לולה הוא שירת הברבור של השמאל הברזילאי?

לא יודע כמה ישראלים בכלל עוקבים או מתעניינים בתוצאות הבחירות האחרונות בברזיל, אבל אני משער שמי ששמע, הניח שזהו, תם עידן בולסונרו, וברזיל מצטרפת לגל האדום ששוטף את אמריקה הלטינית בשנים האחרונות. ארגנטינה, צ'ילה וקולומביה בחרו ממשלות שמאל מפוקפקות (בנוסף לרוב מדינות האזור שכבר שנים רבות עמוק בשמאל, עם כלכלות קורסות ומשטרים לא מאוד דמוקרטיים), ועכשיו גם ברזיל. אלא שמבט מקיף יותר על התוצאות מראה תמונה קצת אחרת. נכון, סביר מאוד להניח שלולה דה־סילבה הסוציאליסט הקיצוני עומד להיות הנשיא הבא של ברזיל. אבל בכל היבט אחר, נראה שתוצאות הבחירות האלה מצביעות רק על המשך ההליכה ימינה של המצביעים הברזילאים.

ברזיל היא מדינה שונה מאוד עם פוליטיקה שונה מאוד מארצות־הברית, המדינה שרוב האנשים חושבים עליה כשמדברים על שיטה נשיאותית. הפוליטיקה הברזילאית רחוקה שנות אור ממודל שתי המפלגות ששולט בפוליטיקה האמריקאית. הפרלמנט הברזילאי מכיל ערב־רב של מפלגות מכל הסוגים והגוונים, במקרים רבים עם מעט מאוד אידיאולוגיה והרבה מאוד אישיות. המפלגות האלה גם משתנות, נעלמות, נוצרות, מתמזגות ומתפצלות כל הזמן. לא נדיר לראות פוליטיקאים עוברים ממפלגה שעל הנייר היא שמאלנית לחלוטין למפלגה על הנייר ימנית ולהיפך. מההתרשמות שלי, נראה שזה נפוץ בעיקר אצל פוליטיקאים זקנים יותר ומפלגות ותיקות יותר, והדור הצעיר הופך להיות יותר אידיאולוגי.

העניין הזה בא לידי ביטוי בענק בבחירות הקודמות. כל הסקרים הראו שלולה היה מנצח בלי שום בעיה לו היה יכול להתמודד. אבל מדובר על לולה אישית, לא על אידיאולוגיית שמאל כלשהי. כשלולה נכנס לכלא ושלח את איש אמונו פרננדו הדאד להתמודד במקומו, אפילו שהוא ניהל קמפיין שכולו לולה ופחות או יותר הבהיר שתפקידו הוא בסך הכול להיות מחמם הכסא של לולה עד שיצא מהכלא, הברזילאים לא השתכנעו. רבים מהם רצו להצביע ללולה כי הם רצו את לולה, לא כי הם רצו את מפלגת הפועלים. ההמשך ידוע – בולסונרו הלהיב את מחנה הימין וגם כנראה הרבה אנשים לא־אידאולוגיים אחרים שפשוט אהבו אותו אישית. הוא ניצח את הדאד והפך להיות נשיא.

מכאן שגם אם לולה מנצח את בולסונרו, זה לא מעיד בהכרח על איזושהי הליכה שמאלה. אני לא יודע מה סוד הקסם של לולה, אבל אנשים אוהבים אותו. אם הוא מנצח עכשיו (זה עוד לא סופי כמובן, אבל נראה די סביר שהוא ינצח) בפער נמוך יותר משצפו הסקרים (ואגב, הבחירות האלה מסמנות כישלון בלתי נתפס של הסקרים בברזיל, זה סיפור לפעם אחרת), זה אפילו מעיד לטובה על נשיאות בולסונרו.

אבל חשוב יותר, בשביל לראות אם הברזילאים הולכים ימינה או שמאלה צריך להסתכל על שאר הבחירות. מעבר לבחירת הנשיא היו שם גם בחירות לבית הנבחרים, לשליש מהסנאט, ולפרלמנטים והמושלים של כל המדינות בנפרד. ושם רואים נצחונות ימניים מובהקים.

בולט במיוחד בית הנבחרים, שהימין התחזק בו משמעותית. מפלגת הפועלים נשארה עם אותו מספר מנדטים בדיוק שהיה לה לפני, אבל המפלגות שמשמאלה חטפו מכה רצינית. בולסונרו, שהסתכסך עם המפלגה הסוציאל־ליברלית שבמסגרתה רץ בבחירות הקודמות עבר למפלגה הליברלית (שמות מפלגות בברזיל זה דבר כמעט אקראי לחלוטין; כאמור, הרבה מפלגות או פוליטיקאים מתחילים על הנייר כשמאל ועוברים לימין ולהיפך) ולקח איתו לא רק את רוב המנדטים של מפלגתו הקודמת, אלא עוד הרבה מ"הימין המיינסטרימי" המעורפל; המפלגה הליברלית היא כרגע בהפרש משמעותי המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. גם גורמי ימין שלא בהכרח מזוהים עם בולסונרו, בעיקר הימין הליברלי והימין הדתי (בולסונרו הוא בעיקר ימין פופוליסטי. יש הרבה חפיפה בין השלושה, אבל יש גם סכסוכים), התחזקו. ממבט על הבחירות למושלי המדינות ולסנאט אפשר לראות שמפלגת הפועלים וידידותיה לא זכו בשום הישג חדש – הם עדיין מצליחים להיבחר כמעט רק במעוז האחד שלהם, המדינות העניות יחסית של צפון־מזרח ברזיל, וקצת בסביבתן. המדינות המרכזיות של ברזיל, מרכזי האוכלוסייה והכלכלה, רק הולכות יותר ויותר ימינה. גם בסנאט נרשמה התחזקות לימין על חשבון השמאל, והתחזקות לימין האידיאולוגי על חשבון ה"ימין" המיינסטרימי לשעבר.

חשוב לא פחות ואולי יותר הוא המצב בשלטונות המקומיים במדינות. בסאו פאולו הבחירות למושל ילכו לסיבוב שני, אבל המועמד הבולסונריסטי מועמד מובהק לניצחון. ריו עמוק בכיס של הבולסונריסטים. מדינות חשובות אחרות נשארות בימין הישן, או בוחרות אנשי ימין ליברלי או דתי. דוגמה בולטת היא מדינת מינס ג'רייס, שם הצביעו הרוב ללולה בבחירות לנשיאות אבל לתפקיד המושל נבחר איש ימין ליברלי מובהק שכמו מושלי ימין אנטי־בולסונריסטים אחרים, הכריז על תמיכה בבולסונרו לסיבוב השני כי כל סכסוך ביניהם מתגמד לעומת האיבה שלהם למפלגת הפועלים וללולה. הכנתי מפה קטנה (סליחה על האיכות הירודה, ותודה לויקיפדיה על המפה שעליה התבססתי) של המצב הכללי במדינות, מי תומך במי:

סגול – מדינה שבחרה מושל תומך בולסונרו. אדום – מדינה שבחרה מושל תומך לולה. ורוד/כתום – מדינה שהולך לסיבוב שני בבחירות למושל, ואני מעריך שייבחר תומך בולסונרו/לולה (בהתאמה). צהוב – סיבוב שני שלא ברור איך ייגמר. אפור – סיבוב שני שצפוי להיבחר בו מועמד שהכריז על נייטרליות.

כל זה אומר שגם אם לולה עומד להיות הנשיא לכהונה נוספת, עומד להיות מאוד קשה עבורו לשלוט לגמרי במדינה. ואם המגמה הנוכחית תימשך עוד כמה שנים, סביר להניח ששום דבר לא יעצור את הימין בבחירות הבאות. מרגישים את זה גם בתרבות – הרשתות החברתיות מוצפות באינספור כלי תקשורת מכל גווני הימין (בולסונריסטים, ליברלים, דתיים), סלבריטאים מרגישים הרבה יותר בנוח להביע תמיכה בבולסונרו לעומת מקביליהם בארה"ב או בישראל. כולל כדורגלנים אגב, מעמד חשוב בברזיל. ניימאר, אחד הכדורגלנים המפורסמים ביותר בעולם כיום, העלה לפני הסיבוב הראשון סרטון שלו רוקד בחיוך רחב לצלילי זמריר בחירות של בולסונרו, ושלח את המבקרים לחפש את החברים שלהם (סי אן אן דיווחו אז על 47 מיליון צפיות, מאז בטח נוספו עוד הרבה).

שורה תחתונה – אני ממשיך לסמן את ברזיל בתור הפוטנציאל הגדול לעתיד אמריקה הלטינית. אני לא מת על בולסונרו ולא על הרבה מעמיתיו, אבל הבעיות שלי איתם מתגמדות לעומת הבעיות שיש לברזיל (ולשכנותיה) כיום מעשרות שנות שלטון סוציאליסטי. גם אם זה יתעכב קצת עם עוד ארבע שנות לולה, נראה שהמגמה היא יותר שוק חופשי, יותר קשיחות מול הפשע האינסופי במדינה, יותר חירות הפרט – דברים שלדעתי יכולים לאפשר לברזיל, בעוד 20-30 שנה, לתפוס מקום טוב בתור המעצמה השנייה של יבשת אמריקה; או לפחות בתור מדינה מוצלחת בהרבה מהכישלונות שמקיפים אותה.

5 מחשבות על “לולה הוא שירת הברבור של השמאל הברזילאי?

  1. כתבת:
    " … שלולה היה מנצח בלי שום בעיה לו היה יכול להתמודד. אבל מדובר על לולה אישית, לא על אידיאולוגיית שמאל כלשהי. כשלולה נכנס לכלא ושלח את איש אמונו פרננדו הדאד להתמודד במקומו, אפילו שהוא ניהל קמפיין שכולו לולה ופחות או יותר הבהיר שתפקידו הוא בסך הכול להיות מחמם הכסא של לולה עד שיצא מהכלא, הברזילאים לא השתכנעו. רבים מהם רצו להצביע ללולה כי הם רצו את לולה, לא כי הם רצו את מפלגת הפועלים. ההמשך ידוע – בולסונרו הלהיב את מחנה הימין וגם כנראה הרבה אנשים לא־אידאולוגיים אחרים שפשוט אהבו אותו אישית. …."
    +
    " … . בולסונרו, שהסתכסך עם המפלגה הסוציאל־ליברלית שבמסגרתה רץ בבחירות הקודמות עבר למפלגה הליברלית (שמות מפלגות בברזיל זה דבר כמעט אקראי לחלוטין; כאמור, הרבה מפלגות או פוליטיקאים מתחילים על הנייר כשמאל ועוברים לימין ולהיפך) ולקח איתו לא רק את רוב המנדטים של מפלגתו הקודמת, אלא עוד הרבה מ"הימין המיינסטרימי" המעורפל …"

    ___________________

    לתפיסתי אלו סימנים דווקא להעדר כל שינוי *מהותי ובלתי הפיך* במערכת הפוליטית הברזילאית.

    להערכתי מדינה שהן בוחריה והן נבחרי הציבור שלה כל כך שווי נפש כלפי שיקולים שכלתניים ואידיאולוגים, וכל כך מושפעים משיקולים אמוציונלים (כמו נפילה בקסמם של אנשים כריזמטיים ודחייה מאחרים) – תתקשה להשתנות.

    הברזילאים, כמו כל שאר הדרום אמריקאים, היו כבר אמורים להבין את השלכות המתאם הגבוה בין רמת השחיתות של מדינה לבין מצבה הכלכלי. ממצא בינ'ל וותיק ומוכר. למרות זאת, הם ממשיכים לגלות *סלחנות מופלגת* כלפי השחיתות הקשה של לולה (שבשלה ישב בכלא). וגם כלפי השחיתות המיוחסת לבולסנרו (לדוגמא סביב "מכרזי" הקורונה ושריפת היערות באמזונס). שאר המועמדים, שברבים מהם (עדין?) לא דבק אבק של שחיתות, זכו לאחוזים בודדים בלבד מהקולות.

    הדרום אמריקאים גם היו אמורים להסיק את כל המסקנות מקריסתה של שכנתן וונצואלה הסמי – קומוניסטית. הם כבר היו אמורים להסיק שמצבם יהיה טוב יותר אם יצביעו רק לתומכי "שוק חופשי" ויתרחקו מכל אלו שמתיימרים להיות יותר "חברתיים" ורחומים כלפי השכבות החלשות. אך נראה שהגישה הא- אידיאולוגית שלהם מתבססת על אי הסקת מסקנות.

    מצד שני, עלי להודות שעמדתי זו נשענת גם על דעותי הקדומות. ציפיותי מאוכלוסייה שמעריצה בעיקר כדורגלנים, דוגמניות וזמרים/ות, שבה המוני קשיי יום מקדישים את עיקר כספם הפנוי ומרצם להכנות לקרנבל שנתי, שנמצאת במקום הראשון (?) בעולם במספר הניתוחים הקוסמטים לנפש – הן להנעמת זמנם של תיירים. אין לי ציפיות למערכת כלכלית יעילה, לשירותים ציבורים ברמה גבוהה וכד'.

    Liked by 1 person

    • כמו שאמרתי, אני רואה שם בשנים האחרונות פריחה עצומה בתמיכה באידיאולוגיית שוק חופשי, והמגמה ממשיכה. העובדה שתומכי השוק החופשי מוצאים לנכון לכרות ברית עם מצביעים לא־אידיאולוגיים ופוליטיקאים שאינם לגמרי נקיים משחיתות, ובפרט עם הפופוליסטים הבולסונריסטים, רק מעידה שיש להם שכל ישר. במקום להריץ איזשהו מועמד "טהור" ולנהל דיונים פילוסופיים בזמן שהסוציאליסטים עולים לשלטון, הם מקדמים את המנהיג שהכי קרוב לעמדותיהם שעדיין יכול גם להיבחר, ובינתיים מרחיבים את פעילותיהם בזירות המקומיות, בתקשורת, בתרבות, וכן הלאה.

      הנקודה ברשומה הזאת היא המגמה, שבעיני נראית חיובית. האם זה שינוי מהותי ובלתי הפיך? שום דבר איננו בלתי הפיך. אם אנחנו מתעניינים רק בשינויים בלתי הפיכים, כדאי שנעזוב את הפוליטיקה ונעבור להתדיין על מתימטיקה.

      לגבי הדעות הקדומות – אני לא מכיר נתונים שלפיהם הברזילאים "מעריצים בעיקר כדורגלנים, דוגמניות וזמרים" יותר מכל אוכלוסייה אחרת (כדורגלנים ספציפית אולי נערצים שם יותר כי המדינה פשוט טובה בכדורגל; במדינות אחרות יש גיבורי תרבות בלתי־מרשימים אחרים בהתאם למה שמצליח שם), והקרנבל מפורסם בקרב זרים כי הרבה זרים מכירים את ברזיל כתיירים שהולכים לקרנבל.

      אהבתי

  2. כתבת:
    1. " … בשנים האחרונות פריחה עצומה בתמיכה באידיאולוגיית שוק חופשי, והמגמה ממשיכה. …"
    +
    " … מגמה, שבעיני נראית חיובית. … האם זה שינוי מהותי ובלתי הפיך? שום דבר איננו בלתי הפיך. …"
    +
    " … , ובינתיים מרחיבים את פעילותיהם בזירות המקומיות, בתקשורת, בתרבות, וכן הלאה. …."

    ________________
    איני מכירה מספיק את דרום אמריקה, ומאוד מקווה שתפיסתך את הנעשה בברזיל נכונה.
    שמדובר במגמה שהיא גם משמעותית + גם הולכת ומתעצמת + שכפי הנראה תמשך לתקופה ארוכה.
    מודה שהמינוח "בלתי הפיך" הוא אכן טפשי.

    2. " … העובדה שתומכי השוק החופשי מוצאים לנכון לכרות ברית עם מצביעים לא־אידיאולוגיים ופוליטיקאים שאינם לגמרי נקיים משחיתות, ובפרט עם הפופוליסטים הבולסונריסטים, רק מעידה שיש להם שכל ישר. במקום להריץ איזשהו מועמד "טהור" ולנהל דיונים פילוסופיים בזמן שהסוציאליסטים עולים לשלטון, הם מקדמים את המנהיג שהכי קרוב לעמדותיהם שעדיין יכול גם להיבחר …"
    _________________

    כללית, גם אני תומכת בגישה פרגמטית (להבדיל מטהרנית). נוטה להעדיף להסתפק בציפור אחת ביד מאשר לחתור לתפוס עשרים ציפורים שנמצאות על העץ.

    אבל קשה לי להשלים עם עומק השחיתות בדרום אמריקה, ועם הסלחנות המוגזמת (לתפיסתי) של רובה המכריע של אוכלוסיית ברזיל כלפיה.
    זו דילמה. לא ברור לי באיזו מידה תומכי השוק החופשי בברזיל קןלטים את מלוא חשיבות הנושא. ואת עומק שורשיו התרבותיים.
    כמו גם את העובדה שעצם הקטנת מעורבות הממשלה (ושאר הרשויות הציבוריות) במשק תאפשר מלחמה יעילה יותר בשחיתות הציבורית.

    3. " … לגבי הדעות הקדומות – אני לא מכיר נתונים שלפיהם הברזילאים "מעריצים בעיקר כדורגלנים, דוגמניות וזמרים" יותר מכל אוכלוסייה אחרת (כדורגלנים ספציפית אולי נערצים שם יותר כי המדינה פשוט טובה בכדורגל; במדינות אחרות יש גיבורי תרבות בלתי־מרשימים אחרים בהתאם למה שמצליח שם), והקרנבל מפורסם בקרב זרים כי הרבה זרים מכירים את ברזיל כתיירים שהולכים לקרנבל."
    ________________
    עלי להודות שחלק משמעותי מדי ממה שאני יודעת על דרום אמריקה נצבר במהלך טיול ארוך ביבשת זו.
    התרשמתי עמוקות מהמוזיקה, משמחת החיים שלהם, ומהחשיבות שהם מייחסים ליפיי עלומים / לאטאקטיביות אישית / לסקסיות. מה שמאוד בולט בחופי הים המרהיבים שלהם.
    הזכרתי את "גיבורי התרבות הברזילאים" – כפי שזכור לי שסיפרו לי. המידע על האחוז המאוד גבוה של ניתוחים פלסטים, דווקא במדינה לא מאוד עשירה, נשלף מפח אשפה גדוש פריטי טריוויה מעוטי חשיבות, שנמצא במוחי. כנראה כי התפלאתי על סדרי העדיפויות שלהם/ן

    מצד שני, עלי להודות שאלו שבהם נתקלתי בטיולי ( מדגם אוכלוסייה מאוד מאוד מוטה) ממש לא הרשימו אותי באינטליגנציה שלהם וביכולותיהם העסקיות.
    לדוגמא, במקומות רבים מדי היו כעשרה רוכלים/ות, שניסו למכור לתיירים מיוזעים וצמאים את אותה סחורה בדיוק (לדוגמא תירס). אף אחד מהם לא יזם מכירת משקאות צוננים.
    לתפיסתי, עדות לאיזשהו פגם.

    אהבתי

  3. קמיליה,
    מכירת משקאות צוננים דורשת הון (מקרר וחיבור לחשמל) שלא ברור שעומד לאותם רוכלים.

    מה שאני יודע על לולה שבתקופתו הושקה התוכנית של קצבאות תמורת חיסונים ולימודים שאפשרה קבלת קצבאות לאמהות רק אחרי אישור חיסונים והשתתפות הילד במערכת החינוך. למיטב זכרוני השתתפו בתוכנית מיליוני ילדים. מאז עברו עשרות שנים. יכול להיות שהפניה לעבר השוק החופשי משקפת חברה משכילה יותר ומבינה יותר שמבינה שכסף לא צומח על העצים ואי אפשר להסתמך על הממשלה בכל דבר. במילים אחרות התוכנית הצליחה ליצור דור משכיל יותר שבתגובה פונה נגד הסוציאליזם הראשוני של לולה.

    Liked by 1 person

  4. אוף אוף טופיק,

    למרות אורכה (המופרז לטעמי) של הכתבה – היא אולי תעניין רב לשוניים כמותך.
    הולכת ומשתפרת ככל שמתקדמים.

    https://www.bbc.com/future/article/20221103-how-language-warps-the-way-you-perceive-time-and-space?xtor=ES-213-%5BBBC%20Features%20Newsletter%5D-2022November11-%5Bbbcfeatures_language_languages%5D

    קטע מתוך הכתבה:

    Bilinguals may have two different views of time's direction – particularly if they learn both languages from an early age
    Things start to get really strange, however, when looking at what happens in the minds of people who speak more than one language fluently. "With bilinguals, you are literally looking at two different languages in the same mind," explains Panos Athanasopoulos, a linguist at Lancaster University in the UK. "This means that you can establish a causal role of language on cognition, if you find that the same individual changes their behaviour when the language context changes."

    Bilingual Mandarin and English speakers living in Singapore also showed a preference for left to right mental time mapping over right to left mental mapping. But amazingly, this group was also quicker to react to future oriented pictures if the future button was located below the past button – in line with Mandarin. Indeed, this also suggests that bilinguals may have two different views of time's direction – particularly if they learn both languages from an early age.

    We aren't necessarily prisoners to thinking a certain way, though. Intriguingly, Casasanto has shown that you can quickly reverse people's mental time representation by training them to read mirror-reversed text, which goes in the opposite direction to what they're used to. They then react faster to statements that are consistent with time going the opposite way to what they are used to.

    But things get even more interesting. In English and many other European languages, we typically view the past as being behind us and the future in front of us. In Swedish, for example, the word for future, framtid, literally means "front time". But in Aymara, spoken by the Aymara people who live in the Andes in Bolivia, Chile, Peru and Argentina, the word for future means "behind time". They reason that, because we can't see the future, it must be to our rear.

    In fact, when the Aymara talk about the future they tend to make backwards gestures, whereas people who speak Spanish, for example, who view the future as being ahead of them, make forwards gestures. Similarly, like the Aymara, Mandarin speakers also imagine the future being behind them and the past ahead of them, calling the day before yesterday "front day" and the day after tomorrow "back day". Those that speak both Mandarin and English tend to switch between a forward and backward conception of the future, at times in ways that can clash with each other.

    Do you carry an umbrella with you tomorrow, or did you need it yesterday? The answer might depend on the language you speak (Credit: Ian Barnes/Getty Images)
    Do you carry an umbrella with you tomorrow, or did you need it yesterday? The answer might depend on the language you speak (Credit: Ian Barnes/Getty Images)

    Casasanto noted that people tend to use spatial metaphors to talk about duration. For example, in English, French, German or the Scandinavian languages, a meeting can be "long" and a holiday "short". Casasanto showed that these metaphors are more than ways of talking – people conceptualise "lengths" of time as if they were lines in space. He initially believed this was universally true for all people, regardless of the languages they speak. But when presenting his findings at a conference in Greece, he was interrupted by a local researcher who insisted this wasn't correct for her language. "My first response was a bit dismissive," admits Casasanto, who had doubled down on his view. Eventually, though, he says that he "stopped talking and started listening".

    And the result changed the course of his research to focus on language-related differences rather than universals in thinking. What he discovered was that Greek people tend to view time as a three-dimensional entity, like a bottle, which can fill up or empty out. A meeting, therefore, isn't "long" but "big" or "much", while a break isn't "short" but "small".

    The same is also true in Spanish.

    "I can talk about 'long time' [in English], but if I use this expression in Greek, people will look at me funny," explains Athanasopoulos, who is a native Greek speaker. "They will think I'm using it in a poetic way or in a way to emphasise it."

    Athanasopoulos, who found Casasanto's results fascinating, set out to investigate this issue. He sat Swedish and Spanish speakers in front of a computer screen and asked them to estimate how much time had passed when either watching a line grow or a container fill up. The trick was that these events occurred at different rates. Monolingual Swedish speakers were easily misled when the line was shown – they believed a longer line meant more time had passed, even if that wasn't the case. Their time estimates weren't, however, influenced by a filling container. For Spanish speakers, it was the other way around.

    Athanasopoulos then went further, looking at bilingual Spanish and Swedish speakers – and what he found was remarkable. When the Swedish word for duration (tid) appeared in the top corner of the computer screen, the participants estimated time using line length and weren't affected by container volume. But when this changed to the Spanish word for duration (duración), the results completely reversed. The extent to which the bilinguals were affected by the time metaphors of their second language was related to how proficient they were in that language.

    These language quirks are fascinating, but how much impact do they really have on our thinking? Casasanto raises a curious point. When you imagine time on a line, each point is fixed so that two points of time cannot swap places – there's a strict arrow. But in a container, points of time are floating around – and potentially capable of swapping places. "I've long wondered whether our physics of time might be shaped by the fact that English, German and French speakers were instrumental in creating it," he says.

    I've long wondered whether our physics of time might be shaped by the fact that English, German and French speakers were instrumental in creating it – Daniel Casasanto
    Interestingly, time is an increasingly tricky problem in physics, standing in the way of uniting its different branches. Physicists long imagined time as having an arrow, and ticking reliably from the past into the future. But modern theories are more complicated. In Einstein's theory of general relativity, for example, time doesn't seem to flow at all on the grandest scale of the universe – which is a weird idea even to physicists. Instead, the past, present and future all seem to exist simultaneously – as if they were points swimming around in a bottle. So perhaps the time as a line metaphor has been – and still is – holding back physics. (Read more about whether time goes in just one direction.)

    "That would be a pretty remarkable effect of language on thought," says Casasanto.

    Languages also encode time in their grammar. In English, for example, the future is one of three simple tenses, along with the past and the present – we say "it rained", "it rains" and "it will rain". But in German, you can say Morgen regnet, which means "it rains tomorrow" – you don't need to build the future into the grammar. The same is true for many other languages, including Mandarin, where external circumstances often denote that something is taking place in the future, such as "I go on holiday next month".

    But does this affect how we think? In 2013, Keith Chen, a behavioural economist at the University of California, Los Angeles, set out to test whether people who speak languages that are "futureless" might feel closer to the future than those who speak other languages. For example, German, Chinese, Japanese, Dutch and the Scandinavian languages have no linguistic barrier between the present and the future, while "futured languages", such as English, French, Italian, Spanish and Greek, encourage speakers to view the future as something separate from the present.

    He discovered that speakers of futureless languages were more likely to engage in future-focused activities. They were 31% more likely to have put money into savings in any given year and had accumulated 39% more wealth by retirement. They were also 24% less likely to smoke, 29% more likely to be physically active, and 13% less likely to be medically obese. This result held even when controlling for factors such as socioeconomic status and religion. In fact, OECD countries (the group of industrialised nations) with futureless languages save on average 5% more of their GDP per year.

    This correlation may sound like a fluke, with complex historical and political reasons perhaps being the real drivers. But Chen has since investigated whether variables such as culture or how languages are related could be influencing the results. When he accounted for these factors, the correlation was weaker – but nevertheless held in most cases. "The hypothesis still seems surprisingly robust to me," argues Chen

    It is also backed by a 2018 experiment in the bilingual city Meran/Merano, in northern Italy, where about half the inhabitants speak German, a futureless language, and the other half Italian, a futured language.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s