בתורכיה שוקלים את קץ קץ הדמוקרטיה

עונת הבחירות מתחילה בתורכיה עם הכרזה רשמית על מועד הבחירות באמצע מאי, ועל מפלגות האופוזיציה שסוף סוף הסכימו על מועמד משותף – בחירה לא מפתיעה בכמאל קיליצ'דרואלו, שכבר הפסיד לארדואן בעבר. אבל הפעם יש קצת טוויסט בעלילה – סקרי דעת הקהל מראים כולם יתרון משמעותי לקיליצ'דרואלו לנשיאות, ולמפלגות האופוזיציה על פני מפלגתו של ארדואן ושותפותיה.

עם סקרים לא הולכים למכולת כמובן והכול עוד פתוח, אבל אם זה באמת יקרה זה עשוי להיות מעניין מאוד. לא רק מבחינת תורכיה, הפוליטיקה הפנימית והחיצונית שלה, והשפעותיה על המזרח התיכון באופן כללי – אלא על סוגיית הדמוקרטיה המתגוננת כולה.

המוחים נגד ממשלת הליכוד כיום אוהבים מאוד להביא את תורכיה, קצת אחרי הונגריה ופולין, כדוגמה למה שעלול לקרות בעקבות הרפורמה המשפטית שמעבירה כרגע הממשלה. אני כידוע לא מסכים, אבל לא על זה באנו לדבר היום. מה שמעניין זה איך נלחמים בארדואניזם אם נתקלים בו.

אני משתדל לא להיכנס יותר מדי לדיונים על העימות הנוכחי בישראל, אבל אם כן יוצא לי לדבר על זה עם מחנה המוחים, אני ממליץ תמיד שבלי קשר לשאלה האידיאולוגית והפוליטית אם הרפורמה נכונה או לא, מבחינה אסטרטגית אני חושב שהדרך הנכונה להגיב לה היא באדיבות ושכנוע לקראת ניצחון אפשרי בבחירות עתידיות, ולא בבידיאס ושריפת המועדון שיבטיחו שזה לא יקרה לעולם. בני שיחי בדרך כלל לא מסכימים.

ועכשיו התורכים נותנים לנו ניסוי מושלם ללמוד ממנו. האופוזיציה התורכית, למיטב ידיעתי, לא ניסתה להבעיר את הרחובות (או אם ניסתה, ארדואן קצת פחות עדין מביבי ב"טיפול" בהפגנות כאלה) או להחריב את כלכלת המדינה (את זה עשתה ממשלת ארדואן מספיק טוב בעצמה). הם נשארו במשחק הפוליטי, התנחלו בלבבות, והצליחו לזכות בבריתות חשובות עם כמה גורמי ימין משמעותיים שפעם היו בצד של ארדואן.

ובעוד חודשיים, נראה איך זה עבד. כאמור הכול עדיין פתוח – יכול להיות שמערכת בחירות מוצלחת של ארדואן ומפלגתו תצליח להפוך את היוצרות ולהביא לו עוד ניצחון. יכול להיות שהסקרים פשוט טועים. יכול להיות שהוא יפסיד אבל יצליח לזייף את התוצאות או להיאחז בכסאו בצורה דיקטטורית מובהקת עוד יותר משהיה עד עכשיו. אבל אם לא – אם יקרה מה שהסקרים כרגע חוזים – זה יהיה מעניין מאוד. אולי עוד נגלה שקץ הדמוקרטיה היה זמני יותר משחשבנו.

מעשה בממשלה שהלכה שמאלה עד שהתנפצה לרסיסים

מעקב אחרי הפוליטיקה ההולנדית בימים אלה זה קצת כמו לראות תאונת רכבת בהילוך איטי. נראה שהכול הולך לקרוס בקרוב, אבל זה קורה לאט מדי מכדי שתשומת הלב תישאר שם, והאנשים המעורבים, כלומר ההולנדים עצמם, נראה שממילא לא יותר מדי מתעניינים. אבל עם הנתונים קשה להתווכח.

הסוקר מוריס דה הונד מפרסם כל שבוע סקר מנדטים, וחודשיים לפני הבחירות לבית העליון של הפרלמנט (למעשה הבחירות לפרלמנטים המחוזיים, אבל אלה אז בוחרים את הבית העליון של הפרלמנט הלאומי וזה החלק המעניין יותר), המצב נראה כמו התפרקות מוחלטת של הפוליטיקה ההולנדית.

הולנד, ברוב המובנים, היא מהמדינות הימניות ביותר במערב אירופה. ברוב שנותיה היא נשלטה על ידי מפלגות ימניות, וגם בשנות שלטון מפלגת העבודה או בקואליציה איתה, המדינה עדיין הייתה ימנית יותר מרוב אירופה. כמובן, ימין הולנדי זה לא בדיוק כמו ימין ישראלי או במדינות אחרות – הולנד ידועה במתירנות יחסית כלפי דברים שימין במדינות אחרות לא ממש אוהב (סמים וזנות אלה כמובן הדוגמאות הבולטות), אבל מדובר בגדול על ליברליזם קלאסי, תפיסה של ימין כלכלי וממשלה שמתערבת כמה שפחות בחיי הפרט.

כרגע אנחנו נמצאים באמצע הכהונה הרביעית של ראש הממשלה מרק רותה, מתחרה ממשי לביבי באורך שלטונו. רותה הפך את המפלגה הליברלית למפלגת שלטון ב 2010, ובגדול ייצג גרסה מתונה ופשרנית של הימין הליברלי, אבל לא פשרנית מדי. הוא שמר על ההישג של הפיכת המפלגה לגדולה ביותר בפרלמנט בעוד שלוש מערכות בחירות, ונראה היה שהוא פשוט קולע לרצון ההולנדי. פעם ממשלת ימין בתמיכת חירט וילדרס, פעם קואליציה עם מפלגת העבודה, פעם קואליציית ימין-מרכז, אבל תמיד הכול נראה יציב ורגוע. ממשלה שעושה פשרות עם השמאל כשצריך אבל בסופו של דבר הבייס שלה הוא אנשי עסקים שרוצים כלכלה חזקה וכמה שפחות זעזועים. רותה הכריזמטי והפרווה היה האיש המושלם לתחושת ״שום דבר לא עומד להשתנות״ שכנראה מצאה חן בעיני המצביעים.

אבל בכהונה הנוכחית נראה שמשהו השתבש. כבר קודם לכן הייתה תחושה שממשלת הימין-מרכז הזאת נסחפת לאט לאט שמאלה, אבל בכהונה הזאת נראה שכבר יורדים לגמרי מהפסים. משבר הפליטים הולך ומחריף, ובמפלגה הליברלית, כמו מפלגות ימין ממסדי רבות אחרות באירופה, נראה שיודעים היטב להגיד כמה זה נורא וכמה צריך לתקן, אבל בפועל לא עושים כלום. אז הגיע משבר החקלאות. מישהו גילה שהולנד לא עומדת באיזשהו תקן אירופאי להגבלת פליטות חנקן, ומאז הממשלה עסוקה ברדיפה אינסופית אחרי החקלאים, שהחנקן הנפלט מחוותיהם לכאורה מזיק למאזן האקולוגי בשטחים הפתוחים המעטים במדינה. חקלאים זעמו, חסמו כבישים עם שיירות טרקטורים ארוכות, והולנד אפילו הופיעה פה ושם בדיונים אצל גורמי ימין במדינות אחרות שהתחילו לדבר על איך קנונייה בינלאומית מדאבוס רוצה להחריב את החקלאות כדי לגרום משבר מזון עולמי. ולבסוף, גם הטרלול הפרוגרסיבי הגיע להולנד, ובפרט פרויקט מוזר של הממשלה להכריז על ״התנצלות״ רשמית על העבדות מהמאה ה 17 וה 18 שלא ממש מצא חן בעיני אף אחד.

כל זה מביא אותנו למצב הנוכחי. הקואליציה כרגע נהנית מ 76 מושבים בפרלמנט (הבית התחתון, זה שנבחר ישירות) בן 150 המושבים, כלומר בדיוק המינימום הדרוש לרוב. על פי הסקר האחרון, והמצב די יציב בחודשים האחרונים, הקואליציה יורדת ל 44 מושבים. מי עולה במקומה? פה זה מתחיל להיות מעניין.

העלייה הבולטת ביותר היא של תנועת החקלאים, מפלגה שהוקמה קצת לפני הבחירות האחרונות, הצליחה לקבל מנדט אחד ובסקרים האחרונים הופכת לאחת המפלגות הגדולות במדינה עם 15 מנדטים. הצלחה אדירה למקימת המפלגה קרוליין ון דר פלאס, שלמיטב ידיעתי איננה חקלאית אלא עיתונאית שמגיעה מהאזורים החקלאיים של צפון מזרח המדינה, ועם המנדט האחד הזה זכתה לאהדה עצומה בקרב החקלאים ותומכיהם במדינה, שהחקלאות בה היא עסק עצום (הולנד הקטנה היא אחת האימפריות החקלאיות הגדולות בעולם מבחינת כמה שהם מייצאים).

את העלייה הבולטת השנייה רושמת מפלגת יא21, מפלגת ימין ״מעונבת״ יותר שבגדול מנסה להיות מה שהמפלגה הליברלית הייתה אמורה להיות על הנייר. בסקרים האחרונים היא עולה מ 3 מנדטים ל13. מקור המפלגה במפלגת ימין רדיקלי אחרת בשם הפורום למען הדמוקרטיה שכבר כתבתי עליה בעבר. מפלגת הפורום הוקמה על ידי איש התקשורת הכריזמטי תיירי בודה, שדיבר גבוהות על ערכי המערב אבל לאט לאט התגלה קצת כשרלטן ובסופו של דבר די ירד מהפסים. כמעט כל האנשים שהצטרפו אליו בשאיפה למפלגת ימין טובה יותר פרשו בשלב מסוים והקימו את מפלגת יא21, והפורום נשארה בתור מפלגת ימין קיצוני לחובבי תיאוריות קונספירציה על קורונה ועל סדר עולמי חדש. ועדיין גם הפורום לא נמחק, וזוכה בסקר האחרון לחמישה מנדטים (לעומת שמונה שיש להם כרגע).

על חירט וילדרס בטח שמעתם – הוא כבר די מיצה את הפוטנציאל האלקטורלי שלו אז עלייה מטאורית אין, אבל עדיין צופים לו מנדט או שניים יותר מה 17 הנוכחיים שלו. ועם ההתרסקות של המפלגות שמעליו, זה מציב אותו בתור מתחרה ממשי להפוך למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט.

כל העליות האלה, כאמור, באות על חשבון מפלגות הקואליציה הנוכחיות ובעיקר המפלגות שנחשבו עד לאחרונה ״ימין״. המפלגה הנוצרית דמוקרטית קורסת כמעט לחלוטין – מפלגת שלטון ברוב שנותיה מאז שהוקמה, הסקר האחרון צופה לה 6 מנדטים (לעומת 15 כרגע, גם לא להיט). המפלגה הנוצרית דמוקרטית הייתה פעם מפלגת ברירת המחדל של החקלאים במדינה – נראה שרדיפת החקלאים של הממשלה הנוכחית העבירה אותם בכמויות ענקיות לתנועת החקלאים. המפלגה הליברלית עצמה יורדת בסקר האחרון מ 34 ל 20 מנדטים – עדיין גדולה, אבל בקושי. מפלגת המרכז-שמאל ד66 יורדת מ 24 ל 12, מנדטים שמתחלקים בין מפלגות שונות בשמאל, מרכז, וקצת ימין.

כמובן, המנדטים האלה לא ממש משנים כרגע כי הבחירות הן לבית העליון. אבל בהנחה שתוצאות הבחירות יהיו דומות אפילו במעט למה שהסקרים מראים, הממשלה הזאת עומדת להפוך לברווז צולע אם לא להתפרק לגמרי ולהכריז על בחירות חדשות. ממשלה בלי שום סיכוי לתמיכה בבית העליון לא יכולה להעביר שום חוקים; בפעם הקודמת שזה קרה, והפורום למען הדמוקרטיה זכה להישג אדיר בבחירות לבית העליון, פתרה את זה הקואליציה על ידי שיתוף פעולה הולך וגובר עם השמאל. עכשיו נראה שגם זה לא יהיה אפשרי, אפילו יחד עם השמאל לא ברור אם תהיה להם אפשרות להעביר משהו.

אז האם הולנד עומדת להפוך למדינת ימין? לא ברור. אומנם צפויה התחזקות עצומה לימין, אבל עדיין לא ברמה של הקמת ״ממשלת ימין על מלא״ אלא אם המפלגה הליברלית תצטרף; וקשה מאוד לדמיין את מרק רותה עושה דבר כזה. מאז שהתפוצצה הממשלה שלו עם וילדרס, נראה שהוא פיתח איבה אישית חריפה כלפיו, והוא לא היחיד שרואה בוילדרס שותף בלתי אמין. חוץ מזה, לא לגמרי ברור איך הפופוליסטים של תנועת החקלאים והליברלים המעונבים של יא21 יסתדרו זה עם זה ועם מפלגת החירות של וילדרס שלא מצטיינת בשיתוף פעולה עם אף אחד.

מה שבעיקר נראה פה זו התפרקות מוחלטת של הפוליטיקה ההולנדית. הסקר האחרון צופה לא פחות מ 18 מפלגות שייכנסו לפרלמנט, כולל כמה סיעות יחיד ושאר רסיסים. מתימטית יהיה צורך בחמש מפלגות לפחות בקואליציה, ופוליטית יהיה צריך הרבה יותר. גם בשמאל הולכות ומתחזקות מפלגות קיצוניות יותר, או סתם מפלגות הזויות שלא ברור לאיזו ממשלה ייכנסו (המפלגה למען בעלי החיים עולה בסקר מ 6 ל 9 מנדטים). למפלגה הסוציאליסטית יש לעתים קרובות יותר במשותף עם הימין הפופוליסטי מאשר עם הגלובליסטים של ד66, שלושה מנדטים הולכים לאיסלאמיסטים, והבלגאן חוגג.

כל זה כמובן עדיין על הנייר בלבד; סקרי דעת קהל לקראת בחירות לחלק הפחות חשוב של הפרלמנט. אבל אם אפילו שבריר מזה יתגשם, זה יהיה משבר פוליטי עצום בהולנד ולקח חשוב לשאר העולם – יש גבול לכמה מפלגות ימין יכולות ללכת שמאלה ולצפות שהמצביעים ילכו איתן. המצביעים ההולנדים, כך נראה, מעדיפים לאבד את היציבות והשלווה היקרה שלהם ולנסות דברים חדשים. נקווה שזה ייגמר בפחות כאוס ממה שהסקרים צופים כרגע.

לולה הוא שירת הברבור של השמאל הברזילאי?

לא יודע כמה ישראלים בכלל עוקבים או מתעניינים בתוצאות הבחירות האחרונות בברזיל, אבל אני משער שמי ששמע, הניח שזהו, תם עידן בולסונרו, וברזיל מצטרפת לגל האדום ששוטף את אמריקה הלטינית בשנים האחרונות. ארגנטינה, צ'ילה וקולומביה בחרו ממשלות שמאל מפוקפקות (בנוסף לרוב מדינות האזור שכבר שנים רבות עמוק בשמאל, עם כלכלות קורסות ומשטרים לא מאוד דמוקרטיים), ועכשיו גם ברזיל. אלא שמבט מקיף יותר על התוצאות מראה תמונה קצת אחרת. נכון, סביר מאוד להניח שלולה דה־סילבה הסוציאליסט הקיצוני עומד להיות הנשיא הבא של ברזיל. אבל בכל היבט אחר, נראה שתוצאות הבחירות האלה מצביעות רק על המשך ההליכה ימינה של המצביעים הברזילאים.

ברזיל היא מדינה שונה מאוד עם פוליטיקה שונה מאוד מארצות־הברית, המדינה שרוב האנשים חושבים עליה כשמדברים על שיטה נשיאותית. הפוליטיקה הברזילאית רחוקה שנות אור ממודל שתי המפלגות ששולט בפוליטיקה האמריקאית. הפרלמנט הברזילאי מכיל ערב־רב של מפלגות מכל הסוגים והגוונים, במקרים רבים עם מעט מאוד אידיאולוגיה והרבה מאוד אישיות. המפלגות האלה גם משתנות, נעלמות, נוצרות, מתמזגות ומתפצלות כל הזמן. לא נדיר לראות פוליטיקאים עוברים ממפלגה שעל הנייר היא שמאלנית לחלוטין למפלגה על הנייר ימנית ולהיפך. מההתרשמות שלי, נראה שזה נפוץ בעיקר אצל פוליטיקאים זקנים יותר ומפלגות ותיקות יותר, והדור הצעיר הופך להיות יותר אידיאולוגי.

העניין הזה בא לידי ביטוי בענק בבחירות הקודמות. כל הסקרים הראו שלולה היה מנצח בלי שום בעיה לו היה יכול להתמודד. אבל מדובר על לולה אישית, לא על אידיאולוגיית שמאל כלשהי. כשלולה נכנס לכלא ושלח את איש אמונו פרננדו הדאד להתמודד במקומו, אפילו שהוא ניהל קמפיין שכולו לולה ופחות או יותר הבהיר שתפקידו הוא בסך הכול להיות מחמם הכסא של לולה עד שיצא מהכלא, הברזילאים לא השתכנעו. רבים מהם רצו להצביע ללולה כי הם רצו את לולה, לא כי הם רצו את מפלגת הפועלים. ההמשך ידוע – בולסונרו הלהיב את מחנה הימין וגם כנראה הרבה אנשים לא־אידאולוגיים אחרים שפשוט אהבו אותו אישית. הוא ניצח את הדאד והפך להיות נשיא.

מכאן שגם אם לולה מנצח את בולסונרו, זה לא מעיד בהכרח על איזושהי הליכה שמאלה. אני לא יודע מה סוד הקסם של לולה, אבל אנשים אוהבים אותו. אם הוא מנצח עכשיו (זה עוד לא סופי כמובן, אבל נראה די סביר שהוא ינצח) בפער נמוך יותר משצפו הסקרים (ואגב, הבחירות האלה מסמנות כישלון בלתי נתפס של הסקרים בברזיל, זה סיפור לפעם אחרת), זה אפילו מעיד לטובה על נשיאות בולסונרו.

אבל חשוב יותר, בשביל לראות אם הברזילאים הולכים ימינה או שמאלה צריך להסתכל על שאר הבחירות. מעבר לבחירת הנשיא היו שם גם בחירות לבית הנבחרים, לשליש מהסנאט, ולפרלמנטים והמושלים של כל המדינות בנפרד. ושם רואים נצחונות ימניים מובהקים.

בולט במיוחד בית הנבחרים, שהימין התחזק בו משמעותית. מפלגת הפועלים נשארה עם אותו מספר מנדטים בדיוק שהיה לה לפני, אבל המפלגות שמשמאלה חטפו מכה רצינית. בולסונרו, שהסתכסך עם המפלגה הסוציאל־ליברלית שבמסגרתה רץ בבחירות הקודמות עבר למפלגה הליברלית (שמות מפלגות בברזיל זה דבר כמעט אקראי לחלוטין; כאמור, הרבה מפלגות או פוליטיקאים מתחילים על הנייר כשמאל ועוברים לימין ולהיפך) ולקח איתו לא רק את רוב המנדטים של מפלגתו הקודמת, אלא עוד הרבה מ"הימין המיינסטרימי" המעורפל; המפלגה הליברלית היא כרגע בהפרש משמעותי המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. גם גורמי ימין שלא בהכרח מזוהים עם בולסונרו, בעיקר הימין הליברלי והימין הדתי (בולסונרו הוא בעיקר ימין פופוליסטי. יש הרבה חפיפה בין השלושה, אבל יש גם סכסוכים), התחזקו. ממבט על הבחירות למושלי המדינות ולסנאט אפשר לראות שמפלגת הפועלים וידידותיה לא זכו בשום הישג חדש – הם עדיין מצליחים להיבחר כמעט רק במעוז האחד שלהם, המדינות העניות יחסית של צפון־מזרח ברזיל, וקצת בסביבתן. המדינות המרכזיות של ברזיל, מרכזי האוכלוסייה והכלכלה, רק הולכות יותר ויותר ימינה. גם בסנאט נרשמה התחזקות לימין על חשבון השמאל, והתחזקות לימין האידיאולוגי על חשבון ה"ימין" המיינסטרימי לשעבר.

חשוב לא פחות ואולי יותר הוא המצב בשלטונות המקומיים במדינות. בסאו פאולו הבחירות למושל ילכו לסיבוב שני, אבל המועמד הבולסונריסטי מועמד מובהק לניצחון. ריו עמוק בכיס של הבולסונריסטים. מדינות חשובות אחרות נשארות בימין הישן, או בוחרות אנשי ימין ליברלי או דתי. דוגמה בולטת היא מדינת מינס ג'רייס, שם הצביעו הרוב ללולה בבחירות לנשיאות אבל לתפקיד המושל נבחר איש ימין ליברלי מובהק שכמו מושלי ימין אנטי־בולסונריסטים אחרים, הכריז על תמיכה בבולסונרו לסיבוב השני כי כל סכסוך ביניהם מתגמד לעומת האיבה שלהם למפלגת הפועלים וללולה. הכנתי מפה קטנה (סליחה על האיכות הירודה, ותודה לויקיפדיה על המפה שעליה התבססתי) של המצב הכללי במדינות, מי תומך במי:

סגול – מדינה שבחרה מושל תומך בולסונרו. אדום – מדינה שבחרה מושל תומך לולה. ורוד/כתום – מדינה שהולך לסיבוב שני בבחירות למושל, ואני מעריך שייבחר תומך בולסונרו/לולה (בהתאמה). צהוב – סיבוב שני שלא ברור איך ייגמר. אפור – סיבוב שני שצפוי להיבחר בו מועמד שהכריז על נייטרליות.

כל זה אומר שגם אם לולה עומד להיות הנשיא לכהונה נוספת, עומד להיות מאוד קשה עבורו לשלוט לגמרי במדינה. ואם המגמה הנוכחית תימשך עוד כמה שנים, סביר להניח ששום דבר לא יעצור את הימין בבחירות הבאות. מרגישים את זה גם בתרבות – הרשתות החברתיות מוצפות באינספור כלי תקשורת מכל גווני הימין (בולסונריסטים, ליברלים, דתיים), סלבריטאים מרגישים הרבה יותר בנוח להביע תמיכה בבולסונרו לעומת מקביליהם בארה"ב או בישראל. כולל כדורגלנים אגב, מעמד חשוב בברזיל. ניימאר, אחד הכדורגלנים המפורסמים ביותר בעולם כיום, העלה לפני הסיבוב הראשון סרטון שלו רוקד בחיוך רחב לצלילי זמריר בחירות של בולסונרו, ושלח את המבקרים לחפש את החברים שלהם (סי אן אן דיווחו אז על 47 מיליון צפיות, מאז בטח נוספו עוד הרבה).

שורה תחתונה – אני ממשיך לסמן את ברזיל בתור הפוטנציאל הגדול לעתיד אמריקה הלטינית. אני לא מת על בולסונרו ולא על הרבה מעמיתיו, אבל הבעיות שלי איתם מתגמדות לעומת הבעיות שיש לברזיל (ולשכנותיה) כיום מעשרות שנות שלטון סוציאליסטי. גם אם זה יתעכב קצת עם עוד ארבע שנות לולה, נראה שהמגמה היא יותר שוק חופשי, יותר קשיחות מול הפשע האינסופי במדינה, יותר חירות הפרט – דברים שלדעתי יכולים לאפשר לברזיל, בעוד 20-30 שנה, לתפוס מקום טוב בתור המעצמה השנייה של יבשת אמריקה; או לפחות בתור מדינה מוצלחת בהרבה מהכישלונות שמקיפים אותה.

פתקי הצבעה, דמוקרטיה מפלגתית וקולות העדפה

הבחירות המקדימות בליכוד העלו מחדש את הדיבורים על "דמוקרטיה פנימית" בתוך מפלגות בדמוקרטיה רב־מפלגתית. מצד אחד הביקורת על מפלגות "דיקטטוריות" שמייסדן מנהיג אותן ביד ברזל ובוחר אישית את חברי הרשימה, מצד שני דאגה מ"דילים" בין מתפקדי ועסקני מפלגות שיכולים להסיט מפלגה לכיוונים שמייסדיה מעולם לא רצו בו. רציתי להעשיר קצת את הדיון עם תיאור של המצב בהולנד, שם יש אפשרות נוספת שישראלים בדרך־כלל לא מדברים עליה.

איך בדיוק נבחרות רשימות המועמדים למפלגות בהולנד אני עדיין לא לגמרי יודע, בהחלט יש מפלגות "דיקטטוריות" (מפלגת החירות של חירט וילדרס מפורסמת בהיותה "מפלגה של איש אחד" במוצהר, וילדרס הוא חבר המפלגה היחיד והמפלגה מבהירה שמי שתומך בדרכו שיצביע, אבל שלא יצפה להשפעה על המפלגה), יש מפלגות שמדי פעם מספקות בחירות פנימיות מתוקשרות לראשות המפלגה, אבל את הרשימה עצמה נראה שיש כל מיני מנגנונים פנימיים שקובעים ולא מעניינים יותר מדי את הציבור הרחב. אבל מה שמעניין הוא שגם אחרי שבחרה המפלגה את הרשימה, למצביעים יש עדיין דרך להשפיע.

בבחירות בהולנד אין "פתק הצבעה" כמו בישראל שמופיע עליו שם של מפלגה ומכניסים אותו למעטפה. בהולנד ההצבעה נעשית על גיליון נייר ענק עם רשימת כל המפלגות וכל מועמדיהן[1]. עם האינפלציה במספר המפלגות הם התחילו לאחרונה לקיים דיונים על קצת שינויים במבנה הזה כי מתחיל להיות בלתי אפשרי להכניס את כל האפשרויות על גיליון נייר אחד. בכל מקרה, המצביע בקלפי מקבל גיליון נייר כזה ועיפרון אדום שאיתו הוא מסמן את אחד המועמדים. הבחירה במועמד נספרת אוטומטית כהצבעה למפלגה של אותו המועמד וחישובי המנדטים נערכים כמו בישראל, כל מפלגה מקבלת מנדטים בהתאם למספר הקולות שלה (ועם אחוז חסימה בגודל מנדט אחד בדיוק, אגב). עד כאן הכול רגיל.

מה שמיוחד זה השלב הבא. כל הצבעה כאמור היא למועמד מסוים מתוך המפלגה, ומספר הקולות שקיבל כל מועמד נספר בנפרד, ליצירת מה שנקרא "קולות העדפה" של אותו המועמד. מועמד שקיבל יותר ממספר קבוע מראש של קולות העדפה, סוג של "אחוז חסימה" לבחירה אישית, נחשב מועדף והוא ייכנס לפרלמנט בכל מקרה. אם הוא לא היה אמור להיכנס לפרלמנט מתוקף מיקומו ברשימה, אז הוא דוחק החוצה את המועמד האחרון שכן נכנס ונכנס במקומו. ככה יכולים מצביעי המפלגה, ואך ורק מצביעי המפלגה, להשפיע על זהות חברי הפרלמנט שלהם.

לא מדובר על הבדל גדול במיוחד לעומת שיטות אחרות כמו השיטה הישראלית. אחוז החסימה האישי הוא גבוה מאוד, ובכל מערכת בחירות יש רק קומץ קטן של מועמדים שעוברים אותו. רוב האנשים ממילא לא ממש מתעניינים בזהותם של חברי הרשימה במקומות הלא־ריאליים ומצביעים אוטומטית לראש הרשימה (או, מנהג די עלוב בעיני, מחפשים שם של אישה ומצביעים אוטומטית לה). אבל מדי פעם (אחד או שניים בכל מערכת בחירות) כן קורה שמישהו נכנס לפרלמנט רק בזכות קולות העדפה. וגם אם לא, זה יכול ליצור לחבר פרלמנט בסיס כוח עצמאי ואובייקטיבי שאחרת הוא לא היה מקבל. ודוגמה אחת מהתקופה האחרונה הופכת יותר ויותר רלוונטית.

המפלגה הנוצרית־דמוקרטית בהולנד היא לב־לבה של הפוליטיקה הממסדית. היא הייתה מפלגת השלטון בחלק נכבד מארבעים השנים מאז שהוקמה (לפני זה היו מפלגות נפרדות לקתולים ופרוטסטנטים), והיום היא מהווה סוג של תת־מפלגת שלטון עם בת בריתה הקבועה, המפלגה הליברלית. לפני עשרים שנה נבחר לפרלמנט, איפשהו מספסלי המפלגה האחוריים (הוא היה במקור במקום ה 51 ברשימה ונכנס אחרי שכמה אחרים יצאו מהפרלמנט כדי להיות שרים, בסגנון הנורבגי), בחור צעיר בשם פיטר אומטזיכט. לאט לאט הוא התגלה ככוכב לא קטן, והתחיל לצבור תומכים בציבור ובחלקים מסוימים מהמפלגה, ומצד שני אויבים בצמרת המפלגה. בבחירות 2012 הוא בקושי נכנס למקום נמוך ברשימה (39, הפעם זה היה נמוך כי בהולנד כמו בישראל המפלגות הגדולות הלכו וקרסו), אבל נכנס לפרלמנט בזכות קולות העדפה. הוא הלך והסתמן בתור הדובר של אגף פופוליסטי במפלגה, תומך במדיניות "חברתית" יותר ועוסק הרבה בענייני רווחה בשיתוף פעולה עם מפלגות שמאל, ומצד שני גם בסוג של "אנטי־ממסדיות" שקורצת לימין החדש, והציבה אותו יחד עם חירט וילדרס ותיירי בודה בעמודים הראשיים של אתרים ימניים אנטי־ממסדיים. הוא כמעט חתום על המלחמה בשערוריית קצבאות החינוך, שערורייה שעל הנייר הפילה את הממשלה הקודמת (רק על הנייר כי הממשלה "התפטרה" כשממילא נותרו לה רק כמה חודשים לפני הבחירות הבאות), מה שהוסיף למעמדו כלוחם למען המעמדות החלשים ומדיניות הרווחה.

העלייה המטאורית של אומטזיכט הביאה אותו עד לריצה לראשות המפלגה. ב 2020 היו בחירות מקדימות (כאמור, לראשות המפלגה זה קורה ומתוקשר לפעמים בהולנד) שהציבו אותו בסיבוב השני מול הוגו דה־יונגה, אחד האנשים הממסדיים ביותר שאפשר לדמיין. הבחירות הסתיימו בניצחון זעום של 50.7% לדה־יונגה מול 49.3% לאומטזיכט, ושמועות אינסופיות על אי‏־סדרים והתנהלות מפוקפקת שאולי גנבו לאומטזיכט את הניצחון. שמועות באתרי הימין האנטי־ממסדי לפחות, אפשר לתהות עד כמה הם אובייקטיביים.

אומטזיכט נשאר במפלגה גם אחרי ההפסד, ובבחירות 2021 קיבל כמעט 350,000 קולות העדפה – המספר הגבוה ביותר בתולדות הולנד, ושווה ערך ליותר מחמישה מנדטים. בסופו של דבר הסכסוך שלו עם ההנהגה הממסדית הלך והסלים. הוא המשיך לחקור את תוצאות הבחירות המפוקפקות, וטען שהופרה הבטחה שניתנה לו לקבל את ראשות המפלגה אחרי פרישת דה־יונגה. הדיבורים נגדו הלכו והחריפו, ובזמן המגעים לקואליציה אחרי הבחירות נחשפה איזושהי הוראה "סודית" של ראש הממשלה מארק רותה (ראש המפלגה הליברלית, בת־בריתה של המפלגה הנוצרית־דמוקרטית) שלא לתת לאומטזיכט ה"בעייתי" תפקיד בכיר בממשלה החדשה. בסופו של דבר אומטזיכט החליט רשמית לפרוש מהמפלגה, כרגע הוא מכהן כחבר פרלמנט עצמאי, ונראה די ברור שהוא מתכונן לקראת ריצה במפלגה משלו בבחירות הבאות.

האם כל זה הוא תוצאה של קולות ההעדפה? קשה לאמר, אבל נראה שזה בהחלט עוזר. אומנם לאומטזיכט היה גם בסיס כוח בתוך המפלגה, אבל לא ברור אם זה היה מספיק בשביל לקיים אותו בלי המדד האובייקטיבי הזה. קשה לדעת אם אותם חמישה המנדטים שהצביעו לו אישית ימשיכו איתו גם למפלגה חדשה, אבל זה בוודאי מדד אמין יותר מסקרי דעת קהל (שאלו את משה פייגלין כמה אלה אמינים). האם שיטה כזאת בישראל הייתה יכולה לחזק חברי כנסת עצמאיים במפלגות "דיקטטוריות" בישראל על חשבון המנהיגים? האם זה בכלל משהו רצוי? זה נושא לדיון. אני אישית חושב לא רק שזה היה יכול לעזור לישראל ולכל מדינה אחרת שלא מאפשרת למצביעים להשפיע על הרשימה, אלא שזה לא הולך רחוק מספיק. אני הייתי רוצה לראות מנגנונים שנותנים עוד יותר שליטה למצביעים על הרכבי הרשימות. אבל חייבים להתחיל איפשהו.

לקראת בחירות 2021

אמי ביקשה ממני הסבר מפורט לכך שאמרתי שלו הייתי בישראל בזמן הבחירות הייתי מצביע למפלגת ימינה (ולכך שבבחירות האחרונות שהצבעתי בהן בפועל, 2019א, הצבעתי לימין החדש), זאת למרות שבצעירותי, כמו כל הסביבה שגדלתי בה, נהגתי באופן די אוטומטי להצביע למרצ או מפלגות אחרות של "האנשים הטובים". החלטתי לפרסם את התשובה פה כי אולי עוד אנשים יתעניינו.

אני לא אכנס יותר מדי לדיון על למה הצבעתי שמאל בעבר ואיך זה השתנה – אפשר לכתוב על זה ספר שלם, אבל בגדול נראה לי שברוב המגזרים בארץ (וכנראה בעולם), דעות פוליטיות לא מגיעות מדיונים ענייניים ורציניים על מדיניות, אלא מגורמים חברתיים ושבטיים. כשהייתי נער היה ברור שמרצ והעבודה הם הטובים, מפגלת שינוי זה קביל בקושי, וכל דבר ימינה מזה זה מוקצה. לא שמישהו בהכרח אמר את זה במפורש, אבל זה פשוט מובלע בכל דיון על פוליטיקה. אם כל מה שמדברים עליו זה הדברים הרעים שעושים באגף אחד (ותמיד יש כאלה כי כל אחד עושה דברים רעים), ומתעלמים לחלוטין או מתרצים כל דבר רע של הצד השני, אז יוצרים רושם ברור של מי הטובים ומי הרעים.

כשגדלתי התחלתי להתעניין יותר בפרטים, זכיתי גם בשירות הצבאי שלי להכיר אנשים ממגזרים שונים, ובסופו של דבר למדתי שפות והסתובבתי בעולם וקיבלתי כל מיני נקודות מבט חדשות על מה שקורה, זה איפשר לי לנהל עם עצמי דיון ענייני יותר ובסופו של דבר להחליט שלו הייתי עכשיו בישראל, הייתי מצביע למפלגת ימינה. הסיבות לזה גם הן יכולות למלא ספר שלם, אבל על קצה המזלג:

ביטחון ואסטרטגיה

רוב הדיון הציבורי סביב הנושא הביטחוני מתרכז בשאלה איך צריך להיראות (אם בכלל) פתרון הסכסוך. האם יו"ש צריך להפוך לחלק ממדינה פלסטינית, או חלק מישראל, או משהו באמצע. לדעתי זו שאלה חשובה, אבל פחות ממה שנהוג לייחס לה. לדעתי כל אחת מהאפשרויות האלה תהיה אתגר גדול, אף אחת מהן לא תביא אוטומטית לא אסון ולא הצלחה. אם מקימים מדינה פלסטינית, יהיה אתגר גדול בשמירה על ביטחון המדינה מול מה שבלי הרבה ספק יהיה, לפחות בטווח הקצר והבינוני, מדינת טרור במרחק קסאם מנתב"ג. אם מתכננים לספח את יו"ש יום אחד יהיה אתגר גדול בהתמודדות עם המיעוט הערבי שיהפוך להיות גדול הרבה יותר, ומדינות עם מיעוטים בגודל הזה נוטות להיות פחות יציבות, אפשר להסתכל במיוחד על הדוגמה הלבנונית. אם מתכננים לעשות משהו באמצע (סיפוח חלקי, תוכנית האמירויות, או פשוט גרירת רגליים והשארת המצב הקיים לנצח), יהיה קצת משני האתגרים הנ"ל, פלוס המשך האתגר לשמור על מעמדה הבינלאומי של ישראל. בכל אחת מהאפשרויות האלה האתגרים הם לא פשוטים, אבל גם לא בלתי אפשריים.

וזה מביא אותנו לשאלה כמה אנחנו מוכנים להתמודד עם אתגרים. לצערי, הפוליטיקאים שמקדמים את אסטרטגיית הקמת המדינה הפלסטינאית, נראים לי חסרי כל עניין בהתמודדות עם האתגרים האלה. הגישה של אנשים כמו ניצן הורוביץ או מירב מיכאלי היא סלידה אוטומטית מכל ניסיון של המדינה לשמור על ביטחונה. אנשים שמריעים לממשלות אירופאיות או לבית הדין בהאג שמגנה את ישראל על צוק איתן הם לא אנשים שאני סומך עליהם להתמודד עם אתגר גדול הרבה יותר של ה"צוק איתן" שנצטרך במדינה הפלסטינאית ביו"ש, ואין ספק שנצטרך כאלה אם תקום מדינה כזאת. עקרונית, אולי (לצורך הדיון) הייתי מעדיף נצים ביטחוניים שיקדמו אסטרטגיית התנתקות מיו"ש. אבל אין כאלה. אם אני צריך לבחור בין אנשים שיילחמו למען ביטחון המדינה ולא מוכנים לסגת מיו"ש, לבין אנשים שרוצים לסגת מיו"ש והפתרון שלהם לכל בעיה ביטחונית הוא לוותר על עוד משהו ולקוות ש"הקהילה הבינלאומית" תציל אותם – אני נאלץ לבחור בראשונים.

באופן כללי, זה תוצאה של תהליך מצער שעבר על ישראל בעשורים האחרונים, של מה שבעיני הוא פשיטת רגל מוחלטת של ישראל החילונית. בישראל החילונית כיום, פרט לקומץ קטנטן של יוצאי דופן, אין בן־גוריון, אין יגאל אלון, אין א.ד. גורדון ואין יצחק טבנקין. אין אפילו יצחק רבין. ישראל החילונית של היום, כפי שאני רואה מחבריי, מהתרבות הפופולרית ומנבחרי הציבור המובילים באוכלוסייה הזאת, היא חברה שחיה עם רגל אחת באירופה או אמריקה, לא מבינה ערבית (מטאפורית ומילולית), וחושבת שביטחון ומלחמה הם נושאים "מלוכלכים" שצריך להימנע מהם ולתת לאיזו קהילה בינלאומית מדומיינת לטפל בהם. אם אני צריך לבחור מגזר שישמור על ביטחון המדינה, לצערי אני מהמר על הציונות הדתית, אפילו שאני לא ממש מזדהה איתה באופן כללי. זו אחת הסיבות שאני לא חי בישראל ולא בטוח מה דעתי על לחזור לישראל בעתיד.

מההתרשמות שלי, הרבה מהאנשים שתומכים בהקמת מדינה פלסטינית כפתרון לסכסוך עושים את זה לא כי זו אפשרות עדיפה אסטרטגית, אלא כי מרוב הפחדות נגד כל אפשרות אחרת הם בכלל לא מוכנים לשקול אפשרויות אחרות. ככה אני הייתי לפני 10-15 שנים. אז התחלתי להסתובב בעולם, למדתי כל מיני שפות, והחכמתי קצת. ההפחדות על הקהילה הבינלאומית שתכעס עלינו לא רלוונטיות כי אין שום דבר כזה קהילה בינלאומית, והארגונים הבינלאומיים שלפעמים מצביעים עליהם הם קיני צביעות ופוליטיקה שיש להם מעט מאוד עניין במה שישראל עושה בפועל. רוב הגורמים שם אוהבים או שונאים את ישראל בהתאם לצורכיהם, וימשיכו לאהוב או לשנוא בלי קשר למה שישראל תעשה. דעת הקהל הבינלאומית, מצידה, מתעניינת בישראל בערך כמו שהישראלי הממוצע מתעניין בדקויות הסכסוכים הפוליטיים הפנימיים באיטליה או בתאילנד. מקריאת עיתון הארץ וכו' אפשר לדמיין שכל בניית שכונה במזרח ירושלים מעוררת איזה מין גל זעם ברחבי העולם. האמת היא שברוב מכריע ממדינות העולם אין לאף אחד שום מושג מה זה מזרח ירושלים, מה זה יו"ש, מה זה הקו הירוק, ובקושי יודעים מה זה ישראל. אם כותרות העיתונים יציגו את זה עם תמונה מפחידה וצקצוקים בלשון, הם יחשבו שישראל מבצעת פשע נורא. אם כותרות העיתונים יציגו את זה ככלום, הם יחשבו שלא קרה כלום.

עוד הפחדה היא מאיך שאנחנו מאבדים את הגורמים המתונים מקרב הפלסטינים או הערבים או משהו בסגנון. אני עדיין לא דובר ערבית מושלמת, אבל למדתי מספיק בשביל לקרוא עיתונים פלסטיניים ולהבין שאין שום גורמים מתונים בעלי רלוונטיות כלשהי בחברה הזאת. המטרה של כל גורם בעל רלוונטיות כלשהי שם היא מקסימום העלמה של ישראל, וכל שיקול אחר הוא שולי. בעולם הערבי הכללי, בינתיים, אני מתרשם שהאדם הממוצע מתעניין בישראל הרבה פחות ממה שנהוג לחשוב. אם זה היה הרושם שלי עוד קודם, אז הסכמי אברהם הבהירו את זה מעבר לכל ספק. מעבר לזה, ההפחדה הזאת גם כוללת את ההנחה המובלעת ש"הפלסטינים" רק רוצים מדינה פלסטינים ואחרת הם יכעסו. האמת היא שאין שום דרך לדעת מה רוצים אנשים שחיים תחת דיקטטורה, שבה אנשים עם הדעות הלא נכונות יכולים למצוא את עצמם עם כדור בראש. מבחינת זכויות הפרט, אין שום ספק שמדינה פלסטינית תהיה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לפלסטינים כפרטים.

בקיצור, אני לא בהכרח חושב שימינה יפתרו את הסכסוך או יצילו את בטחון ישראל, אבל אני ממש לא מתרשם מההפחדות של מי שחושב שכל התנחלות היא סוף החלום הציוני. אני מוכן לשקול כל מפלגה שלא מתנגדת אוטומטית לכל פעולה למען ביטחון ישראל (קו הגבול בעיני עובר בין מפלגת העבודה ליש עתיד – עבודה ושמאלה ממנה מבחינתי הן התאבדות לאומית, יש עתיד וימינה ממנה מבחינתי באות בחשבון). עם עדיפות למי שנראה שייקח את הביטחון כמה שיותר ברצינות.

כלכלה

יש קלישאה שאומרת "מי שלא סוציאליסט עד גיל 20 אין לו לב, מי שלא שמרן (כלכלית) עד גיל 30 אין לו שכל". במקרה שלי זה בהחלט היה נכון. בתור נער נראו לי מאוד מעוררות השראה הסיסמאות על צדק חברתי וזכויות כאלה ואחרות. אז גדלתי קצת והבנתי שכסף לא צומח על העצים. העובדה החשובה ביותר לדעתי במדיניות כלכלית, ואיכשהו נראה שפוליטיקאים כמעט מכל המפלגות בוחרים להתעלם ממנה, היא שלממשלה (בגדול) אין כסף. הממשלה לא עובדת ולא מנהלת עסק. מה שהממשלה יכולה לעשות זה לקחת משאבים מחלק מהאזרחים ולתת לאזרחים אחרים (או יותר גרוע, לבזבז אותם באופן שפשוט משמיד את הערך שלהם). זה לא אומר שמדינת רווחה היא בהכרח דבר רע, אבל שכל החלטה כלכלית צריכה להתבסס על המציאות הכלכלית. הכי קל להיות פוליטיקאי "לוחם" שמבטיח לתת כסף לזקנים, ולניצולי השואה, ולמובטלים, ולעניים, ולמי לא. אבל לפוליטיקאים האלה אין באמת כסף לתת. כשהם "נותנים" כסף למישהו זה אומר שהם לוקחים אותו מאנשים שעובדים קשה ומייצרים דברים. וזה עוד סביר; לקחת הרבה כסף מאנשים שעובדים קשה ומייצרים דברים זה מודל שעובד טוב במדינות צפון אירופה, כמו מדינת מגוריי הולנד; הבעיה היא כשלא רק לוקחים מהם כסף, אלא מגבילים אותם, מטרידים אותם ומאיימים עליהם עם אינספור חוקים מטופשים שנשמעים טוב ל"הגנת הצרכן" או "הגנת העובד" או כל מיני מטרות נחמדות אחרות, ומשמעותן שהקמת עסק בישראל היא משימה מתסכלת ומסוכנת, בטח בהשוואה להולנד. ובלי אנשים שמקימים עסקים ומייצרים עושר, אין רווחה לאף אחד ובטח שאין מה לחלק לזקנים ולניצולי השואה וכו'. בשנים האחרונות אני מתחיל להתעניין בנושא הזה יותר ויותר, ואני שומע דברים מצמררים לגבי כמה קשה לנהל עסק בישראל וכמה בירוקרטיות ממשלתיות מעלות פה את יוקר המחיה. יכול לספק דוגמאות למי שלא מכיר.

ה"חברתיות" המדומיינת הזאת קיימת כמעט בכל המפלגות בישראל, שמאל ימין ומרכז, אבל בשנים האחרונות יש קצת התעוררות ליברלית ומפלגת ימינה היא כנראה המובילה בה. מפלגת "תקווה חדשה" עדיין לא ממש ברורה, בינתיים נראה שהם גייסו כמה שמות ליברליים רציניים אבל נראה שהם די נדחקים הצידה. גם לליכוד יש כמה גורמים ליברליים טובים בספסלים האחוריים אבל בראש עדיין שולט הפופוליזם ה"חברתי". מפלגות המרכז לא ממש מבטיחות – עברנו מכחלון שהגאווה הגדולה שלו הייתה כמה כספי ציבור הוא בזבז, המשכנו לכחול לבן שהתחילו עם יו"ר ההסתדרות וכיום מככב שם אלון שוסטר שמצהיר במפורש כמה הוא סולד משוק חופשי; יש עתיד יחסית יותר סבירה אבל לא מציגים איזשהו רצון לשינוי משמעותי. על השמאל אין צורך להכביר מילים. דווקא הרבה מהליברליזציה של שנות התשעים בישראל, למיטב ידיעתי, הגיעה מאנשי מפלגת העבודה כמו יצחק רבין וחיים רמון; אבל מפלגת העבודה כיום, שלא לדבר על מפלגת מרצ, הן מפלגות שרוצות תמיד יותר הוצאות ויותר רגולציה.

קשה לתאר כמה שהנושא הזה חשוב בעיניי. גם בהקשר הביטחוני, לדעתי ביטחון ישראל מגיע בראש ובראשונה מכלכלת ישראל. הכלכלה חשובה לא (רק) בשביל רמת החיים שלנו, אלא בשביל החיים עצמם. מי שיש לו כסף יכול להשקיע בביטחון ויכול להשקיע בחיזוק מעמדו הבינלאומי.

משפט וחוקה

זה נושא קצת מסוכן כי קל מאוד להישמע פה כאילו אני מקדם תאוריות קונספירציה ביביסטיות. אני לא תומך בחוק צרפתי ולא רוצה שביבי יהיה ראש ממשלה לנצח, אבל זה לא משנה את העובדה שיש דברים שהביביסטים צודקים בהם לגבי מערכת המשפט. משפטי נתניהו נראים לי מופרכים וכמוהם הרבה רדיפות משפטיות אחרות נגד פוליטיקאים שהסתיימו בכלום; אבל אלה נושאים שממילא לא מעניינים אותי מספיק בשביל להתעמק בהם. אני מוכן לשמוע טיעוני נגד אם מישהו רוצה להסביר לי איך שטות כמו "סיקור חיובי" לראש הממשלה המושמץ ללא הפסקה הזה זו עברה פלילית שלו. מה שיותר מעניין אותי זה נושאים תיאורטיים וארוכי טווח יותר.

בדמוקרטיה יש איזון עדין בין נבחרי ציבור לבין מערכת המשפט. יש כל מיני דעות האם צריך למשוך יותר לכאן או יותר לכאן, אבל העיקרון המנחה החשוב ביותר, לפחות מבחינתי, הוא שבאמצע צריך לעמוד החוק, הכתוב והיבש. אחרת בכלל לא משנה למי אנחנו מצביעים, אם ממילא קבוצת אנשים לא נבחרים הם אלה שמחליטים פה. בישראל התפתחה תופעה שבמסגרתה מערכת המשפט פועלת בלי לחכות לחוק – גם במה שמכונה "אקטיביזם שיפוטי", עם כל שיקולי ה"מידתיות" ו"האדם הסביר" שמאפשרים לשופטים לפסוק מה שבא להם בלי להתייחס למה שכתוב בחוק (פסילת חוקים על פי "חוקה" שלא קיימת בישראל, הטקס הקבוע של פסילת מועמדים לכנסת ואז פסילת הפסילה, סאגת יו"ר הכנסת אחרי בחירות 2019 וכו'), ואולי המובהק ביותר – סוגיית היועצים המשפטיים, שבמקום לייעץ הם מסוגלים פשוט לקבוע לבוסים שלהם מה לעשות. למי שרוצה עוד פרטים אני ממליץ בחום על השיחה בין יאיר לפיד ודניאל פרידמן כאן. מבחינתי, בלי שום קשר לביבי או לא ביבי, צריך לוודא שמערכת המשפט הישראלית נשארת כפופה לחוק. ימינה וסמוטריץ' נראים נחושים לעשות את זה, יאיר לפיד נראה שרוצה לעשות את זה אבל רק אחרי שיעיפו את ביבי, הליכוד נראה שרוצה לעשות את זה רק עד שזה לא יהיה יותר חשוב לביבי. כל שאר המפלגות נראה שמעדיפות לחזק את המצב הקיים.

פוליטיקה

עם מערכת בחירות רביעית בשנתיים, ישראל נמצאת במשבר פוליטי ולא נראה שיש רצון חזק איפשהו לפתור אותו. המשבר נובע מחוסר מוכנות של מפלגות שונות להתפשר ולשתף פעולה זו עם זו, ונראה שהמצביעים והפרשנים מכל הצדדים רק מעודדים ומתגמלים אותן על זה. אני לא רוצה לתגמל את ההתנהגות ההרסנית הזאת, וסולד מכל מפלגה שמתגאה ברשימת המפלגות או הפוליטיקאים שהיא מחרימה או "לא תשב" איתם כאילו אנחנו בגנון. הרשימה הארוכה של אנשים שלא יישבו עם ביבי, לא יישבו עם החרדים, לא יישבו עם הערבים, מה שלא יהיה. ישראל היא מדינה מורכבת, יש בה אנשים עם כל מיני דעות מאוד שונות זו מזו, ואם הם לא ימצאו דרך להתמודד עם זה, להתפשר ולשתף פעולה, זה ייגמר באסון. ימינה היא אחת המפלגות הכי פחות מחרימות ואני מכבד את זה. צל"ש גם לכחול לבן שאיפשרו את היציאה מהמשבר הקודם, לפחות לטווח קצר. רוב שאר המפלגות לא מעוררות אופטימיות.

נסתפק בזה לבינתיים, זה כאמור רק על קצה המזלג, אשמח לפרט על נושאים מסוימים בהתאם לבקשות הקהל.

הבחירות בטאיואן – ממשיכים להיות טאיואנים

הכותרות (הדי מעטות ממילא) על הבחירות בטאיואן מדברות על ניצחון גדול למחנה האנטי-סיני, ועל המסר לממשלת סין לשכוח מאיחוד. זה במידה מסוימת נכון, אבל קצת פחות דרמטי ממה שזה נשמע. בסך הכול הממשלה והפרלמנט נשארים די דומים למה שהם היו לפני הבחירות, התוצאה הייתה די דומה למה שחזו הסקרים, וממילא היחסים עם סין הם לא השיקול היחיד בבחירות שם. ההישג העיקרי הוא שממשלת המִינְגִ'ינְדַּנְג הצליחה לשמור על כוחה למרות מה שנראה כמו קאמבק של הגּווֹמִינְדַּנְג בבחירות המקומיות לפני שנתיים. כמה מחשבות:

– קודם כל, אין ספק שלמהומות בהונג קונג היה חלק גדול בתוצאה הזאת. מאז שהן התחילו הגוומינדנג הייתה במגמת ירידה הדרגתית. אין הרבה ביקוש בטאיואן לאיחוד עם סין.
– משהו ששמעתי הרבה בבחירות האלה היה המהפך התרבותי בין שתי המפלגות. עלייתו של הָאן גווֹ-אוּ בפוליטיקה הטאיואנית עד לרמת מועמד הגוומינדנג לנשיאות נראית כמו ניסיון לרכוב על איזשהו גל בינלאומי של מנהיגים "עממיים", בוטים וקצת וולגריים כמו טראמפ, דוטרטה, בולסונרו ואחרים. נראה שההימור כשל במקרה הזה, והמתינות והממלכתיות של צָאי יִינְג-וּון ניצחה. יש פה מהפך כי היסטורית הגוומינדנג הייתה מפלגת האליטות המשכילות, והמינג'ינדנג הייתה מפלגת ה"צ'חצ'חים" הכפריים דוברי הטאיואנית (מול המנדרינית ה"מכובדת" של האליטות). כבר הרבה שנים שמתקדם תהליך של שדרוג השפה הטאיואנית לשפה שלא מתביישים לדבר בה גם בדיונים מכובדים ונאומים פוליטיים, והתדמית הלא-משהו של דובריה הולכת ומשתפרת.
– אמרתי בעבר ואני עדיין חושב ששיטת בחירות יחסית כמו בישראל היא הטובה ביותר, אבל אין ספק ששיטת בחירות אזורית עם מועמד אחד מנצח מכל אזור בחירה היא הכיפית ביותר לצפייה. בטאיואן, אגב, יש שילוב של השתיים, שממחיש את ההשפעות של כל שיטה – במחוזות הבחירה נבחרו כמעט רק מועמדים משתי המפלגות המובילות (רק אחד ממפלגה קטנה ועוד קומץ עצמאיים), והבחירות היחסיות לעומת זאת נראו כמו בחירות רב-מפלגתיות רגילות, ארבע מפלגות נכנסו לפרלמנט.
– די הרבה נשים נבחרו, ועד כמה שאני רואה אין בטאיואן לא שיריונים ולא הקלות. גם די נפוץ שם לשמוע התנסחויות שבמדינות מערביות היו כנראה נתפסות כמעליבות או "מחפיצות", כמעט כל מועמדת צעירה זוכה לכותרות בסגנון "הבחורה היפה שמתמודדת על מחוז פלוני", ולא נראה שכל זה מקשה עליהם לכבד את הפוליטיקאיות שלהם. טאיואן נשארת, למיטב ידיעתי, המדינה היחידה במזרח יבשת אסיה (אולי אפילו היחידה ממזרח לישראל) שהונהגה על-ידי מנהיגה נבחרת שאיננה קרובת משפחה של מנהיג גבר מהעבר.
– באופן כללי, מול מצב הרוח הדי עגום של הדמוקרטיה במערב, וכישלון הדמוקרטיה ברוב העולם שמחוץ למערב, הדמוקרטיה הטאיואנית נראית מוצלחת ואופטימית. לפעם הבאה שמישהו יטען שדמוקרטיה היא חלק מהתרבות המערבית, והתרבות הסינית היא קונפורמיסטית או לא-אינדיבידואליסטית מדי בשביל דמוקרטיה.

שעת המבחן של מפלגות האנטי־הגירה

הרבה מערכות בחירות מעניינות עברו עלינו בזמן האחרון (לצערי הייתי עסוק מדי מכדי לסקר אותן ברצינות), ובכותרות עדיין בעיקר המפלגות האנטי־ממסדיות, הפופוליסטים הלאומיים מתנגדי ההגירה. הרושם שמתחיל להיווצר: קהל המצביעים של התנגדות להגירה נראה שמיצה את עצמו. מצד שני, קריסת המפלגות המסורתיות ממשיכה, ואת הואקום שזה יוצר יכולים עדיין למלא כל מיני גורמים, אם הם ידעו להציע את הסחורה הנכונה.

התוצאה המעניינת ביותר מגיעה מדנמרק. תוצאות הבחירות האחרונות היו מדהימות בכמה שהן היו נורמליות – דנמרק מסתמנת בתור המדינה כמעט היחידה במערב אירופה שהמפלגות המסורתיות לא קורסות בה, והתוצאות נראות כמו בחירות שגרתיות מהעולם שלפני משברי ההגירה ודומיו. שתי המפלגות הגדולות הרוויחו, כשמפלגת השמאל־מרכז מדברת על עמידה נוקשה נגד הגירה ומפלגת הימין־מרכז מדברת על שאיפות לממשלת אחדות. מסתבר שהסתה נגד המחנה השני והפצת שנאה וקיטוב הן לא בהכרח אסטרטגיות מוצלחות; ועוד מסתבר שקריסת מפלגות השמאל המסורתי במערב אירופה היא לא איזשהו חוק טבע, ואולי זה לא צירוף מקרים שהמפלגה האחת שלא זכתה לגורל הזה היא במקרה מפלגת השמאל אולי היחידה שבחרה לא לאמץ את אידיאולוגיית הגבולות הפתוחים. ועוד נקודה שראוי לחשוב עליה: כל־כך הרבה מדברים על איך הרשתות החברתיות יוצרות מהפכה בפוליטיקה העולמית, מפילות מפלגות ממסדיות וכדומה. ואני מסתכל על דנמרק ושואל – אולי זה לא הרשתות החברתיות? אולי המפלגות קרסו פשוט כי הן נטשו לחלוטין ובלי שום סיבה את הדרך שהובילה אותן בעבר להפוך למפלגות גדולות?

המפסידה הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת העם הדנית, מפלגת האנטי־הגירה, שאולי הדנים החליטו שאין בה צורך יותר בסביבה פוליטית שבה התנגדות להגירה היא תפיסה די מקובלת על רוב הצדדים. מנהיגי המפלגה מאיימים עדיין שקואליציית שמאל תכיל את מפלגת המרכז הליברלית ששמה המשעשע הוא "השמאל הרדיקלי" (מסיבות היסטוריות, כמו אלה שבגללן שמה הרשמי של מפלגת הימין העיקרית בדנמרק הוא "שמאל") שיגרמו להגירה מוגזמת למדינה, אבל נראה שהמצביעים לא השתכנעו.

וזה מביא אותנו למה שבעיני הוא השאלה הגדולה של הפוליטיקה המערב־אירופית לזמן הקרוב – האם המפלגות האלה יצליחו להפוך ליותר מסתם מפלגות אנטי־הגירה. אין ספק שהגירה היא נושא חשוב למצביעים האירופים ובצדק, אבל קשה להאמין שנושא יחיד כזה יכול להחזיק מעמד כל־כך הרבה זמן. תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי מראות שהמפלגות האלה מדשדשות; הכותרות דיברו על עלייה לימין הפופוליסטי אבל העלייה הזאת הגיעה משלוש מפלגות מסוימות, שלכל אחת סיפור משלה. חוץ מזה, נראה שהמצביעים מתחילים לחפש דברים חדשים.

אז מי השלוש שכן הצליחו? העלייה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה היא הגיונית למדי כי היא חדשה יותר מהאחרות ועוד לא הספיקה לנצל את הפוטנציאל שלה באופן שעשו כבר מפלגות כמו החזית הלאומית בצרפת או השבדים הדמוקרטים בשבדיה. מבחינת המספרים הם עדיין בינוניים למדי, יכול להיות שהם עוד יוכלו להתקדם קצת אם נניח שפוטנציאל האנטי־הגירה בגרמניה דומה לזה של שאר מדינות אירופה. אבל להרבה יותר מזה הם כנראה לא יגיעו עם מסר יחיד של אנטי־הגירה.

בבריטניה, מפלגת הברקסיט שצמחה על חורבותיה של המפלגה השמרנית היא מקור משמעותי יותר להתחזקות הימין הפופוליסטי על הנייר, אבל לא נראה שזה באמת מבטא איזשהו שינוי משמעותי. זה בסך הכול עונש (מוצדק, הייתי אומר, וכך מודים גם לא מעט מאנשי המפלגה השמרנית) על ההתנהלות השערורייתית של המפלגה השמרנית בנושא הברקסיט; אני משער שבקרוב נראה טיפוס רציני מגיע לראשות המפלגה השמרנית (כרגע הציפייה היא לבוריס ג'ונסון), שישלים את הברקסיט כמו שהיה צריך לעשות כבר לפני הרבה זמן, ויאפשר לתומכי הברקסיט לחזור להצביע לשמרנים. ואם לא? ממילא, מפלגת הברקסיט כשמה כן היא, עוסקת בברקסיט ולא בהגירה או בימין פופוליסטי. אם תקרה הפתעה והם יהפכו למפלגה רצינית ברמה הלאומית, הם בסך הכול יהיו מפלגה שמרנית חדשה. מי שרוצה פופוליזם אנטי־הגירה הצביע למפלגת העצמאות הבריטית, והיא נכשלה לחלוטין בבחירות האלה.

הגורם השלישי שסיפק את הכותרות על התחזקות הימין הפופוליסטי הוא מפלגת הליגה של מתיאו סלביני באיטליה, וזה אכן השינוי המשמעותי ביותר בפוליטיקה האירופית בזמן האחרון. ההצלחה העצומה של הליגה נובעת לדעתי מכך שבניגוד להרבה מפלגות שהתחילו עם אנטי־הגירה והמשיכו לנושאי ימין פופוליסטי אחרים, הליגה הייתה גורם משמעותי ב(חלקים מ)איטליה עוד הרבה לפני משבר ההגירה, והם פשוט ידעו לרכוב על הגל. אבל יש להם עוד הרבה נושאים לעסוק בהם, יש להם חושים פוליטיים חדים, והם "נהנים" מכך שהמתחרים שלהם הם כל־כך גרועים ושנואים בכל רחבי המדינה. הליגה היא הדוגמה לאיך מפלגות הימין הפופוליסטי יכולות להתקדם אם הן רוצות להתרחב מעבר לנישה הזמנית של התנגדות להגירה.

עוד מערכת בחירות מעניינת שהייתה לנו באירופה, היא זו הבלגית. שם גילינו את הארץ הימנית ביותר במערב אירופה – הפלמים לא רק שחיזקו משמעותית את פְלָאמְס בֱּלָאנְג, המפלגה הלאומנית הקיצונית שלהם, אלא הם עשו את זה כמעט בלי לפגוע במפלגה הלאומנית המובילה שלהם, מפלגת הברית הפלמית החדשה. את הקולות שתו פלאמס בלאנג ממפלגות השמאל והימין המתון. הבעיה היא שהארץ הימנית ביותר במערב אירופה היא לא מדינה עצמאית, היא "תקועה" בפדרציה עם אחת הארצות השמאלניות ביותר באירופה. הצרפתים הוולונים רק חיזקו את השמאל שלהם, ומגמת ההפרדה בין שני החלקים ממשיכה לאט אבל בטוח. עוד לא ברור איזו ממשלה יהיה אפשר להקים שם (ולמעשה ממשלות – צריך להקים גם ממשלה בלגית, גם ממשלה פלמית וגם ממשלה וולונית), אבל המנצחים הגדולים של פלנדריה מדברים על מנדט ברור שניתן להם לתנועה לעבר קונפדרציה; כלומר עוד ועוד התנתקות בין שני החלקים של בלגיה. גם פה, במובן מסוים, אפשר לדבר על ניצחון למתינות – אני מתרשם שחלק בלתי נפרד מההישג של פלאמס בלאנג קשור לחילופי ההנהגה שהיו שם. אחרי שנים תחת פיליפ דה־וינטר האגרסיבי, מנהיג המפלגה הנוכחי הוא צעיר נעים־הליכות בשם תום ון־גריקן, שמדבר על שיתוף פעולה ועל אדיבות כלפי המפלגות האחרות.

מקום אחרון שנשאר לציין הוא ספרד – אחרי כל ההפחדות מפני מפלגת ווקס הקיצונית, בסופו של דבר קיבלנו ניצחון מובהק לשמאל. ולא סתם שמאל – מפלגת השמאל המסורתית, מהסוג שברוב מדינות מערב־אירופה קורסות. דרך אחת לפרש את זה היא שאולי זה סימן לכך שבכל־זאת קשה לדבר על ספרד, לפחות מבחינה פוליטית, כחלק מובהק ממערב־אירופה; בבחירות האלה היא נראית דומה פחות לשאר מדינות מערב אירופה ויותר לשכנתה הצנועה פורטוגל, שמאז ומתמיד הייתה די מוזרה בפוליטיקה המערב־אירופאית עם מבנה מפלגתי יציב וכמעט דו־מפלגתי, עם מפלגת שמאל־מרכז ומפלגת ימין־מרכז שמתחרות זו בזו כמו בצורה שהרבה אנשים מדמיינים שפוליטיקה מפלגתית "אמורה" להתנהל.

חשיפה מרעישה – שיטת הבחירות בישראל די נורמלית

מאמר חדש שלי באתר "שקוף":

https://shkifut.info/2019/05/electiontype/

מצטרף לשאיפה ותיקה שלי להילחם בתפיסה הנפוצה כאילו מערכת פוליטית עם שתי מפלגות גדולות זה איזה מין מצב "נורמלי" או "טבעי" שצריך לשאוף אליו.

הערה קטנטנה: אני ציינתי במאמר שמספר חברי הכנסת נמוך יחסית למקבילינו בעולם, אבל "כדאי להגדיל את מספר חברי הכנסת" זו תוספת של מערכת "שקוף". לי אין כרגע דעה מגובשת בנושא.

אדון ברקסיט הולך לבקר חבר שלו בבריסל

הבחירות לפרלמנט האירופי הולכות ומתקרבות, וצפויות להיות חגיגה אמיתית. כמו שאמרתי בעבר, הפרלמנט האירופי כבר עכשיו מהווה (למרבה השעשוע) את אחת הבמות הבולטות והמרכזיות למתנגדי האיחוד האירופי על כל גווניהם, ועל פי הסקרים אלה צפויים להתחזק משמעותית בבחירות הבאות. קשה לנבא במדויק מערכת בחירות מורכבת כל־כך (למעשה שילוב של 28 מערכות בחירות שונות), אבל די בביטחון אפשר להגיד שצפויה התחזקות משמעותית למפלגת הליגה באיטליה, החזית הלאומית בצרפת, אלטרנטיבה לגרמניה ועוד הרבה מפלגות שמתנגדות בכל ליבן לאיחוד האירופי או לפחות לאליטה המנהיגה אותו כיום. סביר להניח שהן לא יזכו עדיין לרוב, אבל הן יהפכו מזרם קטן וכמעט שולי להיות האופוזיציה העיקרית.

מי שהולך ומסתמן בתור מנהיג המחנה הזה, לדעתי מנהיג קצת לא צפוי, הוא מתיאו סלביני. עד לפני הבחירות האחרונות באיטליה הוא היה אמור עדיין להיות השותף הזוטר של ברלוסקוני, נציג מפלגת ימין פופוליסטי שמתקדמת לאט לאט כמו רוב מקבילותיה ביבשת. במקום זה, קיבלנו כוכב על, שאומנם על הנייר מפלגתו היא השותפה הקטנה יותר בקואליציה השולטת באיטליה (מעליה תנועת חמשת הכוכבים, בעצמה מפלגה שנואה על פקידי האיחוד האירופי), אבל בפועל קל מאוד להתבלבל ולחשוב שהוא המנהיג האמיתי שם, ועל־פי הסקרים זה גם מה שיקרה בבחירות האיטלקיות הבאות. בהתאם, מפלגת הליגה צפויה להיות המרוויחה הגדולה מהבחירות האירופאיות הקרובות, וסלביני כבר מתחיל לנסות לגבש סביבו קואליציה של אירוסקפטיים מרחבי אירופה, שכרגע מפוזרים בכמה התארגנויות שונות.

תוספת מעניינת במיוחד לחגיגה היא בריטניה. ההתנהלות השערורייתית של ממשלת תרזה מיי מאלצת את הבריטים ללכת לקלפיות ולבחור נציגים לפרלמנט האירופי, שעדיין אמורים עקרונים לכהן שם רק כמה חודשים לקראת הברקסיט שבינתיים נדחתה. הנציגים הבריטים ממילא נטו להיות האירוסקפטיים ביותר בפרלמנט, ועכשיו זה עשוי להפוך להיות משעשע במיוחד. קול הברקסיט מתרחב ופונה לכיוונים חדשים – מפלגת העצמאות הבריטית, שסיפקה תחת הנהגת נייג'ל פרג' כמה מהרגעים המשעשעים ביותר בפרלמנט, התפצלה לשניים. פרג' עצמו נטש את המפלגה אחרי שהפסיד בבחירות להנהגתה והתלונן על חיבור חזק מדי עם הימין הפופוליסטי, והקים במקומה את "מפלגת הברקסיט". מי שנשארים עם המותג של מפלגת העצמאות הבריטית, תחת הנהגת ג'רארד באתן, בכלל לא מתנגדים לאותה תדמית ימנית פופוליסטית, ומציגים את עצמם כמגיני הערכים הבריטיים הקלאסיים ואבירי חופש הביטוי, ובין השאר התחילו עם שיתוף פעולה עם טומי רובינסון השנוי במחלוקת. כל זה, בזמן שבמפלגה השמרנית יש עדיין אגף תומך ברקסיט חזק מאוד שעוד לא אמר את המילה האחרונה (ובמיוחד אני מקווה שישלח עדיין לפרלמנט האירופי את הפוליטיקאי החביב עלי, דניאל הנן).

יש אגב קווי דמיון בין הפיצול הזה לבין התהליך שקרה בהולנד: בשניהם ההצבעה הלאומית־אירוסקפטית התפצלה לשניים, כשפורצי הדרך הם מפלגות עממיות שמייצגות מעמדות נמוכים יחסית ושואבות לעתים קרובות מצביעי שמאל, ואז מצטרפת מפלגה לאומית־אירוסקפטית אליטיסטית יותר ששואבת מצביעים ממפלגות הימין הממסדיות. בהולנד זה קרה עם הקמת מפלגת הפורום למען הדמוקרטיה של תיירי בודה, בנוסף למפלגת החירות של חירט וילדרס; בבריטניה פרג' מסתמן בתור האירוסקפטי האליטיסטי שלוקח קולות מהשמרנים, ובאתן לוקח את המפלגה לכיוון עממי בתור מפלגת מעמד הפועלים, ומכוון לשאוב קולות מהלייבור.

חלק מעניין במיוחד בסוגייה הזאת הוא מקומם של כוכבי היוטיוב. בבחירות האחרונות בברזיל דיברתי על התקדים שקבעו שני כוכבי היוטיוב שהתמודדו שם – קים קתגירי וארתור דו־באל הצליחו למנף את הצלחת היוטיוב שלהם להצלחה ענקית בקלפיות, ונבחרו לפרלמנט עם מספרי קולות מהגבוהים ביותר שם. בינתיים נראה ששניהם די נהנים שם. כבר אז שאלתי אם זו רק ההתחלה, כי באותו הזמן הצטרפו כמה כוכבי יוטיוב בריטיים למפלגת העצמאות הבריטית – ועכשיו אנחנו עומדים לגלות את התשובה. שניים מהכוכבים האלה, קרל "סרגון האכדי" בנג'מין ומארק "הרוזן דאנקולה" מיכן התברגו לרשימת המפלגה לבחירות האלה, ומקווים להפוך לחברי פרלמנט אירופי ולקדם משם את הוצאת המדינה שלהם כמה שיותר מהר מהאיחוד.

זה מעניין במיוחד בשבילי כי אני מכיר כבר הרבה זמן את הערוץ של קרל בנג'מין, ומכבד אותו מאוד. יש לו נטייה לפרובוקציות ולפעמים לגסות רוח מסוימת, אבל בסופו של דבר מדובר באיש מתון ומשכיל, שערוץ היוטיוב שלו מספק שעות ארוכות של היכרות עם האידיאולוגיה שלו שהלוואי שהיו לכל מועמד לכל פרלמנט. השנאה העזה של התקשורת הממסדית אליו מספקת המחשה מצוינת של השפל שירדה אליו אותה התקשורת בשנים האחרונות (או שהיא תמיד הייתה שם ורק עכשיו אנחנו יכולים לדעת את זה?). בנג'מין נרדף ללא הרף על כמה בדיחות חסרות־טעם שהוא סיפר בעבר, כולל שקרים בוטים ועריכה שערורייתית להוציא מהקשרו כל דבר שהוא אומר. והוא מצדו דואג לרתום את זה לטובתו ולמצב את עצמו בתור המועמד ה"אנטי־פוליטיקלי־קורקט"; הוא הצהיר בעבר על הרצון שלו ללמוד מטראמפ איך לעשות את זה, קצת משעשע לאור העובדה שהוא סוג של חנון אינטלקטואל שיכול לדבר שעות על הפוליטיקה של "לוחמי החלל" או של "הטורף".

הבחירות ב 23 במאי, ואני משער שעוד תשמעו ממני בנושא.

כמה הערות אחרי הבחירות

א. לכל מי שלא קיבל תוצאות טובות – יהיה בסדר. אף מפלגה לא עומדת להחריב את הארץ בארבע השנים הקרובות.

ב. אני שומע עדיין אנשים שמדברים על זה שצריך שתי מפלגות גדולות, ככה מקבלים יציבות, אולי "ככה זה בכל העולם". אני רוצה להזכיר – מחוץ לארצות־הברית, מערכת דו מפלגתית זה דבר נדיר שבנדירים. ובמקומות המעטים שזה קיים, זה לא עובד טוב במיוחד. בטח לא בארצות־הברית, שם במקום סחטנות של מפלגות קטנות מקבלים סחטנות של אנשים בודדים, ובמקום משילות מקבלים ממשלה שפשוט משתתקת מדי פעם כשלכמה פוליטיקאים מתחשק. ברוב הדמוקרטיות בעולם יש סדר גודל של 5-10 מפלגות, לפעמים יותר, לא מאוד שונה מישראל.

ג. ברשומה הקודמת דיברתי על הפער בין הכוכב שעליו חיים משתמשי האינטרנט, והכוכב של צופי הטלוויזיה. מהתוצאות בינתיים נראה שבסקרים משתתפים דיירי כוכב האינטרנט, ובבחירות ממש משתתפים דיירי כוכב הטלוויזיה.

ד. לא הצבעתי למפלגת זהות, אבל יש לי כמה דברים טובים להגיד עליה. יותר מכל – העובדה שאם נסכום את כל הזמן שאפשר למצוא ביוטיוב עם דיונים ארוכים ורציניים של כמעט כל חברי העשירייה הראשונה שלהם, נקבל זמן שנראה דמיוני בפוליטיקה הישראלית. את מועמדי זהות אנחנו לא צריכים להכיר מראיונות בני שתי דקות של סיסמאות וצעקות בטלוויזיה. הלוואי שזה ימשיך ושיתרחב למפלגות נוספות.

ה. היום בבוקר שמעתי כמה סיכומים בטלוויזיה הישראלית. בין השאר התלוננו שם על קמפייני הכפשה ועל רמה נמוכה של דיון ציבורי. שניה אחרי שהם שידרו להנאתינו לקט של הרגעים "הנמוכים" ביותר של הבחירות. כי למה לא? מה הם ישדרו, דיונים רציניים? ואגב, זה אותו הערוץ ששולח כתבת למטה זהות ועד לרגע הבחירות היא עדיין חושבת שזהות רוצה ש"מוסדות המדינה יהיו כפופים להלכה".

ו. אני עוקב אחרי הרבה פוליטיקאים בטוויטר. רגע הבחירות שלי היה בערב שלפני הבחירות, כשכולם כבר מתחילים את קמפיין הגעוואלד, מכל מקום מגיעות הודעות על המנדטים האבודים, על מי נוהר לקלפיות, על מה יכול להיות ביום שאחרי, ובין כל אלה: מירי רגב (או מי שאחראי על חשבון הטוויטר שלה) מצייצת "ברכות לאליצור רמלה על הזכייה באליפות המדינה בכדורסל לנשים.". אומרים בדרך־כלל שהיא מתלהמת, אבל מבחינתי זה היה הרגע השפוי ביותר ביומיים האלה.