האיש החולה על האירוואדי

השבוע ראינו משהו שכבר הרבה זמן לא זכינו לראות בעולם – הכרזת מלחמה רשמית. הממשלה האזרחית בבורמה, שהודחה בהפיכה צבאית לפני כמה חודשים, הכריזה רשמית מלחמה על הצבא שהדיח אותה. לא קריאות ל"קהילה הבינלאומית" שתציל אותם, לא תחינות לתקשורת המערבית על כמה הם מסכנים וכמה מגיע להם, אלא פשוט מלחמה.

אחרי שאפגניסתאן נצנצה לרגע על גבי מהדורות החדשות העולמיות, סביר להניח שהיא עומדת לחזור לאלמוניות שאיפיינה אותה לפני פיגועי התאומים. סתם עוד מדינה עם מלחמות אזרחים בלתי פוסקות (אגב, מלחמת האזרחים שהייתה שם לפני התאומים, בין הטליבאן והברית הצפונית, עדיין קיימת – ממשיכי הברית הצפונית של אז עדיין נמצאים באותו הבסיס שהיה להם אז ושוב מבטיחים להילחם משם בטליבאן). וזו הזדמנות טובה לחזור להסתכל על מדינה אחרת שחזרה לא מזמן עשרים שנה אחורה, והדיון הציבורי נוטה לא לספור אותה. מה יהיה השלב הבא של מלחמת האזרחים הבורמזית? האם כאן, בניגוד לאפגניסתאן המייאשת, יש סיכוי שגם ישתנה משהו בסופו של דבר?

נתחיל בסיכום החודשים האחרונים – אחרי כמה שנים אופטימיות, בורמה חזרה אחורה עשרים שנה. הצבא חזר לשלוט, המנהיגה הדמוקרטית המהוללת אונג סן סו צ'י שוב במעצר, המפלגה שלה שוב נרדפת ומנהיגיה נעצרים, והמיעוטים הלאומיים במזרח, מערב וצפון המדינה שוב נלחמים במלוא כוחם בצבא הלאומי. האופוזיציה הדמוקרטית, אחרי שנים רבות של הפגנות ומחאות ושאר התנגדויות בלתי־אלימות, נראה שהבינה סוף סוף שזה לא עובד. הכרזת המלחמה השבוע היא רק עוד שלב בתהליך שבו האופוזיציה, שכרגע מרוכזת בממשלת צללים שהוקמה במחתרת ובגלות, מסירה את הכפפות ומתחילה לחפש פתרון צבאי.

זו התפתחות מעניינת, כי בדרך כלל לא רואים דברים כאלה. התרגלנו שהצדדים ה"צודקים" שנתמכים על־ידי המערב נגד דיקטטורים אלימים בדרך־כלל נוטים ליישר קו עם הגישה הרווחת במערב, ולקרוא ל"דיאלוג" ולעזרה מה"קהילה הבינלאומית". הכרזת מלחמה היא פעולה מאוד לא אלגנטית בחוגים האלה, ואכן היא לא זכתה להתלהבות גדולה מהמערב. אבל עוד מאפיין ידוע של ההסתמכות על הקהילה הבינלאומית, היא שהיא לא עוזרת לאף אחד. הבלארוסים עדיין מדוכאים על־ידי הדיקטטור שלהם. לכורדים ולקטלונים אין מדינה ולא עומדת להיות. היזידים ניצלו בקושי מרצח־עם מוחלט, ואוכלוסיית ונצואלה וקובה עדיין מדוכאות. המחנה הדמוקרטי בבורמה הוא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לדיכוי חסר הצדקה ואפילו לא יותר מדי קשה לפתרון – התמיכה העממית העצומה שזוכה לה אונג סן סו צ'י די ברורה (בניגוד לממשלת גאני באפגניסתאן, לדוגמה, שהייתה בבירור כפייה אמריקאית שלא הרשימה הרבה מקומיים). הצבא המיאנמארי אומנם נחשב אחד החזקים באזור, אבל מעצמה זו בטח לא ואין להם גיבוי חזק מאף מעצמה אחרת. הסינים והרוסים אומנם שמחים לתמוך בהם פה ושם עם איזו הצבעה באו"ם, אבל לא נראה שאכפת להם יותר מדי וגם עם השלטון הדמוקרטי הם יכולים לעבוד. למרות כל זאת, ה"קהילה הבינלאומית" לא הייתה מסוגלת לעשות כלום כדי לעזור לבורמזים. האם הגישה המלחמתית כן תצליח? נחכה ונראה.

התהליך כנראה התחיל כבר לפני כמה שנים עם משבר הרוהינגה. נראה שהסירוב של אונג סן סו צ'י להקריב את עצמה פוליטית לטובת הרוהינגה היה סוג של קו פרשת מים, שהפך אותה לאויבת בקרב אליטות זכויות האדם המערב, והפך אותה ואת תומכיה לעצמאיים יותר בזירה הבינלאומית. עד לאותו הרגע, שווה לזכור, היא הייתה במערב גיבורה ברמה של נלסון מנדלה. לוחמת הדמוקרטיה וזכויות האדם, זוכת פרס נובל, האישה החזקה והמרשימה שמדוכאת על־ידי כוחות הצבא הרשעים. הבעיה היא שהמערב אוהב את הגיבורים שלו מדוכאים והיא כנראה החליטה שהיא מעדיפה ניצחון (או לפחות סיכוי לניצחון) על פני אהדה.

מה יקרה עכשיו? קשה לדעת. הצבא, כאמור, נחשב חזק מאוד גם במונחים בינלאומיים. מצד שני, ההתנגדות לו היא לא סתם אוסף סטודנטים אידיאליסטיים. בורמה נמצאת מאז הקמתה במלחמה קבועה בין הממשלה המבוססת על הרוב הבורמזי במרכז המדינה, לבין שלל המיעוטים החיים מסביב. חבלי הארץ שבהם חיים המיעוטים האלה הם אזורים פרימיטיביים עם תשתיות אפסיות, פני שטח קשים מאוד לשליטה, והם עצמם עמים שרגילים ללחימה כבר דורות רבים ולא כל־כך קל לדכא אותם. חלק מהמיעוטים, בעיקר הקאצ'ינים והקארנים במזרח המדינה, כבר התנדבו לשתף פעולה עם האופוזיציה ודיווחים רבים מספרים בחודשים האלה על סטודנטים וכל מיני צעירים עירוניים שיוצאים לג'ונגלים לקבל נשק ואימונים קרביים מבני אותם המיעוטים לקראת הלחימה נגד הצבא. ודיווחים על אבידות לצבא מגיעים כל הזמן.

השלכה אחת שעשויה להיות לסיפור הזה היא חיזוק המעמד הבדלני של המיעוטים. אולי אפילו עד כדי פירוק המדינה בסופו של דבר? אחרי שהם כבר נטו לחתום על הסכמים כאלה ואחרים עם הממשלה מתוך הבנה שמלחמה אינסופית לא מביאה להם את העצמאות המיוחלת, נראה שעכשיו הסיכוי לפירוק המדינה מתחיל לגדול. ייתכן מאוד שגם האופוזיציה וגם הממשלה יעדיפו לשלוט בעצמם על חלק מהמדינה, ולא לתת ליריביהם את המדינה השלמה, ולכן אולי יסכימו לתת הרבה מאוד למיעוטים תמורת סיוע. הקאצ'ינים והקארנים כאמור התייצבו חזק בצד האופוזיציה; בינתיים יש דיווחים שהממשלה מחלקת כל מיני גזרים לצבא הראקין במערב המדינה, שחולם להקים מחדש את המדינה העצמאית שהייתה להם לפני מאות שנים – הם כנראה זוכרים יותר לטובה את הצבא הבורמזי אחרי שזה הוציא עבורם את הערמונים מהאש עם גירוש הרוהינגה, שנוכחותם הייתה מקשה עליהם לנהל מדינת לאום ראקינית הומוגנית (חוץ מזה שההבדלים בין הראקינים והבורמזים מזעריים, בניגוד לשאר המיעוטים שרבים מהם דוברים שפות שונות לחלוטין עם תרבויות שונות לחלוטין. הראקינית נחשבת בסך הכול ניב בורמזי לא מאוד שונה מהבורמזית התקנית). נותר עוד לראות איפה יתייצבו המיעוטים האחרים. בינתיים הם ברובם נלחמים כרגיל בממשלה, אבל בלי להביע איזושהי תמיכה באופוזיציה.

נותר גם לראות מה יהיה עם סין. כרגע נראה שסין די ידידותית לחונטה הצבאית, אבל כנראה לא ברמה שהיא תרצה להשקיע בה יותר מדי. הקושי בניהול מלחמת גרילה בשטחים שבטיים קשים, האופי הבעייתי שהחונטה תמיד התאפיינה בו בקשריה הבינלאומיים, המצב הלא־מזהיר של סין בהרבה היבטים בזמן האחרון, והעובדה שאונג סן סו צ'י ותומכיה, גם אם נוטים למערב, הבהירו שהם לא בכיס של אליטת זכויות האדם המערבית – כל אלה כנראה תורמים לגישה הסינית שכרגע לא מדברת יותר מדי נגד האופוזיציה. בניגוד למקומות רבים אחרים באזור, לפחות בינתיים לא נראה שמלחמת האזרחים הזאת עומדת להפוך למלחמת פרוקסי של מעצמות.

בעיקר מעניין לראות איך תסתדר החיה החדשה הזאת, אופוזיציה דמוקרטית פרו־מערבית שמעדיפה להילחם ולא לדבר. האם זו התחלה של מגמה חדשה בעולם? סביר להניח שלא. בורמה תמיד הייתה עוף מוזר, וזה בינתיים לא משתנה. בחדשות כנראה שלא נשמע עליה בקרוב, אבל אני בהחלט אמשיך לעקוב.

5 מחשבות על “האיש החולה על האירוואדי

  1. מענין, וחשוב לא פחות.

    לגבי אונג סן סו צ'י, קשה לדעת מה המניעים שלה בדיוק היו. אבל, צריך לקחת בחשבון 2 דברים שלא אוזכרו בפוסט:

    אחד, הפחד שלה מן הטרור האיסלאמי, כפי שבכל העולם פחדו אחרי הפיגוע בתאומים והמלחמה הגלובלית נגד הטרור. נניח סין השכנה ואוייגורים וכו…. כאן למשל:

    https://www.theguardian.com/world/2017/sep/06/aung-san-suu-kyi-blames-terrorists-for-misinformation-about-myanmar-violence

    השני, צריך לקחת בחשבון, שכך או כך, הצבא שולט ושלט במהלך כהונתה. אז מה היו החלופות לגבי דידה ? אל מול הצבא לא יכלה לעמוד, ולפחות, התחילה להנהיג משטר מעין אזרחי, עם רפורמות וכדומה לטובת האזרחים.

    ואגב, מזמן כבר יש מגמה בעולם, כלל לא חדשה, של התנגדות והתקוממות צבאית או מעין כנגד שליטים עריצים. נזכיר:

    האינתיפאדה ב- 1987 זו הראשונה, יצרה תקדים של התקוממות עממית ספונטנית, בלי ראש בלי רגליים. תקדים גלובלי ממש. בעקבות הפיגוע בתאומים, בוש פלש לעירק ואפגינסטן, על מנת להקים שם דמוקרטיות, ולהילחם בטרור, על ידי, לא רק סיכול ממוקד צבאי, אלא, לייבש הביצה ולא רק להרוג יתושים. ההנחה שלו ושל הניאוקונסרבטיבים הייתה, שתחת דמוקרטיה ופריחה כלכלית, טרור ופנאטיות ידוכאו. הנפילה של סדאם חוסיין, היוותה הטריגר, נפילה של מחסום פחד, ומכאן (לא בתכוף, עדיין) התחיל אביב העמים הערבי ( גם ההפגנות נגד רצח חרירי בלבנון, וניסיונות ההפיכה הירוקה באיראן השפיעו מאוד). האוטוסטרדה הייתה גם האינטרנט כמובן. המדיות המבוזרות.

    עד היום זה נמשך. אבל, זה לא מלחמה של זבנג וגמרנו. אלא לוקח זמן והרבה זמן.

    עממים מדוכאים, מתקוממים. לא רק אביב העמים הערבי אגב.

    אז זה מזמן.

    ולא מובן, למה אתה מתכוון בהכרזת מלחמה. הכרזת מלחמה פורמלית, זה בין מדינות למעשה. וגם זה לא בדיוק כך. בבורמה או מנייאמר, למן ההתחלה כמעט, הייתה התנגדות צבאית.

    להתראות

    Liked by 1 person

    • נכון מאוד לגבי אונג סן סו צ'י, כתבתי בעבר דברים דומים כשדיברתי על בורמה.

      לגבי עמים שמתקוממים – זה לא חדש שיש התקוממויות, אבל זה לא שגרתי שזה מגיע מקבוצות שנחשבות דמוקרטיות ופרו-מערביות. זה מה שנראה לי מיוחד במקרה הזה.

      אהבתי

  2. איזו הפתעה נעימה.

    כתבת:
    "השבוע ראינו משהו שכבר הרבה זמן לא זכינו לראות בעולם – הכרזת מלחמה רשמית. הממשלה האזרחית בבורמה, שהודחה בהפיכה צבאית לפני כמה חודשים, הכריזה רשמית מלחמה על הצבא שהדיח אותה. …."
    ——————–

    נזכרתי במשפט האלמותי של קלינט איסטווד:
    If you want to shoot – shoot. Don't talk

    קל להבין את הצורך של המעונינים להחליף את השלטון באמצעות כוח הזרוע:
    – להתארגן בחשאי ואולי גם לחדור לנקודות מפתח חשובות,
    – להכות במהירות מסחררת תוך ניצול כוח ההפתעה

    אבל לא ברורה לי התועלת בהכרזת מלחמה רישמית?

    במחשבה שניה – אולי האנלוגיה אינה אמורה להיות לנסיון להדחת חונטה צבאית שולטת והחלפתה – כפי שנעשה בעבר במספר מדינות בדרום אמריקה ובאפריקה. (שכללו צעדים כמו מאסר / רצח ראש המדינה ובכירים נוספים, השתלטות על תחנות רדיו והטלוויזיה ועוד).

    אולי כוונת האופוזיציה בבורמה היא להוציא את השלטון מידי הצבא בשיטות הדומות יותר לאלו שבהן נקט ארדואן כשהוציא את הכוח לעצב את השלטון מידי הצבא. בתהליך רב שנתי מאוד הדרגתי.
    אבל גם במקרה זה לא ברורה לי התועלת בהכרזת מלחמה רשמית.
    אולי היא יכולה לעזור בכדי לגייס את המוני העם – אבל נראה שזה עדין מוקדם מדי לגיוס שכזה.

    אגב, האם אתה מתייחס ל"בורמה" כיון ששינוי השם ל"מיאנמאר" נעשה ע'י החונטה הצבאית?

    אהבתי

  3. מצאתי מעין "מדריך (כיס) למהפכות".
    כתבה שהיא אמנם די ארוכה וקופצנית, אבל כוללת גם לא מעט קטעים מעניינים.

    .
    https://www.makorrishon.co.il/magazine/10227/
    .

    כתבה שאכן משתמע שהסתפקות בהפגנות בדרכי שלום, והעלאת סרטונים הנוגעים ללב (המערב) על אכזריות השלטונות לאינטרנט – לא יספיקו בכדי ליצור את שינויי השלטון המיוחלים.

    *תחילת* הכתבה:
    (מומלץ להמשיך. אפשר בדילוגים)
    ———————————-
    " …. המדריך למהפכה:
    האסטרטג אדוארד לוטוואק מגלה את סוד חילופי המשטר
    ———————————-

    הוא ניצח את ארגוני הגרילה באל־סלבדור, ייעץ לבית הלבן במשבר צפון־קוריאה, וגם לחש כמה מילים לראש ממשלת יפן ולנשיא רוסיה. פרופ' אדוארד לוטוואק, אסטרטג יהודי רומני־איטלקי־אנגלי־ישראלי־אמריקני שעבד עם כל נשיאי ארצות הברית מאז קרטר, מסביר למה מהפכני הפייסבוק והטוויטר לא ינצחו, ומדוע המפגינים באיראן לא יצליחו להפיל את המשטר אם לא ישרפו טנק או שניים

    מאת נתן אודנהיימר — כ״ג בטבת ה׳תשע״ח (10/01/2018 13:26)

    מפגינה איראנית. צילום: AFP

    שלטונו של חסן השני, מלך מרוקו, כמעט הגיע אל סופו.כך לפחות היה נדמה בעת שהמלך שב מצרפת, כשחמישה מטוסי קרב מרוקניים הגיחו מאחורי מטוסו, והחלו לירות לעברו. כמה מאנשי הפמליה המלכותית נפגעו ונהרגו. אי שם על הקרקע, שר ההגנה מוחמד אופקיר היה משוכנע שהנה, תוכנית ההפיכה שהגה מתגשמת.

    אך אז נקט חסן יוזמה מפתיעה: הוא תפס את מכשיר הקשר, פנה לטייסים שתקפו אותו והודיע "תפסיקו לירות! השליט מת!". רק לאחר שנחתו מטוסי הקרב התבררה התרמית, אך זה היה מאוחר מדי. חסן נחת בשלום, גייס את נאמניו ומיהר לטהר את שורות הממשל. "השר אופקיר, מי שהיה אמור להיות המלאך השומר מכל רע של המלך, נמצא מוטל על שולחן העבודה שלו עם כדור בראש", מספר פרופ' אדוארד לוטוואק. "כנראה התאבד. מתחת לראשו היה הספר שלי, 'הפיכה: המדריך המעשי', טבול בדם.
    …"

    אהבתי

  4. זה בדיוק מה שמיוחד פה – המודל שתיארת מתאים להרבה מהסכסוכים שראינו בעת המודרנית. העובדה שהם בחרו במודל של לברוח לג'ונגלים ולנהל משם מלחמה לכל דבר, מודל שפעם היה נפוץ והיום לא ממש, היא בחירה מעניינת. וכנראה נובעת מהעובדה שבורמה היא מדינה כל כך לא מפותחת ביחס למדינות אחרות שאת רומזת אליהן.

    וחשוב להבהיר – הם נלחמים כבר זמן רב, כבר יש להם צבא רשמי ויש עימותים כל הזמן עם אבדות לשני הצדדים, לא מדובר בסתם הכרזה לחלל האוויר. מה בדיוק המטרה של ההכרזה הפורמלית אני לא יודע, אני מניח שזה באמת אמור להיות עוד דחיפה להמוני העם להתגייס.

    לגבי השם – אכן. למיטב ידיעתי האופוזיציה מעדיפה "בורמה". כשהם והחונטה שיתפו פעולה אז כיבדתי את שינוי השם, עכשיו אני לא בטוח ועדיין עשוי לשנות את העדפתי. אגב, פרט טריוויה – גם "בורמה" וגם "מיאנמר" אלה שמות קצת מצחיקים בעברית, כי בעצם אין שום הצדקה לר' שם. היא נקלעה לשם כי במבטא בריטי האות r לא בדיוק מבוטאת. עקרונית היה נכון יותר "באמה" או "מיאנמה", אבל אף אחד לא יבין אם אכתוב ככה.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s