הפתרון הצבאי לטרור, אי שם באי רחוק

נכון לכתיבת שורות אלה עדיין לא ברור מה הרקע למרחץ הדמים הנורא שקרה היום בסרי־לנקה. את הזמן בינתיים שווה לנצל כדי להיזכר בסיפור הדי מדהים של מלחמת האזרחים שהרסה את המדינה עד לא מזמן; בסיום הדרמטי שלה; ובנשיא מהינדה רג'פקסה, שמאז יש לו מעמד מיוחד מאוד בעולם – בעיני מי שרוצה לנצח צבאית את טרור, הוא הדוגמה המושלמת לכך שזה אפשרי; בעיני מי שנרתע מזה, הוא הדוגמה המושלמת לכך שהמלחמה הזאת יכולה להרוס את הדמוקרטיה במדינה הלוחמת באופן שהטרור לא יכול.

אין צורך שאני אספר פה את כל הסיפור. יואב קרני הוא מהכותבים החביבים עלי בכל מה שהוא כתב עד לפני כמה שנים (בשנים האחרונות הוא קצת גולש יותר מדי לטעמי לאקטיביזם פוליטי) והמאמר שהוא כתב לפני עשר שנים על מלחמת האזרחים הסרי־לנקית הוא בעיני מקום מצוין להתחיל בו. כאדם שקשה לחשוד בו שכותב עם סכין בין השיניים ומחכה להזדמנות לשבח את המיליטריזם, הוא כותב שם באובייקטיביות מרשימה ולא מתעלם מההצלחה של הפתרון הצבאי שם (רק דבר אחד נראה לי בעייתי במאמר הזה: ההתייחסות למורדים בתור "התאמילים". ארגון הנמרים התאמיליים למיטב ידיעתי אולי התחיל בתור איזשהו מייצג לאומי של המיעוט התאמילי במדינה, אבל בסופו של דבר עבר לרצוח תאמילים שהתנגדו לו בנחישות לא מועטה בהרבה מזו שבה הוא רצח סינהאלים).

אז מה אפשר ללמוד מהמקרה הסרי־לנקי?

קודם כל, לקחת בפרופורציות את הצרות שלנו. הנמרים התאמיליים הצליחו לרצוח נשיאים, שרים, ואינספור מנהיגים אחרים. הם הצליחו להוציא לפועל פיגועים שהרגו מאות אנשים בפעולה בודדת, אולי כולל זה של היום (כאמור, עדיין לא ברור מה הרקע לאירוע, לאומנות תאמילית היא כנראה האפשרות השנייה הכי סבירה אחרי טרור איסלאמי). בולט במיוחד היה רצח נשיא הודו דאז ראג'יב גאנדי – בערך מקביל לזה שהחמאס ירצח את דונלד טראמפ במחאה על תמיכתו בישראל. לא שארגוני הטרור שתוקפים את ישראל לא היו רוצים לעשות דברים כאלה, אבל למזלנו הם לא מסוגלים, לפחות בינתיים. אז כשמנסים להבין למה סרי־לנקה הסכימה ללכת עד הסוף במלחמה נגד הטרור, צריך לקחת בחשבון את המצב שהיא התמודדה איתו.את המצב שהיא התמודדה איתו.

לגבי המחיר, עדיין מוקדם מדי להגיד. הדמוקרטיה הסרי־לנקית עברה כמה תהפוכות בשנים שמאז מלחמת האזרחים, וממבט מרחוק נראה שהיא אומנם נפגעה משמעותית, אבל במונחים דרום־אסיאתיים עדיין מצבה בכלל לא רע. רג'פקסה בסופו של דבר הודח בבחירות דמוקרטיות, לאחרונה הוא ניסה לחזור שוב במהלך שהיו סביבו מחלוקות אבל שלטון צבאי בנוסח כמה ממדינות האזור האחרות זה בהחלט לא. עיתונאות בסרי־לנקה למיטב ידיעתי היא עדיין מקצוע לא פשוט, אבל ביקורת נגד הממשלה מכל הכיוונים נראה שקיימת לא מעט. כשמסתכלים על חומרת המצב לפני סיום המלחמה ועל המצב הנוכחי, נראה לי שאפשר להגיד בביטחון שהמחיר היה מוצדק.

עוד משהו שראוי לדעתי לציון פה הוא סוגיית הימין והשמאל. סרי־לנקה היא הזדמנות טובה להיזכר שהשילוב בין ימין כלכלי וניציות מדינית לעומת שמאל כלכלי ויוניות מדינית איננו משהו קבוע והכרחי. המהפך הפוליטי שהביא את מהינדה רג'פקסה לשלטון היה לא רק שינוי מדיני וצבאי, אלא גם מעבר מהכלכלה הליברלית והנימוסים הבריטיים של מפלגת הימין לעבר הסוציאליזם הלאומי והקשוח של השמאל. חובבי תולדות ישראל אולי זוכרים עדיין את הימים שבהם הסוציאליסטים הקיצוניים ביותר דרשו את כיבוש הארץ כולה, כולל שתי גדות הירדן, וגם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה במסגרת המאבק הזה. עדינות הנפש של השמאל כיום היא מצב זמני.

והערה אחרונה – אמרתי כבר כמה פעמים בעבר שאני חושב שהעולם ההינדי והבודהיסטי הם בני ברית טבעיים של ישראל כיום, בהתאם למצב הפוליטי בעולם בשנים האחרונות, וסרי־לנקה היא אחת מהחברות במועדון הזה. ברור לי שזה לא יקרה, אבל לדעתי היה טוב לישראל אם אנשים היו מקדישים יותר תשומת לב למדינות האלה.

מודעות פרסומת

תנו לבס"ס לנצח

התגובות בתקשורת והרשתות החברתיות בהודו אחרי הפיגוע הקטלני הקטלני בקשמיר (אגב, אני מקווה שזה היה תזכורת טובה לכולם עד כמה אנחנו עדיין קרובים למלחמת עולם שלישית) הן תזכורת נוספת לדמיון העצום בין הודו וישראל בכל מה שקשור למצב הפוליטי והבטחוני. הנה כמה דיונים שבהם יש להודו וישראל מה ללמוד אלה מאלה:

– האם זריקת אבנים היא שובבות נעורים או תקיפה עם פוטנציאל קטלני? "מסתבר שהמחבל המתאבד, שקרא לקשמירים מקומיים "להצטרף לג'יהאד קדוש למען האיסלאם", היה [בעבר] מיידה־אבנים. האם הוא היה בין 9,730 מיידי־האבנים הקשמירים שחננה הממשלה בשנה שעברה? הדם רותח" (מקור). יכול היה בקלות להיות ציטוט מישראל.

– מה מעמדה של משפחתו של מחבל מתאבד? "התיאוריה עד שנת 2000 גרסה שמחבלים הסתירו את כוונותיהם מהמשפחה. אבל פשיטות ישראליות על בתי מחבלים הראו שסימני הקצנה רבים כבר היו שם והתקבלו על־ידי המשפחה כנורמליים. האב [של המחבל המתאבד מקשמיר] משקר" (מקור). וכמובן: "בתור התחלה, הייתי רוצה לראות את בית משפחת הפסיכופת הזה נהרס, והרכוש מוצא החוצה לרחוב. תבינו, הניסיון הישראלי מאוד ברור, אמפירית האמצעים האלה עובדים, ועובדים טוב מאוד" (מקור).

– מעגל האלימות / הכיבוש משחית? כמה תגובות מהתקשורת סיפרו שהמחבל הושפל בהיותו ילד על־ידי חיילים הודיים. בימין ההודי כצפוי לא התרשמו מהרמיזה. האם הטרור הוא תוצאה של עוני ותנאים קשים, או של אידיאולוגיה רצחנית? הדיון רלוונטי שם וכאן באותה המידה.

– שחרור אסירים? מנהיג ארגון הטרור שאחראי לפיגוע שוחרר לפני עשרים שנה בעסקת שחרור אסירים בתמורה לשחרור מטוס הודי שנחטף על־ידי אנשיו. יש מי שמפקפק בשחרור הזה כיום. מעניין לראות, אגב, את ההבדל המספרי בין המקרה ההודי/פקיסתאני לבין המקרה הישראלי/ערבי: בישראל משוחררים מאות מחבלים עבור ישראלי אחד, ובהודו חטפו מטוס עם כמעט מאתיים אנשים ודרשו לשחרר ארבעה מחבלים.

– תנו לבס"ס לנצח: הרבה דיונים היו בשנים האחרונות בסוגייה הקשמירית כשמצד אחד טענות על אלימות כוחות הביטחון נגד אזרחים, ומצד שני טענות על מגבלות קשות על כוחות הביטחון בשם זכויות אדם או לחץ בינלאומי שמונע מהם לנצח את הטרור. אחרי הפיגוע מבטיח מודי יותר חופש פעולה לכוחות הביטחון, לא כל הנצים ההודיים משוכנעים: "האם הצבא ההודי נלחם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב?" וכמה מהם מזכירים אירוע מלפני כמה שנים שבו מכונית דהרה דרך שלושה מחסומים צבאיים, ובמחסום השלישי החיילים ירו לתוך המכונית והרגו כמה מיושביה, ובתגובה הוכנסו לכלא. סוברמניאן סוואמי מגדיל ואומר "מי אישר את התביעה [על אותו האירוע]? אותו אדם הוא האחראי למכונית התופת הזו שחיסלה 37 מחיילינו".

– למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל: בינתיים התלונות נגד מודי וממשלתו נשארות די צנועות, אבל הדיון מרחף באוויר – מצד אחד תלונות שמפלגת העם ההודי בגדה בערכיה ובמצביעיה, מצד שני קריאות לא להתפצל ולזכור כמה גרועה החלופה של ממשלת הקונגרס. השנה צפויות בחירות, והסקרים האחרונים לא נראים מבטיחים למפלגת העם כמו תוצאות הבחירות הקודמות.

למה כל זה מעניין? הרבה ישראלים נוטים להתריס בפני מטיפי מוסר אירופאים: "מה אתם הייתם עושים לו היו תוקפים אתכם בבתיכם ארגוני טרור רצחניים?". מצד אחד ההתרסה הזאת נכונה, אבל מצד שני היא יכולה להצדיק כל דבר. לכן טוב להרים את הכפפה ולהכיר מדינה אחת שכן מתמודדת עם אתגרים דומים, ושווה ללמוד אלה מניסיונם של אלה. ההודים בהחלט מתעניינים במה שקורה אצלנו. הנצים ההודים, אגב, מתים על ישראל – הודעת התנחומים של ביבי שותפה היטב ברשתות החברתיות (לא ראיתי אף מנהיג אחר ששיתפו ככה), סוואמי קרא לחסל את מנהיג הארגון שאחראי לפיגוע עם "רחפנים מתוצרת ישראל", ובכל פעם שישראל מוזכרת, מתחילים דיונים על איך הודו חייבת לתמוך יותר בישראל בהצבעות באו"ם ושאר זירות בינלאומיות.

למעשה, הייתי מציע לכמה מצייצני המחנה הלאומי בישראל – נראה לי שאם תרצו מתישהו להתרחב מהשוק דובר העברית לשווקים רחבים יותר, תתחילו לצייץ לקהל ההודי. אני רואה המוני משתמשים בהודו שכנראה היו מתלהבים מאוד מדברים כאלה. לתשומת לבכם.