הבחירות בטאיואן – ממשיכים להיות טאיואנים

הכותרות (הדי מעטות ממילא) על הבחירות בטאיואן מדברות על ניצחון גדול למחנה האנטי-סיני, ועל המסר לממשלת סין לשכוח מאיחוד. זה במידה מסוימת נכון, אבל קצת פחות דרמטי ממה שזה נשמע. בסך הכול הממשלה והפרלמנט נשארים די דומים למה שהם היו לפני הבחירות, התוצאה הייתה די דומה למה שחזו הסקרים, וממילא היחסים עם סין הם לא השיקול היחיד בבחירות שם. ההישג העיקרי הוא שממשלת המִינְגִ'ינְדַּנְג הצליחה לשמור על כוחה למרות מה שנראה כמו קאמבק של הגּווֹמִינְדַּנְג בבחירות המקומיות לפני שנתיים. כמה מחשבות:

– קודם כל, אין ספק שלמהומות בהונג קונג היה חלק גדול בתוצאה הזאת. מאז שהן התחילו הגוומינדנג הייתה במגמת ירידה הדרגתית. אין הרבה ביקוש בטאיואן לאיחוד עם סין.
– משהו ששמעתי הרבה בבחירות האלה היה המהפך התרבותי בין שתי המפלגות. עלייתו של הָאן גווֹ-אוּ בפוליטיקה הטאיואנית עד לרמת מועמד הגוומינדנג לנשיאות נראית כמו ניסיון לרכוב על איזשהו גל בינלאומי של מנהיגים "עממיים", בוטים וקצת וולגריים כמו טראמפ, דוטרטה, בולסונרו ואחרים. נראה שההימור כשל במקרה הזה, והמתינות והממלכתיות של צָאי יִינְג-וּון ניצחה. יש פה מהפך כי היסטורית הגוומינדנג הייתה מפלגת האליטות המשכילות, והמינג'ינדנג הייתה מפלגת ה"צ'חצ'חים" הכפריים דוברי הטאיואנית (מול המנדרינית ה"מכובדת" של האליטות). כבר הרבה שנים שמתקדם תהליך של שדרוג השפה הטאיואנית לשפה שלא מתביישים לדבר בה גם בדיונים מכובדים ונאומים פוליטיים, והתדמית הלא-משהו של דובריה הולכת ומשתפרת.
– אמרתי בעבר ואני עדיין חושב ששיטת בחירות יחסית כמו בישראל היא הטובה ביותר, אבל אין ספק ששיטת בחירות אזורית עם מועמד אחד מנצח מכל אזור בחירה היא הכיפית ביותר לצפייה. בטאיואן, אגב, יש שילוב של השתיים, שממחיש את ההשפעות של כל שיטה – במחוזות הבחירה נבחרו כמעט רק מועמדים משתי המפלגות המובילות (רק אחד ממפלגה קטנה ועוד קומץ עצמאיים), והבחירות היחסיות לעומת זאת נראו כמו בחירות רב-מפלגתיות רגילות, ארבע מפלגות נכנסו לפרלמנט.
– די הרבה נשים נבחרו, ועד כמה שאני רואה אין בטאיואן לא שיריונים ולא הקלות. גם די נפוץ שם לשמוע התנסחויות שבמדינות מערביות היו כנראה נתפסות כמעליבות או "מחפיצות", כמעט כל מועמדת צעירה זוכה לכותרות בסגנון "הבחורה היפה שמתמודדת על מחוז פלוני", ולא נראה שכל זה מקשה עליהם לכבד את הפוליטיקאיות שלהם. טאיואן נשארת, למיטב ידיעתי, המדינה היחידה במזרח יבשת אסיה (אולי אפילו היחידה ממזרח לישראל) שהונהגה על-ידי מנהיגה נבחרת שאיננה קרובת משפחה של מנהיג גבר מהעבר.
– באופן כללי, מול מצב הרוח הדי עגום של הדמוקרטיה במערב, וכישלון הדמוקרטיה ברוב העולם שמחוץ למערב, הדמוקרטיה הטאיואנית נראית מוצלחת ואופטימית. לפעם הבאה שמישהו יטען שדמוקרטיה היא חלק מהתרבות המערבית, והתרבות הסינית היא קונפורמיסטית או לא-אינדיבידואליסטית מדי בשביל דמוקרטיה.

שעת המבחן של מפלגות האנטי־הגירה

הרבה מערכות בחירות מעניינות עברו עלינו בזמן האחרון (לצערי הייתי עסוק מדי מכדי לסקר אותן ברצינות), ובכותרות עדיין בעיקר המפלגות האנטי־ממסדיות, הפופוליסטים הלאומיים מתנגדי ההגירה. הרושם שמתחיל להיווצר: קהל המצביעים של התנגדות להגירה נראה שמיצה את עצמו. מצד שני, קריסת המפלגות המסורתיות ממשיכה, ואת הואקום שזה יוצר יכולים עדיין למלא כל מיני גורמים, אם הם ידעו להציע את הסחורה הנכונה.

התוצאה המעניינת ביותר מגיעה מדנמרק. תוצאות הבחירות האחרונות היו מדהימות בכמה שהן היו נורמליות – דנמרק מסתמנת בתור המדינה כמעט היחידה במערב אירופה שהמפלגות המסורתיות לא קורסות בה, והתוצאות נראות כמו בחירות שגרתיות מהעולם שלפני משברי ההגירה ודומיו. שתי המפלגות הגדולות הרוויחו, כשמפלגת השמאל־מרכז מדברת על עמידה נוקשה נגד הגירה ומפלגת הימין־מרכז מדברת על שאיפות לממשלת אחדות. מסתבר שהסתה נגד המחנה השני והפצת שנאה וקיטוב הן לא בהכרח אסטרטגיות מוצלחות; ועוד מסתבר שקריסת מפלגות השמאל המסורתי במערב אירופה היא לא איזשהו חוק טבע, ואולי זה לא צירוף מקרים שהמפלגה האחת שלא זכתה לגורל הזה היא במקרה מפלגת השמאל אולי היחידה שבחרה לא לאמץ את אידיאולוגיית הגבולות הפתוחים. ועוד נקודה שראוי לחשוב עליה: כל־כך הרבה מדברים על איך הרשתות החברתיות יוצרות מהפכה בפוליטיקה העולמית, מפילות מפלגות ממסדיות וכדומה. ואני מסתכל על דנמרק ושואל – אולי זה לא הרשתות החברתיות? אולי המפלגות קרסו פשוט כי הן נטשו לחלוטין ובלי שום סיבה את הדרך שהובילה אותן בעבר להפוך למפלגות גדולות?

המפסידה הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת העם הדנית, מפלגת האנטי־הגירה, שאולי הדנים החליטו שאין בה צורך יותר בסביבה פוליטית שבה התנגדות להגירה היא תפיסה די מקובלת על רוב הצדדים. מנהיגי המפלגה מאיימים עדיין שקואליציית שמאל תכיל את מפלגת המרכז הליברלית ששמה המשעשע הוא "השמאל הרדיקלי" (מסיבות היסטוריות, כמו אלה שבגללן שמה הרשמי של מפלגת הימין העיקרית בדנמרק הוא "שמאל") שיגרמו להגירה מוגזמת למדינה, אבל נראה שהמצביעים לא השתכנעו.

וזה מביא אותנו למה שבעיני הוא השאלה הגדולה של הפוליטיקה המערב־אירופית לזמן הקרוב – האם המפלגות האלה יצליחו להפוך ליותר מסתם מפלגות אנטי־הגירה. אין ספק שהגירה היא נושא חשוב למצביעים האירופים ובצדק, אבל קשה להאמין שנושא יחיד כזה יכול להחזיק מעמד כל־כך הרבה זמן. תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי מראות שהמפלגות האלה מדשדשות; הכותרות דיברו על עלייה לימין הפופוליסטי אבל העלייה הזאת הגיעה משלוש מפלגות מסוימות, שלכל אחת סיפור משלה. חוץ מזה, נראה שהמצביעים מתחילים לחפש דברים חדשים.

אז מי השלוש שכן הצליחו? העלייה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה היא הגיונית למדי כי היא חדשה יותר מהאחרות ועוד לא הספיקה לנצל את הפוטנציאל שלה באופן שעשו כבר מפלגות כמו החזית הלאומית בצרפת או השבדים הדמוקרטים בשבדיה. מבחינת המספרים הם עדיין בינוניים למדי, יכול להיות שהם עוד יוכלו להתקדם קצת אם נניח שפוטנציאל האנטי־הגירה בגרמניה דומה לזה של שאר מדינות אירופה. אבל להרבה יותר מזה הם כנראה לא יגיעו עם מסר יחיד של אנטי־הגירה.

בבריטניה, מפלגת הברקסיט שצמחה על חורבותיה של המפלגה השמרנית היא מקור משמעותי יותר להתחזקות הימין הפופוליסטי על הנייר, אבל לא נראה שזה באמת מבטא איזשהו שינוי משמעותי. זה בסך הכול עונש (מוצדק, הייתי אומר, וכך מודים גם לא מעט מאנשי המפלגה השמרנית) על ההתנהלות השערורייתית של המפלגה השמרנית בנושא הברקסיט; אני משער שבקרוב נראה טיפוס רציני מגיע לראשות המפלגה השמרנית (כרגע הציפייה היא לבוריס ג'ונסון), שישלים את הברקסיט כמו שהיה צריך לעשות כבר לפני הרבה זמן, ויאפשר לתומכי הברקסיט לחזור להצביע לשמרנים. ואם לא? ממילא, מפלגת הברקסיט כשמה כן היא, עוסקת בברקסיט ולא בהגירה או בימין פופוליסטי. אם תקרה הפתעה והם יהפכו למפלגה רצינית ברמה הלאומית, הם בסך הכול יהיו מפלגה שמרנית חדשה. מי שרוצה פופוליזם אנטי־הגירה הצביע למפלגת העצמאות הבריטית, והיא נכשלה לחלוטין בבחירות האלה.

הגורם השלישי שסיפק את הכותרות על התחזקות הימין הפופוליסטי הוא מפלגת הליגה של מתיאו סלביני באיטליה, וזה אכן השינוי המשמעותי ביותר בפוליטיקה האירופית בזמן האחרון. ההצלחה העצומה של הליגה נובעת לדעתי מכך שבניגוד להרבה מפלגות שהתחילו עם אנטי־הגירה והמשיכו לנושאי ימין פופוליסטי אחרים, הליגה הייתה גורם משמעותי ב(חלקים מ)איטליה עוד הרבה לפני משבר ההגירה, והם פשוט ידעו לרכוב על הגל. אבל יש להם עוד הרבה נושאים לעסוק בהם, יש להם חושים פוליטיים חדים, והם "נהנים" מכך שהמתחרים שלהם הם כל־כך גרועים ושנואים בכל רחבי המדינה. הליגה היא הדוגמה לאיך מפלגות הימין הפופוליסטי יכולות להתקדם אם הן רוצות להתרחב מעבר לנישה הזמנית של התנגדות להגירה.

עוד מערכת בחירות מעניינת שהייתה לנו באירופה, היא זו הבלגית. שם גילינו את הארץ הימנית ביותר במערב אירופה – הפלמים לא רק שחיזקו משמעותית את פְלָאמְס בֱּלָאנְג, המפלגה הלאומנית הקיצונית שלהם, אלא הם עשו את זה כמעט בלי לפגוע במפלגה הלאומנית המובילה שלהם, מפלגת הברית הפלמית החדשה. את הקולות שתו פלאמס בלאנג ממפלגות השמאל והימין המתון. הבעיה היא שהארץ הימנית ביותר במערב אירופה היא לא מדינה עצמאית, היא "תקועה" בפדרציה עם אחת הארצות השמאלניות ביותר באירופה. הצרפתים הוולונים רק חיזקו את השמאל שלהם, ומגמת ההפרדה בין שני החלקים ממשיכה לאט אבל בטוח. עוד לא ברור איזו ממשלה יהיה אפשר להקים שם (ולמעשה ממשלות – צריך להקים גם ממשלה בלגית, גם ממשלה פלמית וגם ממשלה וולונית), אבל המנצחים הגדולים של פלנדריה מדברים על מנדט ברור שניתן להם לתנועה לעבר קונפדרציה; כלומר עוד ועוד התנתקות בין שני החלקים של בלגיה. גם פה, במובן מסוים, אפשר לדבר על ניצחון למתינות – אני מתרשם שחלק בלתי נפרד מההישג של פלאמס בלאנג קשור לחילופי ההנהגה שהיו שם. אחרי שנים תחת פיליפ דה־וינטר האגרסיבי, מנהיג המפלגה הנוכחי הוא צעיר נעים־הליכות בשם תום ון־גריקן, שמדבר על שיתוף פעולה ועל אדיבות כלפי המפלגות האחרות.

מקום אחרון שנשאר לציין הוא ספרד – אחרי כל ההפחדות מפני מפלגת ווקס הקיצונית, בסופו של דבר קיבלנו ניצחון מובהק לשמאל. ולא סתם שמאל – מפלגת השמאל המסורתית, מהסוג שברוב מדינות מערב־אירופה קורסות. דרך אחת לפרש את זה היא שאולי זה סימן לכך שבכל־זאת קשה לדבר על ספרד, לפחות מבחינה פוליטית, כחלק מובהק ממערב־אירופה; בבחירות האלה היא נראית דומה פחות לשאר מדינות מערב אירופה ויותר לשכנתה הצנועה פורטוגל, שמאז ומתמיד הייתה די מוזרה בפוליטיקה המערב־אירופאית עם מבנה מפלגתי יציב וכמעט דו־מפלגתי, עם מפלגת שמאל־מרכז ומפלגת ימין־מרכז שמתחרות זו בזו כמו בצורה שהרבה אנשים מדמיינים שפוליטיקה מפלגתית "אמורה" להתנהל.

חשיפה מרעישה – שיטת הבחירות בישראל די נורמלית

מאמר חדש שלי באתר "שקוף":

https://shkifut.info/2019/05/electiontype/

מצטרף לשאיפה ותיקה שלי להילחם בתפיסה הנפוצה כאילו מערכת פוליטית עם שתי מפלגות גדולות זה איזה מין מצב "נורמלי" או "טבעי" שצריך לשאוף אליו.

הערה קטנטנה: אני ציינתי במאמר שמספר חברי הכנסת נמוך יחסית למקבילינו בעולם, אבל "כדאי להגדיל את מספר חברי הכנסת" זו תוספת של מערכת "שקוף". לי אין כרגע דעה מגובשת בנושא.

אדון ברקסיט הולך לבקר חבר שלו בבריסל

הבחירות לפרלמנט האירופי הולכות ומתקרבות, וצפויות להיות חגיגה אמיתית. כמו שאמרתי בעבר, הפרלמנט האירופי כבר עכשיו מהווה (למרבה השעשוע) את אחת הבמות הבולטות והמרכזיות למתנגדי האיחוד האירופי על כל גווניהם, ועל פי הסקרים אלה צפויים להתחזק משמעותית בבחירות הבאות. קשה לנבא במדויק מערכת בחירות מורכבת כל־כך (למעשה שילוב של 28 מערכות בחירות שונות), אבל די בביטחון אפשר להגיד שצפויה התחזקות משמעותית למפלגת הליגה באיטליה, החזית הלאומית בצרפת, אלטרנטיבה לגרמניה ועוד הרבה מפלגות שמתנגדות בכל ליבן לאיחוד האירופי או לפחות לאליטה המנהיגה אותו כיום. סביר להניח שהן לא יזכו עדיין לרוב, אבל הן יהפכו מזרם קטן וכמעט שולי להיות האופוזיציה העיקרית.

מי שהולך ומסתמן בתור מנהיג המחנה הזה, לדעתי מנהיג קצת לא צפוי, הוא מתיאו סלביני. עד לפני הבחירות האחרונות באיטליה הוא היה אמור עדיין להיות השותף הזוטר של ברלוסקוני, נציג מפלגת ימין פופוליסטי שמתקדמת לאט לאט כמו רוב מקבילותיה ביבשת. במקום זה, קיבלנו כוכב על, שאומנם על הנייר מפלגתו היא השותפה הקטנה יותר בקואליציה השולטת באיטליה (מעליה תנועת חמשת הכוכבים, בעצמה מפלגה שנואה על פקידי האיחוד האירופי), אבל בפועל קל מאוד להתבלבל ולחשוב שהוא המנהיג האמיתי שם, ועל־פי הסקרים זה גם מה שיקרה בבחירות האיטלקיות הבאות. בהתאם, מפלגת הליגה צפויה להיות המרוויחה הגדולה מהבחירות האירופאיות הקרובות, וסלביני כבר מתחיל לנסות לגבש סביבו קואליציה של אירוסקפטיים מרחבי אירופה, שכרגע מפוזרים בכמה התארגנויות שונות.

תוספת מעניינת במיוחד לחגיגה היא בריטניה. ההתנהלות השערורייתית של ממשלת תרזה מיי מאלצת את הבריטים ללכת לקלפיות ולבחור נציגים לפרלמנט האירופי, שעדיין אמורים עקרונים לכהן שם רק כמה חודשים לקראת הברקסיט שבינתיים נדחתה. הנציגים הבריטים ממילא נטו להיות האירוסקפטיים ביותר בפרלמנט, ועכשיו זה עשוי להפוך להיות משעשע במיוחד. קול הברקסיט מתרחב ופונה לכיוונים חדשים – מפלגת העצמאות הבריטית, שסיפקה תחת הנהגת נייג'ל פרג' כמה מהרגעים המשעשעים ביותר בפרלמנט, התפצלה לשניים. פרג' עצמו נטש את המפלגה אחרי שהפסיד בבחירות להנהגתה והתלונן על חיבור חזק מדי עם הימין הפופוליסטי, והקים במקומה את "מפלגת הברקסיט". מי שנשארים עם המותג של מפלגת העצמאות הבריטית, תחת הנהגת ג'רארד באתן, בכלל לא מתנגדים לאותה תדמית ימנית פופוליסטית, ומציגים את עצמם כמגיני הערכים הבריטיים הקלאסיים ואבירי חופש הביטוי, ובין השאר התחילו עם שיתוף פעולה עם טומי רובינסון השנוי במחלוקת. כל זה, בזמן שבמפלגה השמרנית יש עדיין אגף תומך ברקסיט חזק מאוד שעוד לא אמר את המילה האחרונה (ובמיוחד אני מקווה שישלח עדיין לפרלמנט האירופי את הפוליטיקאי החביב עלי, דניאל הנן).

יש אגב קווי דמיון בין הפיצול הזה לבין התהליך שקרה בהולנד: בשניהם ההצבעה הלאומית־אירוסקפטית התפצלה לשניים, כשפורצי הדרך הם מפלגות עממיות שמייצגות מעמדות נמוכים יחסית ושואבות לעתים קרובות מצביעי שמאל, ואז מצטרפת מפלגה לאומית־אירוסקפטית אליטיסטית יותר ששואבת מצביעים ממפלגות הימין הממסדיות. בהולנד זה קרה עם הקמת מפלגת הפורום למען הדמוקרטיה של תיירי בודה, בנוסף למפלגת החירות של חירט וילדרס; בבריטניה פרג' מסתמן בתור האירוסקפטי האליטיסטי שלוקח קולות מהשמרנים, ובאתן לוקח את המפלגה לכיוון עממי בתור מפלגת מעמד הפועלים, ומכוון לשאוב קולות מהלייבור.

חלק מעניין במיוחד בסוגייה הזאת הוא מקומם של כוכבי היוטיוב. בבחירות האחרונות בברזיל דיברתי על התקדים שקבעו שני כוכבי היוטיוב שהתמודדו שם – קים קתגירי וארתור דו־באל הצליחו למנף את הצלחת היוטיוב שלהם להצלחה ענקית בקלפיות, ונבחרו לפרלמנט עם מספרי קולות מהגבוהים ביותר שם. בינתיים נראה ששניהם די נהנים שם. כבר אז שאלתי אם זו רק ההתחלה, כי באותו הזמן הצטרפו כמה כוכבי יוטיוב בריטיים למפלגת העצמאות הבריטית – ועכשיו אנחנו עומדים לגלות את התשובה. שניים מהכוכבים האלה, קרל "סרגון האכדי" בנג'מין ומארק "הרוזן דאנקולה" מיכן התברגו לרשימת המפלגה לבחירות האלה, ומקווים להפוך לחברי פרלמנט אירופי ולקדם משם את הוצאת המדינה שלהם כמה שיותר מהר מהאיחוד.

זה מעניין במיוחד בשבילי כי אני מכיר כבר הרבה זמן את הערוץ של קרל בנג'מין, ומכבד אותו מאוד. יש לו נטייה לפרובוקציות ולפעמים לגסות רוח מסוימת, אבל בסופו של דבר מדובר באיש מתון ומשכיל, שערוץ היוטיוב שלו מספק שעות ארוכות של היכרות עם האידיאולוגיה שלו שהלוואי שהיו לכל מועמד לכל פרלמנט. השנאה העזה של התקשורת הממסדית אליו מספקת המחשה מצוינת של השפל שירדה אליו אותה התקשורת בשנים האחרונות (או שהיא תמיד הייתה שם ורק עכשיו אנחנו יכולים לדעת את זה?). בנג'מין נרדף ללא הרף על כמה בדיחות חסרות־טעם שהוא סיפר בעבר, כולל שקרים בוטים ועריכה שערורייתית להוציא מהקשרו כל דבר שהוא אומר. והוא מצדו דואג לרתום את זה לטובתו ולמצב את עצמו בתור המועמד ה"אנטי־פוליטיקלי־קורקט"; הוא הצהיר בעבר על הרצון שלו ללמוד מטראמפ איך לעשות את זה, קצת משעשע לאור העובדה שהוא סוג של חנון אינטלקטואל שיכול לדבר שעות על הפוליטיקה של "לוחמי החלל" או של "הטורף".

הבחירות ב 23 במאי, ואני משער שעוד תשמעו ממני בנושא.

כמה הערות אחרי הבחירות

א. לכל מי שלא קיבל תוצאות טובות – יהיה בסדר. אף מפלגה לא עומדת להחריב את הארץ בארבע השנים הקרובות.

ב. אני שומע עדיין אנשים שמדברים על זה שצריך שתי מפלגות גדולות, ככה מקבלים יציבות, אולי "ככה זה בכל העולם". אני רוצה להזכיר – מחוץ לארצות־הברית, מערכת דו מפלגתית זה דבר נדיר שבנדירים. ובמקומות המעטים שזה קיים, זה לא עובד טוב במיוחד. בטח לא בארצות־הברית, שם במקום סחטנות של מפלגות קטנות מקבלים סחטנות של אנשים בודדים, ובמקום משילות מקבלים ממשלה שפשוט משתתקת מדי פעם כשלכמה פוליטיקאים מתחשק. ברוב הדמוקרטיות בעולם יש סדר גודל של 5-10 מפלגות, לפעמים יותר, לא מאוד שונה מישראל.

ג. ברשומה הקודמת דיברתי על הפער בין הכוכב שעליו חיים משתמשי האינטרנט, והכוכב של צופי הטלוויזיה. מהתוצאות בינתיים נראה שבסקרים משתתפים דיירי כוכב האינטרנט, ובבחירות ממש משתתפים דיירי כוכב הטלוויזיה.

ד. לא הצבעתי למפלגת זהות, אבל יש לי כמה דברים טובים להגיד עליה. יותר מכל – העובדה שאם נסכום את כל הזמן שאפשר למצוא ביוטיוב עם דיונים ארוכים ורציניים של כמעט כל חברי העשירייה הראשונה שלהם, נקבל זמן שנראה דמיוני בפוליטיקה הישראלית. את מועמדי זהות אנחנו לא צריכים להכיר מראיונות בני שתי דקות של סיסמאות וצעקות בטלוויזיה. הלוואי שזה ימשיך ושיתרחב למפלגות נוספות.

ה. היום בבוקר שמעתי כמה סיכומים בטלוויזיה הישראלית. בין השאר התלוננו שם על קמפייני הכפשה ועל רמה נמוכה של דיון ציבורי. שניה אחרי שהם שידרו להנאתינו לקט של הרגעים "הנמוכים" ביותר של הבחירות. כי למה לא? מה הם ישדרו, דיונים רציניים? ואגב, זה אותו הערוץ ששולח כתבת למטה זהות ועד לרגע הבחירות היא עדיין חושבת שזהות רוצה ש"מוסדות המדינה יהיו כפופים להלכה".

ו. אני עוקב אחרי הרבה פוליטיקאים בטוויטר. רגע הבחירות שלי היה בערב שלפני הבחירות, כשכולם כבר מתחילים את קמפיין הגעוואלד, מכל מקום מגיעות הודעות על המנדטים האבודים, על מי נוהר לקלפיות, על מה יכול להיות ביום שאחרי, ובין כל אלה: מירי רגב (או מי שאחראי על חשבון הטוויטר שלה) מצייצת "ברכות לאליצור רמלה על הזכייה באליפות המדינה בכדורסל לנשים.". אומרים בדרך־כלל שהיא מתלהמת, אבל מבחינתי זה היה הרגע השפוי ביותר ביומיים האלה.

הבחירות בברזיל, והסיכוי לעליית אוהבי ישראל

הגיע יום הבחירות – לברזיל אומנם לא צפוי להיות נשיא חדש היום, עם יותר מעשרה מועמדים אפשר להניח די בביטחון שנצטרך לחכות לסיבוב השני בעוד שלושה שבועות, אבל עדיין מעניין מאוד מה יהיו התוצאות. ולא רק בחירות לנשיאות, גם הפרלמנט הלאומי והפרלמנטים המדיניים יעמדו לבחירות, ויהיה מעניין לראות איך זה ייגמר. אבל כדי לא להיכנס למורכבות האינסופית של הפוליטיקה הברזילאית עם אינספור המפלגות שלה, נתמקד בבחירות לנשיאות שעומדות להיות דרמטיות במיוחד.

הסקרים כרגע די ברורים – אלא אם תהיינה הפתעות ענקיות, הסיבוב הראשון עומד להיגמר עם זָ'אִיר בּוֹלְסוֹנָרוּ במקום הראשון ופֶרְנַנְדּוֹ הָדָּאדּ במקום השני, וההתמודדות האמיתית תהיה הסיבוב השני שבו שניהם כרגע צמודים לחלוטין על־פי הסקרים. וזה עומד להיות דרמטי, כי הם מייצגים שני קטבים הפוכים לחלוטין מכל בחינה, ואולי במיוחד בסוגיית היחס לישראל, שבה תהיה פה בחירה בין מהפיכה מוחלטת ועליית מי שעשוי להיות המנהיג הפרו־ישראלי ביותר בעולם, לבין המשך המצב הקיים והלא־מוצלח.

על ז'איר בולסונרו כבר דיברתי בעבר, אבל אני רוצה להדגיש עוד יותר עד כמה הסיפור רלוונטי לישראל. קודם כל, בולסונרו הוא מועמד האבנגליסטים, וכמו שאתם מכירים מארצות־הברית, זה אומר פרו־ישראליות מובהקת. מההטבלה שלו בנהר הירדן, דרך אינספור ציטוטי "מברך ישראל יבורך, מקלל ישראל יקולל" (מבוסס על בראשית י"ב ג', "אֲבָֽרְכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר". הבולסונרואים ותומכיהם מצטטים את זה בכל הזדמנות), ועד סרטונים הזויים כמו זה ("מה אומר התנ"ך על בולסונרו והדאד?"[1]). אבל זה ממשיך הרבה מעבר לדת. הוא מעריץ את הטכנולוגיה הישראלית ורואה בה ישועה אפשרית לבעיות המים בצפון־מזרח ברזיל, הוא מברך את טראמפ על העברת השגרירות לירושלים ומצפה בקוצר רוח לעשות את אותו הדבר לשגרירות ברזיל. בנו אדוארדו מרעיף שבחים על ישראל עוד יותר ממנו, וז'איר גאה בו על זה עד כדי דמעות בעיניים תוך כדי ישיבת פרלמנט שבה אדוארדו משבח את ישראל. הנה אדוארדו מגן על ישראל בישיבת פרלמנט בהשתתפות משלחת פלסטינית, שצועקת עליו בתגובה. פה בגירסה עם כתוביות באנגלית (וגם הרבה דרמה עם מוזיקת רקע וסרטונים קשורים מוטמעים בפנים):

ומנגד, מיהו פרננדו הדאד? פה מגיעים לאחד הדברים המוזרים בבחירות האלה – הדאד הוא ממלא מקום. האירוע החשוב בפוליטיקה הברזילאית של הזמן האחרון הוא חקירת השחיתות הענקית שבמסגרתה נתפסו פוליטיקאים רבים, כולל הנשיא האהוב לוּאִיס אִינַסְיוֹ "לוּלָה" דָּה־סִילְבָה, שנשפט ונכנס לכלא בהאשמות שחיתות. מפלגתו, מפלגת הפועלים, לא נותנת לעובדה הזאת להפריע לה, ותכננה להעמיד אותו בכל מקרה בתור מועמדם לנשיאות. כשועדת הבחירות פסלה את הרעיון הזה, התחילו את הקמפיין שלהם בסיסמה "הדאד הוא לולה, לולה הוא הדאד". ובצדק – סקרים מראים שלו היה לולה מתמודד על הנשיאות, הוא היה צפוי לנצח בקלות. זה אומר שניצחון של הדאד יהיה כנראה המשך עסקים כרגיל עבור ברזיל, כמו בימי לולה וממשיכתו דילמה רוסף – שלטון סוציאליסטי מתון (מתון במונחים דרום־אמריקאים – אחרים אולי לא יראו בו מתון במיוחד), מחובר לשמאל העולמי וכמובן אנטי־ישראלי. זו תהיה הבחירה שיצטרכו לקבל הברזילאים.

להמחשה נוספת, הנה סרטוני תעמולת הבחירות שלהם. בתעמולת הבחירות של הדאד, שאגב לפחות לי נראית פחות כמו עידוד להצבעה ויותר כמו דיסטופיה מד"בית מפחידה, רואים הרבה פחות את הדאד והרבה יותר את לולה; אצל בולסונרו, בינתיים, הכול חייכני וצבעוני ומסכמים בסיסמה הקבועה: "ברזיל מעל הכול, אלוהים מעל כולם".

סביר להניח שבכל אמריקה הלטינית עומדים לעקוב בדריכות. יש ביבשת היסטוריה ארוכה של חלוקה בין מדינות ימניות ומדינות שמאליות; ניצחון לבולסונרו יהיה ניצחון ענק לימין הלטיני אחרי תקופה של שלטון שמאלי ביבשת, וייצור ציר חזק של ברזיל, ארגנטינה, קולומביה צ'ילה ופרגואי, ניצחון של הדאד יסמן את המשך המצב הנוכחי. ובהקשר הזה, אחת הסוגיות החשובות ביותר היא ונצואלה. מפלגת הפועלים ושלטון המרכז־שמאל נזהר מלהזדהות יותר מדי עם שלטון מדורו בונצואלה, אבל הם גם לא מתנגדים לו יותר מדי. עליית ממשלת ימין בשכנה הגדולה והחשובה של ונצואלה (בנוסף לזה שכבר קיים בקולומביה) יכול להיות מכה קשה לשלטון מדורו ואולי לקרב עוד יותר את קיצו, שממילא לא נראה רחוק. בתעמולת הימין הברזילאי, בכל מקרה, ונצואלה מככבת, והם עושים את כל המאמצים להזכיר למצביעים את המצב הקשה שהביא שם השלטון הסוציאליסטי ולהזהיר שהצבעה לשמאל הברזילאי תביא סכנות דומות.

נעדכן כשיהיו דברים מעניינים.

בינתיים, בשוליים, כמה דברים אחרים שנראה בבחירות האלה:

קודם כל, מי שבגיל המתאים וזוכר את הימים שבהם רומאריו היה השם הגדול ביותר בכדורגל הברזילאי ואולי בעולם, אולי ישמח לשמוע שאחרי מספר שנים כחבר פרלמנט במדינת ריו דה־ז'ניירו, רומאריו מתמודד לתפקיד מושל המדינה. מהסקרים שראיתי, יש לו סיכוי לא רע להגיע לסיבוב השני, ואם יגיע, יש לו סיכוי לא רע לנצח. נראה לי שלא מעט ישראלים ישמחו לשמוע על המושל רומאריו.

וחוץ מכדורגלנים, מעניינת גם עלייתם של פוליטיקאי היוטיוב. לא מעט כוכבי יוטיוב צומחים לאחרונה בעולם דובר האנגלית עם ערוצים מלאים בדיבורים על פוליטיקה, ובפרט שמרנים וליברלים (במובן הקלאסי) – הרבה קוראים ישראלים בטח שמעו על ג'ורדן פטרסון או דייב רובין, קצת פחות אולי שמעו על פול ג'וזף ווטסון או קרל "סרגון האכדי" בנג'מין. אבל הברזילאים, מסתבר, מקדימים את דוברי האנגלית, ועשויים להכניס כוכבי יוטיוב ראשונים לפרלמנט – שניים מהכוכבים המפורסמים של הסצינה הליברלית, קִים קָתָּגִּירִי ואַרְתּוּר דוֹ־בָאל, מנסים לעשות את המעבר מיוטיוב לפרלמנט. קתגירי, הצעיר היפני־ברזילאי שמשמש בתור הפנים המוכרות של התנועה הליברלית הברזילאית, ינסה להיכנס לפרלמנט הברזילאי מטעם מדינת סאו־פאולו, ודו־באל ינסה להיבחר לפרלמנט המקומי של מדינת סאו־פאולו. לשניהם יש סרטוני הגנה על ישראל בארכיוניהם, למקרה שתהיתם. יהיה משעשע.

[1] למקרה שתהיתם, מספרים על כך שלשניהם יש שמות עבריים עתיקים, ומצטטים את הסיפור על הדד מלך ארם שהיה אויב לישראל (כמובן, מקור שמו של פרננדו הדאד הוא חדד, ממוצא לבנוני־נוצרי כמו ברזילאים רבים), ומהצד השני על יאיר הגלעדי השופט. מכאן שהדאד זה רע, ז'איר זה טוב. השתכנעתם?

המתנה המפתיעה של ישראל לשבדיה

נתקלתי במקרה באחד הסיפורים המוזרים ביותר שאני זוכר בשנים האחרונות, הייתכן שאף אחד בתקשורת הישראלית לא שמע על זה? חיפוש באינטרנט לא מוצא שום דבר.

קצת רקע, על קצה המזלג: בעוד חודש מגיעות הבחירות בשבדיה, ממילא אחת המדינות המוזרות ביותר בעולם מבחינת הפוליטיקה המקומית. הממשלה, בעיני עצמה "ממשלה פמיניסטית" ו"מעצמת זכויות אדם", תעמוד לבחירת הציבור מול האופוזיציה ה"מסורתית", הברית בין מפלגות הימין הותיקות; כמה שבדי אגב, שהמפלגה המובילה מבין אותן מפלגות הימין נקראת "המתונים", והשנייה היא "מפלגת המרכז" – נראה ש"ימין" זה לא מותג חזק שם. בינתיים, שתיהן יצטרכו להתמודד עם האתגר העולה בדמות מפלגת השבדים הדמוקרטים, מפלגת האנטי־הגירה הפופוליסטית שכמובן, כדרכה של הפוליטיקה הנהוגה בקרב הרבה מהאליטות האירופאיות כיום, המפלגות המסורתיות מגיבות אליה באימה ובחרם מוחלט. ניסיונות של כמה ממנהיגי מפלגת המתונים לרמוז שאולי אפשר איכשהו, בהסתייגויות אינסופיות, אם אין ברירה, לדבר איתם קצת, נתקלים בדרך־כלל בהתנגדות חריפה מכל השאר.

ולקלחת הזאת נכנס גיבור הסיפור שלנו. קבלו את האיש שרוצה לשקם את הימין הליברלי בשבדיה, האיש שרוצה להציע חלופה ל"שמאל בתחפושת ימין" של המפלגות המסורתיות, ולפופוליזם המפוקפק של השבדים הדמוקרטים. מפלגתו החדשה "ליכוד אזרחי" תנסה להתמודד בבחירות הקרובות ולהפוך את הליברליזם הקלאסי לכוח חדש בשבדיה – קבלו את אילן שדה, יליד נהריה שהפך לפוליטיקאי שבדי:

לצערי אין לי הרבה מה להגיד מעבר לזה, הלוואי שהיה לי זמן להיכנס יותר עמוק לפוליטיקה השבדית, אולי בעתיד. בכל מקרה, עד כמה שאני מבין נראה שהמפלגה כרגע לא מופיעה אפילו בסקרים, אז מהפך בפוליטיקה השבדית היא כנראה לא תביא. אבל בינתיים יצא ראיון מעניין בערוץ יוטיוב די מצליח, ונראה אם עד הבחירות (9 בספטמבר) הוא יצליח ליצור איזושהי תנופה חדשה. נעדכן אם יהיו התפתחויות מעניינות.

מדריך מתוח לבחירות בפקיסתאן

זוכרים את הדרמה הפקיסתאנית שהצצנו אליה לפני כמה חודשים? הנה היא מגיעה לשיא. בשבוע הבא הבחירות, ועומד להיות מעניין.

לכאורה, התסריט היה מוכן מראש. נָוָאז שָׁרִיף הודח מראשות הממשלה בעקבות האשמות מפוקפקות בשחיתות (לא שהוא לא מושחת, אבל כנראה לא יותר מכל פוליטיקאי פקיסתאני אחר). בזמן שהוא בלונדון, מבקר את אשתו החולה, גוזר עליו בית המשפט תשע שנות מאסר. שריף רק צריך לצעוק קצת על רדיפה פוליטית, לשחרר כמה הצהרות דרמטיות, ולהישאר בגלות בלונדון בזמן שעִמְרָאן חָ'אן ומפלגתו זוכים בשלטון בתמיכת הצבא. אותו התסריט שראינו לדוגמה בתאילנד, שם השלטון הצבאי  שמח לאפשר למנהיגים הדמוקרטים המודחים לצאת לגלות נוחה במקום להישאר ולהפוך וקדושים מעונים.

אלא שנוואז החליט להפתיע, וכך גם כל סביבתו. לפני שבוע עלו נוואז ובתו מַרְיַם (אחת מהבכירות במפלגה – כזכור, פוליטיקה בדרום אסיה זה עניין משפחתי, עוד יותר מברוב העולם) על מטוס בדרכם חזרה לפקיסתאן, נכנסו לכלא בראש מורם, וסימנו לתומכיהם שלא מוותרים. מפלגת הליגה־המוסלמית־פלג־נוואז, כרגע בהנהגת שַׁהְבָּאז שריף (האח של), הולכת להתמודדות הזאת בכל הכוח. וכך הגענו למצב האבסורדי שמפלגת "הליגה המוסלמית" הממסדית, ששלטה שנים רבות באחת המדינות האיומות והאיסלאמיסטיות ביותר בעולם, מתוארת עכשיו במקומות רבים בתור התקווה הגדולה של העולם החופשי נגד האיסלאמיסטים, ונציגם הנוכחי – שחקן הקריקט החילוני עמראן ח'אן. לסרט הוליוודי זה היה מוזר מדי, אולי בבוליווד אפשר לדמיין תרחיש כזה.

אז בואו נתכונן לבחירות. בבחירות הכלליות עומדים לבחירה כל 342 המושבים בפרלמנט, והתחרות העיקרית היא בין שלוש המפלגות הגדולות – הליגה המוסלמית של נוואז, תנועת הצדק של ח'אן, ומפלגת העם הפקיסתאנית בהנהגת בִּילָּאוַל בּוּתּוֹ־זַרְדָּארִי (בנם של בנאזיר בותו האהובה ואסיף עלי זרדארי השנוא). כרגע, על פי הסקרים, נראה שמפלגת העם ממשיכה לדעוך בתור מפלגה לאומית, ונשארת בתור מפלגת שלטון סינדית. שליטת המפלגה על מחוז סינד נראית איתנה כתמיד, אבל ברמה הלאומית נראה שאין להם סיכוי, ונראה שבילאול מקבל את זה ומנסה לשמור על ממלכתיות, כנראה מתוך כוונה להיכנס לכל קואליציה שתסכים לקבל אותו (מה שסביר יותר עם הליגה מאשר עם תנועת הצדק – ח'אן בינתיים מדבר על "לשלוח את שהבאז וזרדארי (האב) לכלא").

וזה משאיר לנו את הליגה המוסלמית מול תנועת הצדק. על־פי ההערכות, הליגה ממשיכה לשלוט היטב ברוב מחוז פנג'ב, המחוז העיקרי של המדינה. אבל תנועת הצדק הולכת ומתחזקת. עם הרבה תמיכה מצעירים, עירוניים וחילונים, היא מסתמנת בתור המפלגה הכי "לאומית" מהשלוש – אומנם עם הרבה תמיכה בקרב הפשתונים (כמו עמראן ח'אן עצמו), אבל גם הרבה תמיכה שמפוזרת בכל מקום אחר. פרט לאלה, כמה מפלגות איסלאמיסטיות ומפלגות מיעוטים כאלה ואחרות ינסו להשיג כמה מושבים, וגם הרבה עצמאיים. תוצאות הבחירות הקודמות: 166 מנדטים לליגה, 42 למפלגת העם, 35 לתנועת הצדק, 24 למפלגה הלאומית המאוחדת (מפלגה סינדית, עוד נחזור אליה), 15 לגדולה מבין המפלגות האיסלאמיסטיות והשאר למפלגות קטנות ולעצמאיים.

כמובן, בחירות חופשיות זה לא ממש עומד להיות. פרשנים שונים חלוקים בשאלה עד כמה חזקה ובוטה הייתה ותהיה התערבות הצבא בבחירות, אבל אין מחלוקת על זה שהוא פועל במרץ לקידום תנועת הצדק והאיסלאמיסטים ולרמיסת הליגה המוסלמית והמפלגה הלאומית המאוחדת. הנ"ל, אגב, היא מפלגה סינדית שנשענה על קולות המוהאג'ירים (צאצאי המוסלמים ההודיים שעברו לפקיסתאן עם חלוקת הודו), ומנהיגהּ אלתאף חוסיין הסתכסך לאחרונה עם הצבא והתחיל לדבר על כמה איומה פקיסתאן וחבל שבכלל לא נשארנו בהודו המאוחדת. הצבא לא אהב את זה וכרגע, אחרי מסע דיכוי רחב היקף, אותו חוסיין הגולה בלונדון קורא לתומכיו להחרים את הבחירות. נראה שהצבא לא מתכוון לוותר – מעצרים, שליטה בתקשורת, הקמת "מפלגות בובה", אלימות, אפילו בפיגוע הענק בעצרת הבחירות בבלוצ'יסתאן יש מי שרואה מעורבות שלהם. לא כולם בטוחים אם הם בכלל "ירשו" למישהו אחר לנצח. מצד שני, גם על מלזיה אמרו דברים דומים.

אחד הדברים המעניינים לעקוב אחריהם הוא גם התפלגות הקולות במחוזות השונים. אחד האתגרים של פקיסתאן היא לשמור על זכות הקיום שלה בכלל כמדינה, ולא כאוסף של מדינות שונות ששונאות זו את זו. אם הם לא יצליחו לשנות את המצב שבו פנג'ב היא מדינת הליגה המוסלמית, סינד היא מדינת מפלגת העם, בלוצ'יסתאן היא אזור מלחמה והשאר הוא אוסף מפלגות חילוניות ואיסלאמיסטיות, הם ימשיכו לחיות בסכנה שהחלום של הימין ההודי על פירוק פקיסתאן לחלקים עוד יוכל להתגשם. ארבעת המחוזות של המדינה, פנג'ב, סינד, ח'ייבר־פח'תונח'אוה ובלוצ'יסתאן יבחרו גם את נציגיהם לפרלמנט הלאומי וגם את הפרלמנטים המחוזיים, ויהיה מעניין לראות את ההתפלגות בכל מחוז בנפרד.

הבחירות ב 25 ביולי, עקבו כאן אם יהיו עדכונים גדולים או בטוויטר לעדכונים קטנים.

ברזיל: בדרך למהפיכה אמונית?

נראה לי שהרבה ישראלים נתקלו לאחרונה בסרטון החביב שבו חבר פרלמנט ברזילאי נוזף בהתאחדות הכדורגל הארגנטינאית על ההחלטה האווילית שלהם בביטול משחק הידידות עם ישראל. אבל מעבר להרמת האגו הקטנה, מסתתר פה סיפור גדול בהרבה – פרט להיותו חבר פרלמנט ברזילאי ואוהב ישראל ענק, אדוארדו בולסונרו צריך לעניין אותנו מאוד מסיבה נוספת – אביו, זָ'אִיר מֶסִיאַס בּוֹלְסוֹנָרוּ[1], עשוי בהחלט להפוך להיות הנשיא הבא של ברזיל, במה שעשוי להיות מהפך פוליטי ענק ועליית הנצרות האוונגליסטית לשלטון באחת המדינות הגדולות והחשובות ביותר בעולם. אז למרות שבדרך־כלל אני לא עוסק בענייני אמריקה (אז קחו בעירבון מוגבל את השליטה שלי בחומר), זה דרמטי מדי מכדי לפספס.

במידה מסוימת הסיפור מוכר ומתחבר לדברים שקורים בכל רחבי העולם המפותח (ואפילו קצת בעולם הלא מפותח) – עם פשיטת הרגל (בכל מיני מובנים) של התקשורת הממסדית ועליית הרשתות החברתיות, צומחים בעוד ועוד מדינות פוליטיקאים שמציגים את עצמם כאנטי־ממסדיים, ששונאים את התקשורת הממסדית והיא שונאת אותם, אבל זוכים לאהדה עממית רצינית, בדרך־כלל בשילוב של המעמדות הנמוכים, גורמים שמרניים מסוימים, וחלקים מהאליטה הימנית הליברלית. בולסונרו מסמן וי על כל הסעיפים האלה, עם נוכחות משמעותית בטוויטר, פייסבוק ויוטיוב, הערות כמעט יומיומיות על התקשורת השקרנית שמפלה נגדו (ובהתאם, הערות יומיומיות של אותה התקשורת על "הסכנה הפשיסטית" שהוא מייצג), ועם קהל תומכים שכולל הרבה מאוד נוצרים אוונגליסטיים אבל (נראה ש)גם הרבה מאוד חילונים, בעיקר בערים הגדולות, שמחפשים פתרון לבעיות הקשות ביותר של ברזיל – השחיתות והפשע.

ועדיין, ברזיל היא מדינה שונה מאוד מארצות הברית וממדינות אירופה שבהן אנחנו מכירים את התופעה הזאת. קודם כל, כנראה הסיפור המוביל פה הוא הדת. הנצרות האוונגליסטית היא דת הולכת ופורחת בברזיל, עם הערכות שכרגע עומדות על קצת יותר מעשרים אחוזים מהאוכלוסייה (ובניגוד לקתוליות שלעתים קרובות מהווה דת "על הנייר", מהתרשמותי לפחות נראה שהאוונגליסטים נוטים להיות הרבה יותר דתיים), ועם הרבה מאוד כסף מאחוריה. ז'איר בולסונרו הוא באופן מובהק "המועמד האוונגליסטי" והוא היה כזה כבר כמה עשורים – ואין ספק שכל הממסד האוונגליסטי עומד להתייצב מאחורי הקמפיין שלו. זה עלול להיות סימן רע לחופש הפרט בברזיל – התבטאויות שלו בנושאי הפלות או זכויות להט"בים נוטות להיות עוינות במיוחד. מצד שני, כן נראה שהוא מנסה במידה מסוימת למצב את עצמו כמועמד מודרני יותר, ומנסה גם להציג את עצמו כנשיא טוב ללהט"בים (וגם בברזיל אפשר להתחיל לראות ניצוצות של פוליטיקה להט"בית ימנית, עם פעילים שיוצאים נגד חלקים מסוימים מהתרבות ה"גאה" ועדיין דורשים שיוויון זכויות).

אבל דת היא ממש לא הסיפור היחיד כאן. כמו בכל אמריקה הלטינית, פשע ואלימות הן הבעיות הגדולות של המדינה, והתסכול מעשרות או מאות שנים של חיים בצילם מוביל אנשים לחפש פתרונות קיצוניים. במקרה של בולסונרו, מדובר על "פתרון" שאולי מוכר לכם מארצות־הברית – נשק לכולם. הזכות לנשיאת נשק היא אחד הנושאים הבולטים ברטוריקת הבחירות של בולסונרו, ואין ספק שיש לזה קהל. אחד התומכים המעניינים לאחרונה היה גּוּסְתָּבֹו לִימָה (אם השם לא מוכר לכם, אולי זה יהיה מוכר לכם) – אחד הידוענים המפורסמים של ברזיל, שפרסם סרטון שלו מתאמן עם נשק כבד במיוחד והוסיף טקסט על הזכות לנשיאת נשק, ל"הגנת משפחותינו ובתינו", וסיים עם תגית #בולסונרו2018. המוני הצעירים והצעירות שממלאים אצטדיונים כדי לשמוע אותו הם כנראה לא דתיים במיוחד, אבל זו האוכלוסייה האחרת שבולסונרו פונה אליה – עירוניים ממעמד לא גבוה, אבל מספיק גבוה כדי לשנוא ולפחוד מאותם העבריינים מהפאבלות שאתם מכירים מכל סרט שאי פעם ראיתם על ריו דה ז'ניירו. בולסונרו מציע להם מסר חדש – פחות נסיונות לפתור בעיות בחינוך והידברות, שנשמעים טוב אבל בינתיים לא מצליחים במיוחד, ויותר נשק. בכך הוא אולי דומה למקבילו הלא־אירופי האחר חוץ מטראמפ – רודריגו דותרתה נשיא הפיליפינים, שגם הוא התפרסם בחיבתו לפתור בעיות באמצעות נשק. האם יש גם קשר לצבע העור של אותם הצעירים, שנוטה להיות לבן משמעותית מזה של תושבי הפאבלות? שונאי בולסונרו אוהבים להגיד שכן, בולסונרו עצמו נהנה מדי פעם להדגיש תמיכה שהוא מקבל מאזרחים או ארגונים אפרו־ברזילאים.

החלק האחרון של הפאזל הוא העוינות בין ימין ושמאל. הפוליטיקה הברזילאית מבולגנת הרבה יותר מזו האמריקאית, אבל בתחום הזה יש הרבה דמיון – המועמד האנטי־ממסדי לא מצא חן בעיני כל הימין, אבל הוא מתאמץ למצוא כמה גורמי ימין מסורתי שילוו אותו ויוסיפו לו קצת תמיכה אליטיסטית יותר. כמה פרשנים ששמעתי כבר הצביעו על כך שהכלכלה הפופוליסטית שבולסונרו פעם קידם (כסוג של ש"ס אוונגליסטי) התחלפה פתאום בתמיכה קיצונית בשוק חופשי, קצת בחסות הכלכלן פָּאוּלוֹ גֶּדֶּס שהפך להיות יועצו הכלכלי. בולסונרו עצמו העיד שהוא לא ממש מתמצא בכלכלה, מה שאומר שהוא כנראה שמח להשאיר לגדס את הכלכלה כדי לקרוץ לעשירי ברזיל ששמחים לכמה שיותר הפרטות אחרי שנים רבות של שלטון השמאל, בזמן שבולסונרו עצמו קורץ לעניים עם העמדות החברתיות השמרניות שלו. גם על ביזור השלטון והוספת זכויות למדינות במקום לפדרציה הוא מדבר, באופן שמזכיר מאוד את הימין האמריקאי.

עוד נקודה שחשובה לגבי ברזיל, היא שתמיכה בימין היא לא דבר פשוט – המדינה עוד זוכרת היטב את הדיקטטורה הצבאית ששלטה שם עד לפני שלושים שנים ועדיין מזוהה במידה מסוימת עם הימין הברזילאי. במקום להכחיש את זה, בולסונרו (בעצמו איש צבא) דיבר לא פעם בחיוב על תקופת הדיקטטורה – אחד הדברים שמחרידים את מבקריו יותר מכל התבטאות אחרת. האם זה יעלה לו ביוקר מבחינה אלקטורלית? בינתיים נראה שלא בהכרח.

נחכה בסבלנות לבחירות בספטמבר ונראה מה יהיה. בינתיים, הרושם העיקרי שלי – אמריקה הלטינית היא עדיין איזור חולה, המחלה היא הפשע והאלימות, ופתרון עדיין אין. אולי לא מפתיע שהם מחפשים כל פעם מהפכה מסוג אחר כדי לרפא את המחלה, אבל אני לא אופטימי לגבי סיכויי ההצלחה שלהם. דבר אחד בטוח – ככל שהם יפנו יותר לנצרות אוונגליסטית בתור פתרון (וגם בבחירות האחרונות בקוסטה ריקה הייתה הצלחה מפתיעה למועמד האוונגליסטי, אם כי בסופו של דבר הוא לא נבחר, ותופעות דומות נראות במדינות נוספות), היחסים עם ישראל ישתפרו לרמות שעוד ידהימו אותנו. מכל מה שראיתי עד עכשיו, נראה שהאוונגליסטים הברזילאים אוהבים את ישראל ואת היהודים עוד יותר ממקביליהם האמריקאים, וזה הישג לא פשוט. אני לא יודע אם בולסונרו על כסא הנשיא יהיה טוב לברזיל, אבל ליחסי ברזיל־ישראל זו תהיה מתנה עצומה.

[1] לא סתם אני כותב את השם המלא – שמו האמצעי הוא "משיח". הסיקו מסקנות בעצמכם.

המדריך הדרמטי לבחירות במלזיה

הרבה זמן לא דיברנו על בחירות. מלזיה הולכת לבחירות בעוד יומיים, וגם אם לא מדובר בבחירות חופשיות ודמוקרטיות במיוחד, הן עומדות להיות מעניינות. בשנים האחרונות התחוללה שם דרמה ענקית שבישראל, עד כמה שידוע לי, לחלוטין לא דיברו עליה.

קודם כל, כמה מילים על למה זה מעניין. מבחינתי (ואולי אני מוטה בגלל החיבה שלי לטיולים בעולם), אחד האתגרים האסטרטגיים החשובים ביותר של ישראל בתקופה הזאת הוא השלמת ביסוס הלגיטימציה הבינלאומית שלה על־ידי העלמת ה"חורים השחורים" שיש לה בעולם – כל אותן המדינות שעדיין מסרבות לקיים יחסים דיפלומטיים עם ישראל. בשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה הדרגתית ויציבה במעמד הבינלאומי של ישראל ובכלכלתה, ומצד שני דעיכה במעמד כמה מהאידיאולוגיות הבינלאומיות שבשמן התחיל החרם של המדינות האלה נגד ישראל. זה אומר שככל שעובר הזמן, משתפרים הסיכויים להישגים בזירה הזאת, וחשוב שלא נשב בצד ונקבל את המצב הנוכחי כמובן מאליו. מלזיה היא אחת המדינות הגדולות והחשובות מבין החורים השחורים האלה, ואומנם אין ספק שממשלה ידידותית לישראל לא תצא מהבחירות האלה, אבל חשוב שנהיה ערניים לתהליכי עומק שקורים שם כדי שנדע לזהות ולעודד ממשלות עתידיות שכן יוכלו לשקול את זה.

נתחיל בתיאור קטן של מלזיה, מדינה שלא מדברים עליה הרבה בישראל. המדינה היא פדרציה קצת מסובכת, שמורכבת מתשע ממלכות/סולטאנויות בחצי האי המלאי (ג'וֹהוֹר, קֵדָח, כֶּלַנתַּן, נֱגֶּרִי סֱּמְבִּילָן, פָּהָאנְגּ, פֱּרָאק, פֱּרְלִיס, סֱלַנְגּוֹר, תֱּרֱנְגַּנוּ), שתי מדינות שאינן ממלכות בחצי האי (מַלָאכָּה ופֱּנָאנְגּ), שתי מדינות קצת נפרדות בצפון האי בורנאו (סַבָּאח וסָרָוָאק), ושלוש ערים פדרליות (קוּאָלָה לוּמְפּוּר, לַבּוּאַן, פּוּתְּרָגַ'יַה). עקרונית יש למלזיה מלך, שנבחר בהצבעת רוב על־ידי תשעת המלכים/סולטאנים של המדינות, אבל המשטר הוא פרלמנטרי והכוח יושב אצל ראש הממשלה שנבחר בבחירות רובניות בסגנון בריטי, כלומר המדינה מחולקת למחוזות בחירה, ומכל מחוז נבחר חבר פרלמנט אחד ברוב פשוט של המצביעים (בניגוד לשיטת הייצוג היחסי כמו בישראל, שבה כל המדינה היא מחוז בחירה אחד וההצבעה היא למפלגות).

עד כאן על הנייר. בפועל, המדינה היא לא דמוקרטית במיוחד, ונשלטה מאז הקמתה על־ידי אותו הזרם הפוליטי, שגלגולו הנוכחי הוא קואליציית החזית הלאומית, ובמרכזה מפלגת הארגון הלאומי המלאי המאוחד, בקיצור UMNO. המשטר בצורתו הנוכחית התבסס בתקופת שלטונו של מָהָאתִּיר מוּחַמַּד, ראש הממשלה החזק של מלזיה בשנים 1981 – 2003. הוא מזוהה בתור מי שהביא את המדינה למצבה הנוכחי – שילוב של פיתוח כלכלי לא רע ביחד עם שחיתות שלטונית, רדיפת האופוזיציה ואיזון עדין בין דיכוי המיעוט הסיני וההודי לטובת הרוב המלאי־מוסלמי, לבין טיפוח אותו המיעוט הסיני וההודי שבלעדיו לא היה פיתוח כלכלי. ממשיכו הנוכחי של מוחמד הוא נַגִ'יבּ רַזַק, שקיבל לידיו את השלטון ב 2009 ולא נראה שמתכונן לוותר עליו בקלות.

לכאורה אפשר היה לחשוב שמדובר בעוד דיקטטורת עולם שלישי שלא תתקדם לשום מקום, אבל במלזיה יש גם אופוזיציה, אומנם נרדפת אבל לא זניחה. בעשור האחרון הם הולכים וצוברים הישגים, כולל הישגים פוליטיים, למרות דיכוי ממשלתי ברור ותחרות לא הוגנת. הגיבור הבולט ביותר של האופוזיציה הוא אַנוּאָר אִבְּרָאהִים – סגנו לשעבר של מהאתיר מוחמד ש"נפסל" יום אחד בגלל שהעז להיות עצמאי מדי. ב 1999 הוא נשלח לכלא בעקבות האשמות שחיתות שלרוב האנשים די ברור שהיו מופרכות, ובאשמת "מעשה סדום" מופרכת עוד יותר (כן, במלזיה הולכים על זה לכלא להרבה שנים). המעבר שלו למעמד קדוש מעונה עבור האופוזיציה חיזקה אותה מאוד, והתגבשה סביבו מפלגה חדשה שכיום נקראת מפלגת צדק העם (בקיצור PKR). אלה חברו למפלגת האופוזיציה הליברלית יותר שמזוהה עם המיעוט הסיני, מפלגת הפעולה הדמוקרטית (DAP), למפלגת האופוזיציה האיסלאמית PAS, ולעוד כמה מפלגות קטנות והקימו גוש אופוזיציה שזכה ללא מעט הישגים. כעבור כמה שנים אנואר השתחרר מהכלא, והוביל את הגוש להישג הגדול ביותר שלהם בבחירות הקודמות, ב 2013 – יותר מחמישים אחוזים מהקולות, אבל עם שיטת הבחירות הרובנית המעוותת (זוכרים שגם בבחירות בבריטניה ראינו תופעות כמו מיליוני קולות שסיפקו חבר פרלמנט אחד למפלגת העצמאות הבריטית, ושבריר מזה שסיפק עשרות חברי פרלמנט למפלגה הלאומית הסקוטית?), זה לא הספיק להם כדי להקים ממשלה. לקראת הבחירות הנוכחיות החזירה הממשלה את אנואר לכלא (תוך מיחזור אשמת מעשה הסדום), והמפלגה מתכוננת שוב להתמודד בראשות אשתו, וָאן עָזִיזָה.

אבל הסיפור עוד מסתבך – בסוף 2016 נפלה הפצצה. הגוש האופוזיציוני של PKR, DAP ו PAS, שכונה "ברית העם", התפרק אחרי שההתעקשות של האיסלאמיסטים על החלת חוקי שריעה לא הסתדרה עם הליברלים מהמפלגות האחרות. PKR ו DAP הקימו גוש חדש, עם שותף חדש ומפתיע – מפלגה חדשה שהתפצלה מתוך UMNO וקיבלה את השם "מפלגה מאוחדת לילידי מלזיה", או בקיצור "המאוחדת" (Bersatu). למה זו פצצה? כי בראש הפיצול הזה עומד צעיר בן 93, לא אחר מאשר מהאתיר מוחמד בכבודו ובעצמו, שקיבל אליו את הנהגת הגוש החדש, שבינתיים זכה לשם "ברית התקווה", ומבטיח שהגיע זמנו לחזור להנהגת המדינה, לצד תומכיו של האיש שאותו השליך לכלא עשרים שנה קודם לכן. אם זה היה סרט הוליוודי, היינו  אומרים שזה לחלוטין לא אמין.

מה יקרה עכשיו? נחכה ונראה. הממשלה העבירה חוק בחירות חדש שמעוות את מחוזות הבחירה עוד יותר לטובת הממשלה (מה שנקרא באנגלית Gerrymandering, וצריך מילה טובה בעברית שתתאר את זה), ולכאורה אפשר לצפות לעוד בחירות מושחתות שישאירו את המצב על כנו. מצד שני, האם מהאתיר מוחמד נכנס לזירה בגיל 93 כדי להפסיד? לא מדובר באיש אופוזיציה תמים שיקריב את עצמו מול ממשלה דורסנית. אם הוא נכנס למרוץ, ייתכן מאוד שהוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים. האם האדם שלדעת רבים קלקל את הדמוקרטיה המלזית עומד לבוא ברגע האחרון ולהציל אותה (כולל, כפי שמקווים כמה חולמים, להעניק חנינה לאנואר ולתת לו את השלטון)? ואולי הוא פשוט בא כדי להעביר את השחיתות מצד אחד לשני, וליצור שלטון רקוב חדש עם שמות אחרים?

ודבר אחרון שאני חייב לכם – איפה עומדת ישראל בסוגייה הזאת? זה עניין קצת מסובך. המעמד של ישראל במלזיה, יותר מכל דבר אחר, הוא פשוט מוזר. מנהיגיה נשמעים מדי פעם בהצהרות אנטישמיות פרועות, מדי פעם בדיבורים מתונים ורגועים, ובדרך־כלל פשוט בהתעלמות כללית. מהאתיר מוחמד נודע בזמנו בתור אחד מהמנהיגים האנטישמיים והאנטי־ישראליים ביותר בעולם המוסלמי, נג'יב רזק לא מפספס הזדמנויות ל"סולידריות עם הפלסטינים" ושאר עמדות פאן־איסלאמיות שעוזרות לו להסיט תשומת לב מפרשיות שחיתות ולזכות בנקודות מול האופוזיציה האיסלאמית, ואפילו אנואר אבראהים שלכאורה לוהק בתפקיד "המתון" התבטא בעבר בעניין ה"קנונייה הישראלית־מלזית" שעומדת מאחורי ההאשמות נגדו. מצד שני, אנואר גם ספג ביקורת על דבריו בעבר לגבי זכותה של ישראל לביטחון במסגרת פתרון שתי מדינות, ורזק הואשם הרבה שבניגוד לדיבורים החריפים שלו, הוא מקיים יחסי מסחר ודיפלומטיה מתחת לשולחן עם ישראל. להערכתי, ותומכים בזה כל המפגשים שהיו לי בעבר עם מלזים – השנאה לישראל לא בוערת בעצמות המלזים בעוצמה רבה כמו בכמה ממדינות החורים השחורים האחרות, והרטוריקה המוגזמת מעידה יותר על התרבות הפוליטית במדינה מאשר על שנאה ממשית. אני לא בטוח אפילו במי אנחנו אמורים לתמוך בבחירות האלה, אבל דבר אחד אני יכול להגיד – כדאי לקוות שהדמוקרטיה תתחזק כמה שיותר במדינה. ככל שהתרבות הפוליטית תהפוך מפותחת ומתוחכמת יותר, ככה סיסמאות נגד ישראל יהפכו פחות מרשימות, והעם יצפה להישגים ממשיים. נאחל הצלחה למלזיה.

נחזור בעוד כמה ימים עם התוצאות – כמה הצליחה כל מפלגה, ברמה הלאומית וברמת כל מדינה, איזו ממשלה עומדת לקום ומה התגובות ברחוב.