כמה הערות לפני הבחירות

א. יש הרבה מפלגות בבחירות הקרובות שאני לא ממש אוהב, אבל אני די בטוח שאין אף מפלגה או קבוצת מפלגות בעלות סיכוי ממשי להקים ממשלה, שאם יקמו ממשלה יביאו אסון על מדינת ישראל. אז אני ממליץ לשמור על רוגע וחיוך על הפנים.

ב. על־פי הסקרים נראה שעומדים להיות בבחירות האלה הרבה פחות מנדטים מבעבר הקרוב אצל מפלגות שלא מוכנות בשום אופן לשבת בממשלה עם "הגוש היריב". זו בעיני התפתחות חיובית מאוד, ואני מקווה שהיא תמשיך. פוליטיקה מבוססת שני גושים היא דמוקרטיה גרועה – או ששני הגושים הופכים להיות זהים והדמוקרטיה מאבדת משמעות, או ששני הגושים שונאים זה את זה וכל מנצח שואף לכונן בתורו סוג של עריצות רוב.

ג. לא מזמן יצא לי לראות קצת טלוויזיה ולשמוע קצת אנשים שמקבלים את רוב המידע שלהם מהטלוויזיה – נראה כאילו הם חיים בכוכב אחר לחלוטין מאנשים שמקבלים את רוב המידע מהאינטרנט. ולא נראה לי ששני הכוכבים האלה מודעים יותר מדי אחד לקיומו של השני.

ד. לעתים קרובות אני משתדל לצאת נגד טענות על "כמה גרועה" הפוליטיקה הישראלית, או דברים אחרים בישראל, ולהסביר שבקנה מידה בינלאומי אנחנו די בסדר (ולפעמים הרבה יותר). אבל תחום אחד שבו הפוליטיקה הישראלית באמת גרועה מאוד זה תרבות הדיון. גם מבחינת הנושאים חסרי המשמעות שמדברים עליהם, וגם מבחינת הצורה שבה מדברים – הדיון הפוליטי הישראלי הוא אישי, גס־רוח (או לחילופין מלטף, תלוי מי מראיין ומה עמדתו הפוליטית), ומנותק מהעניינים המשמעותיים. אני מניח שהאשמים העיקריים הם ערוצי התקשורת שמעודדים צורות דיון כאלה. הפוליטיקאים עצמם מסוגלים לדבר לעניין – אני ממליץ בחום על סדרת הרצאות הפוליטיקאים בתיכון בליך, שעלו לערוץ היוטיוב שלהם. המקום היחיד שמצאתי שפוליטיקאים דיברו בו לעניין (וספציפית לאנשי זהות ועוד קומץ פוליטיקאים ליברלים, ממליץ על פודקאסט הקונגרס שהרבה מהם התארחו בו כבר מספר פעמים, וכל הכבוד להם על זה).

כדי לקבל כמה רעיונות מרחבי העולם, הנה כמה דיונים פוליטיים שיצא לי לראות בשנים האחרונות, כולל בכמה מדינות שהיינו רוצים לחשוב שהן פחות מתקדמות מישראל. גם אם אתם לא מבינים את השפות, שימו לב לסגנון, לתרבות, ליחס, ואם אפשר אז גם לנושאים; ולמנגנונים שעוזרים לקדם את זה, בעיקר הגבלות הזמן שבהן כל מועמד מדבר זמן ארוך יחסית כשהאחרים לא רשאים להפריע, והנוכחות המינימלית של המנחים:

עימות בין ראשי המפלגות בבחירות האחרונות לבית העליון בהולנד:

עימות בין המועמדים בבחירות האחרונות לנשיאות ברזיל:

עימות לפני הצבעת הברקזיט בבריטניה:

עימות בין המועמדים לראשות עיריית רומא ב 2016:

אפילו אינדונזיה, שמתכוננת לבחירות בקרוב:

 

שיהיו בחירות נעימות ומוצלחות לכולם.

3 מחשבות על “כמה הערות לפני הבחירות

  1. אשמח אם מישהו יוכל להסביר לי
    מדוע בישראל המתמודדים בבחירות החליטו להפסיק עם עימותי הבחירות, ואילו במקומות רבים כל כך בעולם – העימותים נמשכים?

    בעבר הרחוק היו כמה עימותי בחירות גם בישראל.
    לאחריהם נוצרה התובנה שהעימותים פוגעים במועמד המוביל בבחירות ומסייעים למועמד הנמצא בעמדת נחיתות. הסיבה: עצם העימות מציג את כל הטוענים לכתר / את כל משתתפי העימות כשווי ערך זה לזה.

    [בפעם שבה היו שלושה טוענים לכתר (נתניהו, איציק מרדכי ואהוד ברק) – ברק סירב להשתתף. וזכה בבחירות].

    מכאן שתמיד המועמדים שנמצאו במקום השני והשלישי (על פי סקרי הבחירות) הצהירו שהם מעוניינים להשתתף בעימות בחירות, ואילו המועמד שנמצא על פי הסקרים במקום הראשון סירב להשתתף בו.

    מדוע תופעות שכאלו לא מתרחשות גם במדינות אחרות?
    אם הן מתרחשות גם אצלם: אז מדוע בארצות אחרות, המועמדים שנתפסים כמובילים מוכנים בכלל להשתתף בעימותי בחירות?

    אהבתי

    • בסביבה שבה הדיון הציבורי עוסק בשטויות, מה הטעם שיבואו לעימות? את השיחה על הטלפון של זה או הגלידה של זה או מי שותה קולות ממי אפשר לתת למגישי הטלוויזיה לנהל אלה עם אלה. במדינות סבירות עימות בחירות הוא לא משהו חד־פעמי לטובת הבחירות; זה חלק מתרבות שלמה שבה החדשות הפוליטיות עוסקות בנושאים ממשיים שיש טעם לנהל עליהם דיונים, וחלק אחד קטן מזה הוא עימות לקראת הבחירות.

      קודם צריך להגיע למצב שמועמד יכול להגיע לאולפן ולהתמודד עם חמש דקות של דיון ענייני. אחרי זה נתקדם לעשר דקות, עשרים דקות, אז אולי נכניס מועמד נוסף, ולאט לאט אולי נגיע לעימות בן שלוש שעות כמו כמה מאלה שקישרתי אליהם. לא נראה שהתהליך הזה עומד לקרות בטלוויזיה הישראלית, אבל באינטרנט עוד יש תקווה.

      אהבתי

  2. הצגת מצב דיכוטומי בו או שמדברים על שטויות או שמנהלים דיון ענייני על נושאים רציניים.
    נראה לי שקיימת גם חלופה שלישית: נסיון לתהות על אישיות המועמדים, כישוריהם וחסרונותיהם.

    יתכן שאחד ההסברים להבדל בין ישראל לבין מדינות אחרות הוא שבישראל התהיה המרכזית אינה השוני האידיאולוגי בין המועמדים. (למעשה ההבדלים האידיאולוגיים האמיתיים בין מנהיג הימין המתון לבין מנהיג השמאל המתון – הם די שוליים).
    השאלה המרכזית המעסיקה את הבוחרים בישראל (בשל הלחצים הקשים עמם היא מתמודדת) היא איזה מועמד לראשות הממשלה יעמוד טוב יותר בלחצים ביטחוניים ו/או מדיניים, מי מהם יגיב טוב יותר לטלפון על מצב חירום בשלוש לפנות בוקר, מי יקבל החלטה טובה יותר בנושאים סודייל שאינם מתאימים לדיון ציבורי וכד' וכד'.

    מכאן, אם העיקר הוא הרושם על אישיות המועמדים וכישוריהם האישיים, מטרת עימותי הבחירות בישראל היא לייצר לראש הממשלה הפוטנציאלי תדמית של עוצמה וחוזק. להפגין שיש להם אישיות "ראש ממשלה".
    מה שבולם את המועמד המוביל בסקרים מלתת למועמדים שנמצאים במקום השני או השלישי הזדמנות להציג עצמם כחזקים וכעוצמתיים כמוהו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s