העתיד האפריקאי של אירופה

בזמן האחרון יצא לי להתעניין קצת באפריקה, אזור שאני בדרך־כלל פחות נוהג להתעמק בו. לאפריקה יש הרבה בעיות, אבל אני שומע מעט מאוד אנשים מתייחסים למה שנראה לי כמו הבעיה הבסיסית ביותר של אפריקה המודרנית – יש בה מעט מדי מדינות. כשמדברים על עתיד מדינת הלאום ועל הרעיון של הפיכת האיחוד האירופי לפדרציה עם ממשלה אחת ופרלמנט אחד, אפריקה מספקת די הרבה דוגמאות למה לא כדאי לעשות.

המצב הגרוע של מדינות אפריקה (כנראה ללא יוצאת מן הכלל) מקל על די הרבה אנשים להתחבר להסברים פשטניים בסגנון "הם פשוט פרימיטיביים נמוכי אייקיו" מצד אחד, או "הם סובלים מדיכוי רב שנים של המערב" מצד שני – שני הסברים שלא נשמעים לי משכנעים במיוחד. קוראים ותיקים של הבלוג כנראה כבר מכירים את היחס שלי לרעיון מדינת הלאום – אני אישית לא נוטה לתחושת שייכות לאומית חזקה במיוחד, אבל אני לא יכול להכחיש שבמצב העולם כיום, קשה להתווכח עם הטענה שמדינות לאום בבירור מצליחות הרבה יותר ממדינות אחרות ביצירת שגשוג, חופש, ושלום לאזרחיהן. הרבה אנשים מכירים בזה כשמדובר בהקשר הישראלי או האירופי, אבל מעטים מזכירים את זה בהקשר האפריקאי. זאת למרות שאפריקה היא דוגמה כל־כך טובה לעובדה הזאת – יבשת ללא מדינות לאום, שמפגינה בדיוק את אותן הבעיות שנפוצות אצל מדינות לא־לאומיות.

קודם כל, קצת רקע למי שלא מכיר את אפריקה – כל המדינות ביבשת, כמעט ללא יוצא מן הכלל (אבל בלי צפון־אפריקה, רצועת המדינות הערביות שלא ממש קשורות לשאר היבשת) הן מדינות שהומצאו על־ידי מעצמות מערביות וכוללות ערב־רב של עמים, שפות ותרבויות שבדרך־כלל נשלטות על־ידי ממשלה דוברת שפה אירופית. יוצאת־הדופן העיקרית היא אתיופיה, אבל גם היא איננה מדינת לאום – פשוט במקרה שלה השלטון לא היה אירופי אלא אמהרי. אבל גם שם אין תרבות אחידה או שפה אחידה.

מה כל זה אומר? הרבה מהקוראים יודעים לספר למה זה גורם כשמדובר על יוגוסלביה או צ'כוסלובקיה (שתיהן, אגב, מדינות שדווקא כן דיברו שפה אחת, ההבדלים שהפכו אותן ל"רב־לאומיות" היו מזעריים. נסו לתרגם טקסט מצ'כית לסלובקית או מסרבית לקרואטית, ותראו כמה שונה התוצאה), אבל מתעלמים מכל הדוגמאות הדרומיות. כמעט בלתי אפשרי ליצור דמוקרטיה מתפקדת כשהמדינה מפוצלת בין מספר עמים שונים שכל אחד חושד באחרים שהם מתכננים להשתלט ולחסל אותם. אפילו הבלגים לא ממש מצליחים לבנות מדינה דו־לאומית – המרחק בין הפלמים דוברי ההולנדית והוולונים דוברי הצרפתית רק הולך וגובר עם השנים, ורק מבנה פדרציה רופף יותר ויותר מונע מהמדינה (בינתיים) להתפרק. אז מי העלה על דעתו שאיפה שהבלגים המנומסים לא הצליחו, יצליחו עמים חסרי מסורת דמוקרטית וחסרי פיתוח כלכלי? האם האמהרים והאורומו כל־כך יותר טובים מהאירופאים שהם אלה שיצליחו במשימה הבלתי־אפשרית הזאת? אולי ההאוסה והאיגבו בניגריה? אם הייתה מדינה אפריקאית מצליחה זה היה לא פחות מנס, במונחים גלובליים.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה שבה כן אפשר להגיד שהעולם לא ממש מקל על אפריקה, אם כי בצורה מאוד שונה מאיך שמתארים את זה רוב חובבי תיאוריית "זו אשמת המערב". הקהילה הבינלאומית כיום אלרגית לחלוטין לרעיון של שינויי גבולות ופיצולי מדינות. כשהאיגבו רצו לפרוש מניגריה, הבריטים מימנו את הדיכוי שלהם. כשהאמאזירים רצו לפרוש ממאלי, הגיעו הצרפתים. שינויי גבולות לא מתקבלים בברכה, ובפעם האחת שעשו את זה – עשו את זה בצורה המטופשת ביותר שאפשר להעלות על הדעת. פרישת דרום סודאן מסודאן הייתה אירוע מדהים – הסכמה חריגה ונדירה של "הקהילה הבינלאומית" לשינוי גבול. אבל איך הם עשו את זה? על־ידי הקמת מדינה דו־לאומית כמובן (עקרונית רב־לאומית, אבל שני לאומים מובילים). צרפתים והולנדים לא יכולים לשתף פעולה, ערבים שיעים וערבים סונים לא מצליחים לקיים מדינה משותפת, אבל מי יצליח? הדינקה והנואר. למי שלא מכיר, שווה לספר שהנוּאֵר הם עם שלפני פחות ממאה שנים היו הנושא לאחד הספרים הקלאסיים בז'אנר ה"אנתרופולוג מערבי מגיע לבקר שבט נידח ולומד על מנהגיהם המוזרים". בין השאר תיאר האנתרופולוג את הכלכלה מבוססת בקר שלהם, ואת אחת מפעילויות הפנאי המכובדות בעיניהם: "ללכת להרוג דינקה". אכן מתכון מושלם למדינה דו־לאומית. אני מודה שלא חקרתי היטב את קורות הנואר במאה השנים האחרונות, אבל אני חושד שתחת ממשלת סודאן המושלת מחרטום מצבם כנראה לא השתנה משמעותית.

וכאן הקללה הגדולה של אפריקה. לפני עידן הקולוניאליזם אפריקה לא הייתה במצב טוב במיוחד, אבל לפחות היו שם כמה מדינות שהיו אולי יכולות להתגלות כברות־קיימא. היו להן תרבויות עתיקות, היו להן אליטות מקומיות ומסורות אינטלקטואליות ומבנים חברתיים ותיקים. איך יכולה להתפתח תרבות מוצלחת במדינה תלת־לאומית כמו ניגריה, עם עם אחד ששולט ברוב קלוש בשני עמים אחרים בעלי דת שונה, ושפה שונה כל־כך שהן בכלל לא נמצאים באותה קטגוריה לשונית בסיסית (שפת ההאוסה נחשבת שפה אפרו־אסיאתית, כלומר היא קרובה יותר לעברית מאשר לאיגבו או ליורובה)? מה הסיכויים שיתפתח מעמד בינוני סביר בקרב אנשים שבבית מדברים שפה אחת, בבית־הספר מדברים אנגלית (סבירה פלוס), ובשביל להבין את ראש הממשלה שלהם צריכים מתורגמן? לא שמדינות קטנות ואחידות בהכרח היו מצליחות; יש קומץ כאלה באפריקה והן לא בהכרח מוצלחות כל־כך. אבל עם הרבה מדינות קטנות ואחידות, לפחות יש סיכוי שחלק מהן יצליחו, והצלחה יכולה להיות מדבקת – כמו שמערב אירופה לאט לאט עוזרת למרכז ומזרח אירופה להתרומם כלכלית ודמוקרטית. אבל זה לא יקרה כי במחנה אחד מדברים על האפריקאים הנחשלים שאולי אם ידברו אנגלית הם יוכלו להפוך ל "אנגלים סוג ב'" וזה יהיה עדיף על זימבבואיים סוג א', ובמחנה השני מדברים על האפריקאי הטהור והאציל שרק צריך להיאבק במערב שחוסם אותו מהתקדמות. שני המחנות לא נוטים להתעניין יותר מדי בפרטים.

ועל כל זה מסתכלים פקידי האיחוד האירופי, ואומרים "גם אנחנו רוצים". כן, יכול להיות שהמסורת הדמוקרטית (שהאמת היא שהיא לא מאוד ארוכה) של הצרפתים והגרמנים תאפשר להם להצליח איפה שנכשלו (בינתיים) הקיקויו והלואו, הבגנדה או השונה, אבל לא הייתי מהמר על זה. הרבה ממתנגדי ההגירה מתלוננים על האיחוד האירופי שמייבא לאירופה את אפריקה בדמותם של מהגרים אפריקאיים – אותי מדאיג עוד יותר הרעיון של ייבוא לאירופה של פוליטיקה אפריקאית.

3 מחשבות על “העתיד האפריקאי של אירופה

  1. אוף אוף טופיק,

    במיוחד לחובבי שפות – שבע מילים, משפות שונות, שתרגומן (הלא לגמרי מדויק) היה מחייב שימוש במשפט ארוך.
    מספקות צוהר להבדלים בין תרבויות (לדוגמא התרבות היוונית שהקדישה מילה מיוחדת לעונג שבבהייה בעוברים ושבים).
    ניתן לוותר על כל ההקדמות, הדי ארוכות, ולקפוץ ישר למילים עצמן.

    https://www.eol.co.il/articles/1304

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s