תנ"ך, תלמוד, ומשאבי טבע אחרים

לפני שמונה חודשים כתבתי כאן רשומה[1] על הצורך באומנות שמחוברת למסורת וההיסטוריה הישראלית והיהודית. בדיונים שהתפתחו בהמשך ניסיתי להדגיש שאומנות כזאת לא חייבת להיות איזשהו פרויקט אדיר־מימדים שמשרד החינוך או התרבות צריך להנחית עלינו, אלא זה משהו שכל אדם שמוטרד מהנושא יכול לתרום לו. לא מזמן חזרתי קצת לחשוב על הנושא (בעקבות פרק של פודקאסט "על המשמעות" שדיבר על נושאים דומים), והבנתי שיש עוד היבט לסוגייה הזאת שמעולם לא שמעתי מישהו מתייחס אליו.

הכלכלה הישראלית כידוע, נשענת חזק על תעשיית ההי־טק. הרבה פרשנים או אוהדים אוהבים להסביר את זה בכך שלישראל אין משאבי טבע ואין שכנים עשירים (או שפויים) לסחור איתם, עוצמתנו נמצאת במוח היהודי ובחינוך וכו', ותוכנה זה תחום ללא גבולות טבעיים ובלי צורך במשאבים פיזיים, רק עם שכל ועבודה קשה אפשר ליצור מוצרים ולמכור אותם לכל העולם בלחיצת כפתור. מה שאף אחד לא מדבר עליו, זה שאותם הטיעונים בדיוק יהיו נכונים גם לתעשיית בידור. אין שום צורך במשאבי טבע או תשתית פיזית בשביל ליצור סרט, ספר, שיר, או משחק מחשב. כמו שישראלים כותבים תוכנות, מוכרים אותן לכל העולם ומתעשרים, הם היו יכולים באותה המידה ליצור תעשיית בידור.

אבל למעשה, בתחום הבידור יש לישראל אפילו יתרון מיוחד שלא קיים בהייטק, יתרון שנותן לה נקודת התחלה מתקדמת הרבה מעבר לכמעט כל מדינה אחרת – ישראל מעוררת, לטוב ולרע, סקרנות עצומה בעולם. הרבה מזה מיתרגם לשנאה, אבל הרבה גם לאהבה או לסתם סקרנות. סרט שייערך בירושלים של ימי בית שני או בארץ ישראל של תקופת השופטים יוכל לעורר עניין לא רק בקהל הקטן יחסית בישראל, אלא בכל העולם. נוצרים בכל רחבי העולם המערבי מתעניינים בתנ"ך ובסביבתו, וחלקם אפילו בעולם היהודי בפרט. בהודו ובמזרח הרחוק יש סקרנות גדולה לגבי ישראל, גם אם לא ברמה הנוצרית. והעולם המוסלמי אומנם היה עוין במשך שנים רבות, אבל הסכמי אברהם פתחו דלת חדשה, והיום בכלל לא קשה לדמיין שסרט היסטורי יהודי יהפוך להיות להיט במדינות המפרץ – מסורת ישראל כנראה קרובה הרבה יותר לתרבות המסורתית שלהם מאשר תרבות המערב.

ולמרות כל זה, לתעשיית הבידור הישראלית יש נוכחות אפסית בעולם. אפשר להתווכח האם התעשייה הזאת מייצגת כישלון ערכי או מוסרי (אני חושב שבגדול כן, אבל זה נושא לפעם אחרת); אבל מה שברור יותר אבל מדובר פחות זה הכישלון המקצועי והמסחרי. התעשייה שהייתה יכולה להתעשר ולגרור קדימה את כלכלת ישראל לא פחות מההייטק, ובאותה הזדמנות לקדם את ישראל בצעדי ענק בתחומי הדיפלומטיה והקשרים הבינלאומיים, לא עושה שום דבר מזה. ואני טוען ששני הכישלונות מחוברים זה לזה. הפוטנציאל העצום של תרבות ישראלית תקף רק כשהיא מחוברת למסורת. המוני הנוצרים, המוסלמים, ההודים ואחרים שמתעניינים בישראל מתעניינים בה בגלל ההיסטוריה והמסורת שלה; לא בשביל הלבטים הטרחניים של תל־אביבים בני זמננו. תרבות שמשקפת את ההיסטוריה והמסורת הזאת יכולה לגזור קופון. סרטים על חייהם הטריויאליים של אנשים בימינו יכולים להגיע מכל מדינה, ומדינות אחרות כנראה עושות את זה טוב יותר. יש כאלה שמתחבאים מאחורי סוגיית השפה, כאילו תרבות עברית לא יכולה להתרחב מעבר לקהל דובר העברית בישראל – אני חושב שתעשיית הבידור הקוריאנית ניפצה את הטיעון הזה. סרטים, תוכניות טלוויזיה ומוזיקה מקוריאה הפכו להצלחה עצומה ברחבי העולם למרות השפה. אין סיבה שבעברית זה לא יקרה.

התקופה הזאת הייתה יכולה להיות הזמן המושלם לזינוק קדימה – הקריסה המסחרית והמוסרית של הוליווד ומוסדות תרבות אמריקאים אחרים משאירה ואקום גדול שישראל הייתה יכולה למלא. ברמה הפוליטית, ההקצנה הגוברת של המוסדות האלה משאירים הרבה מאוד אנשים במערב עם תחושה שהתרבות הזאת לא מדברת אליהם, ואלה לעתים קרובות בדיוק האנשים שתרבות שמגיעה מישראל תהיה עבורם מושכת במיוחד. ברמה המקצועית, אותה ההקצנה הפוליטית כנראה מביאה גם התדרדרות באיכות המקצועית של התעשייה הזאת, עם עוד ועוד החלטות שנעשות בבירור למטרות פוליטיות על חשבון הערך האומנותי. ישראל הייתה יכולה להיות המרוויחה הגדולה מהואקום הזה – אם לא, הקוריאנים כנראה יעשו את זה במקומנו. זה לא נורא, דרום־קוריאה היא מדינה נחמדה ואשמח לראות אותה מצליחה, אבל זה חבל. גם כי אני רוצה בטובתה של ישראל, וגם כי האומנות הקוריאנית לדעתי לא מגיעה עם בסיס חזק של ערכים כמו שהייתה פעם הוליווד, וכמו שהייתה יכולה להיות תעשיית בידור ישראלית־יהודית.

אז מה עושים? כמו שאמרתי בעבר, יש מספיק אנשים שמדברים על הצורך בתרבות ישראלית שורשית יותר. דיבורים יש מספיק, מה שצריך זה מעשים. הבעיה לדעתי עם כל הדוברים שמבכים את המחסור בתרבות כזאת היא הציפייה שהיא תגיע מעצמה. תעשיית בידור היא תחום שדורש תשתית עצומה, לא מדובר על אוסף אומנים בודדים שיוצרים יצירות מוצלחות. האומנים הבודדים הם החלק הסופי והחשוב ביותר במשוואה הזאת, אבל הם לא יכולים להצליח בלי שהתשתית קודם קמה. אני חלילה לא מדבר על תשתית שתגיע מהמדינה – תרבות בחסות המדינה (כמעט) לא יכולה שלא להיות מושחתת וירודה. אני מדבר על החלטה אסטרטגית של כל אותם הגורמים שכיום מתלוננים על היעדר התרבות הזאת – אנשי ציבור ימניים או מסורתיים, כלי תקשורת, בעלי הון, אנשי חינוך ורבנים – כל אלה יכולים להתחיל להתארגן ולהתחיל בבניית התשתית הזאת. מה תכלול תשתית כזאת? על זה אפשר לכתוב ספר שלם, אבל על קצה המזלג:

  • חיבור בין יוצרים לקהל. אני יכול להעיד מניסיון אישי שעלו בדעתי כל מיני פרויקטים תרבותיים פוטנציאליים שיכולתי (לנסות) ליצור, אבל אין לי שום אשלייה שאצליח להגיע לקהל כלשהו. אם כל אותם אנשי הציבור שמדברים על הצורך בתרבות כזאת היו מציעים ליוצרים פוטנציאליים במה לפרסם את יצירותיהם לקהל של אותם אנשי הציבור, זה היה משנה את התמונה לחלוטין. אלה מהם שמוכנים להשקיע גם כסף יכולים להציע שיווק מקצועי ליצירות מוצלחות מספיק. ומי שיש לו משאבים מתאימים, שיבצע סקרי שוק ויגיד בכלל לאילו יצירות יש פוטנציאל עוד לפני שיוצרים אותן. כל זה יכול להפוך את היצירה להשקעה שאולי שווה ליוצר לשקול.
  • חיבור בין יוצרים שונים. רק יצירות פשוטות מאוד יכולות להתבצע בעבודה של אדם אחד. בתחומים כמו קולנוע וטלוויזיה, אבל גם בתחומים לכאורה פשוטים יותר, מעורבים המוני בעלי מלאכות שאינם "אומנים" במובן המקובל של המילה, אבל ההשתתפות שלהם הכרחית על מנת שהיצירה תושלם. כיום, לבעלי מלאכה כאלה אין דרך להיות מעורבים בתרבות ישראלית איכותית ולאומנים אין דרך למצוא בעלי מלאכה כאלה כי המקום היחיד למצוא עבודה או עובדים בתחומים האלה היא התעשייה הקיימת. יכול להיות שיש המוני ישראלים שהיו רוצים להיות חלק מתעשיית תרבות ישראלית שורשית והיו יכולים להיות מאיירים, אנימטורים, נגנים, אומני תלת־מימד, אנשי סאונד, עורכים, צלמים, תסריטאים, מתרגמים, תאורנים ושאר מלאכות אבל הם לא יעשו את זה אם לא תהיה תשתית שתחבר אותם לפרויקטים המתאימים.
  • הכשרה מקצועית. בעלי המלאכה הפוטנציאליים מהסעיף הקודם כנראה בכלל לא יודעים שהם יכולים להיות טובים במלאכות האלה, כי אף אחד לא מדבר עליהן בתור מלאכות ששווה ללמוד. שיתוף פעולה שיצביע על נקודות חסרות בתעשייה החדשה, יחפש בעלי מלאכה פוטנציאליים ויעזור להכשיר אותם יכול לפתור את הבעיה הזאת. ברוב התחומים אפשר כיום לקבל הכשרה מלאה מסרטוני חינם באינטרנט, רק צריך לדעת מה לחפש.
  • בקרת איכות. אף אחד לא יוצר יצירת מופת בניסיון הראשון, אבל צריך מקום לזרוק אליו את הניסיונות הכושלים ולקבל משוב. סדנאות כתיבה, פורומי יוצרים, גישה ליוצרים בעלי ניסיון או אפילו סתם לקהל פוטנציאלי שמוכן לנסות דברים גבוליים ולתת משוב טוב. זה צעד הכרחי בהתפתחות של כל יוצר, והוא לא יכול לקרות בלי עזרה.
  • ייעוץ מסחרי. אומנים לא נוהגים להיות אנשי עסקים טובים, אבל קשה מאוד ליצור אומנות טובה בלי מודל כלכלי שיתמוך בה (ומודלים כמו תרומות או קרנות הם בדרך־כלל לא פתרון מוצלח). איזשהו מקור ידע שיעזור לאומנים ליצור יצירות עם פוטנציאל מסחרי ויעזור להם לממש את הפוטנציאל הזה יכול לקחת את התעשייה הזאת צעד קדימה מפרויקט אידיאולוגי מצומצם לתעשייה בינלאומית מצליחה.

את רוב הדברים האלה אפשר לעשות, לפחות במידה מועטה, בתקציב אפסי דרך האינטרנט. מה שצריך זה שיתוף פעולה, ובעיקר קהל. לי אין מספיק קהל בשביל להתחיל משהו משמעותי, אבל יש מספיק אנשים עם יותר קהל שרוצים את אותה המטרה. אם מספיק מהם יחליטו לעשות מעשה, זה לא בשמיים.

[1] כותרת הרשומה ההיא הייתה כמובן אמורה להיות "עם שלא מצייר את עברו" אבל איכשהו מיהרתי עם פרסום הרשומה ושכחתי את הנוסח המדויק של הקלישאה.

28 מחשבות על “תנ"ך, תלמוד, ומשאבי טבע אחרים

  1. שי,
    תודה רבה על הרעיון המעניין. יש בו אץ החיבור המנצח של עבר ועתיד – מסורת ויזמות.
    אני מברך את כל מי שיכול לתרום למימוש הרעיון שלך (ויש רבים שיכולים).

    עם-זאת, צריך להבין שצריך לבנות את כל האקו-סיסטם מחדש.
    ישראל מצליחה בתחום התוכנה כי כל האקו-סיסטם מכוון לשם.
    לייצר ולייצא תרבות ישראלית על בסיס המסורת כאשר כל האקו-סיסטם התרבותי הקיים נגד הרעיון הזה – זה קשה מאוד.
    לכן בכדי לממש את החזון הזה – הפתרון הוא לבנות אקו-סיסטם חדש, ולשם כך צריך כאן כסף גדול.

    אהבתי

    • קודם כל תודה על הברכות.

      לגבי האקו־סיסטם – אני חושב שאפשר בהחלט להתחיל בקטן, ולתת לכסף הגדול להגיע בהדרגה אחרי שמתחילים להשיג הישגים ראשוניים. להשקיע הכול מההתחלה זו השקעה מסוכנת. אני לא מתמצא בתולדות ההייטק הישראלי, האם קודם השקיעו כסף גדול, בנו אקו־סיסטם, ורק אז התחילו לעבוד? אני מנחש שלא, אבל פתוח לשמוע אם אני טועה.

      אהבתי

  2. שטיסל זה לא מימוש של מה שאתה מדבר עליו? יש לי חברים מכל מיני פינות בעולם וכולם מכירים את זה.

    מה שמרשים ביצירה זה החידוש, לא העבר. לכן רוב היוצרים תמיד יהיו שמאלנים. הם מתעסקים בחדש ולא בישן.

    אהבתי

    • מודה שאני לא מכיר לעומק את שטיסל, אבל מעולם לא נתקלתי במישהו מחוץ לישראל שהכיר את זה, ומהפעמים המועטות שראיתי חלקים מזה זה נראה לי בדיוק כמו מה שהגדרתי כ"לבטים טרחניים של תל־אביבים בני ימינו", רק שהתל־אביבים הנ"ל הולבשו בלבוש חרדי. כמובן, ייתכן שאני טועה ולא נתתי מספיק צ'אנס. בכל מקרה, סיפורים אפיים על מלכות ישראל ויהודה זה לא.

      סבבה לגבי החידוש, אבל חידוש בלי שום דבר ישן מאחוריו תוכל למצוא רק אם תגריל באקראי מילים ותחבר אותן ביחד במחשב. יצירה ממשית תמיד מבוססת על משהו קיים ומחדשת סביבו. השאלה היא רק האם המשהו הקיים הזה הוא תל־אביב 2022 או שילה העתיקה. כשהוליווד יצרה את בן חור, או עשרת הדיברות, או להציל את טוראי ראיין, האם זה היה "התעסקות בישן" כי פרובינציית יהודה והתנ"ך ומלחמת העולם השנייה אלה דברים ישנים? האם שר הטבעות זה "התעסקות בישן" כי הוא שואב השראה עצומה ממיתולוגיה גרמאנית ומהנצרות? אם לא, אז בוא נעשה את אותם הדברים רק עם מורשת ישראל בתור הישן שמתוכו מחדשים.

      Liked by 1 person

  3. טענה ששוק קולנוע הכולל *פחות* מ 20 מיליון צופים *חייב* להעזר בתורמים או בתמיכה ציבורית כלשהי.
    מספר הצופים הפוטנציאלים בקולנוע דובר עברית – בקושי מתקרב לרבע מכמות מינימלית זו (לאחר ניכוי דוברי ערבית, דוברי רוסית וחרדים).

    טענה נוספת היא שקרנות הקולנוע הישראליות, המחליטות אילו סרטים יזכו לסבסוד המדינה (כלומר למימון ציבורי), נשלטות ע'י גילדה קטנה של "קובעי טעם מנוסים".
    כל התערבות בהחלטות המימון שלהם (לדוג של פוליטיקאים) נתפסת בעיניהם, ובעיני התקשורת הממוסדת, כלא לגיטימית עד שערורייתית.

    על פי נסיון העבר, סיכויי תסריט ציוני /אוהב ישראל ו/או שמציג את הימין והדתיים באור חיובי להעזר במימון המדינה – כמעט זניחים.
    מה שמבטיח שרובם המכריע של אנשי תעשיית הקולנוע והטלוויזה הישראלית לא יעזו לצאת כנגד מטה לחמם העתידי (כלומר כנגד קרנות אלו) ולבקרן.

    https://hashiloach.org.il/%D7%9B%D7%A1%D7%A3-%D7%9E%D7%A6%D7%9C%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%99%D7%9E%D7%A0%D7%99/

    אני חוששת שנכונות מיליונרים ימניים ו/או דתיים לתרום בנדיבות למפעלי תרבות, שאליהם התייחס פוסט זה, נמוכה ביותר. נדמה לי שיהיה קל יותר להשיג תרומות להקמת בתי כנסת ומקוואות או לרכישת קרקעות ביו'ש וכד' מאשר להפקת סדרות קולנוע וטלוויזיה.

    Liked by 1 person

    • קמיליה, אם את רוצה לעבור מאפס ל"אווטאר" תוך שבוע, אז אני מסכים שזה לא מעשי. לא חייבים ישר לקפוץ לקולנוע עתיר־תקציב – אפילו ספר מסכן שמתכתב עם ההיסטוריה היהודית קשה מאוד למצוא. ברשומה הקודמת שלי דיברנו על המצב במוזיקה. הכי קל זה להגיד שאנחנו לא יכולים להפיק הפקות הוליוודיות ענקיות, אז זה בלתי אפשרי ואין טעם לעשות כלום. אבל כל אימפריה חייבת להתחיל בקטן. אם תרימי תעשייה ספרותית ומוזיקלית מצליחה, אני מבטיח לך שהמיליונרים שהזכרת יתחילו להתלהב ולחשוב על התקדמות לקולנוע. הרבה מיליונרים הפכו להיות מיליונרים בגלל שהם יודעים לזהות השקעות טובות, ומי שמנסה לבנות אימפריה בלי לבנות קודם מכולת הוא לא השקעה טובה.

      וגם בקולנוע ובטלוויזיה, אגב, יש הרבה שלבי ביניים לפני שמגיעים ל"שר הטבעות". איפה הקומדיות הימניות? איזה תקציב ענק צריך בשביל לצלם כמה חבר'ה מנהלים שיחות שנונות בסלון שלהם? אני לא יודע מה היה תקציב ההפקה של "חברים" או "סיינפלד" או "שמש", אבל אני חושד שלעשות את זה בטכנולוגיה של היום, ובלי השכר המוגזם של השחקנים, יהיה סביר בהחלט. איפה "פרפר נחמד"? תכנים לילדים זה הואקום הכי גדול, כל התכנים הנוכחיים בעברית נראים כמו הפקות בית־ספר ואני חושד שהתקציב שלהם בהתאם. מכירה "של מי השורה הזאת בכלל"? בשביל זה לא צריך אפילו כותבים, בסך הכול כמה טיפוסים עם חוש הומור טוב עם מצלמת סמארטפון בסלון שלהם. יש קבוצת קומיקאים ברזילאית שאני אוהב שעושים את זה, מעלים ליוטיוב ומקבלים מאות אלפי צפיות ופרנסה יפה. איפה האנימציה? איפה הסרטים התיעודיים? אלכס צייטלין עושה בשביל הכיף (או לפחות עשה, הבנתי שכיום הוא מבקש תרומות) דברים שהם כבר חצי הדרך לסרט תיעודי מקצועי. אני יכול להמשיך ככה כל היום.

      אפילו המאמר שקישרת אליו בעצמו סותר את הטענה שלך. "הקונצנזוס בתעשיית הקולנוע הוא שנדרש מינימום של 20 מיליון […] אגב: גם באקסיומה זו ניתן וראוי להטיל ספק, במיוחד לאור השינויים הטכנולוגיים שמאפשרים הפקה של סרטים מצוינים בהשקעה קטנה לאין ערוך מבעבר".

      אהבתי

      • גם אם כסף יגיע אחר-כך – אין מספיק משוגעים לדבר. וחבל.
        מדובר במשימה שהיא גם חשובה תרבותית, גם יכולה לשפר את מעמדנו בעולם, וגם ליצור ענף כלכלי.

        אהבתי

      • שי שפירא כתב:
        ———————-
        " …. כל אימפריה חייבת להתחיל בקטן. אם תרימי תעשייה ספרותית ומוזיקלית מצליחה, אני מבטיח לך שהמיליונרים שהזכרת יתחילו להתלהב ולחשוב על התקדמות לקולנוע. הרבה מיליונרים הפכו להיות מיליונרים בגלל שהם יודעים לזהות השקעות טובות, ומי שמנסה לבנות אימפריה בלי לבנות קודם מכולת הוא לא השקעה טובה.
        וגם בקולנוע ובטלוויזיה, אגב, יש הרבה שלבי ביניים לפני שמגיעים ל"שר הטבעות". איפה הקומדיות הימניות? איזה תקציב ענק צריך בשביל לצלם כמה חבר'ה מנהלים שיחות שנונות בסלון שלהם? …."
        ——————

        הייתי מאוד שמחה להתבדות, ולהפוך לשותפה לחזון האופטימי.
        כמוך, גם אני מניחה שלו ישראל הייתה מתמקדת בחזון של הפצת המורשת והתרבות הייחודיים לנו בעולם – היא הייתה מצליחה בגדול. תפקיד יהודי ארה'ב בהקמת הוליווד והפצת התרבות האמריקאית בעולם – אינו שולי. שמעתי שגם ליהודי צרפת (רבים מהם יהודים שהגרו מצפון אפריקה) חלק משמעותי בתרבות הצרפתית העכשווית. איני מניחה שיהודי ישראל פחות כישרוניים מיהודי ארה'ב וצרפת.

        אבל, אני די סקפטית לגבי סיכויי ההצלחה של טקטיקת ה"התחלה בקטן". מהמכולת.

        למיטב זכרוני, 96% מהסטארטפים שהוקמו בישראל נסגרו. כלומר סיכויי ההצלחה של סטארטאפים הם בסביבות 4% בלבד.
        אין לי מושג מהם סיכויי ההצלחה בשוק העולמי של ספרים, משחקים וסרטים , אך אני מניחה שהם אפילו נמוכים מארבעה אחוז.
        כלומר, גם בתחום הפצת התרבות קיימת חשיבות לחוק המספרים הגדולים. ולצבירת עוד ועוד ידע נסיון, גם באמצעות המוני פרויקטים שכשלו.
        כלומר אני מסכימה שאין הכרח *להתחיל* בנסיון להקים אימפריה. אבל הימור על מכולת *אחת* נתפס בעיני כבעל סיכויי הצלחה זניחים. אולי ניתן *להתחיל* מהקמת מאה (לפחות) של חנויות מכולת. למרות שכנראה רצוי להתחיל באלף מכולות.

        זכורה לי קומדיה ימנית משודרת *אחת* – לאטמה. היא שודרה באינטרנט ואח'כ מעט גם בערוץ 1. היו בה כמה דמויות מעלות חיוך, אך היא הייתה ברובה חובבנית להחריד. נדמה לי שעבור רוב השותפים להפקה – זה היה ניסיונם המקצועי הראשון בתחום. מכאן שלא כל כך מפליא שאחוזי הצפייה בלאטמה היו נמוכים מכדי לכסות את עלויות הפקתה.

        וכאן אנו מגיעים לבעייה הקשה השניה. הפקת לאטמה כוסתה בעיקר ע'י נדבנים, שקרולין גליק הצליחה לגייס, מהמפלגה הרפובליקאית בארה'ב. (אני מנחשת שבעיקר מיהודים). לא מכספי נדבנים ישראליים!

        לתפיסתי זוהי עדות נוספת לכשל תרבותי של הימין בישראל. זה לא מקרי שהשמאל הישראלי, גם בשיא עוניו בימים שלפני הקמת המדינה, השקיע רבות בהקמת *מספר* הוצאות ספרים, מקהלות, תיאטרונות רגילים ותיאטרונות לילדים ונוער, מוזיאונים בקיבוצים, אגודות ספורט, קורסים להשכלת מבוגרים ועוד ועוד ועוד.
        תנועות החירות והמזרחי, מאידך, כנראה לא תפסו תחומים תרבותיים אלו כמאוד חיוניים להצלחתם בטווח הארוך.
        נראה לי שגם כיום אנו חוזים בהשלכות תפיסות בסיסיות אלו על חשיבות התרבות – הן של השמאל / החילונים והן של הימין / הדתיים.

        אגב. בסופו של דבר לאטמה נסגרה. כנראה לאחר שקרולין גליק נשחקה בניסיונותיה לשנורר עוד ועוד כסף מרפובליקאים בארה'ב. מאז, למיטב ידיעתי, לא נעשה נסיון נוסף להפיץ ברשת תוכנית סאטירה והומור ימנית.

        Liked by 2 אנשים

    • אלף מכולות זאת אכן הכוונה, בגלל זה דיברתי על השקעה בתשתיות ולא בפרויקטים ספציפיים. אני כידוע חובב גדול של יוזמה פרטית ושוק תחרותי, אני רוצה שהפרויקטים עצמם יגיעו מכל מיני אומנים שונים, הטענה שלי היא שזה לא יקרה אם אין תשתית שתעזור להם.

      Liked by 1 person

  4. חלקים מהמאמר בשילוח אליו הפנתי בתגובה הקודמת.
    (מאמר ארוך מדי לטעמי אך זה מה שמצאתי)

    ———————————————–
    "כסף, מצלמים: מדוע אין קולנוע ישראלי ימני
    ————————————————
    מנגנון התקצוב הממשלתי לקולנוע הישראלי אינו מעודד מתן ביטוי לחברה הישראלית, אלא מעניק כוח רב לקבוצה הומוגנית שכמעט תמיד מאגפת אותו משמאל. שינויים פשוטים בשיטה נדרשים כדי להשיב את הקולנוע הישראלי למסלול מגוון
    ….

    הסרט פקח את עיניי לפער הבלתי נתפס שבין הקולנוע ההוליוודי ויחסו לארה"ב, לבין הקולנוע הישראלי ויחסו לישראל. כמו בישראל גם בארה"ב האליטה הקולנועית היא מעוז שמאל. אך למרות הגוון השמאלי-פרוגרסיבי המובהק של הוליווד, הזרם המרכזי בקולנוע האמריקני לעולם יישאר פטריוטי ונאמן למדינתו. זאת בעוד שרבים מדי מהסרטים הישראליים אכולי שנאה – במישרין או במרומז – למדינת ישראל.

    בהקשר הזה המסר המרומז חשוב לא פחות מהמסר הישיר. הנה דוגמה: צופי הקולנוע האמריקני רגילים לפגוש על המסך את מסדרונות השלטון המרכזי בארה"ב. בין אם מדובר בפנטגון, בבית הלבן או בבתי המשפט – מבנה ממשל אמריקני לעולם יהיה עטור שיש ושטיחים, נקי למשעי ומרוהט בהידור. הדימוי הזה לא תמיד מייצג את המציאות כמובן, אבל מבחינת הקולנוענים האמריקנים זה הכלל, גם אם יש לו חריגים. כך הם תופסים את הממשל שלהם, וכשעלילת הסרט אינה מבקשת לומר משהו מסוים על מבנה ממשל מוזנח – השיש הוא ברירת המחדל.

    אל מול המציאות הזו בארה"ב בולטת סצנה אחת, לא חשובה ולא מרכזית, בסרט "הערת שוליים" של יוסף סידר מ-2011. הסרט עוסק בהליכי הבחירה של מועמד לזכייה בפרס ישראל, ובאחת הסצנות מתקיים דיון בחדר ישיבות במשרד החינוך. החדר קטן ומעופש, על הקירות קלסרים מאובקים על מדפים מתפרקים. החדר צר מלהכיל את יושביו, וכשאחד מהמשתתפים מבקש לצאת החוצה, כל יתר המשתתפים נדרשים לקום מכיסאותיהם החורקים כדי לאפשר לו מעבר.

    התיאור הזה אינו חיוני למהלך העלילה של הסרט. אבל סידר, במודע או לא, מספר לצופים כיצד נראים מסדרונות השלטון הישראלי בעיניו. הוא לא משקר כמובן: פקידי ממשלת ישראל, כמו פקידי ממשלת ארה"ב, עובדים לעתים במבנים מיושנים, מתפוררים ובלתי יעילים. אבל לא בפקידי הממשלה המאמר הזה עוסק, אלא בקולנוע הישראלי. מדוע הקולנוענים האמריקנים אוהבים את הממשלה שלהם עטורת שנהב, בעוד שעמיתיהם הישראלים מעדיפים קירות מתקלפים במסדרונות הממשלה?

    ……

    . מבין כ-400 סרטים עלילתיים באורך מלא שהופקו בישראל בין 2006 ל-2015, רק שניים (!) הופקו מבלי שקיבלו כל כסף ממשלתי.[1] במילים אחרות, המימון הממשלתי מעצב את הקולנוע בישראל – והבנת האופן שבו הוא עובד היא חיונית להבנת תמונת המצב של מרחב תרבותי חשוב זה.

    ….

    האם המנגנון שנבנה בפועל לניתוב כספי הציבור לקולנוע אכן מגשים מטרה זו?

    לא, באל"ף רבתי. כפי שנרחיב מיד, המנגנון שנבנה מתרכז לא במתן ביטוי לתרבות הישראלית אלא בעידוד אומנות לשמה, עם קורטוב של הגנה על היוצרים. רכיבים רבים מדי שלו יוצרים מציאות מעוותת: השארת הכוח בקולנוע הישראלי בידי קבוצה מצומצמת של אנשים אשר קיבלה למעשה שליטה בלעדית על 80 מיליון שקל מכספי הציבור מדי שנה. על פי הסכם משנת 2013, החל מהשנה הבאה צפוי סכום זה לגדול בכמה עשרות אחוזים.

    …..

    לא ניתן ביטוי לחברה הישראלית אלא לחבורה מוגדרת של יוצרים.

    ….

    הסרט הישראלי האחרון שאפשר לקרוא לו "ימני" יצא לאקרנים בשנת 1988. קוראים לו "תל-אביב לוס-אנג'לס", והיוצר שלו הוא דודו טופז, לא בדיוק איש ימין, אבל המסר הברור של הסרט הזה הוא בעד עלייה ונגד ירידה מישראל. זה הופך אותו לציוני ופטריוטי, וככזה הוא יכול להתפרש גם כימני.

    את האמירה הזו צריך לדייק: יש סרטים רבים שמבטאים מסרים המשויכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית, ורבים אחרים שאין להם כל מסר פוליטי. ואולם מאז 1988 לא הצליחה תעשיית הקולנוע הישראלי להוציא מתחת ידיה ולו סרט ימני מובהק אחד.

    לא ערכתי בדיקה שיטתית, סרט אחרי סרט, וגם לא הגדרתי בצורה ברורה מהו סרט "שמאלני" ומהו סרט "ימני". ספק אם בדיקה כזו וקטגוריזציה כזו יכולות להיעשות כלל ועיקר. בכל זאת אני קובע שכמעט אין קולנוע ישראלי ציוני או ימני; אני טוען זאת בפני חוגים שונים בהרצאות כבר תשע שנים, ועוד לא מצאתי מישהו שיסתור את טענתי.

    אגב, אין פירוש הדבר שאין סרטים שעוסקים באנשי ימין בישראל, כולל במתנחלים ובציונות הדתית; יש ויש (והמפורסמים שבהם, כנראה, הם סרטיו של יוסי סידר) – אך אלה סרטים שמדברים על המחנה הימני בישראל (לא פעם תוך הצגה גרוטסקית שלו) ולא סרטים שמבטאים את ערכיו.

    יש סרטים על ימנים, אין סרטים שמבטאים ערכים ימניים. 60% מהחברה נעדרי ביטוי בקולנוע הישראלי.

    …..

    הקולנוע הישראלי עשה כברת דרך משמעותית ב-15 השנים האחרונות, ואפשר בהחלט לומר שהוא מגוון יותר מבחינת הדמויות והמגזרים שמופיעים על המסך. זה נעשה מתוך מאמץ אמיתי לבטא את עולמם התרבותי האותנטי, ולא כפי שהוא משתקף בעיניים "תל-אביביות".

    אבל מה שנכון לגבי הדמויות, אינו נכון לגבי הערכים. סט הערכים שהקולנוע הישראלי מבטא מעולם לא חצה את נתיבי איילון מזרחה.
    ….

    מדוע אין נוצרים סרטים ימניים? מדוע אין הם זוכים לתמיכת הקרנות?

    את השאלה הזו הפניתי למנכ"לים של שתי הקרנות שתומכות בקולנוע עלילתי באורך מלא: גיורא עיני, מנכ"ל קרן רבינוביץ', וכתריאל שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי. שניהם – אני נוטה להניח שבלי תיאום – ענו לי אותה תשובה: ימנים אינם מגישים. אילו הגישו סרטים טובים מספיק – היו מקבלים תקציב.

    אמפירית, איני יכול לקבל את התשובה הזו.

    סיפורו של היוצר רועי הורנשטיין הגיע לכותרות לפני כשנתיים, ונציג אותו בקצרה:

    הורנשטיין הוא בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, והוא כבר הפיק סרט עלילתי אחד באורך מלא עם גילה אלמגור ויחזקאל לזרוב, בשנת 2007. מאז יש לו חלום: להפיק סרט גבורה על חיל האוויר הישראלי. הוא כתב תסריט על מבצע "מוקד" שבו השמיד חיל האוויר הישראלי את חילות האוויר של צבאות ערב בשעות הראשונות של מלחמת ששת הימים.

    לאורך השנים הוא הגיש פעמים מספר את הסרט לקרנות, אלא שהתשובה שהוא קיבל מהלקטורים של קרן הקולנוע הישראלי במארס 2015 הייתה ראויה לתשומת לב מיוחדת:

    "התסריט כתוב במיומנות רבה. הוא זורם ומהודק. יש דמויות מפותחות וקונפליקט ברור", כותבת הלקטורית רונה סגל, אבל חותמת בהמלצה שלא לתמוך בסרט משום שהוא "מנציח מדי את מיתוס הטייס. אולי כדאי שדמותו של הגיבור השחצן תיאלץ לספוג מהלומה גדולה יותר ולשלם מחיר אמיתי על היוהרה".

    מבצע מוקד, 1967. "מנציח מדי את מיתוס הטייס". מתוך ויקיפדיה.
    גם הלקטור אורי סיון משבח, מקצועית, את הסרט. "תסריט מרשים. תחקיר מדויק. חד וסוחף", אבל אז מגיעה התפנית: "היוצר לא מתעכב על שאלות מוסריות. בתור סרט מלחמה בוחר התסריט להימנע מלגעת בנושאים מורכבים כמו אימת המוות וההרס שמלחמה גורמת לשני הצדדים הנלחמים והאבסורד שבעצם קיומה של מלחמה. התסריט מכיל מינון נמוך מדי של הממד האנטי מלחמתי".

    הבנתם? אם יש סרט שעוסק במלחמה, הוא יכול להכיל אך ורק מסר אחד על המלחמה: המסר של השמאל הישראלי. כל אמירה פילוסופית אחרת על מלחמה, כל מלחמה, ובפרט מלחמת ששת הימים, מצונזרת על ידי צבא של לקטורים משובטים שאינם מסוגלים לחשוב אחרת, ואינם מסוגלים להתיר לאף אחד לחשוב אחרת.

    עצם קיומן של ביקורות פוליטיות שכאלה הוא שערוריה. למרבה הצער, התוכן הפוליטי של חוות הדעת ממארס 2015 אינו חריג: חוות דעת ממועדים אחרים, וגם של הקרן האחרת, כללו ביקורת פוליטית ארסית לא פחות. מה שכן היה חריג היה העובדה שבחוות הדעת מהמועד הזה לא היה אפילו גרם אחד של ביקורת מקצועית שלילית על התסריט. כל המילים של הלקטורים שלא היו פוליטיות, הרעיפו שבחים על התסריט. במילים אחרות, הלקטורים אמרו: התסריט ראוי והסרט מעולה, אבל הוא לא שמאלני מספיק ולכן לא יתוקצב.

    בעקבות חוות הדעת הזו שלח הורנשטיין תלונה לשרת התרבות, מירי רגב, שבועות בודדים לאחר שמונתה. רגב הורתה למועצת הקולנוע לערוך בדיקה בעניין, והתגובה של אחד מחברי המועצה, רוני סומק, חושפת את עומק הבעיה שבה אנחנו נמצאים: לשיטתו, עצם הניסיון של שרת תרבות לבדוק את האפשרות לסתימת פיות בחלוקת תקציבים שבאחריותה, היא סתימת פיות.[17]

    תגובות ברוח דומה השמיעו לאחרונה כמה דמויות בולטות מסצנת הקולנוע הישראלי, לאחר שוועדת בדיקה אחרת שהקימה רגב ביקשה לעיין בבקשות התמיכה שהגישו היוצרים לקרנות, ובחוות הדעת של הלקטורים לבקשות הללו. אותם קולנוענים האשימו את רגב ברדיפה מקרתיסטית, וטענו שהעיון בחוות הדעת פוגע בחופש הביטוי שלהם.[18]

    הנחת היסוד של סומק ושל אותם לקטורים היא שחופש הביטוי שמור להם: לאנשי המנגנון, חברי מועצת הקולנוע, ראשי הקרנות, הלקטורים.

    אין איוולת גדולה מזו.

    חופש הביטוי הוא של היוצרים, לא של המנגנון שנבנה כדי לתקצב אותם. אם מסקנותיה של רגב הן כי גורם כלשהו במנגנון פוגע בחופש הביטוי של יוצרים, החוק מחייב אותה לנטרל אותו. לא פגיעה בחופש הביטוי יש כאן, כי אם הגשמה שלו.

    ….

    מרגע שהוא נכשל במתן ביטוי לתרבות הישראלית, הקולנוע חדל להיות מוצר ציבורי. בפשטות, לא ניתן להצדיק את המשך קיומו של המנגנון הקיים, ויש לבטלו – או לתקנו."

    אהבתי

  5. לא התאפקתי. כמה דמויות, שחלקן זכורות לי בחיוך וחלקן באנחה או בפיהוק, מתכנית לאטמה.

    (העתקה של חלק מערך הויקפדיה על הדמויות בתכנית)

    #############

    מנחים וכתבים
    ——————
    רונית (רונית אברהמוף-שפירא) ואלחנן (אלחנן אבן חן): מנחי "מהדורת השבט". בעוד שרונית היא סטריאוטיפ של קריינית שמאלנית קיצונית וקונפורמיסטית, המסכימה עם דעותיהם השמאלניות של המרואיינים תהיינה אשר תהיינה, מגלם אלחנן את הכתב הרציונלי (יחסית), המביע לרוב חוסר הסכמה וזעזוע מדעותיהם הקיצוניות או הלא הגיוניות. כשרונית נעדרת, מחליפה אותה מירי (מירי עוזיאל).

    עמנואל דרקו (נעם יעקובסון): כתב לאטמה לענייני הפחדה. נראה כערפד אנושי בעל ניבים בולטים וגלימה. מדווח על כל מה שעלול או עשוי להפחיד (קריסה כלכלית, מגפה, אסון טבע), ובעיקר מפחיד מיוזמתו.

    בונה עדר (נעם יעקובסון): עיתונאי, כתב "לענייני המונים", בלוגר, פובליציסט ובאופן כללי תנועת המונים של איש אחד. בונה הוא מומחה בהצגת דעתו כדעת הכלל, תוך שהוא מסתמך על מגמות ציבוריות, סקרים, הסכמה לאומית וכל דבר אחר שהוא מצליח לפברק באמצעות העיתונות הכתובה.

    אמיתי נפוח (נעם יעקובסון): הפרשן הכלכלי. מצטיין בקצב של מאות מונחים כלכליים לדקה, מבלי שלאף אחד (כולל הוא עצמו) יהיה סיכוי כלשהו להבין למה הוא מתכוון.

    חופר שמח (נעם יעקובסון): כתב שטח טרחן המספק דיווחים בהולים על מאורעות בדויים או נטולי חשיבות.

    אילנה דיין (רונית אברהמוף-שפירא): בת דמותה של העיתונאית אילנה דיין. מגישה את התוכנית "עוותה" (על משקל "עובדה") ומציגה תחקירים המוטים כלפי שמאל.

    מרואיינים ואורחים
    ———————–
    טאוויל פאדיחה (נועם יעקובסון): השר הפלסטיני לענייני זעם בלתי נשלט. כל דבר שישראל עושה או לא עושה גורם לו להתפרצויות זעם קשות, במהלכן הוא נוהג לקחת כדורי הרגעה. מאיים בהתלקחות הרחוב הפלסטיני או מצדיק אותה בדיעבד. אוהד של בני סכנין והזמרת ג'ולייטה.

    חליל מג'נון (נעם יעקובסון): השר המצרי לענייני קונספירציות. נוהג להאשים את ישראל בריגול נגד מצרים.

    ג'ון זלוקורלי (שמו מבוטא "זה-לא-קורה-לי", באנגלית הוא מכונה John Indenial = "ג'ון בהכחשה"; מגולם על ידי נעם יעקובסון): יועץ הנשיא אובמה לענייני הבנת המציאות. היפי מזדקן, מסומם תמידית שאינו מבין מה מתרחש סביבו. באחד השירים שימש גם כנציג ארצות הברית באו"ם.

    עזיז עבדול מסית (נעם יעקובסון): חבר כנסת ערבי ממפלגת "נח"ש" (פארודיה על חד"ש), מאשים את הממסד בגזענות כאשר הוא נעצר על עבירות שביצע.

    ג'מיל חרטאווי (אלחנן אבן חן) ועוואד (נעם יעקובסון): שני טרוריסטים המופיעים בפינה "ג'מיל ועוואד יוצאים לג'יהאד". בכל פעם מצלם עוואד את ג'מיל לפני פיגוע התאבדות, ובכל פעם מחדש ג'מיל קוטע את הצילום עקב בעיה אידאולוגית או מבצעית כלשהי.

    יוהאן פלגמאט (נעם יעקובסון): נציג האו"ם, שנכשל בכל פעם מחדש בניסיונו לשכנע שהאו"ם אינו אנטישמי.

    אדם בכיר (נעם יעקובסון): דמות שהופיעה פעמיים כיועץ ראש הממשלה לענייני התנצלויות. לא מבין כלום בענייני ביטחון ורק חושב על דיפלומטיה מתרפסת.

    מקור בכיר (נעם יעקובסון): דמות של תת-אלוף בצה"ל המנסה להסביר את פעולות הצבא.

    יריב גוגלהיימר (נעם יעקובסון): יו"ר "תנועת השלום", בן דמותו של מזכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר.

    מספר הסיפורים (נעם יעקובסון): דמות אשר מופיעה בפינה "שעת סיפור" ובה היא מספרת סיפור ילדים בחרוזים, אשר מכיל ביקורת סמוייה או גלויה על אירועים אקטואליים.

    אהבתי

  6. פאודה לא נחשב?
    יש עוד כמה סדרות ישראליות שעשו חיל בעולם והעותקו על ידי גורמים חיצוניים.
    חוץ מזה הסתבר לי לאחרונה שישראל היא מעצמת תוכן עולמית לפעוטות בגיל הרך.

    אהבתי

    • נראה לי ששוב מתפספסת הנקודה של שי.
      שי לא מדבר על תעשייה דמוית הוליווד.
      הוא מדבר על תעשיית קולמוע מבוססת היסטוריה יהודית.

      אהבתי

      • י.ד דווקא צודק בכך שברשומה הנוכחית דיברתי על כישלון מקצועי ומסחרי, ומהבחינה הזאת פאודה היא כן דוגמה נגדית. לו היו מאה כאלה אז הרשומה הזאת לא הייתה רלוונטית. אבל אין יותר מקומץ קטנטן.

        אהבתי

      • יש את קטני שהוא מסתבר ישראלי. גם אנריקה וגרסיה זה ממקור ישראלי. יש כמובן את לולי. ויש סדרות עם דיבוב עברי (החיוך של רוזי, תותית) וכמובן הקלסיקות של שנות השמונים והתשעים.

        אהבתי

      • למשהו מאלה יש נוכחות כלשהי מחוץ לישראל? אני חייב להודות שזה לא נשמע לי כמו מעצמה, אבל אולי אני טועה. לולי זה בקטגוריה שהגדרתי כ"הפקות בית־ספר" וממבט ראשון זו גם דעתי על קטני (לא הכרתי עד עכשיו), אין לי מושג מה זה אנריקה וגרסיה, סדרות עם דיבוב יש בכל מדינה וזה בטח לא מעיד על מעצמה, והקלסיקות של שנות השמונים והתשעים זה… לא בדיוק ברמה עולמית, אני חושש. תן לפעוט יום אחד מול ערוץ הילדים ההולנדי והוא לא ירצה לשמוע על שום דבר מהאפשרויות האלה (אני אומר מניסיון).

        אהבתי

  7. המאמר הזה מחזיר אותי לשנות התשעים למאמרים יואב שורק בכתב העת נקודה על הצורך בתרבות אמונית. כמה מים טחנו על הנקודה הזו.
    אני אעיר שתי הערות:
    – ישראל עדין קטנה בכמות.
    – דברים צריכים לדבר בעד עצמם. אי אפשר ליצור אותם בכוח.

    אהבתי

    • לא ברור לי איך יוצרים דברים "בכוח" או לא "בכוח". או שיוצרים או שלא. דברים לא נוצרים מעצמם.

      לגבי הקוטן – ישראל לצערי קטנה ברוח. ישראל של בן־גוריון, עם כמה מאות אלפי אנשים, הייתה גדולה בהרבה מישראל של היום, אני חושש.

      אהבתי

      • על הפרדוקס הזה רמזתי. העובדה שאתה חושב שצריכה להיווצר יצירה לא אומר שהיא אכן תיווצר. בציונות הדתית בעקבות כל הדיבורים הקימו את מעלה ואת משיב הרוח. האם זה הוביל לשינוי משמעותי? לא יודע. יש כמה יצירות מוצלחות אבל קשה לומר שזה חולל פריצת דרך. אין לי קישורים לאותם מאמרים בכתב העת נקודה אבל אני חושב שאם תצליח למצוא אתם תמצא הרבה מאמרים מעניינים שמקבילים למה שכתבת ושיתנו לך איזו פרספקטיבה.

        בקשר ליום קטנות כבר הנביא אומר "כי מי בז ליום קטנות (זכריה ד י). ישראל של שנות החמישים היתה כפי שמתאר זאת עמוס עוז יום קטנות, עסוקה בתהליכי בניה וארגון. אלו היו זמנים קשים ועמוס עוז שילם עליהם את המחיר באופן ישיר עם ההתאבדות של אימו שאותה הוא מתאר בספר "סיפור של אהבה וחושך". ועם זאת בלי תהליכי הבניה הללו אי אפשר היה להגיע לשנות השישים ולמלחמת ששת הימים. יש ספר טוב מאד של פול קנדי שלא זכה לכבוד המגיע לו בשם "עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות". בספר הוא מתאר את הפרדוקס הבא. מדינה הופכת למעצמה גדולה. כתוצאה מכך היא מוצאת את עצמה מחויבת לכל מיני גורמים שלא תורמים לה ולחברה שלה. בינתיים מדינות אחרות שוליות במערכת יכולות לצמוח ולגדול עד שיום אחד הן עוקפות אותה. זה קרה לאנגליה מול הולנד. לארה"ב ולגרמניה מול אנגליה במאה התשע עשרה ועוד. קטנות מאפשרת טיפול בבעיות מקומיות, בניית מערכות מורכבות, תשובה על שאלות קשות ועוד. יש חשיבות לקטנות. היא מונעת פערי מידע שאחר כך מביאה לקריסת מערכות גדולות. החשמונאים לא היו בלי יום הקטנות של תחילת בית שני. שלמה בלי ימי הקטנות של השופטים. צריך ימי קטנות.

        אהבתי

      • י.ד,
        כשדיברת על מעלה ומשיב הרוח הבנתי שאתה מדבר על משהו שונה לגמרי ממה ששי מדבר עליו.
        משיב הרוח (וחוגים אחרים מתלמידי הרב קוק) ניסו ומנסים לייצר תרבות יהודית חדשה (לשאוב מים חדשים "ממעייני הישועה" כמאמר החרל"פ).
        שי מסתפק בתרבות שמקבלת השראה היסטורית מהעבר היהודי, מתרגמת אותו להווה, ומדבררת אותו לעתיד. אין כאן את המימד של ההתחדשות שתלמידי הרב קוק עורגים לה.

        אהבתי

      • אני לא בטוח שירדתי לסוף דעתך. נשמע כאילו אתה אומר שהקטנות המספרית של ימי בן־גוריון אפשרה את הגדלות המעשית של בניית המדינה, ועכשיו הגדלות המספרית מקשה על זה וגוררת קטנות מעשית. אם זו הטענה אז אני מסכים, אבל חושב שגם כשהמדינה בוגרת יותר וקצת חלודה, גם אם קשה יותר לחזור לתנופת בנייה, זה עדיין אפשרי. והכרחי אם רוצים שהמדינה תתקדם (ואם היא לא תתקדם, היא תלך אחורה).

        אהבתי

      • התכוונתי אחרת. בימי בן גוריון המדינה השיגה הרבה אבל ההישגים שלה היו מוגבלים מאד. תחשוב על הקרבות במלחמת העצמאות. הנשק הכי מתוחכם של צה"ל היו מרגמות ומקלעים. מה פלא שישראל נתקעה ולא הצליחה אפילו לפרוץ את הדרך לירושלים. נדרשו 19 שנה של בניה פנימית כדי להצליח להרים את צה"ל של מלחמת ששת הימים. כלומר למדינה היה במלחמת העצמאות גדלות רוח עצומה אבל יכולת טכנית הרבה יותר נמוכה. אז השיגו הרבה אבל גם נתקעו למול מגבלות טכניות. 19 השנים שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים תורגמו לבניה משקית וצבאית שנתנו את צה"ל החזק כל כך במלחמת ששת הימים. אני חושב שהקטנות הרוח הנוכחית היא גם כן סוג של בניה עצמית. לראשונה לישראל יש כלכלה העומדת על רגליה, מוסדות כלכליים הולכים ומתארגנים ועוד. למרות כל הביקורת שלי על צה"ל אי אפשר להשוות את היכולות הטכנולוגיות של החברה הישראלית היום למה שהיו במלחמת ששת הימים. זהו תהליך בנייה עמוק שדורש שנים של שקט בלי רעש ובלי בלבולים שמאפשרים לשחקנים בשוק לזהות פערים ובעיות ולטפל בהם. גם הגידול הדמוגרפי עושה את שלו. יש יותר אנשים ולכן חלוקת העבודה הולכת ומתרחבת. אפשר להקדיש אנשים להתמקצע בתחומים קטנים שייעשו בשלמות בעוד שקודם הם היו עוד תחום אחריות שנעשו בערך.העובדה שהרוח נמוכה היא לכאורה מעליבה אבל היא גם מצביעה על כך שאנשים מרגישים שיש דברים לטפל בהם לפני שיחלמו חלומות גדולים. אצל בן גוריון לא הייתה ברירה והיו חייבים להקים מדינה. כיום אנחנו יכולים לטפל בפערים בנחת.
        אני מצרף ראיון שבדיוק קראתי שממחיש כמה דרך יש לנו לעבור:
        https://www.makorrishon.co.il/culture/514861/

        Liked by 1 person

      • עכשיו אני מבין טוב יותר, אבל אני פחות אופטימי ממך. יכול להיות ש"קטנות הרוח הנוכחית היא גם כן סוג של בניה עצמית", אבל זה לא הניחוש שלי.

        אהבתי

  8. מעט באיחור אבל מוטב ….

    רובן המכריע של היצירות העבריות לגיל הרך, המוכרות לי, מודפסות על גבי נייר (או על קרטון מצופה חומר פלסטי).
    כלומר הן מחייבות נוכחות רציפה של מבוגר, ברמת ערנות סבירה, ליד הפעוט.
    ְ
    פרט לסדרת הטלוויזיה לגיל הרך, שהפכה לקלאסית, "פרפר נחמד".
    ולכל התעשייה הענפה שהוקמה סביב יצירת החובה לכל פעוט דובר עברית: "מאה שירים ראשונים". (ספרים, דיסקים, פלקטים, סרטוני וידיאו בכיכוב ציפי שביט, חני נחמיאס וחבורות ילדים ועוד ועוד ועוד).

    ספרי פעוטות עבריים שילדי (והוריהם) אהבו:
    – סיר הסירים (רק לתקופה שבה מנסים לגמלם מטיטולים. יש גרסה לבנים וגרסה לבנות)
    – שמוליקיפוד
    – מיץ פטל
    – האריה שאהב תות
    – אילו הייתי אריה
    – גן גורים (*)
    – עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור (*)
    – מעלה קרחות
    – אליעזר והגזר

    מכל הספרים הנ'ל – ידוע לי בודאות שרק הראשון ברשימה תורגם לאנגלית והפך למוצר יצוא.

    (*) ספרים שרצוי להקריאם בקצביות, בדומה לשיר, כך שהפעוטות לומדים בהדרגה לדקלמם יחד עם ההורה המקריא.

    Liked by 1 person

    • סמליים מאוד הסוגריים ב"ילדי (והוריהם) אהבו". לא יודע אם התכוונת לכך שאת אוהבת את הספרים האלה כשאת מקריאה אותם לילדייך או שאהבת אותם בילדותך בעצמך, אבל רוב מכריע מהספרים שציינת, וכמובן פרפר נחמד, מוכרים לי היטב משנות ילדותי המוקדמת. תעשייה שלא מייצרת שום דבר חדש לא רק שאיננה מעצמה, אפילו "סתם" תעשייה בריאה קשה לקרוא לה. ציפי שביט וחני נחמיאס היו לדעתי כבר באמצע הקריירה שלהן כשאני הייתי ילד. ולא נראה לי ש"פרפר נחמד" הפכה לקלאסית בגלל האיכות העילאית שלה, לדעתי זה יותר בגלל העובדה שהיה אז רק ערוץ טלוויזיה אחד ולילדי ישראל דאז (ואני ביניהם) לא הייתה ברירה אלא לראות את זה. כיום, אם לא הנוסטלגיה, אני לא חושב שמישהו היה מתעניין בזה.

      למען הסר ספק – אני לא אומר שחייבים כל הזמן לספר סיפורים חדשים; כפי שניתן לנחש מהרשומה שלי, אני די אשמח לראות יותר סיפורים בני אלפי שנים מסופרים כיום. אבל את העטיפה חייבים לחדש, צריך לספר את הדברים האלה בטכנולוגיה חדשה ובעיבודים חדשים. יכול להיות שמיץ פטל ואליעזר והגזר אלה יצירות מופת נצחיות כל־כך ששווה לספר אותן לילדינו דור ודור (אני אישית בספק), אבל גם אם כן אז לפחות הייתי מצפה לספרי המשך, סדרות טלוויזיה, עיבודים איכותיים. הבן שלי קיבל את שניהם במתנה מקרובי משפחה, ואני כמעט מתבייש לשים אותם על המדף בהשוואה לאיכות הטכנית של מה שאנחנו קונים פה בהמוניהם מהוצאות אירופאיות.

      אהבתי

  9. תוספת קטנטנה:

    לו הייתי אמורה לבחור ספר פעוטות עברי *אחד*, בכדי לתרגמו ולהפיצו, הייתי בוחרת בעלילות פרדיננד פדהצור בקיצור.
    נכתב ע'י אפרים סידון, ומלווה באיורי אבולעפיה.

    למיטב ידיעתי, זהו הספר היחידי לגיל הרך שמנסה להנחיל השקפת עולם (אנטי מלוכנית / אנטי דיקטטורית), פעוטות מסוגלים להקדיש זמן ממושך לעיון באיוריו מרובי הפרטים, והוא מסוגל להפתיע הורים בגילוי שהתינוקות שלהם כבר מסוגלים להעריך הומור.
    בקיצור, ספר פעוטות מאוד ייחודי.
    (שלהפתעתי אינו זוכה לתהילה שהיה ראוי לקבלה).

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s