הים הוא אותו הים והערבים הם אותם היוונים

אני כידוע חובב היסטוריה גדול, ואחד הדברים שתמיד ריתקו אותי הוא איך נהרס המזרח התיכון. איך קרה שהאיזור שפעם היה ביתן של כמה מהאימפריות המתוחכמות ביותר בעולם, הכלכלות מהמפותחות ביותר והתרבויות מהמשכילות ביותר, הפך למה שהוא כיום: מרחב עצום של אלימות, בורות ונחשלות (לא כולל מדינת ישראל, שאפשר אולי לחשוד בי בחוסר אובייקטיביות, אבל אני באמת רואה בה פלא מדהים ואני מקווה עוד להתייחס לזה יותר בעתיד). תשובה עדיין אין לי וכמובן שלנושא כזה לא יכולה לעולם להיות תשובה מובהקת, אבל ככל שאני מתעמק אני פונה לכיוון קצת מפתיע.

נראה לי שהתשובה המתבקשת, בטח מנקודת מבט יהודית־ישראלית בתחילת המאה העשרים ואחת, תהיה להאשים את האיסלאם והכיבוש הערבי. זו גם הייתה ההנחה הראשונית שלי עד לאחרונה: אין ספק שמאז אותם הכיבושים, המזרח התיכון רק הולך ודועך. ומדינות האיסלאם כיום לא ממש נמצאות בראש מדדי ההצלחה הבינלאומיים. אבל יכול להיות שהעניין מורכב יותר.

ככל שאני לומד יותר על הכיבוש הערבי ועל המזרח התיכון שביום שלפני הכיבוש, אני יותר נוטה לפקפק בטענה הזאת. הערבים והמוסלמים לא כבשו לא את האימפריה המצרית ולא את החיתית, לא את הבבלים, לא את האשורים ולא את השומרים. יותר ויותר אני מתרשם שיותר משהם כבשו את המזרח התיכון המפואר, הם באו ללקט את השאריות מהחורבן שנחת עליו מאות שנים לפני כן: החורבן שכיום היסטוריונים מכנים "האימפריה הביזנטית", ובזמנו נקרא "האימפריה הרומית" אבל היה רחוק מהאימפריה של אדריאנוס ומרכוס אורליוס בערך כמו שמצרים של היום רחוקה ממצרים של רעמסס השני.

כל מקור שנתקלתי בו עד עכשיו מצייר את אותה התמונה של האימפריה הביזנטית: תמונה של אימפריה חלשה, מושחתת ורקובה, שתפסה טרמפ על כיבושי קודמיה, אבל לא הציעה שום דבר משל עצמה, חוץ מהדת הדכאנית והמפוצלת שלה. וזוהי האימפריה ששלטה ברוב המזרח התיכון ערב עליית האיסלאם. ספרי ההיסטוריה מלאים בסיפורים על עמים דוברי שפות שונות ומאמיני דתות שונות שבחרו לשתף פעולה עם הכיבוש המוסלמי נגד העולם הביזנטי; האם הם היו תמימים, או טיפשים, האם הם עשו את טעות חייהם? אולי. ואולי הם פשוט בחרו באפשרות הפחות גרועה מבין השתיים, כשאותו הכוח שהרס את המזרח התיכון עמד מול כוח אחר, שאין לו הרבה מה להציע אבל לפחות עשוי להיות קצת פחות גרוע. כשמסתכלים על הקלות שבה כבשו הערבים את המזרח התיכון, נראה לי שקשה שלא להגיע למסקנה הזאת. (הערה – אני כרגע מתעלם מהיסוד החשוב השני של המזרח התיכון באותו הזמן, האימפריה הפרסית הסאסאנית – כרגע אני לא מכיר אותה מספיק כדי לכלול אותה בניתוח הזה).

ואיך כל זה מתחבר להווה? קראתי כמה דברים מעניינים לא מזמן. כמה מכתבי בן־גוריון התפרסמו לאחרונה בפרויקט בן־יהודה, ונתקלתי שם בנקודה מעניינת: בן גוריון, והוא רחוק מלהיות היחיד בתקופתו, מתאר את דוברי הערבית בארץ ישראל וסביבתה כמחולקים לשלוש אוכלוסיות שונות לחלוטין: לדעתו, הערבים המקוריים היחידים הם אלה שאנחנו מכנים בדואים. את יושבי הערים הוא מגדיר כ"ערב רב של גזעים, אומות, לשונות ודתות שקשה למצוא דוגמתו מלבד בערי תבל הגדולות", ואת הפלאחים הוא מזהה כחלק מבני ישראל שעם הזמן המירו את דתם ושפתם והפכו לערבים. אין ספק שמעורבת פה האידיאולוגיה הציונית־סוציאליסטית של בן־גוריון, שחלם על שיתוף פעולה בין "הפועל הערבי" ו"הפועל העברי" ליצירת חברת מופת סוציאליסטית, והניתוח ההיסטורי שלו מאוד מתאים לאידיאולוגיה; אבל גם קשה להאשים את בן־גוריון (הלוואי שעוד נזכה לראשי ממשלה משכילים ורחבי אופקים כמוהו) כמספר סיפורים מנותק מהמציאות, ואותו הניתוח נפוץ גם במקומות רבים אחרים.

ולא במקרה הניתוח הזה נפוץ, כי קשה להתעלם מעובדה מאוד בולטת אצל הערבים – נראה שיש להם שתי תרבויות שונות מאוד זו מזו. עוד דבר מעניין שקראתי לאחרונה הוא הספר "שבעת עמודי החוכמה" של תומס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב"). הוא מקדיש עמודים רבים לתיאור העם הערבי ותרבותו, ואותו התיאור הזכיר לי משהו שאנשים נוטים לפעמים לשכוח – פעם, ובמקומות רבים גם היום, המונח "ערבי" מזוהה עם תרבות מאוד מסוימת – תרבות של חיי מדבר, הסתפקות במועט, הכנסת אורחים, שבטיות, סלידה ממערכות פוליטיות וכלכליות, ושמרנות עיקשת. התרבות הזאת מזוהה עד היום עם ערבים מסוימים – בפרט עם אלה של חצי האי ערב, ואלה המכונים "בדואים" בארצות אחרות. בינתיים, באזורנו הערבים מזוהים יותר עם רעיונות כמו קומוניזם, לאומנות, מיליטריזם, חקלאות וסחר – דברים הפוכים לחלוטין מאלה שמאפיינים את הערבים של לורנס. מאיפה אלה הגיעו?

אפשרות שנראית לי די מסקרנת מתחילה בשאלה: איזו מדינה אירופית היא הדומה ביותר למדינות הלבנט בתרבות הפוליטית (והכללית) שלה? נראה לי שיוון תהיה תשובה סבירה ביותר. כיום יוון היא מדינה דמוקרטית, אולי מחוסר ברירה תחת השפעת האיחוד האירופי, אבל ההיסטוריה שלה מלאה באותן התהפוכות שמאפיינות את סוריה או מצרים המודרניות. מפלגות קומוניסטיות ולאומניות, הפיכות צבאיות, נוף פוליטי מפוצל ואלים. במשך אלפי שנים היו היוונים הסוחרים ובעלי המקצועות החופשיים במזרח התיכון ובבלקן, באופן די דומה לערביי הלבנט כשמצאו את עצמם כמיעוטים במדינות אחרות. המוזיקה והאוכל ה"ערבים" וה"תורכים" של המזרח התיכון זהים כמעט לחלוטין לאלה היווניים, ושונים לחלוטין מאלה של הערבים בערב ושל התורכים במרכז אסיה. אולי התרבות הערבית העירונית והכפרית שאנחנו מכירים פה בעצם שאבה פחות ממה שנהוג לחשוב מהכיבוש הערבי ומהאיסלאם, ובעצם מדובר באותה החברה הביזאנטית שבסך הכול המירה את שפתה ודתה, אבל שמרה על אותה התרבות של מאות שנות שלטון יווני?

הרעיון הזה גם מציג באור אחר את גורלם העגום של נוצריי המזרח התיכון. לעתים קרובות נשמעים דיבורים על הטעות הגדולה של הנוצרים שקידמו את הלאומיות הערבית מתוך מחשבה שכך הם יתקבלו כשווים בחברה הערבית, אבל בסוף סבלו חורבן. אבל אולי בעצם היה משהו בדבריהם? אולי באמת התרבות שמאחדת אותם עם שכניהם המוסלמים היא תרבות חזקה יותר מכל דת – התרבות הביזאנטית, שפעם שליטיה היו נוצרים וכיום מוסלמים, אבל היא קיימת מעבר לדת? האם הם סובלים מאלימות ודיכוי? כן, אבל זה חלק בלתי נפרד מהעולם הביזאנטי. אולי כשעזמי בשארה אומר שהוא לא רוצה את הדמוקרטיה שלנו, הוא מעדיף את הלאומיות שלו, אולי אפשר להבין אותו – זה שהוא נוצרי לא אומר שהוא שואב את השראתו ממערב אירופה, אלא אולי מביזנטיון. גם תחת יוסטיניאנוס לא הייתה לו דמוקרטיה, ומדי פעם היה מגיע מישהו לחסל אותו. למה הם רוצים לחיות ככה זו תעלומה, אבל משום מה, זו התרבות שהביזאנטים יצרו.

איך נוצרה אותה התרבות הביזאנטית, אני לא בטוח. אפשר להפנות אצבע מאשימה לנצרות, אולי לעמי המזרח התיכון המקוריים שהתייוונו. אבל אפשרות אחת מסקרנת אותי – יש דבר אחד שכן משותף לתרבות ערב המקורית ולתרבות יוון. מרדכי קידר מדבר הרבה לאחרונה על "תוכנית האמירויות" שלו – תוכנית שמבוססת על הטענה שהמדינות הערביות המצליחות ביותר הן אלה שמבוססות על מבנה שבטי, ולא מדינות לאום גדולות. כשמדובר על האזור שלנו, יכול להיות שהוא צודק בעקיפין, אבל מכיוון אחר? כי לא רק תרבות ערב נרתעת ממדינות לאום, גם תרבות יוון. אחד הדברים המעניינים ביוון הקלאסית הוא הקולוניאליזם שלהם, שהיה שונה כל־כך מזה של רומא, או של כמעט כל מדינה אחרת בהיסטוריה. היוונים, בימי הזוהר שלהם, לא חיפשו להרחיב את המדינה שלהם – הם בכלל סלדו מרעיון המדינה. הם התפשטו והשתלטו על חלקים עצומים מהעולם, אבל עשו את זה בדרך שונה לגמרי – הקולוניאליזם היווני היה מבוסס על "גרעיני התיישבות" שיוצאים מעיר מדינה אחת ומקימים עיר מדינה חדשה, עצמאית לחלוטין מהעיר המקורית. זה כחלק בלתי נפרד מהעובדה שעבור תרבות יוון הקלאסית, מדינת לאום או כל מדינה גדולה אחרת היא רעיון פרימיטיבי ודוחה – המסגרת הפוליטית המושלמת היא הפוליס, עיר המדינה. אולי הריקבון של האימפריה הביזאנטית מגיע מהניסיון הלא־טבעי להלביש על תרבות יוון את רעיון המדינה הגדולה? קשה לדעת, אבל משעשע לחשוב על זה. אולי לרעיון "תוכנית האמירויות" אפשר להוסיף חלופה של "תוכנית ערי המדינה", ולהציע אותה באותה הזדמנות גם לממשלת יוון.

דיברנו על העבר וההווה, ומה לגבי העתיד? פה מגיע עוד דבר מעניין שקראתי. הראיון המדובר של מוחמד בן־סלמאן לעיתון האמריקאי נראה לי מעניין מאוד. אני חלילה לא רוצה להיתמם ולהאמין שמעכשיו הכול הולך להשתנות וסעודיה עומדת להיות חברתנו הכי טובה בעולם. באופן כללי, אני משתדל לא לנבא יותר מדי את העתיד, רק להתכונן לאפשרויות שונות שהוא עשוי להביא. אבל מה שאני רוצה להגיד – אם באמת יתגלה המלך העתידי כרציני בהצהרותיו לפנות לכיוון מודרני ופרו־מערבי, אפשר בהחלט למצוא סיפור שיצדיק את זה.

את החלק הראשון של הסיפור מספק בן־סלמאן עצמו בראיון, וזה בעיני החלק המעניין ביותר באותו הראיון – הוא לא מכחיש את תמיכת העבר של כסף סעודי באיסלאם קיצוני ולא מתחפר עוד ועוד בעמדותיו ומאשים את כל שאר העולם (מאפיינים קבועים של פוליטיקה ביזאנטית, כפי שאנחנו מכירים משכנינו), אלא מספק סיפור אמין לזה. הסעודים עשו מה שהם היו חייבים לעשות במסגרת המאבק העולמי בקומוניזם, באופן דומה לכמה מהפעולות המחרידות של ארצות־הברית באותה המסגרת, כולל בין השאר תמיכה באיסלאם קיצוני. גם לסוגיות הפנים־סעודיות יש לו סיפור טוב – השמרנות הסעודית היא לא איסלאם קיצוני, היא פשוט חברה שמרנית שמסתגלת בקצב שלה לעולם המודרני, ולא תהסס להשתנות כשיגיע הזמן (ועכשיו מגיע הזמן בחלק מהנושאים, לאט ובזהירות). האם הסיפורים האלה אמיתיים? קשה להגיד. אבל הם מספיק סבירים בשביל שאם העתיד יסתדר בהתאם לזה, העבר יוכל להתאים את עצמו. הם לא יצטרכו להכריז על מהפיכה, על כל הסכנות הכרוכות בכך – יהיה להם סיפור מספיק טוב כדי להשתכנע שזה הכיוון שהם תמיד הלכו אליו. והחלק השני של הסיפור?

פשוט מאוד. אם סעודיה (ושותפותיה בחצי האי ערב) תפנה ברצינות לכיוון פרו מערבי, אולי גם עם ידידות לישראל, יש לה הצדקה טובה לזה – הם הערבים האמיתיים, והם לא כפופים לגחמותיהם של הביזאנטים. מי יודע אם בעוד עשרים שנה לא נמצא את עצמנו רואים ב"ערבים" את חברינו הטובים ביותר, ואותם הביזאנטים, אם לא ישכון ביננו שלום עד אז? אולי כמו שהיו ביניהם כמה שניסו לייצר לעצמם עבר כנעני כדי להבדיל את עצמם מהיהודים, עוד נראה כאלה שיתחילו להתחפר באותו העבר הכנעני שלהם כדי לבדל את עצמם מהערבים. שוב, אני לא אומר שזה עומד לקרות; אבל אם רוצים הערבים (כלומר, הערבים המקוריים, אלה שבסעודיה) – ההיסטוריה לצידם. או לפחות, יש להם סיפור מספיק סביר בשביל להעביר את זה.

מודעות פרסומת

39 מחשבות על “הים הוא אותו הים והערבים הם אותם היוונים

  1. תיאוריה מעניינת אבל האם היא משקפת גנטיקה או תרבות? אם היא תיאוריה גנטית היא בת הפרכה וכנראה מופרכת מזה שערבים נראים דומים זה לזה ושונים מאוד מיוונים.

    אהבתי

    • בעיקר תרבותית, אבל גם הגנטיקה לדעתי יכולה עוד להפתיע. עד כמה אתה בטוח שערבים נראים דומים זה לזה ושונים מאוד מיוונים? כמובן, השאלה היא לא באמת "זה לזה" אלא עד כמה ערביי ישראל, מצרים או סוריה דומים לערביי ערב והמפרץ, לעומת עד כמה הם דומים ליוונים. במקרה התורכי לפחות אין ספק שהמראה החיצוני תומך – על הנייר קרוביהם של התורכים מתורכיה אמורים להיות התורכמנים, האוזבקים והקירגיזים; אבל בפועל הם דומים הרבה יותר ליוונים ולאירופאים בכלל.

      ההנחה שלי היא שמבחינה גנטית הרוב בארצות הלבנט יהיה ממילא אותה תערובת שהייתה במזרח התיכון מראש – קצת מצרים, קצת כנענים, קצת מסופוטמים, קצת אנטולים, קצת יוונים, קצת ערבים, אפילו קצת בני ישראל. אבל בכל מקרה, השאלה המעניינת יותר היא זו התרבותית.

      אהבתי

  2. הדת לא משחקת הרבה תפקיד בתאוריה שלך. הם כולם שונאים את הכופרים שהם במשך הדורות הנוצרים. זה שהם היו ביזנטים זה מקרי כי 100 ויותר שנות שילטון המדינה הצלבנית לא היה שלטון ביזנטי.
    זו הדת שלהם משום כך התורכים למרות שאינם ערבים מתנהגים בדיוק כמו ערבים.
    אולי אפשר לומר שאת משור החוף הרסו הערבים או הנוצרים או הביזנטים אבל מה עם כל השטחים הענקיים שהם עירק ופרס וירדן ומצריים? היה ביתן של כמה תרבויות מתוחכמות ביותר, הפך למה שהוא כיום: מרחב עצום של אלימות, בורות ונחשלות. זה המשך לדיון של תמריץ על גנים כשהוא שאל אותה שאלה

    אהבתי

    • אין ספק שיש לאיסלאם השפעה מסוימת, אבל הטענה שכולם מתנהגים אותו הדבר לא משכנעת אותי. תורכיה היא מקרה מיוחד כי גם היא חלק מהירושה הביזנטית (ולמרות זאת אני דווקא חולק מאוד על הטענה שהם "מתנהגים בדיוק כמו ערבים"), אבל האם את/ה טוען/ת שאין הבדל בין תרבות ערביי ישראל או סוריה לבין ערביי סעודיה? שלא לדבר על מוסלמים אחרים, האם אין הבדל בין תרבות ערביי ישראל לבין תרבות אינדונזיה, מאוריטניה או בנגלדש?

      לגבי ההיסטוריה, לא הבנתי מה עניין מישור החוף ומה עניין הצלבנים. האימפריה הביזנטית שלטה על השטחים הענקיים של מצרים, את שטחי עיראק ופרס היא חלקה עם האימפריה הפרסית שהזכרתי במאמר, וירדן מעולם לא הייתה ביתן של תרבויות מתוחכמות.

      האם "הם כולם שונאים את הכופרים"? הנקודה שלי היא שהמבנה הפוליטי והתרבותי הזה, שחלק ממנו הוא שנאת הכופרים, נראה שלא השתנה הרבה עם השתלטות האיסלאם – גם לפני האיסלאם רווחה באזור שנאת הכופרים תחת השלטון הביזנטי, מה שהשתנה זה בעיקר המעבר משנאת הכופרים בנצרות לשנאת הכופרים באיסלאם.

      אהבתי

    • לא, למה? אלא אם היה איזשהו מחקר גנטי מאוד מהפכני שלא שמעתי עליו, עד כמה שידוע לי היוונים של היום הם בגדול אותם היוונים של פעם. הסלאבים הגיעו לאזור הרבה יותר מאוחר.

      Liked by 1 person

      • ג'ארד דיימונד מזכיר את הקריסה הזו בספרו רובים חיידקים ופלדה ונראה שגם אצל ספרים אחרים ראיתי את זה.

        החקלאות האזורית לא הצליחה לתמוך באימפריות והאזור הפך למדברי. אפילו הטורקים גייסו את הכוח המרכזי של צבאם היניצ'ירים אצל הנוצרים באירופה.

        הציונות הצליחה כי פונקצית היצור של מדינת ישראל לא מתבססת על חקלאות מקומית

        אהבתי

      • לצערי הספר לא נמצא לידי כרגע, אבל קצת מוזרה לי הטענה, לאור העובדה שהמזרח התיכון במאה השתים עשרה, למיטב ידיעתי, לא היה במצב הרבה יותר טוב מהמזרח התיכון במאה החמישית. קשה לי לראות איך דווקא במאה השתים עשרה פתאום הייתה קריסה.

        אהבתי

  3. מעין המשך לתגובה של י.ד.

    אחד הדברים הצורמים בעיני בתמונות הזוועה שמביאה לעיתים הטלוויזיה מסוריה, ירדן, עירק, פקיסטן, אפגניסטן ושות' הוא ההעדר הכמעט מוחלט של עצים וצמחיה ירוקה. איני יכולה לשכוח שהמבנים המפוארים בעבר של פטרה בירדן ועובדת בישראל מוקפים בימנו במדבריות צחיחים. הסיפורים ושרידי העדויות על החקלאות שפרחה בהן בעבר מצלצלים לבן תקופתנו כאגדות.
    עובדות שמקשות מאוד לקלוט כיצד, אי פעם בהיסטוריה האנושית, כונה אזור זה "הסהר הפורה".

    מה שמזכיר לי את ספרו של ג'ארד דיימונד (זה שכתב גם את רובים, חיידקים פלדה) "התמוטטות".
    לטענתו, בחלק ניכר מקריסת מדינות, אימפריות וציוויליזציות עבר מפוארות אשמה גם / בעיקר / רק קריסה אקולוגית.
    בין אם בשל שינויי אקלים (כמו השתנות הטמפרטורות וכמויות הגשמים) ובין אם בשל מעשי האדם (כריתה מסיבית של יערות, סחף קרקע, המלחת קרקעות, מדבור וכד'). פעמים רבות בגלל שניהם גם יחד. ברור שלאחר קריסה אקולוגית — נחרץ דין התרבויות ששגשגו בו בעבר. הן בהכרח תתמוטטנה.
    נזכרתי גם בהשפעת העותמנים במלחמת העולם הראשונה על העובדה שנוף ישראל והארצות הסובבות אותנו (פרט לאזורי הארץ שנהנו משיגעון נטיעת העצים והיערות של התנועה הציונית) הוא של "הר טרשים קירח". הציווי לכרות את כל העצים באזור, לטובת מסילת הברזל החיז'אזית שלהם, הוא דוגמא מבישה לשליטים שבקוצר ראותם מביאים לקריסה אקולוגית של אזור שלם.

    —————-

    אפשר להוסיף על הספר התמוטטות שכאשר אזור עובר תהליכי מדבור – בהכרח תשתנה גם תרבות האנשים והחברות שעדין מצליחים לשרוד בו.

    קראתי פעם איזזהו ספר (שכחתי כמובן איזה) על השפעת המדבר על תרבותן של החברות החיות בו. המים הופכים ל"משחק סכום אפס" בין שבטים. רק השבט שיצליח להשתלט על מקור מים נדיר, ולהגן עליו משכניו, יצליח לשרוד, ואילו השבט שלא יצליח לכבוש איזשהו מקור מים מהמחזיקים בו – יגווע בצמא.
    ברור שמציאות מרה זו של משחק בסכום אפס על משאב חיוני לעצם הקיום, אינו מקדם סחר ושיתופי פעולה בין שבטים שונים ופוגע חמורות במידת האמון בין זרים. כלומר, מתבטל תנאי הכרחי לקיום ציוויליזציה משגשגת. אפילו את המנהג של נישואי קרובים, הנפוץ כל כך בסביבתנו, ניתן להסביר בתרבות מדבר זו.

    בהחלט יתכן שהשפעת "תרבות המדבר" הזו היא אחת הסיבות לקושי של מדינות ערביות רבות להתאחד למבנה מדינתי גדול ו"על שבטי", מעבר לכל הקבוצות האתניות והדתות המרכיבות אותו.
    יתכן אפילו וניתן להסביר בכך את הרמה הגבוהה של השחיתות הציבורית באזורנו (מרמת המדינות ועד רמת השלטון המקומי הערבי בכפר המכיל יותר מחמולה אחת). שחיתות שברור הקשר ההפוך בינה לבין כל סיכוי לשגשוג כלכלי.

    אהבתי

    • לא יודע, הסהר הפורה עדיין די פורה באזורים שהיסטורית היו המוצלחים ביותר שלו – הפרת והחידקל, הנילוס, רצועת החוף, ואולי חלקים מתורכיה ואיראן שנכללים בו. נכון שיש תופעת מדבור מסוימת, אבל לא נראה לי שזה רלוונטי לנושא הנוכחי. הכוח שעמד מול הכיבוש הערבי היה בקונסטנטינופול, לא בפטרה ולא בעובדת.

      "התמוטטות", אגב, היה ספר מאוד מאכזב לטעמי. חגגתי כששמעתי שיצא עוד ספר של דאימונד אחרי שכל־כך אהבתי את הראשון, אבל בכלל לא השתכנעתי ממנו.

      אהבתי

      • א. הטיעון שחוזקה של אימפריה נשען בעיקר על מצבה של עיר הבירה שלה (קונסטנטיפול וסביבתה הקרובה) ומספר אזורים פוריים 'ו'נאות מדבר" (כמו האזור הצר שבין הפרת והחידקל), וכמעט ואינו מושפע ממצב רוב הפריפריות שעליהן האימפריה שולטת ומשגשוג נתיבי הסחר בתוכה וממנה (כמו הערים שצמחו על נתיבי המסחר של הנבטים) – הוא די בעייתי.

        גם המשפט "נכון שיש תופעת מדבור מסוימת …" – נתפס בעיני כלשון ההמעטה של המאה. ובודאי כשאנו מתייחסים למאה הנוכחית.
        אפילו קשה לנתח את כל הסיבות לפריצת מלחמות האזרחים (וה"אורחים") בעירק, סוריה ותימן, ואת הסיבות לגלי ההגירה המוסלמית ההמונות לאירופה מפקיסטן, מאפגניסטן ומשאר המזרח התיכון – כאשר מתעלמים מהשפעות המדבור על תושבי אזורים אלו.
        אם כי ברור שהתמוטטות אקולוגית אינה הסיבה היחידה, או אפילו הסיבה העיקרית, לבעיות האזור.

        ב. גם אני התאכזבתי מהספר 'התמוטטות', בודאי שלאור הציפיות גבוהות שעורר בי הספר המעולה 'רובים, חיידקים ופלדה'.

        למרות זאת, אני זוכרת ממנו לטובה שני דברים:

        1. הפרק על רואנדה ורציחות העם של בני ההוטו והטוטסי.
        כל הסיקור התקשורתי אליו נחשפתי עד קריאת הספר הסביר את המתרחש בשנאה אתנית עזה ורבת שנים בין ההוטו והטוטסי, שלובתה ע'י פוליטיקאים בכירים בכדי לבצר את שלטונם.
        רק לאחר קריאת הספר הבנתי שרואנדה הייתה שקועה עד צווארה במלכודת מלתוסיאנית אכזרית בשל גידול אוכלוסיה פראי, כך ששטח הקרקע החקלאית לנפש הלך והצטמצם במהירות, ורבים מתוכה היו על סף רעב. רק רצח שכניהם וגזל אדמתם יכל לספק להם תקווה לאכול לשובע. וזו גם הסיבה שבני הוטו רצחו באותה הזדמנות גם המון בני הוטו אחרים, וגם את הפיגמים שהיוו רק אחוז אחד מהאוכלוסייה ולא הייתה שום שנאה אתנית ברקע רציחתם. עובדות מאוד רלוונטיות שהתקשורת הבינ'ל לא הכירה / בחרה להתעלם מהן.
        .
        מכאן, היה לי קל מאוד לקבל את טענתך שהתקשורת הבינ'ל מתעלמת לפחות מחלק מהסיבות לרציחות ולגירוש של בני הרוהינגה ממיאנמאר, ומספקת לנו רק תמונה מאוד חלקית (ומכאן גם מעוותת) של המתרחש.

        2. הפרק האחרון (למיטב זכרוני) בספר, בו דן בשאלה כיצד חברות אנושיות תבוניות הורסות את עצמן על ידי קבלת החלטות הרות אסון, וניהול קטסטרופלי של משאבי הסביבה החיוניים ביותר שלהן.
        הוא התייחס לרשימה מאוד ארוכה של כשלי קבלת החלטות אנושיים.

        נזכרתי שאחד מההסברים החלופיים שנתן היה חוסר ידע של בני אותה תקופה לגבי התוצאות האפשריות של מעשיהם. הדוגמא שהביא הייתה שהאירופים הכניסו שועלים וארנבות למרחבי הטבע האוסטרליים, כיון שבני המאה ה 17 וה 18 לא ידעו לחזות את החורבן שיעוללו שני מינים פולשים אלו למערכת החי והצומח שבאוסטרליה.

        הוא סיים קטע זה בטיעון האופטימי שלפחות בימינו כולם מודעים לבעייה, יודעים שהחדרת מינים נוכריים לרוב מתגלית כהרסנית, בשל מגוון דרכים בלתי צפויות מראש. לפיכך בימנו כל תייר או תושב חוזר לאוסטרליה או לארה'ב נחקר בביקורת הגבולות האם הביא עמו צמחים, זרעים או בעלי חיים כלשהם, ואם כן – הם מוחרמים מיידית.
        טענה זו שלו, שלפחות בעייה זו היא רק נחלת ההיסטוריה, הועמדה בעיני בספק לאור נכונות מנהיגי האיחוד האירופי לקלוט מסות של "מינים נוכריים", שברור שקשה לחזות מראש את כל השפעותיהם העתידיות על החברה והתרבות האירופית.
        נראה לי שהמין האנושי (עדיין?) לא הצליח להכליל את בעיית "המינים הפולשים" מצמחים, זרעים ובעלי חיים אל בעיית מסות גדולות של אנשים מתרבויות נוכריות.

        אהבתי

  4. תודה על המאמר המענין. כמה נקודות למחשבה:
    1. היו לערבים כ- 1300 שנים להתגבר על ההשפעות הביזנטיות. אי אפשר לתרץ את בעיותיהם היום בהשפעה ביזנטית (כמאמר הקלישאה הפסיכולוגית: אחרי גיל 24 אי אפשר להאשים את ההורים בבעיותנו).
    2. כתבת שאינך מתייחס לפרסים. ההשפעה הפרסית היתה חשובה מאד באיסלאם המתגבש (ביחוד מימי בית עבאס משנת 750 ואילך). אי אפשר להתעלם מההשפעה הפרסית ולהאשים רק את הביזנטים בכל צרות הערבים.
    3. מדינות האסלאם בכלל והערבים בפרט לא אימצו את דגם המדינה המודרנית (כולל בין היתר מוסדות לאומיים ולא אישיים, אחריות הדדית בין המדינה לפרט, הגנה על זכויות פרט ועוד). החברות המוסלמיות והערביות לא מאורגנות לפני הדגם המודרני ולכן הן לא מספקות לבניהן סביבת חיים מודרנית. לדעתי זאת הסיבה העיקרית לנחשלותן יחסית למדינות אחרות בעולם ולכשלונן להתמודד עם אתגרי המודרנה. יש מדינות מוסלמיות שאינן ערביות (עם היסטוריה ו/או מוסדות חוץ ערביים) שהצליחו קצת יותר, הערבים לצערנו בתחתית הרשימה. יון לעומת זאת אימצה את דגם מדינת הלאום כבר במאה ה- 19 (לפחות תפיסתית, גם אם מעשית לא באופן מלא), הדגם הזה לא נכפה עליה ע"י האיחוד האירופאי, ולכן יחסית למדינות האיסלאם היא במצב טוב יותר.
    4. לענין ה"ערבים האמיתיים": ראשית אני ממליץ לקרוא את אבן חלדון, שכתב כבר במאה ה- 14 על ההבדלים בין יושבי העיר ליושבי המדבר. שנית, כל הערבים רואים עצמם כ"ערבים אמיתיים" והערבי ה"בדואי" הוא חלק מהזהות שלהם. שלישית, אני לא בטוח שהסעודים של היום הם "ערבים אמיתיים" יותר מערבים אחרים. מכל האמור בסעיף זה עולה שלמרות שיש מגון בתוך העולם הערבי, ולמרות שאחד ההבדלים הבולטים ביותר הוא בין העירוניים לאחרים, לא בטוח שהמסקנה נכונה, כלומר שניתן לחלץ מתוך הכלל הערבי איזשהם "ערבים אמיתיים" יותר מהאחרים.
    6. כיום הדת היא מרכיב חשוב מאד בזהות האישית של הפרט, ולא פעם גם בהתנהגות הקולקטיב (למשל כשמוסלמים מסוג מסוים נלחמים בכל שאר העולם). כיום אי אפשר לצרף נוצרים ומוסלמים על בסיס שכבת עומק של תרבות ביזנטית משותפת משוערת.
    7. האם יש פה נסיון לנקות את הערבים מאשמה במצבם? היסטורית, איני מתמצא מספיק בהיסטוריה ביזנטית ואיני יודע אם היא היתה כה איומה כפי שהצגת. לוגית, איני יודע אם הערבים היו שונים מאד לפני שפגשו בתרבות הביזנטית, אם הם לא הביאו אתם דבר למפגש ורק העתיקו את כל הרעות הביזנטיות, אם ללא המפגש עם הביזנטים היה מצבם כיום אחר לגמרי.
    עוד הערה כללית: "המזרח התיכון" הוא מונח אירופוצנטרי. הגיע הזמן שנתחיל לדבר על "דרום מערב אסיה". אנחנו חיים בדרום מערב אסיה.

    Liked by 2 אנשים

    • אני חלילה לא רוצה לנקות את הכיבוש הערבי מאשמה. הם בהחלט לא תרמו הרבה למצב. אני רק אומר שאולי האשמה שלהם היא בניצול החורבן ומניעת שיקומו, אבל לא החורבן עצמו. אני חותם על הניסוח שלך: "לא הביאו איתם דבר למפגש ורק העתיקו את כל הרעות הביזנטיות". כנראה גם הוסיפו כמה רעות משלהם, אבל עדיין לא הם אלה שהפכו אזור משגשג לנחשל.

      אהבתי

      • הי שי. אם הבנתי נכון, לטענתך הערבים ניצלו את החורבן הביזנטי ומנעו את שיקומו, אך לא הם שגרמו לחורבן ולא הם ש"הפכו אזור משגשג לנחשל". איני בטוח שהמלה "חורבן" מתאימה לביזנטים, אבל בעיקר אנא תשומת לבך למימד הזמן: התקופה הערבית נמשכה 1300 שנה אחרי התקופה הביזנטית. קשה לי לקבל שההשפעה הביזנטית נמשכה באופן עיקש כל כך על פני כל התקופה האיסלמית הארוכה.
        אני רוצה לחדד נקודה נוספת:
        אתה חוזר על חשיבות שכבת הבסיס הביזנטית על חשבון חשיבותם של גורמים אחרים.
        אני עדין חושב שהסיבה המרכזית לפיגור היחסי של העולם הערבי (והמוסלמי בכלל) הוא אי אימוץ דגם המדינה המודרנית, ולא שכבת עומק ביזנטית שממשיכה להשפיע עד היום.
        כל העולם כיום מאורגן במדינות, אך החברות הערביות וה"מדינות" הערביות אינן מאורגנות ואינן פועלות כמו מדינות אחרות. למרות שבמבט מבחוץ מדובר במסגרת חברתית עם אזרחים ומוסדות מדיניים, במבט מבפנים מדובר בסיפור אחר. בראש החברות הערביות עומדים מלכים או נשיאים (התואר לא משנה, ממילא זה לכל החיים, עד המוות או עד שיודחו). ה"מדינה" שייכת להם ולמקורביהם. שאר התושבים במדינה אינם אזרחים במובן המודרני: המדינה לא מתקיימת בשבילם, לא מייצגת את האינטרסים שלהם והם אינם מזדהים אתה. ה"הסכם החברתי" במדינות ערב הוא שהמדינה (כלומר העלית) דואגת לתושבים לתנאי קיום ברמה בסיסית, למשל דיור, תעסוקה, חינוך, ובתמורה התושבים לא מתערבים בניהול המדינה ומשאירים זאת לשליטים. כל עוד הכנסות הנפט היו גבוהות, ומספר התושבים קטן, ההסדר צלח. אבל בשנים האחרונות מחירי הנפט צנחו ובמקביל האוכלוסיה צמחה מאד. כשצריך לחלק פחות משאבים ליותר אנשים, הסדר הישן קרס (למשל סעודיה זקוקה למחיר של 100 דולר לחבית כדי לשמור על איזון תקציבי, מחירי הנפט ירדו בשפל ל-35 דולר לחבית, והאוכלוסיה צמחה מכ-6 מליון בשנות השבעים לכ-33 מליון כיום). במקביל לא התפתחו אפיקי הכנסה נוספים (למשל תעשיה, טכנולוגיה), וגם לא מוסדות ומסורות ליצירת שינוי מבני ולניתוב לחץ חברתי (למשל בחירות דמוקרטיות).
        טענתי היא שלערבים אין כלים להתמודד עם אתגרי המודרנה. הכלים המסורתיים אינם מספקים, ואת המודרנים הם לא אימצו. התוצאה: לערבים אין מדינה מודרנית, לא מסגרת מושגית מודרנית (תורות מדיניות, חברתיות, כלכליות מערביות) ולא יישום שלה (השתתפות עממית, כלכלה מסחרית טכנולוגית ועוד). לדעתי זאת הסיבה שהחברות הערביות לא מתפקדות בסטנדרט מודרני, ולכך ש"אזור משגשג [הפך] לנחשל". האזור "נחשל" ביחס לאזורים אחרים, שבהם חברות אימצו כלים מודרניים להתמודדות עם אתגרי המודרנה.
        בשולי הדברים, אי אפשר להאשים את המורשת הביזנטית בפיגור היחסי של חברות איסלמיות במקומות בהם האימפריה הביזנטית לא שלטה מעולם. האם הדבר משפיע על תאורית המורשת הביזנטית?
        בשולי שולי הדברים, אינני טוען שהכשל הערבי הוא תכונה מהותית של הערבים ושאינם יכולים להשתנות. חברות קדם מודרניות אחרות השתנו נוכח אתגר המודרנה (למשל האירופים, למשל היפנים, למשל היהודים). עם זאת, אולי יש משהו בארגז הכלים של הערבים, והמוסלמים בכלל, שמפריע להם לאמץ את המודרנה ו"להתקע" ברמה נחשלת. לאור כל מה שנאמר בכל התגובות, כנראה שה"משהו" הזה אינו המורשת הביזנטית, לפחות לא בעיקרו.
        אשמח לקרוא את תגובתך לטענתי.

        Liked by 1 person

      • נראה לי שאתה מחפש הסברים ללמה דרום־מערב אסיה תחת שלטון ערבי ומוסלמי לא הפך למדינות לאום מודרניות ומתקדמות, ולדעתי אין באמת צורך לחפש הסבר – רוב העולם לא הפך למדינות כאלה. אפריקה וחלקים נרחבים מאסיה הלא־ערבית (ובמקרים מסוימים הלא־מוסלמית) לא כוללים מדינות כאלה, ורבות מהמדינות שכן מתנהגות ככה עשו את זה תחת כיבוש אירופאי. אי־אימוץ הדגם הזה הוא לא תופעה מיוחדת, אימוצו הוא תופעה מיוחדת; כמו במקרים רבים בחיים, גם בניהול מדינה יש מעט דרכים להצליח והרבה דרכים להיכשל.

        הנקודה שלי מורכבת משני חלקים: קודם כל, השוואת נחשלות דרום־מערב אסיה לא לעולם המודרני, אלא לדרום־מערב אסיה המוקדמת יותר, שהייתה מתקדמת יחסית לשאר העולם. הצבעתי על־כך שבתקופה הערבית המצב מהבחינה הזאת אולי לא היה שונה משמעותית מהמצב בתקופה הביזנטית, אבל המצב בתקופה הביזנטית היה אולי שונה מהמצב שלפניו.
        החלק השני הוא העובדה שיש הבדלים משמעותיים בין החברה הערבית באזור הסהר הפורה לבין החברה הערבית בחצי האי ערב, ודמיון בין זו של הסהר הפורה לבין אזורים אחרים שהיו תחת שלטון האימפריה הביזנטית. אני לא אומר שכל כישלון בעולם הוא תוצאה של שלטון ביזנטי; בחברה המלאית או הבנגלית יש חסרונות משלהן שהופכות את המדינות שלהן לכושלות. וכך גם לחברה הערבית; כמובן שלא הכחשתי שערביי המפרץ חיים במדינות כושלות, רק אמרתי שהן כושלות מסיבה שונה ובאופן שונה ממדינות הסהר הפורה.

        איך נמשכה המורשת הביזנטית לאורך כל־כך הרבה שנים זו שאלה טובה; הייתי אומר שאולי יש הבדל בין כיבושים שונים במידת ניסיונם להשפיע על התרבות. אצל היוונים, החל מאלכסנדר מוקדון, יִיווּן התרבות המקומית היה אחת מהמטרות החשובות שלהם; את זה אנחנו מכירים היטב מספרי ההיסטוריה שלנו. יכול להיות שזו הסיבה שהתרבות הביזנטית חדרה עמוק, בזמן שהכיבוש הערבי העדיף להסתפק באימוץ הדת והשפה, ופרט לזה נתן לנכבשים בגדול לנהל את עניניהם בעצמם. אבל זו רק השערה פרועה, כמו כל הרשומה הזאת (אני מקווה שהובן מדבריי שהרשומה הזאת היא סוג של מחשבה בקול רם, אני לא מנסה לטעון פה שגיליתי עובדה היסטורית מובהקת).

        אהבתי

  5. נו וואחד בלגן, צריך את אל רום פה לעשות סדר

    בעבר כולם היו אלימים ובורים, זה הכל יחסי. אלא שהמערב אירופאים התקדמו ואלימות אצלם זה אמצעי אחרון. יתכן שמלחמות העולם אחראיות, ויתכן שהשליטה של ממלכה אותומנית נכשלת באיזור השפיעה. אתה לא יכול לומר פעם הם היו מתקדמים אז למה עכשיו לא. הם דרכו במקום כשאחרים רצו קדימה. אתה באותה מידה אומר מדוע המערב התפתח והאיזור נשאר תקוע. זו קללת העותומנים.
    מה הקשר של הביזטנים לנושא? הביזנטים התמוטטו בעיקר מכיון שמסעות הצלב שעברו דרכם החלישו אותם. להגיד שהעמים סביב העדיפו את המוסלמים על הביזנטים כי היה כדאי להם זו שליפה מהמותן. להסיק מזה שהם כנראה היו גרועים מהמוסלמים נשמע לא משכנע. כנראה התבסמת מהלהט של לורנס איש ערב. בגללו צ'רצ'יל השאיר את עבר הירדן בידי הסעודים.
    ליוון היו במאה הקודמת כ7 הפיכות צבאיות וכמדומני הן לא היו אלימות מאד לא אופיני לשכונה שלנו. להסיק מהיוני הקדום ליוני של ימנו זה הזוי. למה שלא תשווה באותה תנופה את הפוליטיקה של הורדוס לזו של נתניהו? גם הפלישטים המקוריים היו גרעין יוני שהגיע מכריתים להתישב בחצר שלנו מה ניתן להסיק מזה לימנו? כלום.
    תוכנית האמרויות של קידר נועדה לחזק מרכזים טבעיים, הרי רוב החמולות מקורן בכפרים החל מתקופת השלטון המצרי בארץ, ושמרו על עצמאות פוליטית מסויימת. הוא מציע לנצל את העניין המקומי שלהן להשאר עם שכמותם והאינטרס שלהן והסלידה שלהם מהבני דודים. הם ממדינות שונות ורקע שונה, כמו הספרדים והאשכנזים. לא צריך מפה לקפוץ לקהילות יווניות, כולם מעדיפים את עניי עירם. כולם שונאים את מי ששונה מהם, אין חדש תחת השמש.
    כרגיל אני אף פעם לא מבין מה אתה רוצה להעביר.

    אהבתי

  6. עוד נקודה,
    שי שפירא כתב: " … התשובה המתבקשת, בטח מנקודת מבט יהודית־ישראלית בתחילת המאה העשרים ואחת, תהיה להאשים את האיסלאם והכיבוש הערבי …"

    לעיתים התשובה המתבקשת היא גם תשובה נכונה.

    אם נתייחס לנעשה בתוך ישראל כמיקרוקוסמוס או כמעבדת למידה – הערבים נוצרים מאוד בולטים בכל מדדי ההתקדמות האנושית. הם מאופיינים במספר ילדים נמוך לאישה, וברמת גבוהות ביותר של השכלה ושל ההכנסה. למעשה מדדי הנוצרים הישראלים משתווים ואפילו גבוהים יותרהמאלו של היהודים הישראליים.
    לאחרונה גם המגזר הדרוזי מצטרף בצעדי ענק לעולם המודרני. תיכון בית ז'אן (הדרוזי) נמצא כבר מספר שנים בראש התיכונים בישראל באחוז הזכאים לבגרות – למרות רמת הנשרה אפסית. ומספר תיכונים דרוזים אחרים נמצאים לא הרחק מאוד אחריו.
    ומי בסוף הטור? הבדווים, ובמקום רק מעט טוב יותר – הערבים המוסלמים.

    ***

    אחד ההסברים לפיגור שהלך וגדל בין האימפריה העותמנית לבין אימפריות אירופיות בנות זמנה, היה הפיגור באימוץ מכונות הדפוס של רוטנברג. מכונה ששינתה דרמטית את רמת האוריינות / האנלפבתיות בכל מדינה שאימצה את מכונות הדפוס, כיון שהמכונות הוזילו בצורה דרמטית את עלות החומרים המודפסים כך שהפכו לזמינים כמעט לכל כיס.
    "חכמי" הדת המוסלמים באיסטנבול התנגדו להכנסת מכונות דפוס לאימפריה העותמנית בשל חששם שגם כתבי קודש מוסלמיים יודפסו במחיר נמוך ויושלכו לבסוף אשפה. חילול קודש פוטנציאלי, שבכדי למנעו הם היו מוכנים לשלם את מחיר השארת רוב האוכלוסייה אנלפבתית.
    לכך מתווסף הכתב הערבי, הקשה יחסית ללמידה, והפער הגדול בין הערבית המדוברת לבין הערבית הספרותית. אך ברור שאימפריה שאוכלוסייתה הצטרפה למהפכת ההשכלה באיחור רב כל כך – תהפוך למפגרת אחרי המדינות שאוכלוסייתן משכילה יותר.

    לא ניתן לטעון שמדובר רק בנחלת העבר. עדות לכך הוא המספר הנמוך להדהים של כל ספרי ילדים המודפסים בשנה בכל העולם הערבי בהשוואה למספר ספרי הילדים המודפסים בעברית, בהולנדית בדנית וכו'. כלומר עבור אוכלוסיות קטנות בעשרות מונים ממספר דוברי הערבית בעולם.

    Liked by 1 person

  7. רק עכשיו הגעתי לקרוא את הפוסט ,
    בקשר ל"
    החורבן שכיום היסטוריונים מכנים "האימפריה הביזנטית", ובזמנו נקרא "האימפריה הרומית" אבל היה רחוק מהאימפריה של אדריאנוס ומרכוס אורליוס בערך כמו שמצרים של היום רחוקה ממצרים של רעמסס השני.

    כל מקור שנתקלתי בו עד עכשיו מצייר את אותה התמונה של האימפריה הביזנטית: תמונה של אימפריה חלשה, מושחתת ורקובה, שתפסה טרמפ על כיבושי קודמיה, אבל לא הציעה שום דבר משל עצמה, חוץ מהדת הדכאנית והמפוצלת שלה. וזוהי האימפריה ששלטה ברוב המזרח התיכון ערב עליית האיסלאם"

    אני לא מומחה לאימפריה הביזנטית אבל כמה נקודות מידע כללי (שאחכ אקח לי את הזמן לבדוק יותר לעומק ואולי אחזור):
    זו איפריה של אלף שנה !מ395 עד 1453. זה יותר זמן מההיסוריה של רומא
    המערבית לפני הפיצול(בלי תקופת המלכים 509 לפני הספירה אם אני נכון עד 476 לספירה. כשרומא נהייתה פקטור רציני רק בסוף המאה השלישית לפני הספירה). הפאונטה שלסכם תקופה כל כך ארוכה בכמה משפטים לא נשמע לי רציני(ותשאל את אורי שאני מומחה בחוסר רצינות). התקופה הביזנטית במזרח התיכון בלי אסיה הקטנה היא מ395 עד כיבושי האיסלם בערך 650-670 לספירה. האיסלם כבש את כל אגן ים התיכון בפחות ממאה שנה. ב530 עד 570 (מזכרון) היה הקיסר יוסטיניאוס שבנה את האיה סופיה(לא זוכר מה קראו לה בזמנו) בקונסטנטינופוליס שהיא בהחלט המשך ראוי לפנתיאון ושאר הארכטקטורות של אדריאנוס ברומא.
    ביקרת באיה סופיה? הוא גם כבש בחזרה חלקים גדולים ממה שהיה האימפריה המערבית ובהחלט היה שגשוג רב בתקופתו. אז אם יש לך מקורות אחרים לתקופה זו אשמח לראות.
    לגבי 80 השנים מאז מותו ועד האיסלם אני זוכר שהיו נסיגות ממרבית השטחים שהוא כבש במערב וגם סכסוכים עם הפרסים שהאיסלם ניצל לטובתו. עדיין אבל היה סחר גדול עם איזורים במערב שלא היו תחת שליטה ביזנטית. הסחר כמעט פסק לחלוטין עם התקופה האיסלמית בה היה טרור כלכלי ולמעשה אירופה נותקה מצפון אפריקה כליל…. וגם בים התיכון פחת מאד המחסר בין איזורים באירופה עצמם בגלל אותו טרור\גיהד כלכלי של שודדי ים איסלמים. אם היה אפשר לשלוח סחורות מקונסטנינופל לאוסטיה (הנמל של רומא) נאמר תוך שבוע אז דרך היבשה זה לוקח הרבה יותר זמן… שלא לדבר על מסחר עם צפון אפריקה. …
    מה שמזכיר לי – יש ספר שנקרא משהו כמו – "כלכלת אירופה 300-900" והוא נחשב למעין "עליתן ונפילתם" של התקופה הנוכחית והוא מדבר על זה ועל ממצאים ארכיאולים ימיים שמוצאים הרבה פחות בתקופה האיסלמית….
    קראתי בזמנו על הספר אבל התעצלתי כנראה לקרוא. אם יהיה לך זמן ו\או חשק נראה לי שפוסט בעניין יעשה שירות לבלוגוספירה חובבת ההיסטוריה הישראלית.
    זהו בנתיים.

    Liked by 1 person

  8. אהה, ושלא אשכח….
    יתכן שכל הרנסאנס הוא גם תוצאה של האליטות היווניות רומיות שברחו לנסיכויות באיטליה לאחר כיבוש קונסטנטינופול והעבירו איתם גם את המלומדים הידע והתרבות הביזנטית העתיקה.

    אהבתי

  9. בוקר טוב. נזכרתי בעוד ידע אנקדוטלי: מוסקבה קוראת לעצמה רומא השלישית. היא ראתה עצמה ממשיכתה של קונסטנטינופל.
    הכתב הקרילי ,הרבה שמות הרוסים מגיעים משמות של קיסרים ביזנטים.
    כנראה שהיה לביזנטיון לא מעט להציע ולהשפיע
    https://study.com/academy/lesson/impact-of-byzantine-culture-on-russia-eastern-europe.html

    אהבתי

    • הפרק הפתוח לקוראים חופשיים אכן מעניין.

      העתקתי ממנו את הקטע על ההשפעה הביזנטית על מבנה השלטון.

      נראה לי שהוא תורם משמעותית להבנת שלטונו של הצאר / ראש המאפייה הרוסית פוטין, ולסיבות בגללן רוסייה נסוגה מניצני הדמוקרטיה של תקופת ילצין. שיטת ממשל דמוקרטית אינה מתאימה ואפילו סותרת את ההשפעות הביזנטיות.
      כלומר, הרוסים (ולא הערבים) הם הביזנטים החדשים.

      ___________________________________________________

      with the adoption of the Orthodox faith, Russia and other nations opened themselves to Byzantine influence. Many rulers began to adopt Byzantine ceremonies at their courts and took the title of Czar, which was a Slavic translation of the Byzantine title 'Caesar.' Rulers would have been drawn to the Byzantine form of government because of the rich and lavish ceremonies that went along with it, that would increase the rulers prestige. They would have also been attracted to the Byzantine concept of the Emperor who ruled with immense power over a centralized state. Many rulers also began to issue codes of law based on the Byzantine codes. For instance, Yaroslav, a Russian ruler, is remembered for issuing a Law Code so that his entire realm was ruled by the same laws. With a law code, there was also a need to make sure that it was applied fairly throughout the realm. Because of this, rulers would often create a court system based on the one present in Byzantium. These courts were important because they not only replaced a system of clan-based justice and vendettas but also because they allowed a ruler to extend his power throughout the entire realm, increasing his authority and prestige in the process

      Liked by 1 person

      • הנה – המצאה טכנולוגית משל עצמם ובדיוק בזמן לעצור את הפלישה הערבית.

        https://en.m.wikipedia.org/wiki/Greek_fire

        Greek fire was an incendiary weapon used by the Eastern Roman (Byzantine) Empire that was first developed c. 672. The Byzantines typically used it in naval battles to great effect, as it could continue burning while floating on water. It provided a technological advantage and was responsible for many key Byzantine military victories, most notably the salvation of Constantinople from two Arab sieges, thus securing the Empire's survival.

        אהבתי

  10. קטע מביקורת ספר עיון של אלנבלום הטוען ששינויי אקלים (גלי קור חריגים באירופה ובצורות במזרח הים התיכון וצפון אפריקה), ששיאם היה באמצע המאה ה 11, הביא לטלטלות פוליטיות קשות, שקיעת אימפריות וגלי נדידות עמים.
    כולל סגירת הישיבות בסורא ופומפדיתא והעתקת המרכז הדתי תרבותי של העם היהודי מבגדד לספרד.

    לטענתו המשתנה המנבא הקריטי לתהפוכות פוליטיות הוא מחירי המזון (המושפעים קשות מתנודות אקלימיות). המוני אנשים רעבים ימוטטו אפילו את האימפריות החזקות ביותר.

    https://www.haaretz.co.il/news/science/1.1832081

    _______________________

    " … הסלג'וקים, שבטים של רועי בהמות טורקמנים, שבמאה ה-11 נדדו אל אזור המזרח התיכון והשתלטו על אזורים נרחבים באימפריה האיסלאמית וגם על בגדאד. מאוחר יותר הביסו הסלג'וקים את האימפריה הביזנטית והשתלטו על אסיה הקטנה. אלנבלום מצטט מקורות כתובים המעידים כי השבטים הטורקמניים נאלצו לנדוד דרומה בשל גלי הקור העזים שפקדו את אזורי המחיה שלהם. בקור הקשה קפאו עדריהם והם יצאו לחפש אזורים אחרים שמהם יוכלו להוציא את לחמם.

    אלנבלום מציין שהאירועים האקלימיים – הבצורות הקשות בפלסטינה ובעמק הנילוס וגלי הקור בצפון – הגיעו לשיא בשנות ה-50 של המאה ה-11. באותו עשור פגעו גלי הקור והבצורת בד בבד בכל האגן המזרחי של הים התיכון. "כל האזור, מבגדאד ועד קונסטנטינופול, התמלא נוודים, שחלקם נדדו למרחק של 2,000-1,500 קילומטר. לאורך כל הדרך הם חיפשו מזון, התנהגותם נעשתה אלימה יותר ויותר, הם כבשו ובזזו כל מה שנקרה בדרכם וגרמו לקריסה תרבותית", הוא אומר.

    גם האימפריה הביזנטית התמודדה באותה עת עם פלישה של שבטים ממוצא טורקמני, הפצ'נגים והאוזסים. שבטים אלה באו לאזור מכיוון אוקראינה (ערבות הדנייפר) דרך הבלקן. לדברי אלנבלום, גם שבטים אלה ירדו דרומה בעקבות סדרה של חורפים קשים. "היה היסטוריון שכתב שהקריסה המוניטרית של ביזנטיון – ששער המטבע שלה ירד ב-27 אחוז בין 1052 ל-1057 – היתה בגלל המאבק הבלתי פוסק בפצ'נגים שתבע השקעות רבות בצבא", אומר אלנבלום. "אבל הפצ'נגים חצו בדרכם את הדנובה הקפואה. ככל הידוע, הפעם הקודמת שהדנובה קפאה היתה במאה החמישית, בזמן הפלישה של ההונים. והנה, במאה ה-11, רועי בהמות שנדחקים בשל הקור חוצים את הדנובה ומביסים את הצבא הביזנטי, שהיה באותה עת הצבא הסדיר היחיד בעולם המערבי".

    בשנים 1080-1045 הביאה פלישת הנוודים שחדרו לאימפריה הביזנטית מהצפון לצמצום שטחה לעשירית מהשטח שהיה בידיה עד אז. השבטים הנודדים כבשו שטחים נרחבים בבלקן ובאסיה הקטנה, "שלא חזרו לעולם להיות חלק מן האימפריה הביזנטית", לדברי אלנבלום. חולשתה הגוברת והולכת של האימפריה וחוסר יכולתה לממן את המאבק הבלתי פוסק נגד הנוודים ניכרו גם בחזיתות אחרות. ב-1052 הצליחה קבוצה של שכירי חרב נורמנים ("חצי פיראטים, חצי הרפתקנים") להשתלט על האזור הפורה של דרום איטליה שהיה בשליטת ביזנטיון. בשנות ה-80 הם איימו על קונסטנטינופול עצמה, בירת הנצרות המזרחית, והשתלטו על חלקים מיוון ומהבלקן … "

    אהבתי

  11. התוכנית לבלימת האפרטהייד

    לא לזהות היהודית או הציונית אני דואג, אלא למשהו חשוב בהרבה: לאנושיות שלנו ושל הפלסטינים היושבים בתוכנו. קווים למחשבה על תוכנית שתבלום את תהליך האפרטהייד בשטחים הכבושים, ואולי אף תסיגו לאחור. חלק שני

    16.04.2018 17:28 עודכן ב: 21.04.2018 07:19
    א. ב. יהושע התראות במייל
    שמור 164תגובות486שתף בפייסבוק
    מול השיוט (לא הגלות) של העם היהודי בתוך מולדות של עמים זרים, והימנעותו העיקשת מחזרה למולדת, שנהפכה בתודעה לארץ קודש וירטואלית רבת־תביעות ותנאים, עומדת הבעייתיות במרכיב המולדת בזהות הפלסטינית, המקשה ומסבכת מצדה את פתרון שתי המדינות, בעיקר דרך בעיית הפליטים של מלחמת 48'.

    אינני יכול להתיימר להיות בקי ברזי הלאומיות הפלסטינית, אולם עיון בצמיחתה מאפשר לתאר את התהליך כדלקמן: האימפריה העותמאנית שלטה במזרח התיכון במשך יותר מ–400 שנה, תקופה ארוכה ומכבידה מאין כמוה. כיוון שהאימפריה הזאת היתה במהותה מוסלמית, והערבים שבתוכה משתייכים בתודעתם לאומה אחת בעלת לשון אחידה (על אף עושר הניבים השונים שבתוכה), הרי מטבע הדברים שלא יכלה להתפתח ולהתבסס לאומיות טריטוריאלית ייחודית בגבולות ברורים ומוגדרים. אבל עם התפוררות האימפריה עקב תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, והתכנסותה בגבולות אתניים ברורים יותר, החלו אט־אט להתגבש המדינות הערביות במזרח התיכון, בחסותן ובעידודן של המעצמות הקולוניאליות בריטניה וצרפת. כך החלו להתפתח הזהויות הלאומית של עיראק, סוריה, לבנון, הממלכה ההאשמית, סעודיה ותימן. אולם בארץ ישראל־פלסטין נתקעה התפתחותה של הלאומיות הפלסטינית במחסום כפול — הן בגלל השלטון הצבאי והמינהלי של בריטניה, שאמורה היתה לערוב למימוש המנדט של הצהרת בלפור, והן בגלל כניסה הולכת וגוברת של יהודים לתוך הטריטוריה של ארץ ישראל.

    במקום ממשל לאומי עצמאי, שאותו החלו עיראקים, סורים, ולבנונים לפתח בהדרגה במדינותיהם העצמאיות, נשארו הפלסטינים ברמה של שלטון עצמי מוגבל ביותר, שנוהל במסגרת חמולות ונכבדי הכפרים, ללא סמכות אכיפה ממשית. גם ההנהגה הפוליטית — בראשות הוועד הערבי העליון, ובראשו המופתי — היתה חסרה לגיטימיות ממשית בקרב הפלסטינים, מה עוד שהיו בהם גם פלסטינים נוצרים ודרוזים.

    >> החלק הראשון: הגיעה העת להיפרד מחזון שתי המדינות

    מטבע הדברים שכאשר הממשל הלאומי המרכזי חלוש ומוגבל, ואין לו גם מסורת של סמכות לאומית ממשית שהתקיימה בעבר, היחידות הקטנות יותר של כפרים ומשפחות הן שמרכזות את מוקדי הזהות הלאומית, ומתמעטת ונחלשת התודעה הלאומית שמזהה שייכות אל המולדת כולה. מה עוד שלאחר 48' פוצל העם הפלסטיני לפחות בין חמש מדינות: ישראל, ירדן, מצרים, לבנון וסוריה.

    עם עזיבת הבריטים היה המבנה החמולתי הכפרי בין הגורמים שהכשילו את הפלסטינים במלחמתם עם היהודים, שנאבקו על נפשם כשגבם אל הים. אף על פי שמספר הפלסטינים היה כפול ממספר היהודים ובנוסף זרמה אליהם עזרה צבאית מארצות ערב, לא רק שהם לא הצליחו לחסל את המדינה היהודית הצעירה בעודה באיבה, אלא שהם גם נאלצו לאבד חלק מן השטח שנועד להם על פי תוכנית החלוקה של האו"ם. נאמנותם הבסיסית של הפלסטינים היתה לכפר ולבית, ולא למולדת במובנה הרחב.

    עם עזיבת הבריטים היה המבנה החמולתי הכפרי בין הגורמים שהכשילו את הפלסטינים במלחמתם עם היהודים, שנאבקו על נפשם כשגבם אל הים. לא רק שהם לא הצליחו לחסל את המדינה היהודית הצעירה, אלא שהם איבדו חלק מן השטח שנועד להם על פי תוכנית החלוקה של האו"ם

    בספרו האחרון והמצוין של דני רובינשטיין, "זה הם או אנחנו" שבמרכזו תיאור הקרבות המרים על הקסטל, בדרך לירושלים, מופיעה אפיזודה מאלפת המבטאת היטב את הקשר לכפר ולבית, שגובר על האינטרס הלאומי. בהתקפה של כוחות הפלמ"ח על הקסטל, התקפה שהשתבשה בחלקה, תעה בלילה עבד אל־קאדר אל־חוסייני, המפקד המהולל והנערץ של הפלסטינים, בין העמדות, ונהרג באש הישראלים שלא הבינו תחילה במי פגעו והשאירו את גופתו במקום נפילתה. הפלסטינים חשבו שמפקדם הנערץ רק נפצע ונשבה בידי הישראלים, ולכן מיהרו להזעיק עזרה מן הכפרים שבסביבה כדי לחלץ אותו. אלף לוחמים נענו מיד לקריאה, כבשו את הכפר והמצודה מחדש והסבו אבידות קשות ביותר לכוחות הישראליים. גופתו של אל־חוסייני אותרה ונלקחה להלוויה מפוארת בירושלים, והלוחמים הפלסטינים שנשארו בכפר ששוחרר מחדש קיבלו פקודה שלא לעזוב את הקסטל עד אשר יבואו לוחמים אחרים להחליף אותם. והנה, אותם לוחמים כפריים שכבשו בעמל רב את המשלט החשוב הזה שקבע את גורל המצור על ירושלים, לא נשמעו לפקודה שניתנה להם וחזרו לאחר כמה שעות לכפריהם ולבתיהם שהיו במרחק קילומטרים ספורים מהקסטל. בדיעבד הם מסרו את המקום ללא קרב לאויביהם. נאמנותם ומשיכתם לכפריהם גברה על הזהות הלאומית הכוללת. סיפורים דומים מתארים לוחמים פלסטינים מהכפרים בנפת שכם שבאו לעזור לאחיהם ביפו, אבל בערב היו שבים לבתיהם ובבוקר, כשהיו חוזרים להמשיך בלחימה, אין פלא שגילו שהעמדות שננטשו בלילה כבר נכבשו על ידי היהודים.

    עד היום, כותב דני רובינשטיין, 70 שנה לאחר מלחמת 48', ממיינים הפלסטינים את עצמם בסמטאות מחנות הפליטים על פי מוצאם הכפרי, שהוא עדיין לב הזהות. והרי הפלסטינים שמאכלסים את מחנות הפליטים בגדה המערבית וברצועת עזה אינם בעצם פליטים אלא עקורים בלבד מבתיהם, שעדיין חיים במולדתם. כשם שהישראלים, אמנם לא רבים, שנאלצו במלחמת 48' על ידי הפלסטינים לעזוב את בתיהם בגוש עציון, עטרות, נוה יעקב, בית הערבה והעיר העתיקה, מעולם לא החשיבו את עצמם כפליטים אלא כעקורים בלבד, שנשארו במולדת והשתלבו מיד במקומות אחרים. אפילו הפלסטינים שעזבו או גורשו במלחמת 48' אל מחוץ לפלסטין, ללבנון, לירדן או לסוריה ומצרים, יכלו, לפחות תיאורטית, לחזור לאותם חלקים במולדת הפלסטינית שנשלטו במשך 19 השנים שלאחר מכן בידי ירדן ומצרים. רק ב–67', לאחר מלחמת ששת הימים וכאשר ישראל סגרה בפניהם סופית את הגבול, הם הפכו לפליטים ממש.

    ההתעקשות לראות בבית או בכפר את המקור הראשוני והבלעדי כמעט של הזהות הלאומית — דרך "הזכות האישית" של הפליט לשוב לביתו המקורי — מחריפה ומקבעת את הסכסוך. מה עוד שארגון האומות המאוחדות באמצעות אונר"א (אולי בגלל אשמה נסתרת על תוכנית החלוקה), העניק לפליטים הפלסטינים מעמד של פליטות גם לצאצאיהם, אפילו עד דור חמישי. נכון, רשאי פלסטיני לייחל לרגע שבו תיהרס מדינת ישראל, והוא יוכל לחזור לכפר או לבית של אבות אבותיו, כשם שעקורי (ולא פליטי) גוש קטיף יכולים לחלום על הרגע שרצועת עזה תיכבש מחדש והם יוכלו לבנות מחדש את בתיהם שנהרסו בידי הצבא הישראלי. אולם השאלה היא — מה בינתיים? עד שישראל תיחרב, עד שבית המקדש ייבנה על חורבות מסגד אל־אקצא, עד שאוניברסיטת תל אביב תימחק מעל פני האדמה וכפרי שייח מוניס יחזרו לעמוד על תִלם או עד שהפלסטינים בשומרון יהגרו לכוויית כדי שאפשר יהיה למתנחלי שומרון למצוא את חורבות המזבח הקדום של בית אל. הזיות משונות והרסניות כאלו הן לא בשליטת ישראל ולא בשליטת הרשויות הפלסטיניות, אבל על המעשים אמורה להיות לכולנו שליטה. העובדה ש–70 שנה יושבים פליטים במחנות קשים ועלובים בעזה, שהיא בכל זאת חלק מהמולדת הפלסטינית, ומתעקשים לדון את עצמם לחרפת חיי פליטות במרחק של 10–20 קילומטר בלבד מבתיהם המקוריים באשדוד או באשקלון שמהם ברחו או גורשו, הופכת את המפתחות החלודים של הבתים האבודים לסמלי יסוד ללאומיות הפלסטינית, שצריכה מצדה להתעמת עם לאומיות יהודית; זו, שאחרי 2,000 שנות שיוט בעולם נאחזה בערגה תנ"כית, ושלא די לה ב–78% של פלסטין שכבר נקבעו והוכרו כמדינת ישראל לאחר מלחמת העצמאות, אלא היתה חייבת לכרסם גם ב–22% הנותרים, הגדה המערבית ורצועת עזה, שנותרו בידי הפלסטינים. צירוף שני הפגמים המהותיים האלו, שמתבטא בחדירה המזלזלת לזהות הפלסטינים בהתנחלויות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, כנגד העיקרון הפלסטיני הקדוש של שיבת הפליטים לבתיהם בישראל, הופך את הפשרה והפיוס לכל כך קשים. והאכזריות והאבסורדיות של שני הצדדים מתבהרות היטב במעשה ההתיישבות הישראלית ברצועת עזה, שלא במקרה הסתיימה בתבוסה ישראלית מוחלטת ובמענה אבסורדי והרסני של המנצחים, שבמקום לבנות ולשקם את הרצועה שהשתחררה מהכיבוש האכזרי החלו לשגר טילים ולחפור מנהרות.

    הדמוגרפיה שהתהפכה
    נשיא מצרים אנואר סאדאת כתב בזיכרונותיו שההחלטה לפתוח במלחמת יום הכיפורים גמלה בלבו כאשר החלה ישראל ליישב אזרחים בסיני, במה שקרוי פתחת רפיח או חבל ימית, שאמור היה לשמש כמין חיץ אזרחי (מופרך לגמרי) בין סיני לבין רצועת עזה. הפקעה של טריטוריה לאומית לשם יישוב של אזרחים זרים היא כמובן הפגיעה העמוקה ביותר בריבונות הלאומית, ולכן ברור היה שהתגובה הלגיטימית לכך יכולה להיות רק במלחמה. את ההחלטה על יישוב פתחת רפיח קיבלה ב–1972 מזכירות מפלגת העבודה במה שידוע כ"מסמך גלילי", שאושר פה אחד על ידי שרים, חברי כנסת ואחרים, ביניהם סוציאליסטים מובהקים, חברי מושבים וקיבוצים. האדם היחיד שיצא נגד ההחלטה היה מזכיר מפלגת העבודה לשעבר, לובה אליאב, בנאומו המפורסם "על פרגולים ועקרבים". ואכן את ה"פרגולים והעקרבים" הביא לאחר עשר שנים שר הביטחון, אריאל שרון, שביצע את ההריסה והפינוי של חבל ימית למען הסכם השלום עם מצרים שנחתם עם ממשלת הליכוד.

    אמנם כאשר מפלגת העבודה העבירה את השלטון לליכוד ב–1977 היו רק כ–3,000 מתנחלים ברחבי השטחים שנכבשו ב–1967, לעומת יותר מחצי מיליון ישראלים שגרים כיום בירושלים המזרחית ובהתנחלויות של יהודה ושומרון. אולם את הלגיטימיות המוסרית והמדינית להתנחלויות העניקה תנועת העבודה, אם כי היתה זו לגיטימיות מלווה בעיקרון ערמומי של "התיישבות רק באזורים שאינם צפופים בערבים". בפתחת רפיח קל היה ליישם את העיקרון הזה, כי 10,000 הבדואים שחיו שם פונו בכוח מבתיהם, יבולם נעקר ושדותיהם הפכו לשטח בנייה ליישובים הישראליים החדשים, שכבר לא הוקמו בשטח "צפוף בערבים". אבל ברצועת עזה, שם החלה ההתיישבות של יישובי גוש קטיף (אף היא בהחלטת מפלגת העבודה) קשה היה יותר לקיים את העיקרון המתחסד של התיישבות לא במקומות "צפופים בערבים", ולפיכך כשהגיע הליכוד לשלטון, ובמיוחד החלק הפעיל הדתי־הלאומי שבתוכו, בוטל העיקרון של איסור התנחלות במקומות "צפופים בערבים". הרי במשך 2,000 שנה, אמרו אנשי גוש אמונים, היהודים התגוררו במקומות שהיו רק "צפופים בגויים", ולא איבדו את יהודיותם. אז למה דווקא בארץ ישראל הם יימנעו מהמקומות ה"צפופים" האלה כאשר צה"ל מסוכך ושומר עליהם מפני ה"צפיפות".

    אלא שה"צפיפות" הלכה וגברה. כאשר שאלתי את עזריה אלון, איש הטבע המופלא מבית השיטה, מדוע חתם בשעתו על הכרוז של אנשי הרוח למען ארץ ישראל השלמה, הוא טען שבגמר מלחמת העצמאות היו בגדה המערבית 800 אלף פלסטינים, וברצועת עזה 400 אלף. והנה, אותם מספרים, לטענתו, נמצאו גם ב–1967. לכן הוא חשב שכאשר תגיע העלייה הגדולה בעקבות מלחמת ששת הימים, תהיה יכולת יהודית לקזז את המספרים הללו ולאפשר לישראל לספח את הפלסטינים כפי שנעשה ב–48'. אבל, הוסיף, בעקבות שיפור עצום במצב התברואה הולכים הפלסטינים ומתרבים, והיהודים לא מצליחים לקזז אותם במספרם. לכן, אמר, הוא ויתר על חזון ארץ ישראל השלמה.

    איור: מרינה גרצ'אניק
    איור: מרינה גרצ'אניק
    אבל לא כל אלה שחתמו על אותו כרוז, ובהם החשובים והעמוקים באנשי הרוח של אותה תקופה, חזרו בהם כמו עזריה אלון. הנה למשל הסופר חיים הזז, שהבין, כמחברם של "הדרשה" ו"בקץ הימים", שגם לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים לא ימהרו היהודים להגיע לארץ ישראל והציע טרנספר של ערביי ארץ ישראל למדינות השכנות ואף כינה את המעשה בתואר החביב על היהודים — תיקון עולם. גם ש"י עגנון קבע שהערבים בארץ ישראל נבחרו על ידי הקדוש ברוך הוא כשומרים על הארץ, עד שהיהודים יחליטו להגיע אליה מבוצ'אץ' וממקומות נוספים ("מעצמי אל עצמי", עמ' 413). אם כי עגנון לא ציין אם הקב"ה גם ישלם להם שכר טרחה לפני שישלח אותם ל"שמירה" במקומות אחרים.

    עד היום, 70 שנה לאחר מלחמת 48', ממיינים הפלסטינים את עצמם בסמטאות מחנות הפליטים על פי מוצאם הכפרי, שהוא עדיין לב הזהות. והרי הפלסטינים שמאכלסים את מחנות הפליטים בגדה המערבית וברצועת עזה אינם בעצם פליטים אלא עקורים בלבד מבתיהם, שעדיין חיים במולדתם

    וכך החלו חולפות השנים. יחסי הכוחות הדמוגרפיים שהיו בין שני העמים בעת הצהרת בלפור ב–1917 — חצי מיליון פלסטינים כנגד עם יהודי של כמעט 15 מיליון — החלו אט־אט להשתנות, ולא רק בגלל השואה שכילתה שליש מן העם היהודי אלא גם בגלל הריבוי הטבעי ההולך וגדל בעולם כולו, ובעוצמה מיוחדת בקרב הפלסטינים בשל חייהם המשותפים עם הישראלים. מה שנראה עוד טבעי ואפשרי (אם כי לא מוסרי) בתפיסת ארץ ישראל השלמה ב–1967 נעשה יותר ויותר קשה מאה שנה לאחר הצהרת בלפור, ו–70 שנה לאחר החלטת החלוקה של האו"ם.

    הדמוגרפיה החלה להתהפך, או יותר נכון לנוע כמו מטוטלת. יאסר ערפאת, המנהיג הכאוטי של הפלסטינים, שניסה לתעתע בדיבור המתחסד על פלסטין "כמדינה חילונית, פלורליסטית ודמוקרטית", לאחר שיבת הפליטים, כמובן לבתיהם שבתחומי ישראל, נתקף חרדה מול גלי העלייה מברית המועצות בסוף שנות ה–80 וריבוי ההתנחלויות בשטחים, והסכים לחתום על הסכם אוסלו המכיר בישראל כמדינה נפרדת. אלא שאת ההסכם הוא החל לרמוס בפיגועים שהלכו והתגברו באינתיפאדה השנייה, מה עוד שגם מדינת ישראל עדיין היססה בהיפרדותה מהשטחים, וההתנחלויות לא רק שלא פסקו אלא אף העמיקו שורש. המתנחלים בגוש קטיף שחיכו בבתיהם ב–2005 לחיילים שיפנו אותם, בעוד הכביסה מסתובבת במכונת הכביסה והעוף נצלה בתנור, לימדו את עם ישראל לקח לעתיד. כמה קשה ונורא יהיה ניסיון לפינוי נוסף של התנחלויות ביהודה ובשומרון — פינוי 8,000 המתנחלים מגוש קטיף כבר עלה למדינה כעשרה מיליארד שקל; ומה עוד שהפלסטינים בעזה הסבירו לעולם, בטילים ובמנהרות, שפינוי הרצועה לא רק שאיננו בעיניהם סוף פסוק לכיבוש, אלא שאין בו אפילו רמז להתחלה של הפרדה ופיוס.

    אבל, וזה חשוב מאד לענייננו, עדיין קיים הסיפור המוצלח יחסית של דו־קיום בישראל שאחרי 67' בין היהודים והפלסטינים הישראלים, למרות כל התהפוכות הקשות שעברו שני הצדדים במשך 70 שנה: המלחמות עם מדינות ערב, הכיבוש לאחר מלחמת ששת הימים, האינתיפאדות, הממשל הצבאי והפקעת קרקעות. ועדיין נראה שהאזרחות שניתנה לפלסטינים בישראל, או נכפתה עליהם מיד בתום מלחמת העצמאות ב–1949, יצקה רצפת בטון יציבה ליחסים בין הרוב והמיעוט במדינה היהודית, שבה חי היום מיעוט לאומי גדול ולא טריטוריאלי בהיקף של 20%. גם שופט זר מלא וגדוש במוסר אנושי נשגב, היה נותן לשני הצדדים — ליהודים הישראלים וגם לפלסטינים הישראלים — ציון גבוה לחוכמת הדו־קיום שפיתחו במרוצת 70 שנות קיומה של מדינת ישראל: השופט הפלסטיני־ישראלי שדן את נשיא ישראל לשעבר למאסר, ובכך קבע קוד מוסרי ישראלי; המנהל הפלסטיני של בית החולים בנהריה שקובע קודים רפואיים ישראליים; המפקד הדרוזי של חטיבה לוחמת במלחמת צוק איתן; השגרירים והקונסולים הפלסטינים הישראלים ברחבי העולם; אנשי הרוח והמדע הפלסטינים, ואנשי ההיי־טק, לצד האמנים הפלסטינים הישראלים המוכשרים, השחקנים, הסופרים, הבמאים והציירים, שמפליאים לנווט בין הקודים של שני העמים. כל אלה מעידים שהישראליות הצליחה, למרות הקשיים והעוולות, ובמגזר לא כל־כך מצומצם, לקיים שיתוף פעולה וחיים משותפים בתוך הכאוס המזרח־תיכוני. עם כל הטרוניות והטענות של שני הצדדים, ובמיוחד של המיעוט הפלסטיני, עדיין יש תשתית נכונה לגורל המשותף שהבאנו את עצמנו אליו עם השיבה המאוחרת והחלקית של היהודים למולדתם ההיסטורית.

    שותפות, לא שלום
    בתום שנה לפטירתו של יוסי שריד ז"ל ביקשה ממני רעייתו, דורית, לשאת דברים באזכרה שנערכה במוזיאון תל אביב. כמה שבועות לפני כן התפרסמה הידיעה שאני מציע להעניק תושבות למאה אלף הפלסטינים החיים בשטח סי, על מנת להפחית מעט מן הממאירות של הכיבוש לפחות ב–60% מהגדה המערבית, הוא השטח שבו נמצאות כל ההתנחלויות. כמה אנשים במחנה השלום נתקפו בהלה למשמע ההצעה הזאת, שהרי לא ייתכן שאחד מוותיקי מחנה השלום יציע הצעה שמשמעותה הנסתרת יכולה להתפרש כהכנה לסיפוח שטח סי. עקרון שתי המדינות בגבולות 67' הוא עיקרון קדוש במחנה השלום, ומי שמעלה הרהור כפירה מתחייב בנפשו היונית. ובכל זאת, בדברים שנשאתי בפני אולם מלא בפעילי מחנה השלום, זה שאני חבר בו החל מ–67', קראתי לנסות לבחון גם מחשבות אחרות, שהרי הולך ומתברר בידי רבים מהבקיאים גם בשטח עצמו וגם במגעים שמתקיימים עם הרשויות הפלסטיניות, שההפרדה לשתי מדינות ריבוניות נעשתה קשה ומסובכת יותר ויותר, ויש אלו שכבר רואים בה רק הזיה שנועדה להשקיט את המצפון, ובינתיים מסתפקים במחזות, סרטים ורומנים על הבעיה הישראלית־פלסטינית (ראו גם ספרו המצוין של ניר ברעם, "הארץ שמעבר להרים").

    ואכן, לאחרונה נשמעים גם בקרב המחנה הלאומי וגם בקרב מחנה השלום רעיונות על קונפדרציות ופדרציות למיניהן, תוכניות של "שתי מדינות במולדת אחת" ועוד רעיונות מגוונים שונים. אני מחשיב את כל הניסיונות הללו כהתפתחות חיובית ביותר בקיפאון המחשבתי שאחז בחלקים רבים של הציבור הישראלי ובוודאי בקרב חוגים פוליטיים רבים. אמנם לכל מקום שיוביל אותך רעיון חדש מיד יתפוצץ תחתיך איזה מוקש, אמיתי או אפשרי, אולם תהליך האפרטהייד שהולך ומכה שורש עמוק בחיינו מסוכן הרבה יותר, ולעקור אותו יהיה עוד מעט בלתי אפשרי. כבר הדגשתי בתחילת המסה הזאת: לא לזהות היהודית או הציונית אני דואג, אלא למשהו שהוא חשוב מכך — לאנושיותנו ולאנושיותם של הפלסטינים היושבים בתוכנו. איננו אמריקאים בווייטנאם או צרפתים באלג'יריה או סובייטים באפגניסטן, שקמים יום אחד ומסתלקים. עם הפלסטינים נחיה לנצח נצחים, וכל פצע וחבורה ביחסים בין שני העמים נחרתים בזיכרון ועוברים מדור לדור.

    איור: מרינה גרצ'אניק
    איור: מרינה גרצ'אניק
    כדי לא להסתפק בתוכחה בלבד אני נוטל את נפשי בכפי ומציע טיוטה להצעה ראשונה שיש בה בעיות ומכשולים לאין ספור, אולם היא עדיין אפשרית לדעתי. אני מקדים ומדגיש, אינני משרטט קווים לתוכנית לשלום עם הפלסטינים, ובוודאי שלא ל"פיוס ההיסטורי" או ל"הכרזה על חיסול התביעות". אינני מתיימר להציע משהו שהוא בלתי אפשרי ומשמש, מצד שני הצדדים, כמין אמתלה לטרפוד כל אפשרות של הסדר. אני מציע קווים למחשבה כיצד לעצור עקרונית את האפרטהייד ובשלב מסוים להסיג אותו לאחור. לפיכך זו תוכנית חד־צדדית מטעמה של ישראל, שמצפה אולי לאפשרות של שיתוף פעולה כלשהו מצד הפלסטינים, שהתייאשו אף הם מפתרון שתי המדינות. ולכן במקום לדבר על שלום או הסדר או פיוס אני מציע להשתמש במושג שותפות דה־פקטו, שהוא מושג פחות יומרני אבל יותר אפשרי, והרי למרבה הפליאה קיים ופועל כבר זמן רב שיתוף פעולה ביטחוני בין הפלסטינים ובין ישראל בגדה המערבית.

    קווי המחשבה שיוצעו להלן נועדו גם לאתגר ולעודד יוזמות אחרות, שונות אבל מבורכות, אם אכן הן נועדו להילחם או לצמצם את "סרטן הכיבוש" ששולח כבר את גרורותיו לחלקים אחרים בגוף האומה.

    ראשית, התוכנית מתייחסת רק לגדה המערבית, או ליהודה ושומרון. היא איננה מתייחסת לרצועת עזה, שהיא למעשה עתה שטח ריבוני פלסטיני, חמוש כהלכה, שמתנהל על ידי ממשלה עצמאית, ושיש לו מעבר פתוח אל מצרים ומשם אל העולם כולו.
    התוכנית דורשת עצירה מוחלטת של בניית התנחלויות חדשות ועצירת הרחבתן של הקיימות, אבל לא דורשת פינוי של ההתנחלויות הקיימות, למעט פירוק המאחזים הבלתי מורשים והבלתי חוקיים על פי דיני ישראל עצמה.
    הגבול המזרחי של פלסטין־ארץ ישראל יישאר בשליטה מלאה של ישראל. הבדיקות במעברים אל מדינת ירדן ימשיכו לפעול כפי שהם פועלים היום.
    תוצע מיד תושבות, ובעקבותיה, תוך חמש שנים, תוצע גם אזרחות ישראלית לכל תושבי הגדה המערבית. כולל כל הזכויות והחובות הנלוות אליה.
    יוסדרו פיצויים קרקעיים, או כספיים ראויים, עבור אדמה פלסטינית פרטית בגדה המערבית שהופקעה מאז 67' על ידי ישראל.
    בירושלים תוצע מיד אזרחות לכל הפלסטינים האוחזים כבר בתושבות שניתנה בעקבות סיפוח העיר המזרחית והכפרים סביבה ב–67'.
    אמצעי הביטחון והמחסומים יישארו בשטח לפי הצורך, אולם עקרונית תותר תנועה חופשית של פלסטינים בישראל כפי שהיא מותרת היום לתושבים הפלסטינים של ירושלים ולחלק נכבד מהפלסטינים הגרים ביהודה ובשומרון.
    תוצע אפשרות אמיתית, פעילה ונדיבה לשיקום הפליטים, אם ביישובים חדשים ואם בהרחבה של יישובים פלסטיניים קיימים.
    המקומות הקדושים בעיר העתיקה של ירושלים (כקילומטר רבוע) ינוהלו על ידי שלוש הדתות הגדולות.
    השלטון בארץ יהפוך משלטון פרלמנטרי לשלטון נשיאותי. הנשיא ייבחר בבחירות כלליות, בדומה למשטר בארצות הברית ובעוד מדינות בעולם, מתוך כוונה לצמצם את התלות המתעתעת והמניפולטיבית של הזרוע המבצעת בזרוע המחוקקת.
    הארץ תחולק למחוזות וכל מחוז ישלח שני נציגים לבית העליון, בלי להתחשב במספר תושביו (בדומה לסנאט בארצות הברית).
    למחוזות יוענקו יותר סמכויות בתחום הניהול הפנימי בכל הקשור לחוקים המוניציפליים, וכמובן בכל נושאי החינוך התרבות ובעיקר הדת.
    שיטת הבחירות לבית התחתון תשתנה מבחירות יחסיות לבחירות אזוריות, כדי לתת יתר תוקף למחוזות (בדומה לשיטת הבחירות בבריטניה ובמדינות נוספות).
    כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, שאיתם קיים עכשיו שיתוף פעולה סביר, יתאחדו עם הכוחות הישראליים במשטרה משותפת.
    בתעודת הזהות של האזרחים הפלסטינים החדשים יהיה כתוב "הפדרציה הישראלית פלסטינית", אבל בזכויותיה ובחובותיה היא תהיה זהה לתעודת הזהות הישראלית.
    חוק השבות יישאר על כנו, אך תוך בדיקה קפדנית יותר.
    לא תותר שיבת פליטים פלסטינים שמחוץ לארץ ישראל־פלסטין, אלא במסגרת קפדנית של איחוד משפחות.
    תופנה בקשה אל האיחוד האירופי ואל שאר מדינות העולם למתן מלווה/מענק נדיב לתהליך המבורך של ביטול האפרטהייד, ולשיקום מחנות הפליטים בערים חדשות.
    הפדרציה הישראלית־פלסטינית תבקש להצטרף אל הקהילה האירופית הקיימת, כחברה נלווה בסטטוס מיוחד.
    כל אלה הם קווים כלליים של מחשבות ראשוניות ביותר, מלאות בבעיות קשות ומסובכות לביצוע, שמזמינות התנגדויות אין ספור, הן מן הצד הפלסטיני והן מן הצד הישראלי. אבל עדיין, בבסיסן אלו מחשבות שמגששות אל האפשרות לבנות שותפות לא אלימה בין ישראלים ופלסטינים ולהיחלץ מהגלישה הבטוחה למצב של אפרטהייד ביהודה ובשומרון.

    הזהות היהודית (יהיה פירושה אשר יהיה) התקיימה במשך אלפי שנים כמיעוט קטן בקרב עמים גדולים ועצומים, ולכן אין כל סיבה שהיא לא תמשיך להתקיים גם במדינה ישראלית אף על פי שחי בה מיעוט פלסטיני גדול מאוד, עד שניתן לכנותה דו־לאומית. הנה, ב–1967 לא היה בירושלים, בירת ישראל, אפילו פלסטיני אחד, ואילו עכשיו, לאחר 50 שנה, מתגוררים בבירת ישראל כ–300 אלף פלסטינים. האם הזהות היהודית של ירושלים פחתה או גברה? רבים יגידו שהזהות היהודית של ירושלים רק גברה, ובוודאי לא פחתה. גם ישראל בגבולות 67' היא מדינה שבה יש מיעוט לאומי פלסטיני גדול, שיש לו כמה זכויות ייחודיות משלו. הפלסטינים אינם מהגרי עבודה אפריקאים, גם לא פליטים שהגיעו מסוריה; הם ילידי המולדת הזאת מדורי דורות, רובם גם יודעים עברית, מכירים את הקודים הישראליים ומשתתפים בהם. אפשר יהיה ליצור איתם שותפות סבירה לטובת שני הצדדים. אינני מצפה לחזון השלום של הנביאים שמעולם לא התקיים בהיסטוריה היהודית, אלא בסטטוס־קוו אנושי שנותן מעמד אזרחי לכל אדם.

    הצלחתה של הציונות, כנגד כל התחזיות הקודרות להגשמתה וכנגד התנגדותו של רוב העם היהודי אליה, נבעה לדעתי גם מחתירתה לממש עיקרון מוסרי התובע מהאדם היהודי לקבל אחריות מלאה למעשיו ולגורלו במסגרת טריטוריאלית עצמאית, ולא להיות עוד נספח לעמים אחרים. ההתנחלויות הרבות מאוד וסיפוחה של ירושלים המזרחית שברו לדעתי את האפשרות לחלוקה סבירה והוגנת בין שני העמים בארץ ישראל, ולפיכך יש למצוא פתרון של שותפות אפשרית והוגנת ככל האפשר בנוסח שהתרקם עם הפלסטינים הישראלים לאחר 48', ובנוסח שהולך ומתרקם עם הפלסטינים במזרח ירושלים. אלף בעיות קיימות ב"שותפויות" הללו, אבל לא נראה שהצדדים מבקשים לפרק אותן. והרי לדעת כל המומחים, גם במצב של הפרדה לשתי מדינות היו מתקיימות אין סוף נקודות מגע וחיכוך — וגם שותפויות — בין שני העמים, במיוחד לנוכח העובדה שהמדינה הפלסטינית תוצף מיד במיליון פליטים שיחצו את הירדן מערבה. אמנם ההצעה שהובאה כאן, והצעות רבות אחרות שנמצאות עתה בחשיבה ובדיונים של אנשים מכל הקשת הפוליטית, מותירות בעיות קשות, אבל יש תמיד תקווה שהשותפויות ישכילו לרכך את המכשולים בניסיונות להתמודד איתן. אל נשכח שכל התוכניות הללו הן בכל זאת ניסיונות להיחלץ מהתקיעות המוסרית העיקרית שבה אנו הולכים ושוקעים. ועדיין, למרות כל מה שנכתב במאמר הזה, אם יוכל כוח פוליטי להוכיח לי בדיבור ובמעשה שניתן יהיה בכל זאת להגיע להפרדה לשתי מדינות, כזו שתהיה מקובלת רשמית על שני הצדדים, אלך אחריו באש ובמים.

    אהבתי

  12. דבריך:
    אין לדעתי דמיון למצב בדרום־אפריקה שם האוכלוסייה השחורה נעדרה לגמרי מכל מוקדי הכלכלה והשלטון.
    עוד משהו בעניין דרום־אפריקה. התלבטתי אם לכתוב על זה רשומה בבלוג בעקבות האירועים האחרונים שם

    מה זאת אומרת האוכלוסיה השחורה נעדרת ממוקדי הכלכלה והשילטון? חשבתי שכולם כיום בידי הנהגה שחורה.
    אשמח מאד לקרוא רשומה שלך בבלוג ובתמורה להפיץ אותה והמקור שלה ברבים כדי למשוך קוראים. אולי עדיף שתשקיע בבלוג שלך ולא בבלוגים של אחרים.

    קראתי לאחרונה על לבנה שהמכונית שלה נפגעה במרכז קניות והיא ביקשה שוטר לבן ולא שחור שהגיע לעזרתה והיא קראה לו חסר יכולת והשתמשה בכינוי גנאי מתקופת האפרטהיט ונענשה בשלוש שנות מאסר על כך.
    אני מוצא דמיון בין דרום אפריקה לישראל, ככה תראה ישראל אם יתנו לפלסטינים את השילטון, ככה נראת הרשות הפלסטינית ועזה.

    הכתבות שלך על מדינות שונות בעולם נשמעו אוביקטיביות מדויקות וממצות מאד את המציאות והיה להם ערך רב בעיני. בסופו של דבר תמצא קהל שיעריך.

    אהבתי

    • "נעדרה" ממוקדי הכלכלה והשלטון, כלומר נעדרה לפני נפילת האפרטהייד. קמיליה הביעה דאגה ששישראל תקרוס כמו דרום־אפריקה במצב של "בריחה לבנה", אני השבתי שבניגוד לדרום־אפריקה שאחרי נפילת האפרטהייד, אז הכלכלה נפלה לידי אוכלוסייה שעד אז הייתה לחלוטין בלתי־מעורבת, בכלכלת ישראל יש מספיק אנשים שלא יהיו חלק מאותה ה"בריחה הלבנה" ויוכלו להמשיך לקיים אותה בהצלחה גם במצב הזה.

      איזו רשומה תהיה מעוניין להפיץ, ספציפית לגבי דרום־אפריקה? אני מקווה בעתיד ללמוד עליה יותר ואולי יהיה לי מספיק מה להגיד על הנושא כדי להצדיק רשומה. בינתיים הפסקה הקטנה שכתבתי אצל תמריץ היא כל מה שיש לי להגיד בנושא.

      תודה על המחמאות 🙂

      אהבתי

  13. מה אפשר ללמוד מהניסוי הגרמני המוצלח ב-80 מיליון בני אדם
    איך נראתה גרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה, מה הוכיחו שיטות המדיניות הכלכלית השונות שהונהגו בשני חלקי המדינה, ומה אנחנו יכולים לקחת מזה?

    https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001233253

    Liked by 1 person

  14. תגובה מרוכזת לקמיליה וגיא:

    גיא – אפשר לנהל דיונים אינסופיים תוך כדי מחקר היסטורי מעמיק בשאלה כמה מתקדמת הייתה האימפריה הביזנטית, ואולי עוד אשמח לעשות את זה בעתיד. בינתיים, המידע והקישורים שהבאת מעניינים, אבל לדעתי לא בהכרח סותרים את הטענה שלי. יש לא מעט טענות דומות לגבי התרבות הערבית/מוסלמית של ימי הביניים, על המשכילים שיצאו מתוכם ועל התרומה שלהם לרנסנס האירופי. בינתיים, לא זה ולא זה נשמעים לי משכנעים מספיק. אם תרצה לקיים דיון היסטורי מקיף יותר, תודיע לי וזה יגביר את הסיכוי שאכתוב מתישהו מאמר מקיף יותר על האימפריה הביזנטית ועל מה שגורם לי לראות בה מדינה כושלת כל־כך.

    קמיליה – את מספקת טיעונים לכך שהשלטון והתרבות הערבים והמוסלמים היו כושלים, ושהיה משבר במאה ה 11 או ה 12. בכל אלה את אולי קצת מתפרצת לדלת פתוחה – אין לי שום ויכוח על הדברים האלה. אבל מכיוון שהרשומה שלי עוסקת בכך שהמזרח התיכון כשל לפני הכיבוש הערבי, הטיעונים שלך לא סותרים אותה. אם תרצי לסתור את דבריי, תצטרכי להסביר למה המצב אחרי הכיבוש הערבי או אחרי האסון האקולוגי היה התדרדרות ביחס למה שהיה לפניהם. זה שהם היו אסונות זה ייתכן מאוד, אבל אסונות קרו בעולם כל הזמן, ובמבט לאחור הם לא היו כל־כך דרמטיים. אסון שמדרדר מדינה שדווקא הייתה עד אז מוצלחת (נפילת האימפריה הרומית, הדמוקרטיה האתונאית, סין של שושלת האן, אולי ממלכות ישראל ויהודה?) זה נושא הרשומה הזאת.

    אהבתי

    • שי, אשמח לדיון יותר מקיף בכיף.
      גם אשמח אם תציג קישורים לטענות על איפריה ביזנטית כושלת במזרח לפני עליית האיסלם מחד ועל מלומדים מוסלמים שתרמו לרנסאנס (מודה שנשמע לי מאד מוזר).
      אגב, באחת ההרצאות של מקורמיק לה הקשבתי בסופש הוא מציין איזה מחקר של ארכיאולוג ישראלי(לא זוכר את שמו) שמצא שהמבנים הרומים ליד ים המלח במאות הראשונה והשניה נמוכים בכמה מטרים מהיסודות של מבנים במאות הרביעית וחמישית ומכאן הסיק שתנאי שהים היה יותר גבוה בשל משקעים יותר גדולים במאות הללו וזה אחד ההסברים של מעבר הבירה מרומא לקונסטנטינופל – המזרח נהיה יותר פורה וכו' …
      אגב2, אם נדון על פי הטיעון שלך על הביזנטים יש לצמצם את הדיון לתקופת טרום האיסלאם כלומר מאות חמישית עד השביעית. רק למקד:
      את המאה ה6 המוצלחת עם יוסטיניאוס כבר הזכרתי.
      במאה ה5 הקיסרות היתה מאד יציבה וגם מוצלחת עם תיאודיסיוס השני ששלט 42 שנה (שני אחר אגוסטוס באורך השלטון)ועוד שני קיסר אחרים אחריו בתקופה של 70 שנה בזמן שהמערבית קרסה ואיזה 40 קיסרים התחלפו.
      נשארה אם כך אולי המאה ה7 הביזנטית שאשתדל לקרוא עליה.

      אהבתי

  15. לשי,

    איננו חלוקים לגבי הטענה ש *גם* מורשת האימפריה הביזנטית השפיעה על תרבות המזרח התיכון ונכשלותו. כל תרבות עכשווית בנויה ממיזוג של המוני שכבות ארכיאולוגיות של השפעות היסטוריות, זכרונות של אירועים דרמטיים, השפעות דתיות ועוד ועוד.

    עם זאת, אנו כנראה חלוקים לגבי מידת הדומיננטיות של ההשפעות הביזנטית על העולם הערבי בימנו.

    תיאורטית, ניתן היה להניח שההשפעות הביזנטיות יהיו דומיננטיות יותר במדינות האימפריה ששמרו על הדת שהנחילה להן האימפריה הביזנטית (הדת הנוצרית אורתודוכסית) מאשר במדינות האימפריה שנאלצו לעבור המרת דת מנצרות אורתודוכסית אל האיסלם.
    אבל המדינות שכיום הן נוצריות אורתודוכסיות (כמו יוון ורוסיה) אמנם אינן מצליחות כמו המדינות הפרוטסטנטיות, או אפילו הנוצריות קתוליות, אך מצבן הרבה פחות גרוע ממצב המדינות הביזנטיות- מוסלמיות.

    מכאן, נראה שההשפעות הביזנטיות היו כנראה מעט פחות גרועות מכפי שאתה מניח ו/או שהמדינות הביזנטיות לשעבר שהתאסלמו חטפו מכות תרבותיות קשות נוספות (שלא ספגו המדינות הנוצריות אורתודוכסיות) שהשלכותיהן השליליות מהדהדות עד היום.

    ############

    מאמר מבלומברג הטוען שדווקא הדת הנוצרית אורתודוכסית (מורשת האימפריה הביזנטית), ולא המסורת הקומוניסטית, היא האחראית לאוטוריטריות ולהימנעות מהסיכונים.

    The specific character of Orthodoxy is that it regards not vocation or professional activities as a means to salvation, but obedience and humility in relation to a (spiritually) more experienced person or a person at a higher place in the hierarchy

    https://www.bloomberg.com/view/articles/2018-04-26/why-orthodox-christian-nations-remain-stuck

    יש במאמר זה תמיכת מה בטענתך שהמורשת של האימפריה הביזנטית שלילית.
    אבל, כפי שכבר כתבתי, מצב המדינות הביזנטיות – נוצריות אורתודוכסיות שפיר לעין ערוך בהשוואה למדינות הביזנטיות – מוסלמיות.

    אהבתי

  16. דרום אפריקה
    מהתגובות שלך נשמע שאתה די פסמיסט בנוגע לעתיד דרום אפריקה.
    טילתי באפריקה בגפי למספר חודשים ב 2003, מקניה עד דרום אפריקה. שהיתי בזימבבואי ובדרום אפריקה. המשטר כבר היה משטר שחור. המצב הבטחוני היה איום ונורא אבל ניתן היה לחיות שם בצורה סבירה גם כאדם לבן. בזימבאבאוי המצב הכלכלי והבטחוני היה הרבה יותר גרוע והרושם היה שדרום אפריקה למודת נסיון מהארועים ברודזיה תשתדל שלא לחזור על הטעויות שהיא עשתה עם האדם הלבן, לקחת ממנו את החוות הגדולות ולפול למשבר כלכלי בשל כך. גם באוגנדה היה מקרה שרוב העסקים הקטנים נלקחו מההודים והועברו למקומיים והכלכלה נפגעה קשות. האפריקאים לא מסוגלים לעבוד קשה כמו ההודים ולא מסוגלים לתחזק עסקים גדולים וחוות גדולות. המסע שלי באפריקה הפך אותי לגזעני. אי אפשר להפיק מידע מהעתון עם הערכים שלנו. צריך לראות במו עיננו. ראיתי כיצד הם פוגעים אחד בשני ובעצמם. שמעתי הרבה סיפורים של הרס של אחרים ועצמי חסר הגיון. חוסר מוסר, אלימות חסרת פשר, בטלה וחוסר רצון לעבוד אפילו כשזה שאלה של חיים ומוות. בת הזוג שלי עבדה במחנות או"ם שסיפקו מזון לנשים וילדים במצב של תת תזונה ושמעתי ממנה סיפורים דומים. משום כך חששתי שבמוקדם או במאוחר המצב בדרום אפריקה ידרדר לתחתית לפני שיתיצב. השינאה לאדם הלבן חזקה מההגיון הבריא. ממה שאני שומע כעת הם עוברים שלב נוסף שדוחף עוד לבנים לעזוב, כמובן אלו שהחרימו מהם את רכושם וניהלו עסקים מוצלחים יהגרו.
    אם זה יהנה אותך אתה יכול לכתוב מאמר מקיף על התהליך החל משנות השמונים כשהופעלו לחצים להפסקת האפרטהיד, גם המקומים הלבנים היו נגד האפרטהיד, ועד ימנו עם הערכה שלך לגבי העתיד.

    דאגה ששישראל תקרוס כמו דרום־אפריקה במצב של "בריחה לבנה", עד עכשיו ההשואה לדרום אפריקה נראתה לי מגוחכת מכיון שהיא התכוונה להצביע על יחס שלנו כלפי המוסלמים. אבל אני משווה את זה יותר ממה שצפוי ל"לבנים".
    ההתנהגות של הפלסטינים בשטחים בינם לבין עצמם וכלפינו די דומה למה שראיתי באפריקה והעוינות שלהם למי ששונה מהם דומה לזו של השחורים. הפרימיטיביות, האלימות, הבטלנות והנטיה להרס. הטענה שהם יודעים שהמצב שלהם אצלנו טוב יותר מאשר אצל האחרים קלושה, זה לא ימנע מהם מלשרוף את הבית. כשהיתי ילד הם היו שקטים כמו שפנים מבוהלים אלא שהדמוקרטיה שלנו איפשרה להם להתפשט כמו סרטן, והם ממאירים. מה שקורה בדרום ישראל יכול להחריף וזה גם יכול לקרות בחיפה נצרת ובכפרים לאורך הכבישים בצפון. ברגע של חולשה בטחונית, כשמערכת החיסון שלנו תהיה חלשה הם יתנהגו כמו השחורים. החולשה שלנו והפוליטיקלי קורקט מאפשרת התפשטות והתחזקות שלהם. תהיה אצלנו בריחה לבנה. יהיה צמצום בהשקעות. כמעט והיתי מעז לומר שאנחנו כיום בשיאנו הכלכלי.
    בסין יש ארוע שנקרא פסטיבל האביב. התיירים תמיד מספרים שלוח השנה הסיני פרימיטיבי חסר עיבור ולכן הפסטיבל הוא כל פעם בתאריך שונה. כשאני אומר להם שלוח השנה הסיני הוא על פי הירח כמו העברי, חקלאי וכן קיים עיבור מדויק הם שואלים אז למה פסטיבל האביב יוצא באמצע החורף.
    פסטיבל האביב הוא הפסטיבל שמסמן שמנקודה זו ואילך הימים יהיו חמים יותר עד שהאביב יגיע, כל יום יהיה טוב מקודמו, וזה קורה רק בשיר החורף ביום הקר ביותר של השנה. כך גם המצב הכלכלי והבטחוני שלנו כיום. יתכן שאנחנו חוגגים את פסטיבל החורף.

    Liked by 1 person

    • לא רוצה להיכנס לסוגיות גזע, יצא לי לפגוש אפריקאים משכילים והגונים, אבל אין ספק שאוכלוסיות אפריקה כיום סובלות מבעיות קשות, וממה שאני מבין אתה מסכים איתי בפסימיות לעתיד דרום אפריקה. אולי הם השתדלו לא לחזור על הטעויות בזימבבואה, אבל לא בטוח שהם יצליחו. אני בהחלט מקווה עוד לחקור יותר לעומק את סוגיית דרום אפריקה – בעיקר לאור העובדה שיוצא לי לאחרונה להיות יותר בהולנד ולקרוא יותר הולנדית, שפה שלדעתי תעזור לי מאוד להבין את הסוגייה הזאת יותר לעומק. אז אפשר לצפות לרשומות עתידיות על דרום־אפריקה, אבל זה ייקח עוד זמן.

      עניין הבריחה הלבנה נשמע לי מפוקפק כי ה"לבנים" שנרמזו בו הם לא היהודים באופן כללי, אלא האליטה החילונית־שמאלנית־קוסמופוליטית שביניהם (ושוב אני מדגיש – אני לא אומר את המילים האלה בזלזול, אני עצמי חילוני, קוסמופוליטי, ואפשר להתווכח על "שמאלני"). התגובה שלי לא הייתה שמדינת ישראל תתמודד היטב עם עזיבה המונית של יהודים, אלא שהעזיבה תהיה רק של שכבה קטנה של אנשים שחשיבותם לחברה הישראלית היא אולי פחות ממה שהם נוטים לחשוב. לו הייתי באמת מאמין שתהיה עזיבה המונית של יהודים, הייתי מודאג מאותו התרחיש שאתה מתאר.

      אהבתי

  17. ח"כ חיים ילין (יש עתיד) טען כי רק ב4-5% מהתיקים שנפתחים מוגשים כתבי אישום. "אין אכיפה. אם הממשלה הייתה אומרת – אין יותר טרור חקלאי, אז לא היה. אם היה מדובר במשרד אחד, היינו נותנים לו בראש, אבל כשארבעה משרדים אחראים, כבר יש כשל ניהולי. זה תפקיד מנכ"ל משרד רה"מ לתכלל את המשרדים".

    דובי אמיתי, נשיא התאחדות האיכרים, אמר "אני חולק על מפקד מג"ב בעניין המניע הכלכלי. מרבית העבירות מבוצעות על ידי קבוצות מאורגנות מהרש"פ. זהו ניסיון להשתלט על אדמות המדינה בפעולות לאומניות בתחפושת פלילית".

    אורי ספיר, מארגון השומר החדש, הזהיר כי "המדינה מאבדת ריבונות בחלק עצום מהשטח. זה אובדן משילות. הכנסת צריכה לחוקק חוק שמחמיר ענישה ושהרשות המבצעת תדאג לאכוף. גם במשרד המשפטים אני מצפה ממקבלי ההחלטות להיות פחות רחמנים ולהוריד את רף הראיות הנדרש. לשפוט לא לפי רמת הפשיעה שבוצעה אלא לפי מה זה גורם למדינה – אובדן ריבונות".

    רן שחר, מנהל בית קירור שהוצת פעמיים, אמר בדיון "חטאנו לעצמנו שכיבינו את השריפות. היינו צריכים לתת לזה להתפשט למיכל האמוניה. איך מגרשים חקלאים מאדמתם? יש פה בעיית טרור שמנסה לגרש אותנו מהאדמה. חברות הביטוח מתנכלות לנו, כי אין שום סיוע של הממשלה".

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s