסט יום אחד. בגדול, היו ימים שבהם הרבה ממדינות המערב הושפעו תרבותית ונשלטו פוליטית על־ידי אנשים שבהגדרתם העצמית נחשבו "ליברלים" או "שמרנים", שהיו זרם פוליטי נפרד מהדתיים, השמרנים הותיקים והסוציאליסטים (זה היה קצת לפני שהלאומנות נכנסה כזרם פוליטי משמעותי במערב). חלק מהם היו דתיים וחלקם לא, אבל באופן כללי האידיאולוגיה שהנחתה אותם לא התבססה על מילוי ציוויים שמימיים אלא על היגיון, מחקר, מוסר ומתינות. אנשים כמו ג'ון סטיוארט מיל, בנג'מין פרנקלין, אדם סמית, אדמונד ברק ואחרים. למה הזרם הזה לא שרד כחלק משמעותי מחיינו? כי הם נכשלו. נקווה שזה עוד ישתנה. אבל הם לא הצליחו להפוך את הנאורות למספיק רווחת בציבור, הם לא הצליחו לחסום את השחיתות בתוך שורותיהם, ובסופו של דבר עם התרחבות זכות הבחירה הבוחרים הזיזו אותם הצידה לטובת הדתיים והסוציאליסטים.

        2. בהחלט, כשכתבתי "הדתיים והלאומנים" התכוונתי לשתי קבוצות שונות. ונכון שיש כמה קבוצות מיעוט קטנות עם משמעות לחייהם שאיננה דת או לאום.

        מה שכן, אני קצת חולק על דברייך בעניין "מגיני הסביבה". והמרכאות אגב במקום, כי לדעתי האנשים שאת מתייחסת אליהם כבר כמעט לא מדברים על "הסביבה" (וטוב שכך, כי הגנת הסביבה היא באמת נושא חשוב, בניגוד לדברים שהם מדברים עליהם) אלא על "שינוי האקלים". בכל מקרה, אני לא בטוח שאפשר להתייחס אליהם באותה הקטגוריה כמו דתיים ולאומנים, כי אחד החלקים הבלתי־נפרדים מחיים בעלי משמעות זה ההקרבה. בעיניי אחד הסימנים הטובים להבחנה בין אדם דתי בעל משמעות לבין ניהיליסט (גם אם הוא אולי קורא לעצמו "דתי") זו הנכונות להקריב עבור האמונה. כנ"ל לגבי הלאום. דתיים ולאומנים נוטים לעתים קרובות לתרום כסף ועבודה עבור האמונה שלהם, למנוע מעצמם הנאות שסותרות אותה, ובמקרים קיצוניים אפילו לסכן את חייהם (קידוש השם מכאן ושירות צבאי משם). ו"מאמיני" דת שינוי האקלים? הם אוהבים להזיל דמעות טווס על כמה נורא וחשוב הנושא שלהם, אבל בפועל הם נוטים לחיות חיים די נוחים עם מעט מאוד הקרבה. עוד לא פגשתי מישהו שנמנע מטיסות, משנה את תזונתו, או מוריד את רמת החיים שלו בשם המאבק בשינוי האקלים.

        3. אפשר להתווכח על זה (זה נושא גדול ומשמעותי), אבל ההערכה שלי היא שדיקטטורה קומוניסטית, פשיסטית, או אידיאולוגית מכל סוג שהוא, מתבססת בדרך כלל על גרעין קטן מאוד של אנשים חדורי אמונה באמת, וסביבם מעגלים גדולים של ניהיליסטים – חיילי החזית שלהם (אולי לא חוד החנית, אבל בשר התותחים), הבירוקרטים הבינוניים שלהם, האידיוטים השימושיים שמכשירים אותם, והרוב השקט שמראש נותן להם להשתלט כי למה לא, האידיאולוגיה שלהם נשמעת סבירה כשלא חושבים עליה הרבה, ולמי יש זמן לחשוב הרבה על אידיאולוגיה.

        אהבתי

להגיב על שי שפירא לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s