איטליה מקימה ממשלה: לטוב או לרע, משעמם לא יהיה

זה הגיע – מה שכיניתי אחרי הבחירות "קואליציית הסיוט של האיחוד האירופי" מתגשם, ובאיטליה עומדת למשול קואליציה של שתי המפלגות הפופוליסטיות והאנטי‏־ממסדיות. מצפון ו(בערך) מימין, מפלגת הליגה תביא סלידה ממהגרים, סלידה מצפון אירופה וסלידה מהאירו; מדרום ו(בערך) משמאל, תנועת חמשת הכוכבים תוסיף סלידה מנאט"ו, סלידה מקפיטליזם, וסלידה מממנהיגי האיחוד האירופי. יותר גרוע מזה ז'אן־קלוד יונקר לא היה יכול לדמיין.

בינתיים יש הרמוניה גדולה בין שני ה"אחים" החדשים, והם חתמו על הסכם קואליציוני שרומז על כל מיני מהפכות, אבל כמובן לדבר קל יותר מלעשות. כמה דברים שעשויים לעניין אתכם: סעיף יחסי החוץ לא כולל התייחסות לישראל (וטוב שכך), והחלק המעניין ביותר בו הוא ההדגשה שלהם על חשיבות הידידות עם רוסיה. מבחינת האיחוד האירופי אין משהו מפוצץ, הם לא מתכוונים לפרוש ממנו מחר, אבל אין ספק שזקני האיחוד לא עומדים להיות מרוצים. פרק מיוחד מוקדש להכנסה בסיסית אוניברסלית, מפרויקטי הדגל של חמשת הכוכבים שבהחלט עדיין בתמונה. על הגירה וביטחון מדברים מילים קשוחות בסגנון הליגה, ומבטיחים מלחמה בשחיתות ודמוקרטיה ישירה בסגנון חמשת הכוכבים. בתור מי שנתקל בבירוקרטיה איטלקית אני יכול להגיד: הלוואי שיצליחו.

הממשלה החדשה כבר מספיקה להיכנס לעימותים עוד לפני שהוקמה: את השרים צריך לאשר נשיא המדינה, וברור כבר שיהיה לו הרבה כאב ראש מכל האפשרויות שיוצעו לו. בזמן כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור מי עומד להיות שר האוצר, אבל המועמד הראשון שהוצע, פָּאוֹלוֹ סָבוֹנָה, כנראה עומד להיפסל כי הוא נחשב אנטי־אירו מדי, אחרי שדיבר בעבר על החשיבות של הכנת "תוכנית ב'" ליציאה מגוש האירו במקרה הצורך; ועדיין הוא רחוק מלהיות הסמן האנטי־אירו ביותר במפלגת הליגה (הכבוד הזה שמור כנראה לאַלְבֶּרְטוֹ בַּנְיָאי, שנכנס לפרלמנט בבחירות האחרונות וכנראה יעשה את מיטב המאמצים להוציא את איטליה מהאירו). הנשיא עצמו, שנבחר על־ידי השמאל־מרכז הממסדי, כנראה לא מבין מאיפה באה לו הצרה הזאת. אבל זה מה שעומד להיות בשנים הקרובות..

מי שלא מחפש להרגיע את מנהיגי אירופה הוא חתן השמחה מתיאו סלביני, שנהנה בימים האחרונים לנגח בטוויטר את כל הבירוקרטים ש"מביעים דאגה" מהממשלה החדשה. גם בחמשת הכוכבים לא מתאמצים יותר מדי עם פייסנות, ואלסנדרו די־בטיסטה (כנראה המנהיג הבולט ביותר של התנועה, גם אם את ההנהגה הפורמלית הוא השאיר ללואיג'י די־מאיו) מעלה רשומה לוחמנית בבלוג המפלגה על "אויבי העם" הצבועים שתוקפים את הממשלה החדשה.

מצד שני, אל תצפו ליותר מדי מהר מדי. לא נתעורר מחר ונגלה שהייתה איזושהי מהפכה באירופה. רפורמה במדינה דמוקרטית לוקחת הרבה זמן, והממשלה החדשה תצטרך להתעסק בהרבה חקיקות ודיונים ושאר דברים "משעממים" במשך השנים הקרובות. מבחינת האיחוד האירופי, מדובר על עוד תקיעת מקל בגלגליהם, הפעם מקל רציני במיוחד, אבל עדיין – אחד מרבים, שיאט אותם עוד יותר אבל עדיין לא מחסל את הפרויקט האירופי. אנחנו רואים תהליך היסטורי שאורך שנים רבות קורה לנגד עיננו – הוא קורה בצעדים הדרגתיים, וזה אחד מהם. אם יהיו עוד דברים מעניינים מכיוון איטליה אספר לכם, כאן (אם יהיה הרבה מה להגיד) או בטוויטר.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “איטליה מקימה ממשלה: לטוב או לרע, משעמם לא יהיה

  1. מצ'ב כתבה שכותרתה: האם אירופה אמורה לחשוש מהפופוליסטים האיטלקיים?

    הכותבת למעשה די מסכימה לעיקרי ניתוח המצב של שי שפירא, ומרחיבה לגבי מספר נקודות.

    היא מסבירה (בקיצור) כיצד האיטלקים, שהיו בעבר כל כך יורו-פילים, הפכו לדי יורו-סקפטים (למרות שאיטלי-אקזיט אינה על הפרק). האיטלקים כל כך מעונינים בשינויים משמעותין במצב הקיים עד שהם מוכנים לתת סיכוי אפילו לקואליציה המוזרה החדשה.
    מכאן, מדוע לא כדאי לבריסל להתפלל לקיום בחירות חוזרות. יתכן ותוצאותיהן עוד פחות ימצאו חן בעיני המעונינים למנוע שינויים מהותיים.

    היא טוענת שחוסר המשילות הכרוני באיטלקיה למעשה נוצר בכוונה תחילה בכדי למנוע חזרה של שלטון יחיד דיקטטורי, כדוגמת שלטונו של מוסליני. מכאן, שכנראה התקוות שהביע שי לרפורמות משמעותיות בביורוקרטיה האיטלקית – עתידות להתמסמס.
    אני מסיקה מכך שהאיטלקים למעשה נדונו להתאכזב גם מהממשלה שזה עתה מוקמת. וחיפושיהם הנואשים אחר השינויים המקווים – עלולים להוביל אותם בעתיד למקומות ביזריים יותר ויותר.

    למעשה גם היא טוענת שקואליציה חדשה זו תתן מכה קשה לפרויקט של עמנואל מקרון ל ever closer union, ולכלכלני היורו הכמהים ליציבות ויכולת ניבוי.

    http://www.bbc.com/news/world-europe-44214499

    אבל כלל לא ברור לי כיצד (אם בכלל) יחוסל אי פעם הפרויקט האירופי. אלא אם יקרו בעתיד שינויים / משברים מאוד דרמטיים.
    אני חוששת שלאחר שהאיחוד הוקם – יש לו כוח חיות פנימי ודחף לגדול ולהתעצם, ובהדרגה הוא יצליח לצבור יותר ויותר כח על חשבון ריבונות המדינות הנכללות בו.
    אולי בדומה למה שקרה לארה'ב, בתהליכים הדרגתיים מצטברים איטיים, מאז היווסדה. מפדרציה מאוד רופפת של מדינות, שלכל אחת מהן היו סמכויות אוטונומיות רבות, הממשל הפדרלי צבר בהדרגה עוד ועוד כוח ואילו המדינות של ארה'ב הלכו ונחלשו.

    אהבתי

    • לא יודע, נראה לי שהברקסיט הייתה הדגמה די טובה לאיך האיחוד האירופי יוכל להיגמר. עוד כמה כאלה וגמרנו. ויש לא מעט מדינות שבסבירות גבוהה, אם יהיה משאל עם, הם יצביעו ליציאה. רק צריך מהפך פוליטי שיאפשר משאל עם כזה. וממילא, די סביר שבסופו של דבר "יקרו בעתיד שינויים / משברים מאוד דרמטיים".

      יותר מכל, קשה לי לדמיין איך האיחוד יתגבר על הבעיה הגדולה ביותר שלו כרגע – מסך הברזל שמפריד בין גרמניה וצרפת לבין פולין והונגריה. הפקידים בבריסל הולכים ומואסים בפולנים ובהונגרים ומנסים לנתק אותם מהתקציבים, ובלי הזרמת כספים לא ברור איזה אינטרס יש לפולין והונגריה להיות חלק מהאיחוד, עם כל הכבוד למילים היפות של אורבן על כמה ש"מקומה של הונגריה באירופה".

      אני מניח שאני לא צריך לספר לך על ההבדלים העצומים בין הדוגמה האמריקאית לזו האירופית. מעבר להבדל הברור בין הפער התרבותי העצום בין מדינות אירופה לבין הפערים המזעריים בין המושבות האמריקאיות השונות, יש עוד הבדל חשוב מאוד: ארה"ב הייתה מדינה מוצלחת מתחילתה. האיחוד האירופי הוא פרויקט מקרטע במקרה הטוב בכל מדד כלכלי.

      אהבתי

  2. דברים מעניינים שקראתי, בהקשר לפרויקט האיחוד האירופי.

    אורי כץ, מהבלוג דעת מיעוט, מחווה את דעתו על הפוסט האחרון של דני אורבך, מבלוג הינשוף, על גורמי ההצלחה של יפן.

    _______________________________
    ‏דעת מיעוט‏ שיתף/שיתפה את ה‏פוסט‏ של ‏‎Danny Orbach‎‏.
    ‏25 מאי‏ ב-‏21:52‏ ·
    רשומה יפה של Danny Orbach על ההיסטוריה של יפן.

    העניין מזכיר מעט את אחת התיאוריות שמנסה להסביר את עלייתה של אירופה. הרעיון הוא שבאזורים שונים בעולם הייתה אינטנסיביות שונה של מאבקים בין ישויות פוליטיות. אזורים שבהם שלטה ישות פוליטית יחידה וגדולה, כגון סין, נהנו מיציבות רבה, אך מהיעדר דינאמיות ותחרות הנחוצות עבור קדמה טכנולוגית ותרבותית. בציוויליזציות כאלו לא יכלו להופיע מדענים, הוגי דעות או יזמים פורצי דרך אשר מייצרים "הרס יצירתי" ומקדמים את החברה, ולהנהגה הייתה יכולת לעצור את הקדמה הטכנולוגית בקלות (כמו הדוגמה עם הצי הסיני במאה ה-15). לעומת זאת, אזורים אחרים אופיינו על ידי מספר רב של ישויות פוליטיות קטנות הנאבקות אחת בשנייה, כגון יוון הקלאסית. באזורים אלו הייתה אמנם דינאמיות רבה, אך גם מלחמות תכופות והרס רב של תשתיות, ובכל ישות פוליטית כשלעצמה השווקים היו קטנים ולא העמידו תמריצים משמעותיים בפני יזמים. לפי התיאוריה, אירופה נמצאה במקום אידיאלי באמצע: תחרות מתמדת בין מספר ישויות פוליטיות שהן כולן גדולות, אבל לא גדולות מדי. לפי הרשומה של דני, נראה שגם יפן נהנתה ממצב כזה.

    Danny Orbach
    ‏25 מאי‏ ב-‏10:47‏ ·
    פעם, כאשר דיברתי עם סטודנטיות במדינה מרכז אסייאתית, אחת מהן שאלה אותי מהו סוד כוחה של יפן. כיצד הצליחה ארץ השמש העולה, לבדה כמעט ב"עולם השלישי", לשמור על עצמאות..
    _______________________________

    אהבתי

    • יש לי תמיד בעיה עם כל ההסברים לתעלומת "איך זה שאירופה נועדה לשגשג כל־כך ושאר העולם לא" – הם מאוד משוחדים לעידן שבו אנחנו חיים, שבו אירופה נמצאת אחרי תקופת שגשוג מרשימה. מהשקפה של אלפי שנות תרבות אנושית, העליונות האירופאית הייתה די קצרה, וייתכן מאוד שלא תימשך עוד הרבה. אז התשובה שלי לתעלומה היא שאולי אין בכלל תעלומה – לפעמים אזור אחד מצליח, לפעמים אזור אחר, זה תלוי בהרבה מאוד גורמים ותמיד אפשר לטוות אינסוף הסברים על למה כל אזור "נועד" להיות המצליח ביותר. אולי בעוד מאה שנה ישאלו למה דווקא סין נועדה להיות המצליחה ביותר, ובעוד חמש מאות שנה ישאלו למה דווקא מאדים.

      בפרט, הדוגמה של הצי הסיני במאה ה 15 חוזרת שוב ושוב בדיונים האלה, וזה בדיוק כי היא כל־כך ייחודית – זה לא איזשהו מצב בלתי נמנע, ויעידו אינספור המדענים והוגי הדעות שכן קמו בסין. אני מקווה בעתיד להכיר יותר את תולדות שושלת מינג ולהיות מסוגל לספק תובנות מדויקות יותר למה המקרה הספציפי הזה קרה, ובאופן כללי יותר, למה סין נחלשה כל־כך אחרי תקופת השיא של המינג ונתנה לאירופה לעקוף אותה.

      אהבתי

  3. לשי שפירא,

    כתבת:

    1. " .. הפקידים בבריסל הולכים ומואסים בפולנים ובהונגרים ומנסים לנתק אותם מהתקציבים, ובלי הזרמת כספים לא ברור איזה אינטרס יש לפולין והונגריה להיות חלק מהאיחוד, עם כל הכבוד למילים היפות של אורבן על כמה ש"מקומה של הונגריה באירופה".
    ____________________

    *אם* פקידי בריסל יצליחו לעצור את הזרמת הכספים מהמדינות העשירות יחסית של האיחוד אל המדינות העניות יחסית – משלחות כלכלנים מכל העולם יעלו לרגל לבריסל בתקווה ללמוד כיצד הצליחו.
    כלומר, אני די סקפטית לגבי סיכוייהם לממש איום זה.

    2. "אני מניח שאני לא צריך לספר לך על ההבדלים העצומים בין הדוגמה האמריקאית לזו האירופית. מעבר להבדל הברור בין הפער התרבותי העצום בין מדינות אירופה לבין הפערים המזעריים בין המושבות האמריקאיות השונות,
    __________________________________
    קיימים פערים כלכלים ותרבותים גדולים *גם* בין המדינות של ארה'ב. בין מדינות החופים לבין מדינות מרכז המדינה, מדינות הצפון והדרום, מדינות "חגורת התנ'ך" והמדינות החילוניות יחסית, המדינות האדומות, הסגולות והכחולות, המדינות בעלות אחוז מאוד גבוה של היספנים או של לבנים או של שחורים ועוד ועוד.

    להערכתי השוני התרבותי העיקרי בין ארה'ב לבין מדינות האיחוד האירופי הוא הימצאות / העדר שפה משותפת אחת (ומכאן גם העברה חופשית, ללא כל צורך בתרגום או בדיבוב, של תכנים תקשורתיים, נאומים, סרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה וכו'). בטווח הארוך, שפה משותפת אכן יכולה לקדם התקרבות תרבותית

    3. " יש עוד הבדל חשוב מאוד: ארה"ב הייתה מדינה מוצלחת מתחילתה. …"
    ______________________________
    נדמה לי שהקפיצה האמריקאית הגדולה קדימה התחוללה רק בסוף המאה ה 18 והמאה ה 19. אבל אינני בטוחה.

    אהבתי

    • 1. אני לא מדבר על הזרמת כספים "טבעית" שמגיעה מפעולות עסקיות של האזרחים – אני מדבר על "מענקי איזון" למיניהם שמעביר האיחוד באופן ישיר מתקציבו למדינות העניות. אלה מגיעים בחתימה של אותם הפקידים, כך שאין ממש פלא כלכלי באפשרות שלהם לעצור את זה – זו שאלה פוליטית נטו.

      https://www.project-syndicate.org/commentary/poland-hungary-freeze-eu-cohesion-funds-by-guy-verhofstadt-2018-04

      2. כל הדברים שאת מציינת מתייחסים לארצות־הברית של היום. ההשוואה המקורית הייתה להתהוותה של ארצות־הברית, אז לא היו מדינות חופים, לא היו מדינות מרכז, לא היו אחוזים משמעותיים של היספאנים וכו'. אבל ממילא, גם אם ניקח את המצב היום, כל הדברים האלה לדעתי הם מזעריים בהשוואה למדינות בעלות היסטוריה עצמאית של מאות ולפעמים אלפי שנים, כולל הרבה מאוד מלחמות אחת בשנייה, וכמו שאמרת, שפות משלהם.

      3. ארצות הברית הוכרזה כמדינה בשנת 1776, שזה די קרוב לסוף המאה ה 18. אז אני לא בטוח לאיזו תקופה של "לפני הקפיצה קדימה" את מכוונת.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s