משגיחי הכשרות של יחסי החוץ הישראליים

הביקור של ויקטור אורבן בישראל לא מזמן היה לדעתי עליית מדרגה בתהליך הירידה מהפסים של רוב האופוזיציה הישראלית, ואיתה רוב התקשורת הישראלית (תהליך שלא ייחודי לישראל, הוא קורה במקביל ברוב מדינות המערב). כשהתקשורת התיישרה לפי קו האופוזיציה על "בידוד מדיני" של מדינת ישראל, היה אפשר לקבל את זה – אולי הם באמת מאמינים שאפשר לנהל את יחסי החוץ של ישראל באופן טוב יותר. אבל לאט לאט התחילו להגיע בשורות טובות ליחסי החוץ הישראליים, והאופוזיציה עמדה בפני ברירה – הם יכלו לעשות את הצעד ההגיוני ולשמוח על ההצלחות, אבל הם העדיפו לחפש רעיון אחר. וכך נולדה אחת התופעות המוזרות של הפוליטיקה הישראלית כיום – אם אי אפשר להתלונן יותר על כישלון ביחסי החוץ, נעבור להתלונן על יותר מדי הצלחה ביחסי החוץ. וכך פתאום כל מפגש עם מנהיג זר הופך להזדמנות לבדיקה בציציותיו, איך אפשר למסגר את היחסים החיוביים בתור דבר שלילי. הונגריה היא בעצם מדינה פשיסטית, פולין שונאת יהודים, בליטא נתניהו "מפרק את האיחוד האירופי", ובאוסטריה הנאצים בשלטון. אף מדינה לא כשרה חוץ מצרפת וגרמניה, כנראה.

אז לכל המתלוננים על כך שנתניהו מעז להיות ידידותי עם מנהיגי הונגריה, ליטא, פולין, וכו' – אני מקדיש את הלקט הבא:

אנגלה מרקל נפגשת עם ויקטור אורבן
נשיא האיחוד האירופי ז'אן־קלוד יונקר נותן "כיף" ידידותי לויקטור אורבן
ראש ממשלת שבדיה (מעצמת זכויות האדם!) סטפן לפבן מבקר בפולין
עמנואל מקרון נפגש עם מנהיגי המדינות הבלטיות
ז'אן־קלוד יונקר מסכם "ארוחת ערב ידידותית" עם ראש ממשלת פולין

נפסיק פה, כי סביר להניח שהבנתם את הרעיון. הייתי יכול להמשיך עוד הרבה.

d_kos20180705034-1280x640
בתמונה: אנגלה מרקל מכשירה פשיסטים ותוקעת טריז באיחוד האירופי. התמונה מ dailynewshungary.

שלא יהיו אי־הבנות – אני לא מתווכח עם העובדה שמרקל, מקרון, ושאר חביביהם של התקשורת הישראלית מתעבים בכל ליבם את אורבן וחבריו. וגם הביקורים לעיל כללו הרבה ויכוחים ומחלוקות. אבל הטענה שביקור ידידותי עם מנהיג מדינה ממדינות האיחוד האירופי היא איכשהו פעולה שלילית, איזושהי "נתינת לגיטימציה" לשלטון מרושע או "תקיעת טריז באיחוד האירופי" – זה אבסורד מוחלט. מי שמבקר את ממשלת ישראל על ביקורים ידידותיים שלה עם מנהיגים מזרח־אירופאים, כדאי שיבקר גם את מרקל ומקרון, כי גם הם נפגשים איתם. לא רק זה, הם חברים איתם ב"איחוד" – כדאי לזכור את העובדה הזאת לפני שמתייחסים לאורבן כאיזשהו מנהיג מוקצה.

זווית חדשה שעולה בזמן האחרון היא ניסיונות להעלות את זכר השואה כנשק במאבק הזה, והיא נשמעת לי גרועה עוד יותר. אני לא מומחה לתולדות השואה בליטא או בקרואטיה או בכל מקום אחר (ואגב, הנה ניתוח מומלץ של מישהו שכן מומחה), אבל קשה לי שלא להתרשם שהטענות האלה מונעות פחות מאמת היסטורית ויותר מאותו הרצון לנגח את ממשלת ישראל. מישהו באמת מאמין שיש איזשהו יתרון ליהודים בהתעקשות להכריח את עמי מזרח אירופה להאשים את עצמם בשואה? אני לא יכול לדמיין אפשרות טובה יותר מזה שהם יגידו שהשואה היא פעולה איומה שעשו אחרים. אם הם ייקחו אחריות בעצמם, כמה זמן יעבור עד שהם יתחילו למצוא הסברים למה "הם" עשו את זה? אנשים באופן טבעי מנסים למצוא הסברים לעבר שגורמים לו (ולהם) להיראות טוב יותר. אם ניקח מהם את ההסבר "זה היה מישהו אחר", הם יצטרכו למצוא הסברים אחרים ללמה הם עשו את זה. וזה יכול להיגמר לא טוב.

לחילופין, אולי תומכי הגישה הזאת פשוט מסונוורים מההצלחה המסחררת של אותה הגישה בגרמניה, המדינה שבה מומלץ ליהודים לא ללכת עם כיפה ברחוב?

7 מחשבות על “משגיחי הכשרות של יחסי החוץ הישראליים

  1. א. אסור להתעלם מהיתרונות העיקריים של הימצאות באופוזיציה:

    – היכולת לחמוק מאחריות לשיקולי כדאיות / שיקולי ריאל פוליטיק / כל מיני פשרות מעשיות וכלכליות ו/או
    -האפשרות להתנשאות מוסרנית – צדקנית על פשעי החוטאים והפושעים (בתקווה שניתן יהיה להציגם כפשעים מוסריים מזעזעים) ו/או
    האפשרות לרחוץ באיזושהי טהרנות אידיאולוגית
    טהרנות וצדקנות הם למעשה הפרס הגדול של אלו שאינם נאלצים לאחוז בהגה ולנווט.

    יתרונות (או נחמות) אלו יכולים להיות נכונים גם לאופוזיציה משמאל וגם לאופוזיציה מימין / מהימין הקיצוני.
    רצוי לא להתעלם מהעובדה שבישראל רוב התיקשורת, האקדמיה, משרד החוץ ואפילו ראשי מוסד "יד ושם" – הם בעצם חלק מהאופוזיציה, ונוהגים להנות / להיתנחם ביתרונות אי הנשיאה באחריות.

    ב. נזכרתי בקטע מתוך רשומה באתר "זווית אחרת" : (אתר שבהחלט שווה לבקר בו פעם ב.. ולצערי אינו מוכר מספיק בבלוגוספרה דוברת העברית)

    http://www.zavitaheret.com/מפעל-זיכרון-השואה-הגיע-העת-לשינוי-כיוו

    " … אחריות קולקטיבית ובין-דורית על פשעים אינה קיימת. הנכונות להודות באחריות הקולקטיבית תימשך רק כל עוד נשמרת הטראומה הרגשית מהאירוע עצמו. באופן בלתי-נמנע, תחושת הטראומה תלך ותתפוגג, וכל דור גרמני חדש ירגיש יותר ויותר את אי-הצדק שבהטלת האחריות הקולקטיבית. בשלב מסוים, הטינה המצטברת על שנים של הלקאה עצמית תופנה בעוצמה כנגד אלה שנתפסים, בצדק או שלא בצדק, כאחראים על הדרישה לאחריות הקולקטיבית – היהודים. זאת ועוד, מכיוון שצורות חשיבה שורדות זמן רב יותר מהתוכן של אותה החשיבה, ההרגל לייחס אחריות קולקטיבית יישמר גם אחרי שהנכונות להודות באחריות קולקטיבית עצמית תיעלם. אז, עקרון האחריות הקולקטיבית יתפרץ כנגד היהודים אשר ישחקו את התפקיד של הנאצים החדשים. אנחנו עדיין לא שם, וחשוב לנצל את הזמן שנותר על מנת לשנות את אופי היחסים עם גרמניה. במקום המסר השלילי של האחריות לשואה, יש לטפח מסר חיובי של שותפות דמוקרטית ציביליזציונית. לא ברור אם יש סיכויים רבים למהלך כזה, אבל בלעדיו היחסים הקיימים יוחלפו במדיניות של טינה כלפי היהודים וישראל בעתיד הקרוב מאוד.

    הסוגיה השנייה היא אופיו של המוסד יד ושם. בשנים האחרונות, חלו במוסד זה מגמות מדאיגות של מוסרנות במסר השואה. הפרטיקולריות הקיצונית מוחלפת במהירות באוניברסליות הקיצונית, אוניברסליות מזויפת כי היא לא מונעת התנפלות פרטיקולרית על המדינות והעמים שאינם מתיישרים לפי המסר ה"אוניברסלי" – הפולנים, למשל. את המגמה הזאת יש לעצור. חשוב למצוא מודל חדש של איזון בין "פרטיקולרי" ל"אוניברסלי". מודל כזה יתבסס על מסר חיובי שיוביל לברית של כל הכוחות האנטי-טוטליטריים נגד הרוע שפקד את העולם במאה העשרים. הדרך להשיג זאת היא הרחבת משימתו של יד ושם. שליחותו של יד ושם צריכה להיות מעתה עיסוק בפשעי הטוטליטריות באופן כללי. ברור שמכיוון שמדובר במוסד ישראלי, הדגש העיקרי שלו יישאר שואת היהודים, אבל זאת במסגרת ועל רקע של מכלול הפשעים שבוצעו של ידי משטרים טוטליטריים. כך יוכל יד ושם להצטרף לרשת של מוזיאונים ומרכזים לחקר הטוטליטריות ולהפוך לראשון שביניהם – בשל המוניטין והמשאבים שלו. במקביל, חשוב לשחרר את תלותו של יד ושם מהשפעת תורמים מחוץ לישראל באמצעות הפיכתו למוסד ישראלי ציבורי לכל דבר הממומן באופן מלא מכספי הציבור. הדבר לא יהווה נטל משמעותי על הציבור אך הוא עשוי להציל אותנו מהתערבויות מזיקות של יד ושם בעניינים מדיניים, כפי שראינו בתגובתו הבעייתית בעניין היחסים עם פולין. …"

    אהבתי

    • א. זה נכון, רק צריך לזכור שאלה "יתרונות" למי שמטרתו היא סיפוק מיידי. יש יתרונות אחרים של שהות באופוזיציה שיכולים לשפר את סיכויה להפוך בעתיד לממשלה, אבל מהיתרונות האלה נראה שאותה האופוזיציה מעדיפה להתעלם.

      ב. מסכים בגדול עם הניתוח לגבי זכרון השואה, אבל איבדתי אותו בעניין הרחבת משימתו של יד ושם. לא ברור לי למה אנחנו אמורים להניח שהמוסד יתנהג אחרת אם המשימה המוכתבת לו תשתנה, וממילא לא ברור לי למה למשלמי המיסים הישראליים לממן מטרה מעורפלת כמו "עיסוק בפשעי הטוטליטריות". לדעתי עדיף ללכת בכיוון ההפוך ולדאוג שהמוסד יתרכז במחקר ותיעוד השואה, ואת המסקנות האידיאולוגיות ישאיר לכל אחד מאיתנו להחליט לעצמנו.

      אהבתי

  2. לא שמתי לב אפילו שכתבתי את הרשומה הזאת קצת לפני ביקורו בישראל של נשיא הפיליפינים רודריגו דותרתה, שכצפוי זוכה לטיפול דומה ממשגיחי הכשרות הדיפלומטיים. הצלחה ענקית לישראל שמגיע לבקר בה המנהיג הנבחר של אחת המדינות הגדולות בעולם וידידה פוטנציאלית חשובה, אדם שנבחר בבחירות דמוקרטיות עם קצת יותר מ 16.6 מיליון קולות, וחבל שאני לא שומע אף אחד אחר מדבר על זה.

    אהבתי

  3. לנושא ביקור דוטרטה,

    במסגרת מסע ההתחשבנויות ההיסטוריות שלי, בשם העם היהודי, עם הרבה (מדי) מדינות מערביות על מעשיהן ומחדליהן בתקופת מלחמת העולם השנייה, איני יכולה להתעלם מההתנהגות החריגה לטובה של הפיליפינים בתקופה זו.
    הם הסכימו לנפק 10.000 אשרות כניסה לפליטים יהודים באירופה (!)
    יהודי אירופה ששמעו על הבשורה, התקשו לאתר את הפיליפינים על הגלובוס, היו כנראה שותפים להתנשאות המערבית על כל "הילידים" וכל הכלכלות הנחשלות של העולם השלישי (יחד עם הלקות היהודית (הגדרה שלי) לזהות סכנות חיים.
    לפיכך נוצלו רק כאלף ומשהו אשרות מתוך ה 10,000.
    חייהם של כמעט 9,000 יהודים (כולל קרובי משפחה מאוד רחוקים שלי) הועמדו בסכנה רק בשל חוסר נכונותם להפליג אל הלא נודע הפיליפיני.

    מכאן, אני הייתי מקדמת בישראל בברכה כל ראש ממשלה של הפיליפינים. ואפילו נוטעת חורשת עצים לזכרון מעשי העם הפיליפיני לפני 70 שנה (בדומה לעץ הניטע על שמו של כל חסיד אומות העולם שהציל יהודים בתקופת השואה).
    וזאת אפילו בלי הל קשר לכך שהפיליפינים הייתה המדינה *האסייתית* היחידה שתמכה ב 1948 בהקמת מדינת ישראל.

    מה שמראה שהתחשבנויות ה"כשרות" שלי מגיעות למסקנות שונות לחלוטין מאלו של רוב האופוזיציה לממשלה הנוכחית ושל התקשורת הישראלית.
    הוכחה נוספת לצורך לקדם פלורליזם במערך הכשרויות בישראל. 😊

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s