בנדיקטוס הליברלי

אני לא מומחה גדול לעולם הנוצרי, זה גם לא מהנושאים שיותר מעניינים אותי, אבל דיון פנים־נוצרי אחד מהשנים האחרונות הגיע גם לאוזניי, ונראה לי רלוונטי גם למקומות אחרים. לפני חמש שנים יצא לאור ספר בשם "האפשרות הבנדיקטית". הכותב, פרשן נוצרי בשם רוד דרהר, קורא בגדול לנוצרים בעולם המערבי, או לפחות בצפון אמריקה, להפסיק לראות במדינות שלהם מדינות נוצריות, או אפילו מדינות ידידותיות לנוצרים. הוא טוען שבעשורים האחרונים החילונות השתלטה על המדינות האלה באופן עמוק כל־כך, שהניסיון "להחזיר בתשובה" את המדינה, עם דברים כמו מאבקים פוליטיים נגד הפלות או בעד ערכי משפחה כאלה ואחרים, הוא בזבוז זמן. הוא מציע לנוצרים להתמקד בקהילות הקטנות שלהם, לדאוג לחינוך נוצרי ראוי של ילדיהם, לתחזק את הקשר האישי שלהם עם אלוהים ולצמצם למינימום את הקשר שלהם עם העולם החילוני (הוא נוטה למחות בכל פעם שטוענים שהוא קורא "להתנתק מהעולם החילוני", הוא אומר שזו לא התנתקות מוחלטת, אבל כן נראה שהוא רוצה לצמצם קשרים). כדוגמה הוא מביא את בנדיקטוס הקדוש, שאחרי קריסת האימפריה הרומית המערבית, בתקופה אלימה וקשה עבור מאמינים, המציא את הנזירות הבנדיקטינית; שיטה לחיי קהילה נוצריים עצמאיים כמעט לגמרי מהמדינה (הכופרת) שסביבם.

לי כמובן אין קשר לנצרות אז הדיון עצמו לא רלוונטי לי, אבל בשנים האחרונות אני הולך ומזדהה עם העמדה הזאת מכיוון אחר. חוץ מהנצרות, העולם המערבי (ולא רק הוא) הולך ומפנה עורף גם לתפיסת העולם שאני כן חלק ממנה – הנאורות הליברלית. מונחים כמו "נאורות" ו"ליברליות" עברו כל־כך הרבה עיוותים במאות השנים האחרונות שלא תמיד ברור למה מתכוונים כשאומרים אותם, אבל אני מניח שמי שקרא מספיק מהבלוג שלי כבר יודע פחות או יותר מה תפיסת העולם הפוליטית שלי.

השנתיים האחרונות במיוחד דחפו אותי יותר ויותר לכיוון ההתנתקות מהפוליטיקה המערבית. פעם הבלוג הזה היה המקום שבו תיארתי בפרטי פרטים אירועים ודיונים מהפוליטיקה המערבית; בדרך־כלל מתוך עמדתי האישית שאומנם לא תמיד תמכה באחד הצדדים, אבל לפחות הזדהתה קצת יותר עם גורם כזה או אחר. בשנתיים האחרונות אני מאבד כל תקווה מכל הצדדים במערכת הפוליטית הזאת. קודם היו האליטות הותיקות שאיבדו כל רסן בשינאתן לביבי/טראמפ/ברקסיט וכו'; אחרי זה הגורמים המקצועיים ודעת הקהל הלא־פוליטית שהתגלו כחסרי ערכים במהלך משבר הקורונה; והימין האנטי־ממסדי, שממילא היה די מפוקפק גם כשהוא הפך להיות הצד החביב עליי בהשוואה לפסטיבל "לא־ביבי", קיבל את ההזדמנות שלו עם הפלישה הרוסית לאוקראינה והתגלה ברובו כחסר ערכים לא פחות מיריביו. למען הסר ספק – לא כל מי שלא מסכים איתי הוא חסר ערכים. יש פה ושם אנשים שדעתם הפוכה מדעתי בכל אחד מהנושאים האלה, והם מנמקים אותה באופן שאני מכבד, גם אם לא מסכים. אבל הדיון הציבורי, גם בקרב אנשים שבשורה התחתונה כן תומכים בעמדתי, הוא מייאש לחלוטין. כמעט בלתי אפשרי למצוא כיום דיון תיאורטי, שבו אדם מצליח לראות אמת או היגיון גם בדברים שמנוגדים לאינטרס האישי שלו או של השבט שלו.

העקרונות הבסיסיים של הנאורות ושל הדמוקרטיה הליברלית כיום לא מנחים כמעט אף אחד. אם הם מוזכרים, זה בדרך־כלל במשפטים בסגנון "אני תומך בגדול ב<עיקרון נאור>, אבל במקרה הזה…". חירות הפרט מוזכרת בעיקר כשיש למישהו אינטרס בה – אחרת, לסוציאליסט אין שום עניין בחירות בעל־העסק לנהל את עסקו כרצונו, לחילוני אין עניין בחירות החרדי (או הנוצרי, או ההינדי) לנהל את חייו כרצונו, ולשמרן אין עניין בחירות חברות האינטרנט לנהל את עסקיהן כרצונן. ההומניזם וריבונות האדם הוחלפו בתפיסה תבוסתנית לפיה העולם מורכב מדי מכדי לאפשר לאנשים פרטיים לנהל אותו, וצריך להשאיר את זה ל"מומחים" או לבינה מלאכותית – המחנות השונים בעיקר חלוקים בינם לבין עצמם על זהות המומחים האלה. בזירה הבינלאומית, הרעיון שדמוקרטיה ליברלית היא טובה יותר, מוסרית ומעשית, מדיקטטורות, גם הוא דעך והוחלף בתחרות מי הדיקטטורה החביבה יותר, או בבדלנות מתנשאת בסגנון "דמוקרטיה ליברלית זה עיקרון מערבי, מי אנחנו שנגיד לברברים האלה לחיות חיים חופשיים".

גם בקרב אנשים שברמת העיקרון כן תומכים עדיין בעקרונות הדמוקרטיה הליברלית, הרבה מהם לא מעוניינים לצאת מעולם התיאוריה לעולם המעשה. רוב האנשים שאני מכיר שתומכים (כמוני) בכלכלת שוק חופשי הם אנשים שעובדים כשכירים באיזו עבודה נוחה או לכל היותר מקוששים נדבות בפטראון או משהו בסגנון; כלכלת שוק חופשי זה תמיד משהו שהממשלה צריכה לעשות, את העסקים ממש שמישהו אחר יעשה. גם אנשים שתומכים בדמוקרטיה ישירה יותר או בהקטנת ה"דיפ סטייט" בדרך־כלל לא ממשיכים משם לעיסוק בפרטי ניהול המדינה ובטח שלא הולכים לשירות הציבורי בעצמם להחליף את הפקידים ה"מושחתים" – שהמדינה תעשה את הדברים האלה. באופן כללי, הדיון הציבורי מורכב בעיקר מתלונות.

מילים כמו "דמוקרטיה", "נאורות", או "חירות הפרט" בדרך־כלל שומרות עדיין על איזושהי הילת קדושה, אבל גם זה הולך ודועך. ככל שהפוליטיקה הנוכחית שוקעת עמוק יותר בבוץ, ככה שומעים יותר אנשים מתחילים לפקפק גם במחויבות העקרונית לרעיונות האלה, שמעשית הם כבר מזמן לא מחויבים להם. ולאט לאט הסלידה מרעיונות דיקטטוריים שכשלו בעבר הולכת ומתפוגגת. הופך להיות פחות ופחות מוזר לשמוע אנשים מדברים על צנזורה, ענישה ללא משפט, הפיכות, שלטון דתי, טרנספרים, על ביטול כל מיני עקרונות דמוקרטיים וליברליים שפעם לקחתי כמובנים מאליהם.

אז האם הגיע הזמן לבנדיקטוס ליברלי? אני דואג ברצינות מהאפשרות שבעשורים הקרובים רוב מדינות העולם עומדות להדרדר משמעותית ברמת החיים שהן מציעות, אם לא לקרוס ממש. גם אם רמת החיים תצליח איכשהו להישמר, הדיון הציבורי כנראה ימשיך להיות פחות ופחות רלוונטי לאדם כמוני. אני מתחיל להתעניין פחות ופחות בחדשות לאומיות, יותר ויותר בגידול ירקות ושיפוץ הבית בעצמי. קהילה ליברלית קשה יותר למצוא מקהילה נוצרית, אבל באופן כללי אני מתחיל להעדיף יותר דיונים עם אנשים שאני מכיר אישית (גם אם זה באינטרנט) ופחות פורומים אקראיים באינטרנט. בינתיים אני גם הולך ומתעניין יותר ויותר במזרח (בפרט טייואן), אבל גם שם אני לא מצפה להבדל גדול, לכל היותר יתרון קטן. אם עוד אכתוב (כאן או במקומות אחרים) בעתיד זה כנראה לא יהיה על פוליטיקה, יותר על כלכלה (כלכלה ממשית, לא תיאוריה כלכלית), היסטוריה וטכנולוגיה. דברים שישרדו גם בעתיד, אחרי שהפוליטיקה המייגעת של הדור הזה תיעלם. בינתיים, כדאי להתחיל לחשוב על כניסה למקלטים.

23 מחשבות על “בנדיקטוס הליברלי

  1. שי,

    זה מאוד מעניין מה שאתה כותב וזה גורם לי למספר מחשבות לא-מסודרות (שחלקן אולי גם סותרות):

    1. אני חושב שאתה מחפש דיון פוליטי-תיאורטי וזה שאתה לא מקבל אותו – זה לא אומר שהפוליטיקה מייאשת. זה אולי אומר שהתבגרנו ואנחנו לא זקוקים לכל-כך הרבה תיאוריה.

    2. אנחנו במצב פרדוקסלי:
    מחד, אנחנו בעת מדהימה מכל בחינה, בוודאי בכל הנוגע לרמת החיים שלנו. וזה מאפשר לנו לוקסוס למרוד באמיתויות פשוטות.
    מאידך, אנחנו חשים באיום אמיתי על הערכים שלנו ועל אורח החיים שלנו – וזה נכון לכל הצדדים. והאיום הזה גורם לנו לבחור באינטרס הצר של השבט שלנו ולא בהיגיון הנובע מדיון ציבורי-פוליטי על מהי טובת הציבור.

    3. העקרונות הבסיסיים של הנאורות ושל הדמוקרטיה הליברלית עדיין תקפים ומקובלים. זה נכון שהם מותקפים תדירות מכל הכיוונים בגלל ש:
    מבחינת השמאל (במובן הרחב) הדמוקרטיה פגומה כי היא נותנת להמונים להחליט וההחלטה שלהם לא מקובלת על האליטות.
    מבחינת הימין/שמרנות (במובן הרחב) הערכים הליברלים יצאו מפרופורציה והם מתקיפים את "אורח החיים הנורמלי".
    (ואני מקווה שאני לא מכעיס אותך, אבל אני בהחלט חושב ש"דמוקרטיה ליברלית זה עיקרון מערבי, מי אנחנו שנגיד לברברים האלה לחיות חיים חופשיים").

    4. דווקא אתה, שמכיר בעיקרון ההיצע והביקוש, צריך להשלים עם זה שאנשים שכן תומכים בכלכלת שוק חופשי, מעדיפים לעבוד כשכירים בעבודה נוחה, ולא ללכת ולהילחם על עמדתם בשירות הציבורי. כנראה שאין כזה צורך להילחם על העמדות הללו בשירות הציבורי – כי (בניגוד למה שאתה טוען) המצב לא כזה מייאש. אם הוא היה מייאש – היינו רואים מעבר כזה.

    5. להתייאש, כולל להתייאש מהפוליטיקה, זה לא דבר נכון ולא דבר מועיל. גם אם מתייאשים מהפוליטיקה – הפוליטיקה אינה חזות הכל ויש דרכים אפקטיביות נוספות בכדי להשפיע.

    Liked by 3 אנשים

    • 1. אני לא מחפש דיון תיאורטי סתם כי אני אוהב דיונים (אם כי גם זה נחמד לפעמים) – יש לנו מדינות לנהל, והן לא יתנהלו היטב בלי היגיון, תבונה וערכים. אני לא חושב שאי פעם "נתבגר" לרמה שכבר לא צריך כאלה. למען הסר ספק, אני לא מדבר על דיונים פה בבלוג, אני מדבר על השיח הציבורי בכל הבמות הרלוונטיות.

      2. אני לא חושב שזה כזה פרדוקס, ואני גם לא חושב שזה איום – אם כבר אז להיפך, זה היעדר האיום. האמריקאים אומרים "זמנים קשים יוצרים אנשים חזקים, אנשים חזקים יוצרים זמנים טובים, זמנים טובים יוצרים אנשים חלשים, אנשים חלשים יוצרים זמנים קשים". הסינים אומרים "עושר לא מחזיק מעמד יותר משלושה דורות". זו תופעה מוכרת.

      3. נשמע שאתה מסכים איתי בגדול, העקרונות האלה מותקפים יותר ויותר, ואני מוטרד מהכיוון שזה הולך אליו. ואתה ממש לא מכעיס אותי בכך שאתה מאשש את טענתי…

      4. לא הבנתי מה הקשר להיצע וביקוש (ואגב עירבבת פה בין שני דברים, לשוק־חופשיסטים קראתי להקים עסקים ולמתלונני הדיפ־סטייט קראתי ללכת לשירות הציבורי, לא להיפך), ובמובן מסוים אתה ממחיש פה את מה שמפריע לי אצל רוב הליברלים הבולטים כיום (גם אם הם כמובן עדיפים בעיני על כל הקולות האחרים) – המחשבה הזאת שכלכלה קורית מעצמה, וכל מה שקורה הוא בהגדרה מה שיכול לקרות. בשוק חופשי אפשר להתעשר ואפשר לגווע ברעב, זה נכון ברמת הפרט ונכון גם ברמת המדינה. מדיניות השוק החופשי הטובה ביותר בעולם לא תביא שום הצלחה ושום שגשוג אם האזרחים לא ינצלו אותה ויקימו עסקים מוצלחים. מדיניות בלבד זה לא מספיק.

      5. להתייאש ולשקוע ברחמים עצמיים זה לא נכון ולא מועיל. להתייאש מדבר אחד ולפנות לדברים אחרים במקום, לעומת זאת, זה יכול להיות נכון ומועיל בנסיבות מסוימות. אני מאמין שכרגע ניסיון להשפיע על הפוליטיקה לכיוון נאור/ליברלי הוא לא השקעה חכמה של זמן ומאמץ, ועדיף להשקיע ביוזמות מקומיות יותר.

      Liked by 1 person

      • מה שאתה מתאר זה בקירוב התנועה הפוסט-מודרנית.
        תנועה שיצאה מתוך המודרניות, אולם חותרת תחתיה, תוך לקיחת ערכי המודרניזם לאקסטרים.
        זה לא רק מחשבת ההבל שכלכלה קורית מעצמה, זאת גם מחשבת ההבל שניתן לקיים לאורך זמן תרבות וחברה ללא ערכים וללא זהות. זאת מחשבת ההבל שאפשר לקיים מערכת קניינית ללא עם/לאום שתומך בה. זאת גם מחשבת ההבל ששלטון האליטות, ולקיחת הכח מההמונים, תחזק את השלטון.

        ולכך התכוונתי באומרי "למרוד באמיתויות פשוטות".

        Liked by 1 person

  2. אני חושב שמחקרים על יופי מראים שממוצע של הרבה פרצופים לא יפים במיוחד יוצר פרצוף מלאכותי שהוא יפה. באותו אופן נראה לי שגם בתחום הדעות הממוצע שקיים בחברה פלוראליסטית בין ביביסטים, רל״ביסטים, טרמפיסטים, משיחיים, אתאיסטים, סוציאליסטים, ליברטריאנים וכו׳ יכול ליצור משהו ממוצע שהוא יפה בהרבה מחלקיו. לכן העובדה שאיני יכול להזדהות כמעט עם שום דעה במרחב הציבורי כיום לא כל כך מבאסת אותי כי בסוף הממוצע שמתקבל יכול להיות די קרוב למה שאני מאמין.

    Liked by 2 אנשים

    • אני פחות אופטימי ממך לגבי המצב הנוכחי, אבל גם אם הייתי – אם מתקבלת מדיניות טובה מתוך דיון ציבורי שאף אחד בו לא מציע מדיניות טובה בעצמו, אלא זה קורה במין תערובת אקראית, הייתי אומר תודה רבה אבל עדיין משתדל להסיר עניין מהדיון הציבורי. אין לי מה לתרום או לקבל מדיון כזה. ועדיין הייתי מתחיל להתכונן לגרוע מכל, כי מדיניות טובה שמתקבלת למרות שאף אחד לא רוצה בה לא נראית לי בת־קיימא לטווח הארוך.

      אהבתי

      • התערובת היא לא אקראית.. זה נקרא חוכמת ההמונים. אין כמעט אדם שיש לו את כל ההשקפות ההגיוניות. אבל בכל נושא לגופו הרוב בוחר בעמדה הגיונית יותר מהמיעוט.

        אהבתי

      • חוכמת ההמונים זה רעיון נחמד שעובד בכל מיני מקרים ספציפיים, אבל אם זו הייתה ערובה להצלחה פוליטית העולם היה נראה הרבה יותר טוב. אתה באמת מאמין ש"בכל נושא לגופו הרוב בוחר בעמדה הגיונית יותר מהמיעוט"? אם ככה אז למה בכלל להאמין במשהו? הרי אם חוכמת ההמונים תמיד צודקת, אז אתה כנראה טועה והאמונה ההגיונית היחידה היא להאמין בחוכמת ההמונים. אם יש לך דעות פוליטיות זה אומר, בהגדרה, שאתה חושב שיש אדם ש"יש לו את כל ההשקפות ההגיוניות" וזה אתה.

        Liked by 1 person

  3. גם בי, בדומה ליאיר, הפוסט מעורר מספר מחשבות לא מסודרות ואולי אף סותרות.

    ההמלצה של בנדיקטוס לצמצם למינימום האפשרי את המגע עם רובה המכריע של האנושות (שעוינת אידיאולוגית את הערכים החשובים ביותר לקבוצת מיעוט מסוימת) – אינה ייחודית לנצרות.
    גם המגזר היהודי – חרדי מנסה לקיים המלצה זו באדיקות.

    זהו גם המניע (והאמצעי) להיווצרות כתות, שמצליחות לשמור על ייחודן בסביבה די עוינת, לאורך דורות רבים, כמו האמיש.

    אבל המחירים, שנתבעים לשלם המנסים להסתגר, אינם זניחים. אחד החשובים ביותר הוא סכנת ההתאבנות האידיאולוגית, קפיאה על השמרים ואפילו הליכה אחורה. העדר השפעות חיצוניות ורוחות היכולות לעודד שינויים – מעודדים מוטציות אידיאולוגיות מעופשות. לדוגמא הטענה, המנוונת את המחשבה, ש"חדש אסור מהתורה".

    נדמה לי שקיימות חלופות לניסיון הסתגרות והתבדלות – כמו נסיונות להתנתק מ"הדיקטטורה של רוח התקופה".
    דווקא באמצעות היפתחות מכוונת, ואפילו מאולצת, להלכי רוח "אחרים" /"זרים".
    אני מנסה להתנתק מהכאן והעכשיו המעצבן, ולעיתים המייאש, גם באמצעות נסיון להתרחק אל תקופות היסטוריות וגם באמצעות נסיון להתרחק אל תרבויות מאוד זרות.
    לדוגמא, אני מרותקת עכשיו לסיפור אוטוביוגרפי של ישראלית, שבחרה להינשא ליפני, לחיות ביפן ולגדל בה ילד. תיאורה את סדר היום, האולטרה קשיח, במעונות ילדים ביפן – מחייב להעמיד בסימני שאלה את הערכים לפיהם אנו בוחרים לגדל את ילדינו.
    הספר מסמן קונפליקט בין הרגעת פעוטות (באמצעות יכולתם לנבא כל דקה ודקה שתתרחש בעתיד) + מישטורם תביעות לאיפוק ובאמצעות אזהרות יומיומיות מאסונות פוטנציאלים, לבין הניסיון ישראלי לגדל ילדים לא שקטים ולא ממושמעים. אבל ילדים שכנראה יהיו יצירתיים יותר מהיפנים, ויצליחו להתמודד טוב מהם עם שינויים ותהפוכות בחייהם.

    אני גם מתנחמת באמונה שהשינויים האידיאולוגיים הפוסט – מודרניים אינם נצחיים אלא בני חלוף. אידיאולוגיות מחליפות זו את זו במעין תנועת מטולטלת. שהטרללת לא תוכח

    הצלחתי חלקית. גם אני מוצאת עצמי נסוגה *מעט*, בתקופה האחרונה, מבעיות ישראל וכלל העולם אל חיי הפרט.
    אמנם לא אל גידול ירקות ופרויקטים של DIY אבל אני שוקעת יותר ויותר לנושאי רפואה מונעת, אנטי-אייגינג, תזונה, פעילויות גופניות, נשימה ועוד'.

    Liked by 2 אנשים

    • מסכים מאוד וחשוב להדגיש שההתנתקות שאני מדבר עליה חלילה לא צריכה להוביל להסתגרות. להיפך, הזמן שאני מרוויח מזניחת הזירה הציבורית הכושלת (בעיני) הוא זמן שאני יכול להשקיע בזירות אחרות, בדיוק כמו שתיארת, ודווקא ההתגוננות הבלתי־פוסקת מול כוחות עוינים עלולה להביא להתאבנות. אני מברך את מי שיש לו עדיין סבלנות לנסות למשוך את ההמונים אל מחוץ לטרללת הנוכחית – תרומתי תהיה לא מול ההמונים אלא (אני מקווה) מול אנשים שאני מכיר אישית, וחוץ מזה – צריך גם לבנות את החלופה. יהיה קל יותר לעודד אנשים לצאת מהטרללת אם תהיה זירה חלופית שהם יוכלו לצאת אליה, שלא עסוקה כל היום בויכוחים עם סוציאליסטים וביביסטים אלא בונה משהו פוזיטיבי ובריא.

      תרבויות ותקופות זרות הן כידוע כיוון שאני תמיד אוהב ללכת אליו, ואני עדיין עובד על הדחיפה האחרונה למשימה הסיזיפית (אבל המרתקת) של לימוד השפה והתרבות הסינית. גם את התרבות העברית אני מנסה עוד לגלות, מדהים אותי לפעמים ללכת לפרויקט בן־יהודה ולגלות אוצרות שלא ידעתי על קיומם – אני נתקל קצת בבעיה ככל שבני הבכור מתקרב לגיל שאפשר להתחיל להכיר לו סיפורים כתובים, אבל כל מה שמעניין אותי לקרוא בעברית הם טקסטים בני מאה שנה ויותר שהעברית בהם עשירה ושונה בהרבה מהעברית שהוא שומע מאנשים חיים בימינו.

      Liked by 1 person

  4. השלמת פסקה שמשום מה נקטעה:

    … תנועת מטוטלת.
    שהטרללת הנוכחית לא תוכל להישאר לנצח. מכאן, שאם באמצעות תגובותי אולי אוכל להשפיע, ולו בפסיק זעיר על פרומיל מהאמונות של אדם אחד או שניים – עשיתי את חלקי בניסיון לקרב את מועד שינוי תנועת המטוטלת האידיאולוגית.

    Liked by 1 person

  5. אגב, שם הספר אליו התייחסתי הוא "זרה ביפן".
    מאת סוזי כהן אוקובו.

    כישוריה הספרותיים חובבניים והפרק הראשון די משעמם.
    אבל ככל שממשיכים בקריאה – פערי התרבויות בין ישראל ויפן הופכים למרתקים יותר ויותר. ולא בנוסח הפשטני הנפוץ לפיו "ישראל טובה – יפן רעה". התיאורים מורכבים הרבה יותר.

    בגדול – ספר מומלץ.

    Liked by 1 person

  6. נקודה נוספת שלא דיברתי עליה קודם:
    אני לא שולל את האופציה של הסתגרות, לפחות חלקית. אם המציאות היא רעה – אז לפעמים אין ברירה אלא להסתגר בפניה.
    ובכל מקרה היחס שלי הוא לבחור חלקים ממנה באופן סלקטיבי.

    אהבתי

  7. אני לא מקבל את הטענה שחכמת ההמונים תמיד צודקת, או שהרוב תמיד צודק.
    הייתי מחליף אותה ב"חכמת ההמונים לאורך דורות (זמן רב) היא הרבה יותר נכונה מעמדת ההמונים הנוכחית ומעמדת המיעוט הנוכחית".

    אהבתי

  8. נקודה נוספת שרק עכשיו התפנתי להוסיפה,

    אני חולקת על הטרוניה של שפירא:
    " … . בזירה הבינלאומית, הרעיון שדמוקרטיה ליברלית היא טובה יותר, מוסרית ומעשית, מדיקטטורות, גם הוא דעך והוחלף בתחרות מי הדיקטטורה החביבה יותר, או בבדלנות מתנשאת בסגנון "דמוקרטיה ליברלית זה עיקרון מערבי, מי אנחנו שנגיד לברברים האלה לחיות חיים חופשיים". …"
    ——————

    שני נימוקים:

    א. מלוכה, דמוקרטיה ליברלית, דמוקרטיה עממית, ממשל צבאי וכד' וכד' וכד' הן צורות ממשל חלופיות.
    כולן נבנו ע'י בני אדם בנסיבות מסוימות, ולכל אחת מהן סט מאוד מורכב של יתרונות וחסרונות בהשוואה לכל אחת מהחלופות.

    כללית, איני מוכנה לקבל שקיימת צורת ממשל כלשהי שהיא "קדושה", שהיא תמיד המתאימה ביותר לכל האנשים ובכל הנסיבות, ואסור לבקרה ולערער עליה.

    זאת למרות שלפחות לגבי עצמי – גם אני תומכת בדמוקרטיה ליברלית. הן מסיבות מעשיות (לקחים היסטוריים מצורות ממשל קודמות) והן מסיבות מוסריות.
    אבל אני מרגישה חייבת להוסיף הסתייגות: אני תומכת ברוב הנסיבות שאני מסוגלת לחשוב עליהן (אולי למעט מצבי חירום מאוד מאוד קיצוניים כמו התמודדות עם מגפה מאוד קטלנית או לאחר נחיתת פצצת אטום).

    באופן דומה, למרות תמיכתי הגורפת בשוק חופשי להבדיל משוק ריכוזי – אני מסוגלת לחשוב שיתכנו גם מצבים ותחומים שבהם השוק הלגמרי חופשי אינו הפיתרון האופטימלי.
    לדוגמא, לאחר התבוננות בהישגי מערכת הבריאות האמריקאית (הלגמרי חופשית) בהשוואה להישגי מערכות בריאות אירופאיות (שכוללות גם מרכיבים של מעורבות ממשלתית).

    מכאן שלתפיסתי כלכלה חופשית אמורה להיות ברירת המחדל האוטומטית. כל סטייה ממנה תבוצע אם, ורק אם, קיימים נימוקים מאוד מאוד חזקים להתערב.

    ב. נזכרתי בספר
    The Explanation of Ideology

    Family structures and social systems

    שכתב Emmanuel Todd

    הוא ניסה להסביר מדוע הקומוניזם הצליח להשתלט ברוסיה, סין וקובה אך נכשל בפולין, קמבודיה ואינדונזיה. מדוע החברות המושפעות מהתרבות האנגלו-סקסיות הן מאוד אינדיבידואליסטיות, הצרפתיות תומכות בשוויון והרוסיות אוטורטיביות.

    לטענתו הווריאציות באידיאולוגיות החברתיות ובאמונות מותנות במבנה המשפחה השכיח בכל תרבות התרבות.
    תרבויות שבהן נפוצה פוליגמיה או נישואים בין קרובי משפחה מאותו שבט – יפתחו צורות ממשל מאוד שונות מתרבויות שבהן כל המשפחות הן קטנות וגרעיניות.
    תרבויות שבהן נהוג שהבן הבכור מקבל כמעט הכל (וכל השאר רק את הפירורים) יפתחו תחושת צדק מאוד שונה מתרבויות שבהן מקפידים לחלק הכל שווה השווה בין כל האחים (ללא קשר לסדר לידה).

    להערכתי מומלץ להתייחס בזהירות ובספקנות לעמנואל טוד.
    הוא אליטיסט, אנטי – אמריקאי ואנטי – פמיניסטי אולטרה קיצוני. אולי כפי שרק אינטלקטואלים צרפתיים מסוגלים להיות.
    אבל התיאוריה שבנה על הקשר בין מבנה משפחות וחוקי ירושה לבין משתנים כמו יציבות משפחות, צורות ממשל, רמות פשיעה והתאבדות ועוד – מאוד מעניינים.

    לכל הפחות, אסור לפסול על הסף את הטענה שמי שגדל במשפחת האישה השלישית של גבר בדווי (שקנה את אשתו מאב פלסטינאי עני בהר חברון) – לא יסתדר טוב בחברה דמוקרטית – ליברלית.
    הוא יאלץ למצוא דרכים להסביר לעצמו מדוע קרובי משפחתו המבוגרים, שמגדלים אותו במסירות, הם אנשים צודקים והגונים, ומדוע צורות המשפחה של "האחרים" אינן טובות ואינן ראויות.

    מכאן שאני בהחלט פתוחה לטענה שצורת השלטון שמתאימה לי אינה בהכרח טובה לכל שאר האנושות.
    אפילו אם ברקע טענה זו קיימת גם בדלנות מתנשאת.

    Liked by 1 person

    • א. לא כל־כך ברור לי על מה את חולקת. לא אמרתי שצורת ממשל כלשהי היא קדושה ואסור לערער עליה. אני, כמו שאת מעידה על עצמך, תומך בדמוקרטיה ליברלית. התמיכה הזאת מבוססת על כך שמכל הראיות העומדות בפניי, גם נימוקים תיאורטיים וגם ראיות מעשיות, זו נראית לי השיטה הטובה ביותר. זה לא סותר את העובדה שניתן ורצוי לבקר את השיטה ואולי יום אחד תימצא שיטה טובה יותר.

      בפרט לגבי דוגמאות הנגד שהבאת – מלוכה (גם אם אני לא אוהד של הרעיון) לא סותרת דמוקרטיה ליברלית, וכמה מהדמוקרטיות הליברליות המוצלחות ביותר בעולם כיום הן מלוכות, כולל ארץ מגוריי הולנד. לא יודע מה זה דמוקרטיה עממית. ממשל צבאי הוא ללא ספק גרוע יותר מדמוקרטיה ליברלית ואני מוכן לנמק את העמדה הזאת אם צריך; זה בלי לסתור את העובדה שלפעמים ממשל צבאי יכול להיות שימושי כפתרון זמני במצב שבו דמוקרטיה ליברלית איננה אפשרית.

      גם לגבי כלכלה לא נראה לי שאנחנו חלוקים. ושווה להזכיר שמערכת הבריאות האמריקאית רחוקה מאוד מלהיות "לגמרי חופשית".

      ב. משהו שאמרתי בכל מיני מקומות באופן נפרד ואני אולי צריך מתישהו לרכז את זה ברשומה רשמית בבלוג – לפני הרבה זמן קראתי את "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד ונהנתי מאוד, זה היה ספר מצוין, אבל מאז נמאס עליי לחלוטין ז'אנר ה"מציאת הסברים לאיך כל מה שקורה היום בעולם הוא גורל בלתי־נמנע שנובע מגורמים פיזיקליים/חברתיים/סביבתיים פשוטים". איכשהו ה"חוקרים" האלה תמיד מצליחים להסביר את מה שקורה היום ולעולם לא מצליחים לחזות את מה שיקרה בעוד חודש. ככל שעובר הזמן והקונצנזוס האקדמי הופך חשדן יותר ויותר כלפי הבחירה החופשית של האדם, אני הופך יותר ויותר קיצוני בכיוון השני ונוטה יותר להסביר אירועים היסטוריים בהסבר הפשוט ביותר: "אנשים יכלו לעשות כל מיני דברים, והם בחרו לעשות את אחד הדברים האלה ולא את האחרים".

      אהבתי

      • אז נראה שאין ביננו מחלוקת אמיתית לגבי דמוקרטיה ליברלית ולגבי כלכלה של שוק חופשית.

        אגב, "דמוקרטיה עממית" זהו השם שבו משטרים קומוניסטים (כלומר אוליגרכיות קלפטוקרטיות דיקטטוריות) בחרו לקרוא לצורת הממשל שלהם. להבדיל, לטענתם, מהפסיאודו – דמוקרטיות של המערב, שבהן מיעוט קטנטן של בעלי הון, בסיוע הכנסיות, מתמרן בתודעת ההמונים / הפרולטריון.
        אצלם, בדמוקרטיה העממית, "העם" (קרי הנציגים האמיתיים של הפרולטריון) הוא השולט.

        ***
        מודה שאני נמשכת, במידה מוגזמת, לתיאוריות מסבירות כל וחובקות עולם. כמו זו שהוצגה בספר רובים, חיידקים פלדה.
        זאת למרות שאני מודעת לעובדה שאותם תיאוריטיקאים דגולים כנראה בחרו בקפידה מוגזמת את המקרים שהציגו כ"הוכחות", והתעלמו או טישטשו והקטינו את המקרים שסותרים את התיאוריות שלהם.
        מכאן, שדי ברור לי שככל שתיאוריה יומרנית יותר ואלגנטית יותר – כך חובה עלי להתייחס אליה בחשדנות מרובה יותר.

        מצד שני, לא הייתי נסחפת לקיצוניות השניה של הטענה שהכל פתוח לבחירה חופשית. שאיננו, במידה מסוימת לפחות, "עבדים" של נסיבות הולדתנו / של מוסכמות החשיבה בתקופתנו וכד'.
        זו נראית לי תנועת מטוטלת חריפה מדי לכיוון השני.

        Liked by 1 person

  9. כתבה שמתקשרת אם כי רק בעקיפין, לרשומה זו.

    על חוסר היכולת של מנהיגים (כמו פוטין, שי, מרקל וביידן) להודות בטעויותיהם, ולשנות כיוון *לפני* התרסקות.

    https://pjmedia.com/richardfernandez/2022/04/18/prisoners-of-our-own-device-n1589199

    החלק האחרון של הכתבה:

    " … But narratives are not facts, nor is virtual reality, reality. Using Sauron’s ring, just as in the story, exacts a price. In exchange for the power of casting illusion, its wielders are gradually overwhelmed by the darkness. Moscow, Beijing, and the West are in the ironic position of being glutted with pundits and computers but starved of data. This hardly seems possible, yet as the Modern War Institute pointed out, the American position in Afghanistan collapsed because the army of experts tasked with understanding it didn’t have a clue what was happening on the ground. What they had in place of facts was models: a “comfortable mental model—what Russell Weigley described in The American Way of War.” Nobody asked about the Afghan way. If the Global World seems shaken to its foundations, China turned into a giant jail, and Russia trapped in auto-destruct, it is primarily because the rulers are too walled-in by their dominant paradigms to consider the facts.

    Perhaps the real advantage of working democracies over tidy and “efficient” autocracies lies precisely in their weakness. In such societies there are no gods, no czars or emperors, no transformative politicians ready to lead the multitudes by the hand to the Green end of history; just people like ourselves, who strive, err, admit error and learn. Experience we can live with; it is only when we raise up the idol state that we stifle under the stone weight of perfection

    Liked by 1 person

    • כן, זה מסוג הדברים שהייתי רוצה לאמר שמיותר לחלוטין לכתוב בטור דעה בעיתון כי מובן מאליו שלדיקטטורה בראשות שליט כל־יכול מוקף בחנפנים יש כל מיני חסרונות בולטים, אבל בימים אלה יש כל מיני אנשים שזה לא ברור להם, אז טוב שכותבים את זה עדיין. אם כי היה נחמד יותר אם זה לא היה כלי תקשורת שבמהותו שונא את פוטין, שי וביידן שמבקר את פוטין, שי וביידן – אני לא בטוח אם יש לזה הרבה משמעות.

      Liked by 1 person

      • הטרונייה שלך על האכסניה שממנה יצאה ההגנה על הדמוקרטיה ותקיפת הדיקטטורה – הזכירה לי שיר מסוים של רחל בלושטיין.

        מצ'ב חלקו הראשון של הדיון בשיר זה באתר פיגמליון:
        ——————
        " … שירה של רחל המשוררת "יום בשורה" הוא אחת התעלומות המרתקות של השירה העברית.
        רחל חולת השחפת (מחלה חשוכת מרפא באותם ימים), כותבת בשירה "יום בשורה" על הסיפור התנכי אודות המצור הנורא על שומרון בידי מחנה ארם, ועל בשורת השחרור שבישרו למלך ישראל ולנצורים ארבעה מצורעים, לאחר שיצאו למחנה ארם בפעולה של ייאוש מוחלט, וכך גילו שמחנה האויב ננטש בעקבות התערבות ניסית.
        אלה השורות המפתיעות:

        אך אני לא אובה בשורת גאולה,
        אם מפי מצורע היא תבוא
        הטהור יבשר וגאל הטהור,
        ואם ידו לא תמצא לגאול –
        אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור
        אור ליום בשורה הגדול. (יום בשורה, או ארבעה מצורעים. מתוך ספיח, 1927)

        מדוע זה תסרב משוררת צעירה, הגוססת ממחלה חשוכת מרפא, לקבל בשורת מרפא רק משום שהיא מגיעה מאדם דחוי, ממצורע? מדוע לדחוק מבשר רק משום שהוא חולה – מצורע?

        שירה של רחל אודות בשורת ארבעת המצורעים זכה למספר רב של הסברים ופירושים, אך בעיניי נותר בלתי פתור. …."

        —————-

        אני, אגב, מוכנה לקבל בשורות טובות גם מפי חולים קשות בגופם ו/ או בנפשם.

        https://pygmalion.co.il/%D7%A8%D7%97%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%90%D7%95-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%AA%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%A8%D7%97%D7%9C/

        אהבתי

      • אני לא חושב ששני המקרים דומים. אין לי שום בעיה עם פיג'י מדיה, לא מדובר פה על "מצורע" ואין לי שום בעיה לקבל ממנו בשורות טובות או רעות; אבל פה לא מדובר על בשורה אלא על דעה. והעניין הוא שפחות מרשים אותי (גם אם עדיין נחמד) לשמוע דעה נכונה ממי שיש לו אינטרס בהשמעת הדעה הנכונה הזאת. לצורך העניין, אם המצורע מדבר על חשיבות מציאת התרופה לצרעת, והעיוור מדבר על חשיבות ריפוי העיוורון, אני כנראה אסכים עם שניהם. אבל ירשים אותי הרבה יותר אם המצורע ידבר על ריפוי העיוורון והעיוור ידבר על ריפוי הצרעת. וירשים אותי הרבה יותר לקרוא בפיג'י מדיה על חשיבות הדמוקרטיה במסגרת ביקורת לטראמפ ובניו־יורק טיימס כביקורת לביידן, מאשר ההיפך.

        אהבתי

      • בעצם, אני רוצה קצת לתקן את התגובה הנ"ל – זה לא עניין של אינטרס, זה לא שאני שופט את ההחלטה המוסרית לכתוב ביקורת כזאת או אחרת, זה עניין של השפעה. אני חושד שמספר האנשים שקוראים את פיג'י מדיה ולפני קריאת המאמר הזה העריכו את סגנון הממשל של ביידן, שי ופוטין כנראה שואף לאפס, בערך כמו מספר קוראי הניו־יורק טיימס שמעריכים באופן כזה את טראמפ. הסיבה שירשים אותי יותר אם הם יכתבו משהו שפחות תואם את הקו המערכתי הכללי שלהם הוא שאולי זה יעורר איזושהי מחשבה חדשה אצל הקוראים שלהם, במקום לאשר את דעותיהם הקיימות כבר. אבל שוב, אני לא מתלונן, עדיין נחמד שכותבים בעד דמוקרטיה.

        אהבתי

      • כתבת:
        " … ירשים אותי הרבה יותר לקרוא בפיג'י מדיה על חשיבות הדמוקרטיה במסגרת ביקורת לטראמפ ובניו־יורק טיימס כביקורת לביידן, מאשר ההיפך …"
        ————-
        אני חוששת שציפיותך מבני אדם / מעורכי עיתונים / ממנהיגים פוליטיים (ועוד ועוד) הן גבוהות מדי.

        לכל הפחות, הן גבוהות מציפיותי (שנמצאות במגמה קבועה של הנמכה. במקביל לההפכותי ליותר ויותר שמרנית בהשקפותי הפוליטיות. / פחות פרוגרסיבית).

        אחד הדברים שמצאו חן בעיני בכתבה של פי.ג'י.מדיה היה תיאור חוסר היכולת של מספר מנהיגים בכירים (והפמליה הקרובה שלהם) להודות בטעויותיהם. גם כשמחיר המשך הכחשת הטעות הוא התרסקות מוחלטת של מדינתם (ושלהם עצמם).

        מה שהזכיר לי את הטענה שאפילו המדע מתקדם מהלוויה להלוויה. בתמצית: קשה מדי למדענים ותיקים לזנוח את הפרדיגמות המדעיות / את הקונספציות שעליהם גדלו ובהן השתמשו. גם כאשר כושר הסבר המציאות של אותן פרדיגמות הולך ומתברר כלקוי יותר ויותר. רק מדענים צעירים, שאינם חשים מחויבים לפרדיגמות העבר, חופשים לאמץ הסברים חלופיים / פרדיגמות חדשות. ומדענים אלו יזכו לקידום לתפקידים בכירים – רק לאחר הלוויות של מספר מדענים בכירים מהדור שמעליהם.

        פי.ג'י. מדיה אמנם יכלו להוסיף את הדוגמא של טראמפ, שלא היה מסוגל להכיר בטעויות הטיפול שלו בקורונה – ושילם על כך בכסאו. אך זו חולשה אנושית נפוצה להימנע מלבקר בחריפות ובפומבי את מי שנמנה על המחנה שלהם.

        למדתי להתלהב מהדרך בה אבות האומה האמריקאית ניסחו את החוקה שלהם. דווקא כיון שניכר שציפיותיהם מבני האדם מאוד נמוכות. רעיון ההכרח בהפרדת הרשויות מתבסס על חוסר אמון בסיסי עמוק בכל סוגי ממלאי התפקידים. כולם מסוגלים לבגוד בתפקידם ולפיכך חובה לשמור על כולם. חוסר אמון בסיסי שהיה חסר בתיאוריות הקומוניסטיות שהאמינו מדי בבני האדם.

        לתפיסתי חוסר אמון זה (ו/או ציפיות נמוכות) מוליך בהכרח להעדפה של משטר דמוקרטי. משטר שבו ניתן להחליף מנהיגים כושלים. גם אם הם עצמם לא יוכלו להודות בטעויותיהם. הנזק שהם עלולים לגרום למדינתם בקדנציה אחת או שתים – פעוט בהשוואה לחורבן שעלולים לגרום דיקטטורים (כדוגמת שי ופוטין) שאינם ברי החלפה.

        Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s