הערה לאחרי בחירות 2021

שנת 2020 תיזכר בתור השנה שבה הפוליטיקה בישראל וברוב העולם המערבי נמאסה עלי לגמרי. זה אחד הגורמים שהקלו עלי להפסיק לכתוב את הבלוג הזה שהתחיל ברובו מתוך העניין שלי בפוליטיקה. לכולם ברור שאנחנו נמצאים במשבר, שהדמוקרטיה בסכנה, ושהמצב לא טוב; אבל כמעט כולם מאשימים במצב את האנשים במחנה הפוליטי הנגדי לשלהם – בימין (או מחנה ביבי, או כל מיני מקביליהם במדינות אחרות) מספרים לנו על הדיפ סטייט שמונעת מנבחרי העם למשול, ובשמאל (או מחנה רק־לא־ביבי, או כל מיני מקביליהם במדינות אחרות) יספרו על המושחתים והפשיסטים שמסכנים את הדמוקרטיה שלנו. בשוליים יתלוננו כמה אנשים על ההקצנה והקיטוב בשני הצדדים. ולדעתי? לדעתי כל הנ"ל טועים. לא שאין הקצנה וקיטוב, לא שאין הסלמה בפקידוקרטיה האנטי־דמוקרטית בישראל, לא שכהונה חמישית לראש ממשלה זה לא מוגזם (זה הפרגון המקסימלי שאני יכול לתת למחנה רק לא ביבי), אבל הבעיות האלה או חמורות מהן היו תמיד. הבעיה המרכזית כיום, ממה שאני רואה, היא שהפוליטיקה הפכה פשוט לטפשית יותר.

נניח שיש קיטוב חמור. נניח שהימנים שונאים את השמאלנים, השמאלנים שונאים את הימנים, הביביסטים שונאים את הרל"ביסטים ולהיפך. בשביל זה יש בחירות, וככה היה תמיד. אבל גם שנאה יכולה לחיות יחד עם קצת שכל ישר. איך ייתכן שכל־כך הרבה מחנות פוליטיים חושבים שקיפאון אינסופי הוא האפשרות שמשרתת הכי טוב את האינטרסים שלהם? ממבט על הטיעונים מפי הפוליטיקאים, הפרשנים, והצייצנים – אני נאלץ לאמר שלדעתי הסיבה היא שפשוט אין בשיח הפוליטי הישראלי שמץ של חשיבה לטווח ארוך, של בניין כח, או של פרופורציות. הכול עוסק בבחירות הקרובות וזהו.

נתעלם לרגע מהרעיון שאולי ניצחון בבחירות זו לא המטרה העליונה ואולי המחנה הפוליטי היריב הוא לא שורש הרוע בעולם – גם על זה הייתי רוצה להעיר קצת, אבל צעד צעד. גם אם נקבל שהמטרה העליונה היא ניצחון המחנה "שלנו" בבחירות (עבור כל "שלנו" שתרצו). האם באמת אין דרכים טובות יותר לעשות את זה ממה שאנחנו רואים עכשיו, מצד כל מחנה פוליטי אפשרי (פרט אולי לחרדים)? עושה רושם שפעם פוליטיקאים ידעו לחשוב לטווח ארוך. מאמר יפה ב"מידה" תיאר פעם את התרומה של יצחק שמיר למהפך של 1977, והוא כולל שתי פסקאות שבעיני מתאימות באופן מושלם למצבנו היום:

"בין בגין ושמיר התקיימו חילוקי דעות מהותיים על דרך התנהלותה של תנועת החירות. שמיר ראה את ההתנהלות של ותיקי המפלגה סביב הכריזמה של בגין כבסיס ארעי, חלקי ומעורער. זו, לדעתו, אינה הדרך של מי שמבקשים לנהל את המדינה. שמיר סלד מהטקסים ההמוניים. הוא לא ראה בהם פרוגראמה יציבה. לא להנהגת ארגון מחתרת ולא לניהול ארגון מפלגתי. יותר מכך, שמיר גרס כי החיפוש של בגין אחר אהדתם של “פרופסורים וגנרלים” הוא טעות ביסודו. לגישתו של שמיר, מפלגה היא בראש ובראשונה מערכת ארגונית חיה, שחייבת ליצור זיקות קבועות ונמשכות של אחריות ומעורבות בין המפלגה לבין “השטח” – הסניפים.

על פי גישה זו, מפלגה אינה נבנית על ריגושים בכיכרות העיר. מפלגה מתבססת על דיאלוג מתמיד ומתמשך עם ציבור בוחריה ועם המנגנון המקומי אותו היא מקימה. כך שמגיעה “שעת הפקודה” – בחירות מוניציפאליות, ארציות או גיוס כזה או אחר לקריאות הנהגת המפלגה – ההזדהות עם המפלגה היא מתוך מחויבות אידיאולוגית ואירגונית הנסמכת על קשר רציף. במקומה של הכאריזמה הממגנטת של המנהיג הציע שמיר חריש עמוק ומתמשך בשטח, שיהפוך את המנהיגות המקומית ואת עשייתה היומיומית לשליח נאמן העומד בפני עצמו."

איפה זה ואיפה הפוליטיקה היום. ההערה על "הכריזמה של בגין כבסיס ארעי, חלקי ומעורער" רלוונטית לא רק בהקבלה המתבקשת לביבי, אלא (ואולי עוד יותר) לשלל המפלגות המיידיות שקמות רגע לפני הבחירות[1], וברשותן מעט מאוד חוץ ממנהיג עם (או בלי) כריזמה, וכמה פרופסורים וגנרלים (בגרסת המאה ה 21 הפרופסורים בדרך כלל מוחלפים באנשי תקשורת, אני לא בטוח אם זה בהכרח גרוע יותר). אין שום ציפייה שמפלגה תהיה בעלת משמעות כלשהי מעבר למערכת הבחירות הקרובה. בנסיבות האלה, כל מה שנשאר לפוליטיקאים ותומכיהם זה לצייץ בזעם, לשתות קולות אחד מהשני (או לירות בתוך הנגמ"ש או כל מטאפורה אחרת שחביבה עליכם), ולדבר בטון ממלכתי בראיונות טלוויזיה.

תופעת ה"ביבי נגד רק־לא־ביבי" הביאה הרבה "קולות שפויים" בתקופה הזאת לדבר על איזה נורא זה שהפוליטיקה עוסקת רק באישיות ולא באידיאולוגיה. זה בגדול נכון, עדיף לדבר על אידיאולוגיה מאשר על אישיות, אבל גם אידיאולוגיה היא לא תמצית הפוליטיקה. היא רק הצעד הראשון. יפה שכל מיני אנשי ימין לאחרונה התחילו לגלות את השוק החופשי, או את עקרונות הדמוקרטיה ויחסי הכוחות בין הרשויות השונות, או כל מיני אידיאולוגיות אחרות. כמו שיפה שהסוציאליסטים תמיד יודעים יפה לדקלם ציטוטים של מרקס וכל מיני כלכלנים מפוקפקים מחסידיו, והפוסט מודרניסטים ציטוטים של מרקס (כן, שוב הוא) וכל מיני פילוסופים מפוקפקים מחסידיו. אבל אידיאולוגיות וציטוטים לא מקימים מדינה, לכל היותר מקימים חשבון טוויטר מוצלח (ויש כמה מוצלחים בנוף הפוליטי הישראלי, אני חייב להודות שהטוויטר הפוליטי הישראלי בהחלט מבדר יותר ממקבילו ההולנדי, לפחות ממה שראיתי עד כה).

מה שנראה שאף אחד לא מעלה בדעתו, זה לעבור מאידיאולוגיה למעשה. איפה היצחק שמיר של היום שיבנה "מערכת ארגונית חיה" עם סניפים בשטח. התלוננתי כבר כמה פעמים בעבר על הערכת היתר של אנשים את הרשתות החברתיות – בדרך כלל אני עושה את זה במסגרת דיונים על "כמה נורא" זה שאנשים מצונזרים בטוויטר או בפייסבוק כי אלה "כיכר העיר החדשה" ואם מישהו מושתק שם אז איך הוא יוכל להביע את דעתו. פה אני בדרך כלל אומר שטוויטר ופייסבוק הם אכן "כיכר העיר החדשה" באותו האופן שאם תלכו לכיכר העיר המקומית שלכם ותתחילו ללהג על פוליטיקה אז למעט מאוד אנשים יהיה אכפת וסביר להניח שתשיגו פחות תוצאות מאשר אם תלכו למצוא תחביב ולהכיר חברים חדשים – והתיאור של שמיר משתלב עם זה מצוין. "מפלגה אינה נבנית על ריגושים בכיכרות העיר". זה היה נכון בכיכר העיר המקורית, וזה נכון בכיכר העיר האינטרנטית. למי שלא מאמין, שישאל את עצמו איך הטוויטר הישראלי כולו נדהם כל פעם מחדש מקיומם של מצביעי ישראל ביתנו.

הסיפור של שמיר הוא רק דוגמה אחת. אני לא מתמצא מאוד בפוליטיקה חרדית, אבל אני די בטוח שליהדות התורה יש בסיס קהילתי איתן שבנוי על הממסד הרבני והחצרות החסידיות, ולש"ס יש רשת חינוך משלה. אני מתמצא עוד פחות בפוליטיקה מוסלמית ישראלית, אבל משער שבסבירות די גבוהה גם לרע"ם יש בסיס דומה. מפלגות שבנויות על קשרים קהילתיים ומקומיים ולא על ציוצים ודיבורים, אלה המפלגות ששומרות על בסיס כוח איתן ולא פורחות ונובלות ממערכת בחירות אחת לשנייה.

ומפלגות זה רק צד אחד מהפוליטיקה. עוד יותר מצער שאין כמעט דיבור על פעילות מעבר לכנסת. כמה חופרים לנו במחנה הימין על הדיפ סטייט וכו' – נכון, אולי יש דברים שצריך לתקן בחקיקה או בפעולת ממשלה במנגנון הפקידות הממשלתית, אבל מכיוון שאף אחד לא מציע להעלים אותה לגמרי, היה כנראה מועיל יותר אם כמה מהימנים המודאגים האלה היו מעודדים את מאזיניהם ללמוד איזה מקצוע רלוונטי ולהפוך לפקידים ממשלתיים בעצמם – או להצטרף לפרקליטות, או להפוך לשופט, או לאיש תקשורת או אקדמיה ולקדם שם מדיניות שיותר הולמת את דעותיהם. בעולם השוק החופשי, הקרוב ללבי, יש בשנים האחרונות כמה דוברים רהוטים במיוחד, אבל קשה להתעלם מהעובדה שהם נוהגים להיות בעצמם אנשי תקשורת או אקדמיה, שיודעים להגיד למדינה מה לעשות כדי לשגשג אבל מתעלמים ממה שאדם פרטי יכול לעשות לאותה המטרה – להקים עסק. אם כל אותם הליברלים היו מקימים עסקים, אולי הם היו יכולים להיות משכנעים קצת יותר (בטח עם כל הכסף שהיה להם להשקיע בשכנוע הזה). בשמאל, בינתיים, מרוכזים בזכות הקדושה והמטופשת ביותר הזמינה לאדם בדמוקרטיה, זכות ההפגנה, והולכים לכלות את זמנם באיזו כיכר. סביר להניח שהם היו משיגים יותר אם הם היו הולכים לקנות דירה איפשהו מחוץ לתל־אביב ואולי לומדים להכיר כמה מה"אוכלוסיות המוחלשות" האלה שמתעקשות לא להצביע להם. אבל כל הדברים האלה קשים. לצייץ זה הרבה יותר קל.

חשוב לציין – יש כאלה שכן עושים דברים ממשיים, וכל הכבוד להם על כך. נשמע כאילו גופים כמו השומר החדש מימין או דרור ישראל משמאל, הם כן דוגמאות לכאלה שמדברים פחות ועושים יותר. אבל למרבה הצער, אלה דוגמאות נדירות יחסית. המערכת הפוליטית שלנו ברובה תקועה בדפוס חשיבה שרואה לא יותר משבוע קדימה, וזו לא בעיה שאפשר לתקן ברגע אחד, אם רק ביבי ילך או אם רק אלקין או רע"ם יחליטו להציל את ממשלת הימין. וזו גם הסיבה שאם אחזור יום אחד לכתוב באופן קבוע, זה כנראה לא יהיה על פוליטיקה מפלגתית. היא הפכה להיות משעממת מדי ופגומה מדי. התיקון צריך לקרות ברמה בסיסית יותר.

[1] למקרה שמישהו רצה להעיר – כן, אני מודע לכך שזה מתאר גם את המפלגה שברשומה הקודמת אמרתי שהיא המועדפת עליי. תמכתי בה בתור הפחות גרועה מבין החלופות, לא כי היא מוצלחת במיוחד בעיניי.

2 מחשבות על “הערה לאחרי בחירות 2021

  1. שי,
    אני חושב שהסיבה לתיאור שלך היא שאנחנו חיים בחברת שפע שחבריה מרגישים שלא נותר להם אלא להתווכח על השטויות.
    בכל אמת מידה שתבחר הגענו לגבול קצה החלומות שקיווינו להגיע אליהם, ומכאן קצרה הדרך לאימוץ השטויות ולמלחמה עליהן.
    קצת איום ממשי (מלחמה/סין/ ….???) וכולם יתיישרו לתלם, ואז (כנראה) תתגעגע לחיים שלווים עם פוליטיקה טיפשה.

    אני רואה את הנושא אחרת ממך. מסכים עימך בניתוח אבל רואה הזדמנות ולא ייאוש.
    הזדמנות לקדם את הדברים הבאמת חשובים בשקט, מתחת לראדר, כשכולם עסוקים בשטויות, ובעת הנכונה, כשתהיה מוכן והעת תבשיל, לשים את זה על השולחן.
    אני רואה זאת גם באופן פרטי, ולכן בעת הדיבורים על "לימודים אינטרדיסציפלינריים" או "לימודי יופי טופי" אני דואג שהילדים שלי יקבלו השכלה אמיתית ורצינית (לא מדעי השטויות או המירמור). או בזמן שכולם הסבירו על סוף העולם הכלכלי ב-2008 התעסקתי בצבירת בטחון כלכלי למשפחתי.
    ואני רואה זאת גם באופן לאומי:
    להתעסק בבניין הכוח (מושג שהשתמשת בו והוא חשוב מאוד) כאשר כולם מספרים לנו על "סוף ההיסטוריה".
    לחזק את הכלכלה שלנו, את מדיניות החוץ שלנו, ורכיבים חשובים אחרים שבכלל לא נמצאים בוויכוח אמיתי בין ימין לשמאל.

    העיקר זה הרוח. הרוח צריכה להיות חזקה ולא נרפית. אני רואה סימנים מאוד מעודדים סביבנו שהרוח קיימת. הרוח תנצח. ציבורים שעסוקים בלזמר "שהכל כאן גרוע" בסופו של דבר לא יביאו ילדים לעולם או שילדיהם יהגרו מכאן למקומות אחרים. ציבורים שעסוקים בלייצר את המציאות שהם רוצים בה ישארו כאן, יביאו כאן את ילדיהם לעולם, ויקימו את החיים שהם מעוניינים בהם.
    לא לחינם יש קורולציה בין הציבורים הללו לבין הקיום שלהן בתוך רשתות, קהילות, ארגונים מקומיים ושאר מנגנונים עליהם כתבת בפוסט. הם מבינים את המשמעות של פעילות שוטפת, יומ-יומית, שמבוססת על עשייה משותפת ולא על דיבורים.

    אני לא מיואש.

    Liked by 2 אנשים

    • מסכים בגדול, אבל כמה הערות:

      1. בהחלט סביר שהבעיה היא מלכודת השפע, ולא פלא שהמשבר הזה מגיע כשמבחינה ביטחונית ישראל במצב טוב יותר מאי פעם; גם אם לא הייתי קורא לזה "קצה גבול החלומות שקיווינו להגיע אליהם", יש עוד הרבה לאן להתקדם. אבל הבעיה שלי היא בדיוק זה שמתישהו האיום הממשי יגיע, ואני רוצה שנגיע אליו חזקים. אם לא נשקיע את השנים הטובות האלה בבניין כוח, כלכלי צבאי חברתי וכו', אז לאיום שבסוף יבוא יכולות להיות תוצאות קטלניות. סין לדוגמה היא להערכתי איום די עלוב ביחס למה שהיה העולם המערבי עד לאחרונה, אבל ככל שהמערב יורה לעצמו ברגליים עוד יכול להיות שנגיע למצב שבו סין כן יכולה להפוך לאיום ממשי על שלום העולם כולו, ואולי אז כבר יהיה מאוחר מדי להתיישר לתלם. ובהקשר הישראלי זה נכון לעוד כל מיני איומים מקומיים.

      2. לגבי ההזדמנויות אני מסכים מאוד ברמה האישית, אני ומשפחתי דואגים לפתח ולבנות את עצמנו כמה שיותר. אבל אני דואג לאיך זה יהיה ברמה הלאומית. כמו שאתה אומר, ברמה הלאומית חייבים להתעסק בבניין הכוח ולשמור על רוח חזקה, וזו במידה מסוימת מטרת הרשומה הזאת – לנסות לתרום את חלקי הקטן בהסטת השיח הציבורי משטויות תבוסתניות של כן־ביבי לא־ביבי כן־רע"ם לא־רע"ם לכיוון של בניין כוח לטווח ארוך.

      הלוואי שהתגובה שלך מייצגת עוד המוני אנשים בישראל, כי לשיח הציבורי נדיר שמגיעה הגישה הזאת.

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s