התנגשות הציביליזציות, ומה שאחריה

(זמין גם בבלוג המקביל שלי באנגלית)

בשעה טובה, קראתי את "התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון. הנוכחות של הספר הזה בתרבות הכללית כל־כך חזקה שהנחתי שאני יודע מה הוא עומד להגיד גם בלי לקרוא, אבל הוא התגלה כטוב יותר ממה שציפיתי. הוא מנתח את הפוליטיקה העולמית הנוכחית באופן כל־כך טוב שכמעט מפתה לזלזל בו ולהגיד שמה שהוא כותב ממילא ברור ומובן מאליו; עד שנזכרים שהוא כתב את זה ב 1996, כשהרבה מהדברים האלה עוד היו הרבה פחות ברורים. ועל זה שווה להוסיף כמה מילים.

אנשים מדברים הרבה על סכסוכי תרבויות בימינו, לפעמים עד כדי ציטוט הנטינגטון עצמו. האם הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא תוצאה בלתי־נמנעת של הבדלי הדתות, או הבדלי התרבות? האם יחסי אירופה והעולם המוסלמי כיום הם המשך בלתי־נמנע של יותר מאלף שנות סכסוך בין מזרח ומערב? האם מזרח אסיה לעולם תישאר זרה ועוינת למערב, האם דמוקרטיה וזכויות אדם הם עקרונות "מערביים"? אלה טיעונים ששומעים לעתים קרובות. בעיני, זה מעיד על הזיכרון הקצרצר של האנשים המעלים את הטיעונים האלה. והנטינגטון, לכאורה המקור המובהק ביותר של הטיעונים האלה, להפתעתי ולשמחתי אומר את אותו הדבר.

וכאן בעיני הדבר המעניין והחשוב ביותר בספר – הסייגים ששם הנטינגטון על התזה שלו. מדיבורים על הספר קל לקבל את הרושם שהנטינגטון בא לתאר איך עובד העולם, ולהסיק שממילא הסכסוכים בעולם הם נצחיים, כל מה שחשוב זה לאיפה אנחנו משתייכים ברשימת הציביליזציות העולמית, ולהתכונן לעוד אלף שנות עוינות מול ציביליזציות אחרות. אבל זה לחלוטין לא מה שכתב הנטינגטון. הספר לא בא לתאר את העולם באופן כללי; הוא מתאר את העולם שאחרי המלחמה הקרה. ולא פחות חשוב, הוא מתאר את העולם בתקופה מאוד מוגבלת אחרי המלחמה הקרה. הוא לא יודע כמה זמן תימשך התקופה הזאת, אבל הוא יודע שזו תהיה תקופה מוגבלת. אז כשאנחנו קוראים את הספר היום, הוא נראה כמעט טריוויאלי; אבל דווקא זה השיעור שאפשר ללמוד ממנו. הדברים שנראים לנו טריוויאליים היום, לפני עשרים שנה היו חדשניים ושנויים במחלוקת; וזה צריך להזכיר לנו שכמו שהדברים האלה לא היו איתנו לנצח, הם גם לא יישארו לנצח, וצריך להיות מוכנים לשינויים הבאים שיעברו על הפוליטיקה העולמית. אנחנו עוד לא יודעים מה הם יהיו ומתי הם יגיעו, אבל הם יגיעו.

לא יהיה מוגזם להגיד שלדעתי, אחת הבעיות התרבותיות הגדולות ביותר בעולם כיום היא חוסר הבנה של המלחמה הקרה. כשאנשים מדברים על אירועים מאמצע־סוף המאה העשרים, לעתים קרובות מדהים עד כמה הם מתעלמים מההקשר – מדברים על מלחמת וייטנאם, לדוגמה, כאילו היא הייתה איזשהו פרויקט מוזר ומיותר (או אפילו קולוניאליסטי) של ארצות־הברית. מדברים על התמיכה האמריקאית במוג'אהידין באפגניסתאן כאילו זו הייתה הטעות האסטרטגית של המאה. מדברים על רצח המיליונים בקמבודיה כאילו היה איזשהו שיגעון מקרי של רודן מטורף. נדיר מאוד לשמוע את ההקשר לדברים האלה – העובדה שבאותו הזמן התקיימה מלחמת חורמה לא רק בין שתי אידיאולוגיות, אלא בין שתי מערכות בריתות צבאיות, ובכלל לא היה ברור מי מהן עומדת לנצח. אנשים מלגלגים כיום על התמיכה האמריקאית במוג'אהידין כדוגמה לאווילות הממשלה או סוכנויות הביון, שניסו לפתור בעיה אחת ובסוף יצרו בעיה גדולה יותר. מי שמכיר את המינימום שבמינימום על המלחמה הקרה יכול לקבל קצת פרופורציות, ולהבין שכל איום הטרור האיסלאמי כיום, נורא ככל שיהיה, לא מתקרב לקצה קצהו של האיום הסובייטי באותה התקופה. באותה הזדמנות אפשר גם להיזכר שכל המעורבויות האמריקאיות במלחמות זרות באותה התקופה, גם בלי לסלוח על פשעי המלחמה שלהם, היו חלק ממלחמת קיום של העולם החופשי. ולהיזכר שאינספור מלחמות ומדינות כושלות, מקמבודיה ועד כמעט כל המדינות שמחוץ לעולם המערבי, היו חלק בלתי נפרד מאותה המלחמה העולמית והצלקות שהן ספגו בה מעצבות אותן עד היום.

וההתעלמות הזאת מהמלחמה הקרה היא מה שמאפשר לאנשים לדמיין ש"התנגשות הציביליזציות" היא איזושהי תופעה נצחית ואין טעם לפקפק בה. היום אנחנו רואים מלחמות אזרחים במדינות רב־לאומיות ואומרים שזה ברור, הרי מי חשב שאפשר לרכז אנשים בני דתות שונות ודוברי שפות שונות במדינה אחת? ברור שזה יביא לכישלון, אנשים חייבים לשמור על הזהות שלהם, ולעמוד לצד הקרובים להם, וכן הלאה. אבל הנטינגטון מזכיר לנו שזה בכלל לא ברור; בזמנו זה היה כל־כך לא ברור שהוא היה צריך לכתוב ספר שלם כדי להסביר למה הוא חושב שכך ייראה העולם החל מאותו הזמן; כי לפני זה העולם היה שונה מאוד. לא הייתה שום התנגשות תרבויות במלחמה בין הוייטנאמים הקומוניסטים לוייטנאמים הרפובליקנים; בין סין הקומוניסטית לסין הלאומנית, בין המוג'אהידין לבין ממשלת אפגניסתאן או באינספור מלחמות אחרות בעולם שלפני שלושים שנה. היום אפשר להביט לאחור לדוד בן־גוריון שמתכנן את הברית בין הפועל העברי והפועל הערבי להדחת האפנדים המושחתים ולחשוב איזה תמים הוא היה; אבל קל להיות חכמים בדיעבד, ובן־גוריון היה רחוק מלהיות תמים. אנחנו חיים כיום אחרי כמעט שלושים שנים של תקופת התנגשות הציביליזציות, ומפתה לשכוח שהייתה גם היסטוריה לפניה; אבל ההיסטוריה הזאת הייתה, וגם התקופה הזו עוד תהיה היסטוריה יום אחד.

אז מה יחליף את תקופת התנגשות הציביליזציות? עדיין מוקדם מדי לומר. יותר מעשרים שנים אחרי הספר, התזה של הנטינגטון עדיין חזקה, ברמה שהוא עוד ממשיך לחזות אירועים מהשנים האחרונות – קריאה שלו כרגע נראית כמעט נבואית בכל מה שקשור לאוקראינה או תורכיה. אבל לדעתי כבר אפשר להתחיל לראות את הסוף, והסימנים חזקים במיוחד במערב. המערב כיום מפגין פיצול ועוינות שמגיעים לרמות כאלה שכבר לא תואמות לתזת התנגשות הציביליזציות; ההבדל בין חירט וילדרס ומתיאו סלביני לבין ג'רמי קורבין וגי ורהופשטט הוא לא הבדל תרבותי, אלא אידיאולוגי. והשנאה בין המחנות שהם מייצגים נראית חזקה כל־כך שהיא עלולה להפוך להיות הבסיס לסכסוכי העתיד של המערב, במקום התנגשויות הציביליזציות (מול רוסיה, סין או האיסלאם) שאנחנו רגילים אליהן. אבל חוץ מזה, קשה מאוד לחזות מה יהיה. אבל השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מהנטינגטון, הוא שגם אם אנחנו לא יודעים מתי ואיך יגיע סוף תקופת התנגשות הציביליזציות, הוא יגיע. וכדאי להיות מוכנים לזה.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “התנגשות הציביליזציות, ומה שאחריה

  1. אז תביע גם את דעתך ותפתח דיון במקום להיות צמחוני. קח תנופה.
    האם חלוקי הדעות בין שמאל וימין באירופה יכולים להביא למלחמות? בספק רב. האם העולם יכול לחזור למלחמת עולמות כמו שהיה בעבר? כיום כשאפשר ליצר פצצת אטום במוסך, ספק אם צבאות גרמנים ישטפו את פולניה.
    האם תהיה מלחמה בין האידיולוגיות הסינית הרוסית והמערבית? האם המלחמות יהיו בתחום הכלכלה? מי יעלה ומי ירד?
    נראה שכלכלת המערב חייה על פרופגנדה, ממש כמו שהיה בתקופת הפשיסטים, רק הפרופגנדה היא של העשירים בחסות הממשלות כשהעניים מסבסדים אותם

    אהבתי

    • אני צמחוני מגיל 16 וזה לא עומד להשתנות, אבל דעות נראה לי שאני מביע לא מעט בבלוג הזה. אם אתה מחפש דעות בנושאים המסוימים האלה:
      אני הרבה פחות אופטימי ממך לגבי הספק במלחמת עולם. האם אפשר לייצר פצצת אטום במוסך? אולי, אבל זה כנראה לא כזה קל. בפעם האחרונה שבדקתי, פולניה עדיין לא עשתה את זה, וכמוה גם הרבה מדינות אחרות. יש עוד הרבה מקום למלחמות קונבנציונליות.
      מה זה האידיאולוגיות הסינית, הרוסית והמערבית? אלה תרבויות, לא אידיאולוגיות. כל הרעיון של הספר הוא לדבר על כך שבעולם שאחרי המלחמה הקרה מלחמות כבר לא קורות בין אידיאולוגיות אלא בין תרבויות. האם תהיה מלחמת תרבויות בעשור הקרוב? כבר הבעתי את דעתי בנושא הזה (שורה תחתונה: לא מאוד סביר, אבל יותר סביר בעיני ממה שרוב האנשים נוטים לחשוב), לדוגמה כאן:
      https://stuffshaireads.wordpress.com/2017/05/19/מזרח-אסיה-בין-סין-הודו-וארהב/

      האם תיגמר תקופת התנגשות הציביליזציות ונחזור למלחמות אידיאולוגיות? בטווח הקצר לא, בטווח הארוך כמעט בטוח שכן. אבל זה רחוק מדי מכדי לנבא איך בדיוק זה ייראה.

      אהבתי

  2. מציע גם לקרוא את פרנסיס פוקיאמה "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" ואת פול קנדי "עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות".
    על פול קנדי מבוסס הפוסט הבא:
    https://yuddaaled.wordpress.com/2018/06/04/%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%9f-%d7%a8%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%a1%d7%99%d7%91%d7%99%d7%a8/

    באשר ל"התנגשות הציבליזציות". כאשר הייתי בישיבה נתתי לחבר לקרוא אותו. אותו חבר מאד הושפע מההיסטוגרפיה הקוקניקית שרוממה את עם ישראל. הוא נדהם לגלות שברשימת הציבליזציות עם ישראל לא מופיע עם הערה של הנטיגטון לפיה הוא קטן מידי מכדי לקבל חשיבות…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s