בתורכיה שוקלים את קץ קץ הדמוקרטיה

עונת הבחירות מתחילה בתורכיה עם הכרזה רשמית על מועד הבחירות באמצע מאי, ועל מפלגות האופוזיציה שסוף סוף הסכימו על מועמד משותף – בחירה לא מפתיעה בכמאל קיליצ'דרואלו, שכבר הפסיד לארדואן בעבר. אבל הפעם יש קצת טוויסט בעלילה – סקרי דעת הקהל מראים כולם יתרון משמעותי לקיליצ'דרואלו לנשיאות, ולמפלגות האופוזיציה על פני מפלגתו של ארדואן ושותפותיה.

עם סקרים לא הולכים למכולת כמובן והכול עוד פתוח, אבל אם זה באמת יקרה זה עשוי להיות מעניין מאוד. לא רק מבחינת תורכיה, הפוליטיקה הפנימית והחיצונית שלה, והשפעותיה על המזרח התיכון באופן כללי – אלא על סוגיית הדמוקרטיה המתגוננת כולה.

המוחים נגד ממשלת הליכוד כיום אוהבים מאוד להביא את תורכיה, קצת אחרי הונגריה ופולין, כדוגמה למה שעלול לקרות בעקבות הרפורמה המשפטית שמעבירה כרגע הממשלה. אני כידוע לא מסכים, אבל לא על זה באנו לדבר היום. מה שמעניין זה איך נלחמים בארדואניזם אם נתקלים בו.

אני משתדל לא להיכנס יותר מדי לדיונים על העימות הנוכחי בישראל, אבל אם כן יוצא לי לדבר על זה עם מחנה המוחים, אני ממליץ תמיד שבלי קשר לשאלה האידיאולוגית והפוליטית אם הרפורמה נכונה או לא, מבחינה אסטרטגית אני חושב שהדרך הנכונה להגיב לה היא באדיבות ושכנוע לקראת ניצחון אפשרי בבחירות עתידיות, ולא בבידיאס ושריפת המועדון שיבטיחו שזה לא יקרה לעולם. בני שיחי בדרך כלל לא מסכימים.

ועכשיו התורכים נותנים לנו ניסוי מושלם ללמוד ממנו. האופוזיציה התורכית, למיטב ידיעתי, לא ניסתה להבעיר את הרחובות (או אם ניסתה, ארדואן קצת פחות עדין מביבי ב"טיפול" בהפגנות כאלה) או להחריב את כלכלת המדינה (את זה עשתה ממשלת ארדואן מספיק טוב בעצמה). הם נשארו במשחק הפוליטי, התנחלו בלבבות, והצליחו לזכות בבריתות חשובות עם כמה גורמי ימין משמעותיים שפעם היו בצד של ארדואן.

ובעוד חודשיים, נראה איך זה עבד. כאמור הכול עדיין פתוח – יכול להיות שמערכת בחירות מוצלחת של ארדואן ומפלגתו תצליח להפוך את היוצרות ולהביא לו עוד ניצחון. יכול להיות שהסקרים פשוט טועים. יכול להיות שהוא יפסיד אבל יצליח לזייף את התוצאות או להיאחז בכסאו בצורה דיקטטורית מובהקת עוד יותר משהיה עד עכשיו. אבל אם לא – אם יקרה מה שהסקרים כרגע חוזים – זה יהיה מעניין מאוד. אולי עוד נגלה שקץ הדמוקרטיה היה זמני יותר משחשבנו.