עונת הבחירות מתחילה בתורכיה עם הכרזה רשמית על מועד הבחירות באמצע מאי, ועל מפלגות האופוזיציה שסוף סוף הסכימו על מועמד משותף – בחירה לא מפתיעה בכמאל קיליצ'דרואלו, שכבר הפסיד לארדואן בעבר. אבל הפעם יש קצת טוויסט בעלילה – סקרי דעת הקהל מראים כולם יתרון משמעותי לקיליצ'דרואלו לנשיאות, ולמפלגות האופוזיציה על פני מפלגתו של ארדואן ושותפותיה.
עם סקרים לא הולכים למכולת כמובן והכול עוד פתוח, אבל אם זה באמת יקרה זה עשוי להיות מעניין מאוד. לא רק מבחינת תורכיה, הפוליטיקה הפנימית והחיצונית שלה, והשפעותיה על המזרח התיכון באופן כללי – אלא על סוגיית הדמוקרטיה המתגוננת כולה.
המוחים נגד ממשלת הליכוד כיום אוהבים מאוד להביא את תורכיה, קצת אחרי הונגריה ופולין, כדוגמה למה שעלול לקרות בעקבות הרפורמה המשפטית שמעבירה כרגע הממשלה. אני כידוע לא מסכים, אבל לא על זה באנו לדבר היום. מה שמעניין זה איך נלחמים בארדואניזם אם נתקלים בו.
אני משתדל לא להיכנס יותר מדי לדיונים על העימות הנוכחי בישראל, אבל אם כן יוצא לי לדבר על זה עם מחנה המוחים, אני ממליץ תמיד שבלי קשר לשאלה האידיאולוגית והפוליטית אם הרפורמה נכונה או לא, מבחינה אסטרטגית אני חושב שהדרך הנכונה להגיב לה היא באדיבות ושכנוע לקראת ניצחון אפשרי בבחירות עתידיות, ולא בבידיאס ושריפת המועדון שיבטיחו שזה לא יקרה לעולם. בני שיחי בדרך כלל לא מסכימים.
ועכשיו התורכים נותנים לנו ניסוי מושלם ללמוד ממנו. האופוזיציה התורכית, למיטב ידיעתי, לא ניסתה להבעיר את הרחובות (או אם ניסתה, ארדואן קצת פחות עדין מביבי ב"טיפול" בהפגנות כאלה) או להחריב את כלכלת המדינה (את זה עשתה ממשלת ארדואן מספיק טוב בעצמה). הם נשארו במשחק הפוליטי, התנחלו בלבבות, והצליחו לזכות בבריתות חשובות עם כמה גורמי ימין משמעותיים שפעם היו בצד של ארדואן.
ובעוד חודשיים, נראה איך זה עבד. כאמור הכול עדיין פתוח – יכול להיות שמערכת בחירות מוצלחת של ארדואן ומפלגתו תצליח להפוך את היוצרות ולהביא לו עוד ניצחון. יכול להיות שהסקרים פשוט טועים. יכול להיות שהוא יפסיד אבל יצליח לזייף את התוצאות או להיאחז בכסאו בצורה דיקטטורית מובהקת עוד יותר משהיה עד עכשיו. אבל אם לא – אם יקרה מה שהסקרים כרגע חוזים – זה יהיה מעניין מאוד. אולי עוד נגלה שקץ הדמוקרטיה היה זמני יותר משחשבנו.
תודה שי על העדכונים ממדינות העולם, והפעם מתורכיה.
אני מסכים מאוד למסקנתך.
לא רק בגלל שאני יודע שניתן לחשב מסלול מחדש ולייצר בריתות והסכמות חדשות, אלא גם בגלל שאני חושש מאוד מהלך הרוח השמאלי של "הלכה המדינה".
הלך רוח כזה רק מחליש את השמאל וגורם לו להצטמצם.
אני מאוד מעריך את השמאל על ההפגנות שהוא מארגן כנגד הרפורמה, ועל ההתמדה.
אני מאוד לא מעריך את המסרים שהוא מעביר בהפגנות.
הלך הרוח של "הלכה המדינה" אחרי 73 גרמה לשמאל לאבד את השלטון. ובכלל נראה שהשמאל נתון במין רכבת הרים אידיאולוגית ונפשית. הוא נע בין היבריס של "המדינה שלי" לבין יאוש של "הלכה המדינה".
אהבתיLiked by 3 אנשים
נקודות הדמיון והשוני בין ישראל לתורכיה מעלים מספר שאלות:
1. האם המוני המצביעים בתורכיה מושפעים בכלל ממדיניות החוץ של ארדוגן או רק ממדיניות הפנים שלו?
איך הם מתייחסים, אם בכלל, להידוק היחסים עם פוטין, הפולש לאוקראינה, (ורכישת סוללות טילים דווקא ממנה)? + לצינון היחסים של ארדואן עם מדינות נאטו בכלל ועם פינלנד ושבדיה בפרט?
2. האם יתכן שמדינות האיחוד האירופי וארה'ב ישפכו עשרות מיליוני דולרים על מערכת הבחירות בטורקיה (לטובת האופוזיציה) בתקווה לחזות בחילופי שלטון במדינה / לעליית מנהיג שקל יותר למערב לשלוט בו ולכוון את צעדיו? / מנהיג שיחזק את ברית נאטו במקום להחלישה? בשוליים, האם צםויה
אהבתיאהבתי
(תגובתי הקודמת נקטעה)
בשוליים, האם צפוי ניסיון נקמה של השבדים והפינים במנהיג שמנסה לכופף את ידם?
3. מה משקל המזל הרע (2 רעידות האדמה הקשות) והשחיתות (שימוש של המוני קבלני בנין בחול זול במקום במלט יקר) בעובדה שהסקרים הנוכחיים מנבאים רעות לארדואן?
האם סביר בכלל שהלכי הרוח הללו יתעממו עד מאי?
אהבתיאהבתי
1. אני לא מתמצא מספיק כדי להגיד מה משפיע על המצביעים התורכיים, אבל ממילא לא ידוע לי על איזושהי התקרבות מיוחדת של תורכיה לרוסיה לאחרונה. אם כבר אז להיפך, המלחמה אולי קצת קירבה את תורכיה למערב בכך שהפכה את נאט"ו לרלוונטי יותר. נכון שתורכיה לא מתייצבת בחזית אחידה עם המערב נגד רוסיה, אבל לא נראה לי שמישהו ציפה שתעשה כך. תורכיה מעולם לא הייתה חלק אינטגרלי מהמערב. עצם היחסים הטובים שלהם עם אוקראינה, מכירת הנשק אליה, והסירוב לסייע לרוסים בשימוש בים השחור, כולם עוזרים לציור תורכיה כיושבת על הגדר בתחום הזה.
כל זה כמובן בהנחה שיימצא פתרון לסוגיית שבדיה ופינלנד, ואני מאמין שיימצא. האיבה בין תורכיה לשבדיה איננה חדשה, אבל נראה לי שהתורכים יסתפקו בלסחוט כמה הישגים מתונים ולא יחפשו להסתכסך על זה עם כל נאט"ו.
2. למיטב ידיעתי אירופה וארה"ב לא נוהגות ולא צריכות להשקיע כסף ישירות במערכות בחירות במדינות זרות. הן מממנות בשגרה אינספור ארגונים שמקדמים ערכים שהן חפצות בהם, וממילא אותם הארגונים כבר יפעלו באופן טבעי גם לקידום תוצאות פוליטיות שנוחות למדינות המממנות. בתורכיה כמו בישראל, אני משער.
3. ממה ששמעתי זה בהחלט היה מכה נוספת לממשלת ארדואן, אבל היא הייתה בצרות גם לפניה. קריסת הכלכלה הייתה משמעותית לא פחות מקריסת הבניינים. והכלכלה כנראה לא עומדת פתאום להשתפר בחודשיים הקרובים.
אהבתיאהבתי
לשי שפירא,
כתבת:
1. " … נכון שתורכיה לא מתייצבת בחזית אחידה עם המערב נגד רוסיה, אבל לא נראה לי שמישהו ציפה שתעשה כך. …"
——-
אני עדין זוכרת את התקופה שבה התייחסו לצירוף תורכיה לאיחוד האירופי כאפשרות ריאלית.
(אפשרות שכנראה נבעה מחוסר ההבנה של האירופים מהו איסלאם / מהנאיביות הנוצרית – מערבית, שממנה רובם התפכחו רק לאחר גל ההגירה האדיר ממדינות מוסלמיות).
זו הייתה תקופה שבה תורכיה, בניסיונה לרצות את האיחוד האירופי ולהוכיח שהיא עומדת בקריטריונים האירופים לדמוקרטיות מספקת, החלישה את מעורבות צבאה בפוליטיקה.
מה שיצר את התוצאה ההופכית: הצבא, מגן החילוניות, נחלש והתעצמו כוחות דתיים – מוסלמיים (שאותם האיחוד האירופי שונא אפילו יותר מאשר משטרים שהם סמי דמוקרטים וסמי צבאיים).
נראה שרק עליית ארדואן לשלטון ניפצה את הפנטזיות של החלק האירופי – חילוני של טורקיה להתקבל לאיחוד האירופי. וגם את הדיבורים על הצטרפות טורקיה לאיחוד.
בכל מקרה, נדמה לי שכל הפלירטוטים של ארדואן עם פוטין שופכים מלח על פצעי התורכים החילונים בעלי האורינטציה האירופית.
אך זהו כנראה מיעוט הולך וקטן, שהשפעתו הפוליטית הולכת ונחלשת.
2. " … אירופה וארה"ב לא נוהגות ולא צריכות להשקיע כסף ישירות במערכות בחירות במדינות זרות. הן מממנות בשגרה אינספור ארגונים שמקדמים ערכים שהן חפצות בהם, וממילא אותם הארגונים כבר יפעלו באופן טבעי גם לקידום תוצאות פוליטיות שנוחות למדינות המממנות …"
——-
השאלה האם הכסף מושקע ישירות או עקיפות, בהשפעה על תוצאות בחירות, נתפסת בעיני כבעלת חשיבות שולית.
העיקר הוא שבעלי הכיסים המאוד עמוקים (כדוגמת ה CIA ) משפיעים על תוצאות בחירות בארצות זרות.
איני מניחה שעל מדינות דרום אמריקה וישראל חל כלל אחד, ועל תורכיה – כלל אחר.
במחשבה נוספת, השקעות עקיפות, בעל מיני ארגונים ועמותות, גרועה אפילו יותר מתרומות ישירות. העדר השקיפות רק עוזרת למניפולטורים.
אהבתיאהבתי
1. כאמור הכול עדיין פתוח, אבל אם באמת יתממש התרחיש האופטימי וארדואן יודח מכס השלטון בבחירות דמוקרטיות, זה דווקא יכול להיות הצדקה מצוינת בדיעבד לגישת האיחוד האירופי. כמאל קיליצ'דרואלו לא רץ במטרה להחזיר את הגלגל לאחור, להביא את הצבא לשלטון ולשלוח את ארדואן לכלא. אם יהיו עכשיו חילופי שלטון דמוקרטיים זה ישאיר את תורכיה בלי השליטה האנטי־דמוקרטית של הצבא ובלי השליטה האנטי־דמוקרטית של ארדואן, וייתכן שבדיעבד נזכור את תקופת שלטונו של ארדואן כמכה קטנה בכנף בדרך להפיכת תורכיה לדמוקרטיה מתפקדת. אפילו את תוכניות ההצטרפות לאיחוד האירופי אולי יהיה אפשר להוציא מהבוידעם (אומנם בטווח הארוך מאוד, אבל עדיין). גם את הערתך על "אך זהו כנראה מיעוט הולך וקטן" נראה לי שהסקרים שהזכרתי די סותרים.
2. כאן אין בינינו ויכוח. זה מה שניסיתי לאמר בתגובה הקודמת – התשובה לשאלה האם מדינות המערב ישקיעו כסף בבחירות היא "כן", גם אם זה יקרה בדרכים קצת עקיפות. אגב, אין לי ספק שזה הדדי, וגם תורכיה משקיעה כספים רבים בהשפעה על פוליטיקה מערבית. בטח פה בהולנד, שבפרלמנט שלה יש כרגע שלושה מנדטים של מפלגה שאומנם לא מצהירה על כך, אבל לכולם ברור שהיא מפלגת מהגרים תורכיים שמיושרת היטב עם ארדואן וממשלו.
אהבתיאהבתי
ליאיר,
כתבת:
" … אני מאוד מעריך את השמאל על ההפגנות שהוא מארגן כנגד הרפורמה, ועל ההתמדה …"
—————
בעבר, הממש לא רחוק, חשתי כמוך.
הערכתי השתנתה כאשר:
1. נוכחתי בדורסנות הבולשויקית של כל אדם שמנסה להשמיע ספק כלשהו, ולו מנומס ומגומגם. כאשר לתפיסתם העולם נחלק בין חיילים וקצינים צייתנים רעיונית (משלנו) מול כל אויבנו.
קולקטיביזם רעיוני אינו חלק ממורשת השמאל שאהודה עלי.
גם לא הנכונות לפרק משפחות, וחברויות ארוכות שנים, בגלל מחלוקות פוליטית (ראה פילוג הקיבוצים בין המאוחד לאיחוד -בגלל המחלוקת האידיאולוגית האם ישראל אמורה לסייע לדרום קוריאה או לצפון קוריאה).
2. שמעתי הערכות על העלויות המסחררות של כל שבוע נוסף של הקמפיין שהם מנהלים (בחוצות וברשתות).
מדובר על כיסים עמוקים הרבה יותר משל כמה מיליונרים פרטים נדיבים ונחושים תוצרת הארץ.
התחלתי לחשוד שלפיד, גנץ, הרצוג, ברק, יעלון, שותפיהם בערוצי 11, 12, 13 (ועוד ועוד ועוד) – הם למעשה האידיוטים השימושיים של כל מיני כוחות בינ'ל. כוחות שאותם הם אפילו לא מסוגלים לזהות. על אחת כמה וכמה לקלוט שהאינטרסים של ישראל, בטווח רחוק, אינם הדבר היחיד שמניע אותם.
אהבתיאהבתי
לגבי 1 – מקבל עובדתית, ועם-זאת עדיין אני מעריך את עצם ההפגנות של השמאל, כלומר הפעילות והמעורבות הפוליטית. מה גם שלא כל השמאל של היום מקורו בתנועה הקיבוצית לגווניה (ע"ע לפיד).
לגבי 2 – לא חשבתי על הנושא הזה. אני מעריך (ומקווה) שמבוצעים על-כך עכשיו תחקירים עיתונאיים ונזכה לקבל בעתיד הקרוב מידע על-כך.
אהבתיאהבתי
ליאיר,
כתבת:
" … . מה גם שלא כל השמאל של היום מקורו בתנועה הקיבוצית לגווניה (ע"ע לפיד). . .. "
————-
הדרישה לקונפורמיות, להתיישרות רעיונות עם כל דגלי המחנה, והעדר כל סובלנות לבעלי דעות אחרות – אינה קשורה רק למורשת הסטליניסטית / הקיבוצית.
אני הולכת ומשתכנעת שזהו הכלל ההיסטורי השכיח ברוב החברות / התרבויות / התקופות. שהנכונות להכיל בעלי דעות מנוגדות היא היוצא מהכלל ולא הכלל.
חונכתי להעריץ את וולטר כגיבור תרבות, כיון שיוחסה לו (((אם כי בטעות))) האימרה: "איני מסכים עם אף מילה מדבריך אבל אני צוכן למות בהגנה על זכותך לאמר אותה". הוא יצא כנגד שריפת ספר ברחובות פריז, לאחר שהאפיפיור ושלטונות העיר גינו אותו. למרות שגם הוא לא התלהב כלל מספר זה.
הגנה על חופש ביטוי והבעת דעות, ונכונות להקשיב ל"סוטים רעיונית" – היא למעשה תופעה היסטורית חדשה יחסית. וישנן סימנים מדאיגים להיפוך המגמה.
אני חוששת שבתרבותנו הנוכחית – הסובלנות לבעלי דעות מכעיסות רק הולכת ומתמעטת.
איני מתייחסת רק למסעות הציד וסתימת הפיות של החוגים הפרוגרסיבים – הנאורים על כל מי שמעז להשמיע "דעות חשוכות" (לתפיסתם). לדוגמא הניסיונות הקנדים לחנך מחדש את ג'ורדן פיטרסון.
גם לא לשטף הביקורות הקטלניות שספג ממש לאחרונה הרקטור של אוניברסיטת תל אביב. זה שבסה'כ העז לחלל את הקודש ולרמוז שאולי ישנם גם כמה אספקטים חיובים ברפורמות המוצעות במערכת המשפט. או לדחיקת ברדוגו מגל'צ, ושרון גל ואיילה חסון מערוץ 13.
אני מתייחסת לשטיפת המוח, לפניקה ולהתנהגויות העדריות של מי שתמיד הנחתי שבגלל האינטליגנציה שלהם, השכלתם, ויכולתם לחשיבה ביקורתית – חסינים (לפחות יחסית) משטיפת מוח ומהתנהגויות עדריות. כולל חסינות מרגרסיה לתפיסה הילדותית של רשעים שחורים (ההם) מול צדיקים לבנים (אנחנו).
אפילו במשפחתי המורחבת, הוטל מעין חרם ביקורים על מישהו שהעז להגיד בקול רם שהמטוטלת נטתה מדי לצד חיזוק המערכת השיפוטית על חשבון המחוקקת, ורצוי ליצור איזון חדש. עד שיגיע הרגע לאזן את המטוטלת שנית.
המוחרם, שהוגדר כ"אויב", נאלץ להיפגש עם אחותו בבית קפה, בגלל התנגדות גיסו לארח בביתו "אוייבים".
אני מרגישה שחברה שלמה השתגעה, ולא ניתן להמשיך איתה בדו שיח.
אהבתיLiked by 1 person
קמיליה,
בזה את צודקת, וממש צר לשמוע את הסיפור המשפחתי שהבאת.
גם אני מרגיש שחברה שלמה השתגעה בחודשיים האחרונים. אני רואה זאת סביבי עם אנשים שאני עובד איתם, שעד כה היו סבירים בהתנהגותם (כלומר שמאלנים שבטוחים שהם הצודקים). אבל מאז פרוץ המחאות ההתנהגות שלהם הפכה למוקצנת. הם פחות מדברים איתי, הם כל הזמן בקבוצות הוואטסאפ שלהם על המחאה (סוג של תיבת תהודה), הם שינו את תמונת הפרופיל שלהם בוואטסאפ ואת הסטטוס שלהם לביטויים כמו "אגן על מדינתי", ועוד …
אני לא יודע אם זאת תוצאה של הסגרים בתקופת הקורונה או סוג של פרוגרסיביות מתקדמת. אין לי הסבר.
אני לא רוצה להציג את עצמי כמושלם כי גם אני לא חי בהרמוניה מלאה עם כל משפחתי המורחבת – אבל הרקע לכך הוא לא פוליטי ולא אידיאולוגי. ולכן צר לי על ההתנהלות המשפחתית ששיתפת.
אהבתיאהבתי
קמיליה,
הרהרתי במה שכתבת ואני חושב (ואני לא יודע אם את מעוניינת כלל לדון בכך – ואם לא אז אפסיק) שהשמאל נמצא במצב נפשי ירוד.
מה שאת רואה כחוסר היכולת שלו להקשיב, מלבד המורשת ההיסטורית (בולשוויקית) שגורמת לכך – זה גם בגלל המצב הנפשי שהוא נקלע אליו.
מלבד זה שהוא מרגיש ש"כולם חיים על חשבונו" וש"הוא הקים את המדינה" וש"המדינה הלכה לו" וש"ארצי שינתה פניה", ….. אני חושב שיש עוד סוגיה חשובה שמאוד משפיעה עליו.
נראה לי שהוא מרגיש שעל-אף שהוא השקיע המון – הוא הפסיד במערכה.
כמו מישהו שמקים חברה ומשקיע בה המון אבל החברה לא מצליחה אלא מפסידה, ובמקביל מישהו אחר מקים חברה והיא פורחת.
זה המצב שהשמאל חש – שהוא השקיע את כל אונו ומרצו, שהוא נתן את שנותיו הטובות למדינה – אבל זה לא הצליח. זה לא נתן את התמורה המקווה.
זה לא רק טענה כנגד החרדים שלא עובדים ו"חיים על חשבונו". זאת טענה גם כנגד קבוצות אחרות שהוא ראה בהן קבוצות לגיטימיות אבל צדדיות:
– כנגד הדתיים שאמנם די ליוו אותו מקום הציונות אבל היו קטנים ושוליים, והחלו להרים ראשם לפני כ-30-40 שנה. יש להם תנועת נוער כששלו די כושלות, הם הקימו ישובים במסגרת החזון הציוני (שלו) באופן שהביא חצי מיליון יהודים ליהודה ושומרון כשהישובים שלו לא מגיעים לאותו היקף, הם הרחיבו את גבולות המדינה כאשר הוא אמר שצריך להסתפק בקו הירוק. ….. הוא חשב שהדתיים יהיו שומרי המסורת אבל הם רוצים יותר מזה. מרגיז.
– זה כנגד המסורתיים שהוא ראה בהם שותפים זוטרים וקטנים, אבל הם צמחו מעבר לכמות שחזו להם, הם לא נטמעו כפי שהשמאל קיווה, הם הפכו ליותר ויותר דומיננטיים במרחב הציבורי, הם הפכו לכח פוליטי מוביל, הם משפיעים על התרבות העממית הרבה יותר מגיבורי התרבות של השמאל. הם משתפים פעולה עם קבוצות אחרות וממנפים את כוחם, ובעיקר הם לא נשמעים לו, למרותו ולערכיו. כואב.
– זה כנגד החילונים הימניים שמשתפים פעולה עם המסורתיים והדתיים ולא איתו. שמסרבים להרכין ראש בפניו.
לא מקשיבים לו, לא בוחרים בו, הוא תמיד צודק אבל בשנים האחרונות הוא מתמעט.
במצב נפשי שכזה אין פליאה שהשמאל התכנס למצב של לא להקשיב.
המחאות שאנחנו רואים ברחובות זאת מצוקה אמיתית. אולי אפילו קריאה לעזרה.
אלו המחשבות שלי בנושא.
אהבתיאהבתי
ליאיר,
כללית, אני מסכימה עם דבריך על מצבו הנפשי הקשה של השמאל הישראלי.
חייבת *להוסיף* שהשמאל הישראלי מוכן להסתפק במאוד מעט (לתפיסתו העצמית). בסה'כ ב
– חיים במדינה "נורמלית" (קרי, להגדרתו, במדינה מערבית / אירופית),
– שרוב אוכלוסייתה נורמלית (קרי – עם מיעוטים קטנטנים בלבד של חרדים, ערבים, דתיים ו"לבנטינים").
– ועם שכנים נורמליים (קרי שכנים רציונלים שאיתם ניתן להגיע להסדרי גבולות, כלכלה ושלום כמו באיחוד האירופי).
(((כל הרמיזות לספר המסות של א.ב.יהושוע
'בזכות הנורמליות' אינן מקריות. )))
יש להוסיף שהשמאל עדין לא הצליח להתגבר על כישלון תהליך אוסלו ולהשלים עם כך שאם ישאר לחיות בישראל – אזי לנצח נצחים יאלץ לשאת חרב.
גם החויה, הקצרצרה מדי, של מתן כוח החלטה למירב מיכאלי, ניצן הורוביץ, יאיר גולן, שאשא ביטון ושות' – נתפסת בעייניו כרגע כחלום רחוק מדי. חלום שמי יודע מתי יחזור על עצמו.
אכזבה קשה נוספת עבור מי שלהערכתו העצמית מגיעה לו (ורק לו) הגמוניה שלטונית.
(המשך יבוא)
אהבתיאהבתי
לכך יש להוסיף את היחס בשנים האחרונות שמשווה בין המונחים "שמאל" ו"שמאלנים" למונח "עוכרי ישראל", ולעיתים אף התייחסות כאילו שמאלנים אינם "חלק מהעם".
גם התופעה השלילית הזאת מוסיפה למצב הנפשי הלא נעים של השמאל (ואת היחס הזה בוודאי שיש להפסיק).
אהבתיאהבתי
שי שפירא כתב:
" …. אם כן יוצא לי לדבר על זה עם מחנה המוחים, אני ממליץ תמיד שבלי קשר לשאלה האידיאולוגית והפוליטית אם הרפורמה נכונה או לא, מבחינה אסטרטגית אני חושב שהדרך הנכונה להגיב לה היא באדיבות ושכנוע לקראת ניצחון אפשרי בבחירות עתידיות, ולא בבידיאס ושריפת המועדון שיבטיחו שזה לא יקרה לעולם. …"
יאיר כתב:
" … נראה לי שהוא מרגיש שעל-אף שהוא השקיע המון – הוא הפסיד במערכה.
כמו מישהו שמקים חברה ומשקיע בה המון אבל החברה לא מצליחה אלא מפסידה, ובמקביל מישהו אחר מקים חברה והיא פורחת.
זה המצב שהשמאל חש – שהוא השקיע את כל אונו ומרצו, שהוא נתן את שנותיו הטובות למדינה – אבל זה לא הצליח. זה לא נתן את התמורה המקווה. …"
———-
לתפיסתי השמאל הישראלי קולט שעכשיו (ורק עכשיו) החלה המערכה המכרעת על עתיד מדינת ישראל. מערכה שאם לא יזרוק אליה את *כל* כוחותיו הוא יפסיד.
מכאן שהוא כנראה יאלץ להגר לקנדה או לברלין. רובם לא מוכנים לחיות במדינה שהיא לתפיסתם לא מספיק מערבית / נורמלית, שרק מנצלת לרעה אותם ואת כישוריהם ללא מתן תמורה הולמת.
גם אם הם תופסים את עצמם כמבוגרים ומקובעים מדי מכדי להגר – הם לא ירצו שילדיהם ונכדיהם יחיו במדינה שכזו. הדיבורים על ירידה מהארץ אינם איום סרק של השמאל, גם אם לא ימומש בשנתים – שלוש הקרובות.
להערכת אותם אחוס'לים, עד עכשיו בית המשפט, האקדמיה, הפקידות הבכירה והתקשורת תפקדו כילדים ההולנדים עם האצבע בסכר. הם הצליחו למנוע מרוב המצביעים להוליך את המדינה לכיוונים לא רצויים. (הם מתנגדים לתפיסה הדמוקרטית של שלטון הרוב הנומינלי, בשם התפיסה האהרון ברקית של "הרוב המהותי". קרי הרוב הנאור).
על פי תפיסה זו, כל החלשה של "שומרי הסף" (כמו שופטים ויועמ'שים) והעברת סמכויות לנבחרי הציבור עלולה להטביע את המדינה. מדינה סבירה למדי, שהם הצליחו לבנות ולתחזק.
במודע או שלא במודע זוהי להערכתם ההזדמנות האחרונה שלהם לא לשמוט מידיהם את ההגמוניה. הם חושבים על מה שארע לנוצרים בלבנון לאחר שהפכו למיעוט, ועל מה שארע בטורקיה למיעוט הפרו מערבי – עירוני – חילוני – אטהטורקי. מכאן שהן מבינים היטב שכל דחייה של המערכה על ההגמוניה במספר שנים רק תמצא אותם בחולשה יחסית גדולה יותר.
הם מסוכנים כי הם די נואשים.
אהבתיLiked by 1 person
ראיון עם א.ב.יהושוע (גם) על ספרו בזכות הנורמליות.
אמנם מ 2012 אך בחלקים רבים מתוכו נשאר רלוונטי גם כיום. לפחות להבנת האחוס'לים וצאצאיהם.
כמו היחס לדת היהודית בכלל ולירושלים בפרט.
ארוך אבל לתפיסתי מעניין.
https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/47/ART2/424/787.html
אהבתיLiked by 1 person