ואגנר באפריקה,חיזבאללה בדרום אמריקה, וכישלון הבדלנות

נתקלתי בכמה ניתוחים מעניינים (ראו לדוגמה כאן, או כאן) של הפעילות באפריקה של חברת "ואגנר", הארגון הצבאי הפרטי-בערך שמהווה חלק משמעותי מהצבא הרוסי באוקראינה ובמקומות אחרים. בשלב הזה סביר להניח שכל קורא חדשות כבר מכיר את ואגנר בתור אלה ששולחים את אנשיהם, כולל מגוייסים טריים מבתי הכלא ברוסיה, למתקפות (מוצלחות יותר או פחות) בשלל חזיתות באוקראינה, אבל לא הרבה מדברים על פעילותם בשאר העולם ומקורות המימון שלהם.

נראה שחלק משמעותי מהמודל הכלכלי של ואגנר הוא חוזים שהם חותמים עם שלל מדינות חלשות ומפוקפקות באפריקה, במסגרתם ואגנר עוזרים להם להילחם בכל מיני מורדים, איסלאמיסטים ואחרים, ובתמורה ואגנר זוכים לשלוט במשאבי הטבע שלהם. הדיווחים מדברים על שליטה משמעותית של ואגנר במכרות זהב, יהלומים, ומשאבים אחרים בהרבה מהמדינות האלה. כמה מהשמות הבולטים הם סודאן, מאלי, הרפובליקה המרכז אפריקנית, ובורקינה פאסו. בחלק מהמדינות האלה יש דיבורים על שליטה כמעט מוחלטת של ואגנר בכל מכרות הזהב במדינה.

זה מזכיר לי דיבורים דומים על חיזבאללה, ארגון שידוע בעיקר בהקשר הלבנוני וסביבתו, אבל כפי שכתבתי בעבר, יש להם מעורבות משמעותית באמריקה הלטינית, שם הם (כך אומרים) מרוויחים הון משוק הסמים בשיתוף פעולה עם ארגונים עברייניים ופוליטיים. האדם הממוצע יכול להסתכל על ארגונים כמו ואגנר וחיזבאללה ולחשוב שאולי אפשר "לייבש" אותם בסנקציות על רוסיה או על לבנון. אם הכלכלה הרוסית לא יכולה לייצר דברים, אין להם כסף למימון המלחמה שלהם, וגמרנו. אבל כאן רואים שזה לא כזה פשוט.

וזה מביא אותי לסוגיית הבדלנות. לימנים במערב יש אולי תדמית של נושאי נשק ניציים, אבל הם גם נוטים ללאומנות וסולדים מ"גלובליזם" לא רק ברמת האידיאולוגיה, אלא גם ברמה האישית. אני שומע שוב ושוב בחוגי ימין גישה של "העולם השלישי דפוק כי הוא דפוק, אנחנו צריכים להפסיק לבזבז עליו זמן וכסף ולהתעסק בעניינים שלנו. אם הם רוצים לנהל מדינות כושלות ולהרוג אחד את השני זאת הבעיה שלהם". אפשר אולי להבין את הגישה הזאת כתוצאה מובנת של הגלובליזם הדי־כושל שמגיע לעתים קרובות משמאל, עם שפיכת כסף רב על מדינות כושלות ברחבי העולם, אבל בדלנות לא יכולה להיות הפתרון. ואגנר וחיזבאללה מזכירים לנו את זה היטב.

פעם כתבתי פה על הספר מקמאפיה של מישה גלני, והוא רלוונטי מאוד לנושא הזה. מדינות כושלות ומושחתות ברחבי העולם, גם אם לכאורה אין להן כוח לפגוע באף אחד, הן בעיה של כולנו. הן הופכות להיות מקור הכנסה וכוח של ארגוני פשע וטרור שלא מתכוונים להסתפק בהן; הם מתכוונים להתפרנס מהן היטב כדי להתחזק ולתקוף אותנו. אני שומע שוב ושוב על השימוש של דיקטטורות מרחבי העולם בשלל מנגנוני פשע בתור מקורות הכנסה, ולהיפך – ארגוני פשע שמתפרנסים מהשתלטות על מדינות כושלות. וכשהדיקטטורות והמאפיות האלה מאיימות בהמשך על העולם החופשי, זו סכנה ממשית לכולנו.

אז מה עושים? אני בטח לא בא פה לנזוף בימין בשם איזושהי פנטזיה או"מניקית על "חיסול העוני" שיתקן את המדינות האלה. ייתכן מאוד שאין דרך עדינה לתקן אותן, וייתכן מאוד שלפחות בטווח הקצר אין דרך בכלל. אבל זו שיחה שצריך לקיים. זרם פוליטי שמתכוון להנהיג מדינה לא יכול להמשיך עם הפנטזיה של "אנחנו פה והם שם, הבעיות שלהם לא מעניינות אותנו". הכישלון האמריקאי באפגניסתאן (ועוד לפניו בוייטנאם ואחרים) אולי הוציא לאנשים את החשק ממעורבות בעולם השלישי, אבל לא בטוח שלנצח תהיה לנו הפריבילגיה לעשות רק מה שמתחשק לנו. כל דבר מסיוע כלכלי, דרך סנקציות, ועד מעורבות צבאית של ממש צריך להיות על השולחן (אגב, מעורבות צבאית אולי נשמע מגונה, אבל נאט"ו ובעיקר צרפת עושות את זה כמעט כל הזמן. כרגע יש המוני יחידות צבא נאט"ו פרוסות בכל מיני מדינות עולם שלישי). ולא חייבים להיות תלויים בממשלות – גם לאנשים פרטיים יש הרבה דרכים להשפיע על מדינות כאלה. מי שחושב שהוא יכול להילחם בואגנר באוקראינה אבל לא במאלי כנראה לא מבין מה זאת מלחמה.

כמובן, כל זה דורש מבט רציני ובוגר על מדינות העולם השלישי. רוב האנשים לא מתעניינים בזה, ומעדיפים סיסמאות על עוני וקולוניאליזם משמאל, או על תרבות דפוקה מימין. האמת היא שהמדינות הכושלות בעולם נוטות להיות סיפורים מורכבים מאוד, עם הרבה גורמים חיצוניים שלוחצים עליהן ומעודדים אותן להיכשל, כולל גורמים במערב (אם מתוך "כוונות טובות" של שולחי כספי סיוע שמגיעים לממשלות מושחתות או של קובעי מדיניות הגירה שמעודדים את יזמי המדינות האלה לעזוב, או מתוך תאוות בצע של חברות רב־לאומיות ששמחות לשליטה על משאבי הטבע של המדינות האלה). יכול מאוד להיות שחלק מהגורמים האלה ניתנים לפתרון גם בלי איזה מין קולוניאליזם מחודש. אבל צריך חשיבה אסטרטגית רצינית שמבינה שתיקון המדינות האלה הוא חלק בלתי נפרד ממלחמת ההישרדות של העולם החופשי. וכיום אין לזה הרבה תיאבון לא משמאל ולא מימין.

חלופות אסטרטגיות לארצות־הברית

בבלוג השכן עלתה שוב סוגייה שחוזרת לעתים קרובות, על הסכנה לאיבוד הברית הישראלית עם ארצות הברית ומה אפשר לעשות בנידון. בתגובות עלו כרגיל כמה מהשמות הנפוצים בתור חלופות אפשריות (או לא־אפשריות). רציתי לתרום את חלקי עם כמה הערות על הכוחות הרציניים בעולם כיום שיכולים (או לא יכולים) לתמוך במדינה בינונית כמו ישראל. הקשר בין ישראל לארה"ב מספק לישראל כיום שלושה יתרונות – כלכלי, צבאי, ודיפלומטי. נראה איפה עוד אפשר להשיג כאלה, אם בכלל.

– סין: השם הנפוץ ביותר שעולה בשיחות כאלה. יש רושם נפוץ כיום שהעולם נמצא במלחמה קרה חדשה, יש "גוש מערבי" ו"גוש סיני" והחלופה לארצות־הברית היא סין. כבר אמרתי בעבר שסין היא להערכתי נמר של נייר ומאז היא רק מתדרדרת. הכלכלה הסינית כיום במצב קשה; מאז עליית שי ג'ינפינג הממשלה הסינית מבזבזת את ההצלחה הכלכלית של קודמיה על שאיפות אימפריאליסטיות מופרכות, והמשברים בעקבות הקורונה והפלישה הרוסית לאוקראינה מחמירים את המצב. האם סין יכולה לתמוך במדינות בינוניות? עקרונית כן, היא עושה את זה פה ושם, ובניגוד לברית־המועצות בימי המלחמה הקרה היא גם לא מנסה לייצא קומוניזם למדינות החסות שלה. היא כן מייצאת שחיתות, ומעבר לזה – היא פשוט לא חזקה מספיק. מבין בנות החסות המעטות שלה אפשר למנות את סרי־לנקה שבימים אלה מוצאת את עצמה בפשיטת רגל מוחלטת, את פקיסתאן שכנראה לא רחוקה מגורל דומה (ועל־פי כל ההערכות ששמעתי, הסינים הכתיבו להם חילופי שלטון בניסיון לסדר את העניינים), ועוד קומץ מדינות נחשלות. אין לסין ניסיון מוכח בסיוע למדינות להיות חזקות ויציבות.

– רוסיה: עוד שם שעולה לעתים קרובות, אבל אין לכך כל הצדקה. רוסיה היא כיום כלכלה בינונית, והאשליות על כוחה הצבאי נמוגו בחודשים האחרונים. לא ברור מה מישהו מצפה לקבל מהם. בנות החסות היחידות שלה הן ממשלות רודניות שרוסיה לא עוזרת להן בשום דבר פרט לשמירה על שלטונן הרודני נגד האוכלוסייה שלהן עצמן, וגם זה לא בהצלחה גדולה – משטר אסד עדיין לא ממש שולט בסוריה, ולוקשנקו בבלארוס עדיין לא ממש רגוע על כסאו. אפילו "החצר האחורית" של רוסיה, מדינות מרכז אסיה, כבר לא ממש מסתכלות לכיוון מוסקבה.

– מערב אירופה: שם שדווקא לא עולה לעתים קרובות, משתי סיבות – או שאנשים מניחים שארה"ב ואירופה זה אותו הדבר, ואם היחסים עם ארה"ב מתדרדרים אז היחסים עם אירופה עוד יותר; או שמניחים שמדינות מערב אירופה הן חלשות ותמימות מדי, מוכות הגירה ואידיאולוגיית שמאל קיצוני, ואין לה מה לתרום. שתי ההנחות האלה שגויות. הדת החדשה שסוחפת את שמאלני ארה"ב, עם הגירה אינסופית, חיסול מוסד המשפחה ושאר ירקות (כולל שנאת ישראל) נשארת בעיקר מוגבלת לעולם דובר האנגלית – כל הכותרות שאתם שומעים על ילדים שעוברים טיפולי הורמונים ורופאים שמדברים על "אנשים בהריון" מגיעים מארה"ב ובריטניה. אני לא מכיר דוגמאות כאלה מאירופה, בטח לא באותו ההיקף. למעשה, דחיפה של ארה"ב למחוזות אנטי‏־ישראליים יכולה דווקא לדחוף את מערב אירופה לכיוון ההפוך – אחד העקרונית המנחים של האליטות האירופאיות, עד כמה שזה נשמע ילדותי, זה "אנחנו רוצים להיות טובים יותר מאמריקה". בכל הזדמנות אפשרית, כשמדובר בנושאים שאינם מספיק חשובים כדי לעצבן את ארה"ב יותר מדי, הם שמחים ללכת בדיוק בכיוון ההפוך לזה של ארה"ב. ארה"ב אוהבת את ישראל? אירופה מגלה את הפלסטינים. ארה"ב שונאת את ישראל? לאירופה לא יהיה קשה במיוחד לגלות שוב את ארץ הקודש. השמאלנים שמקדמים שנאה אידיאולוגית לישראל נמצאים כיום בשפל באירופה, את הטון נותנים הבירוקרטים הליברלים שאין להם בעיה גדולה עם ישראל.
והאם יש לאירופה מה לתרום? בהחלט. למרות כל מגרעותיה, אירופה עדיין הרבה יותר חזקה מהתדמית שלה. בפרט, הכלכלה והתעשייה הצבאית שלה חזקות הרבה יותר מכל חלופה אחרת שאיננה ארה"ב. השבדים יכולים לדבר על פציפיזם אידיאליסטי כל היום, אבל את הנגמ"שים המשובחים שלהם הם שמחים למכור לבני בריתם וכנראה ישמחו גם למכור לישראל (לא שישראל צריכה דווקא נגמ"שים, אבל זו רק דוגמה). תעשייה היא הצד החזק של אירופה, והתעשייה הצבאית שלהם היא חלופה אפשרית מאוד לארה"ב. וכמובן, גם מעמד דיפלומטי חזק יש להם, כולל זכות הוטו המהוללת באו"ם.

– מזרח אירופה: רעיון שמתחיל לעלות בשנים האחרונות, עם העלייה בחשיבות מזרח אירופה, שיפור קשריהם עם ישראל, והחיכוך בינם לבין מערב אירופה. שווה השקעה לטווח הארוך, אבל בסופו של דבר הרבה לא־אירופאים לדעתי נוטים להגזים בהערכתם את הפער בין המזרח למערב. הם אוהבים פה ושם לצעוק אלה על אלה, אבל בסופו של דבר הם עדיין מסתדרים לא רע. מבחינה כלכלית וצבאית הם עדיין שזורים עמוק אלה באלה. אז יחסים טובים עם מזרח אירופה זה מומלץ מאוד, אבל זה עדיין במסגרת "יחסים טובים עם אירופה".

– יפן: לא נהוג לדבר על יפן בהקשרים האלה, וכנראה בצדק, אבל עדיין זה יותר הגיוני מסין (ובטח רוסיה). הכלכלה היפנית היא השלישית בעולם וישראל לא ממש מנצלת את זה. מבחינת תעשיות ביטחוניות, הנשק היפני לא מפורסם בעולם אבל זה אולי בגלל שעד לאחרונה הם סירבו אידיאולוגית לייצא נשק. היום זה לא המצב, אבל אני עדיין לא יודע כמה אפשר להסתמך עליהם. גם לא ברור כמה הם ירצו. אין ממש מדינות בעולם שאפשר להצביע עליהן כ"בנות חסות" של יפן, אבל יש כמה ידידות טובות כמו טאיואן, אוסטרליה, ולפעמים דרום־קוריאה. דיפלומטית אין להם יותר מדי נוכחות בעולם. כדאי מאוד לחזק את הקשרים איתם, אבל בנוסף לגורמים אחרים.

– הודו: נכון לשנת 2022, הודו ממשיכה להיות פוטנציאל מבוזבז. פוליטיקאים פופוליסטיים, גיס חמישי בשלל צורות שמנסה לפגוע בהם מבפנים, ועוינות מצקצקנים מוסריים מהמערב (במילים אחרות, אותם האתגרים שישראל מתמודדת איתם) ממשיכים למנוע מהודו להתחזק כלכלית ודיפלומטית. עדיין, לטווח ארוך זו כנראה השקעה מצוינת. אוכלוסייה ענקית שאם איננה כבר עכשיו הגדולה בעולם, כנראה עומדת בקרוב להיות, ותרבות ודת שהופכים אותם לידידים טבעיים מאוד של ישראל. כרגע יש לישראל המון להרוויח מקשרים עם הודו, בעיקר כלכליים עם השוק ההודי הענק, ונראה שישראל מנצלת את זה במידה מסוימת, אבל עדיין שווה להשקיע יותר. בכל מקרה, לא מדובר כמובן במעצמה שיכולה להחליף את ארה"ב.

– אחרים: שאר העולם עדיין מדשדש. אמריקה הלטינית מאבדת אפילו את מעט התקווה שהייתה לה – המדינות המעטות שנראו כאילו מנסות לצאת מהכלוב הסוציאליסטי חוזרות לשם אחת אחת. קודם נפלה ארגנטינה, לא מזמן נפלה קולומביה, ולפי כל הסקרים עומדת בקרוב גם ברזיל ליפול בחזרה לחיקה החם של מפלגת הפועלים האנטי־ישראלית, אנטי־מערבית, והייתי אומר אנטי־ברזילאית. אפריקה היא עדיין אפריקה, אין יותר מדי מה להגיד, וכנ"ל מרכז אסיה. מדינות דרום־מזרח אסיה נשארות בבינוניות, המדינות דוברות האנגלית שאינן ארה"ב ממשיכות להיות גירסאות חלשות יותר של ארה"ב.

לסיכום: אין תחליף אחד שלם לארה"ב פרט למערב אירופה. אבל כן יש אפשרויות אחרות שייתנו כל אחת פחות משארה"ב נותנת, אבל אולי מספיק בשביל הישרדותה של ישראל בעולם פוסט־אמריקאי. כרגיל, אני מאוד תומך ביצירת קשרים עם מדינות חזקות ודמוקרטיות שאינן ארה"ב (ובמידה מסוימת גם מדינות שאינן חזקות ודמוקרטיות), מה שישראלים לא עושים מספיק. חוץ מזה, ישראל הולכת וגדלה, כלכלית ודמוגרפית, ועדיין לא מנצלת את כל הפוטנציאל של עצמה. מצד שני, במצב הנוכחי של השיח הפוליטי והאסטרטגי הישראלי, אני לא בטוח שישראל יכולה לשרוד אפילו עם דונלד טראמפ בתפקיד קיסר העולם. אף ברית חזקה לא תחזיק לטווח הארוך מדינה כושלת, וכדאי מאוד שישראל לא תהיה אחת כזאת.

האיש החולה על האירוואדי

השבוע ראינו משהו שכבר הרבה זמן לא זכינו לראות בעולם – הכרזת מלחמה רשמית. הממשלה האזרחית בבורמה, שהודחה בהפיכה צבאית לפני כמה חודשים, הכריזה רשמית מלחמה על הצבא שהדיח אותה. לא קריאות ל"קהילה הבינלאומית" שתציל אותם, לא תחינות לתקשורת המערבית על כמה הם מסכנים וכמה מגיע להם, אלא פשוט מלחמה.

אחרי שאפגניסתאן נצנצה לרגע על גבי מהדורות החדשות העולמיות, סביר להניח שהיא עומדת לחזור לאלמוניות שאיפיינה אותה לפני פיגועי התאומים. סתם עוד מדינה עם מלחמות אזרחים בלתי פוסקות (אגב, מלחמת האזרחים שהייתה שם לפני התאומים, בין הטליבאן והברית הצפונית, עדיין קיימת – ממשיכי הברית הצפונית של אז עדיין נמצאים באותו הבסיס שהיה להם אז ושוב מבטיחים להילחם משם בטליבאן). וזו הזדמנות טובה לחזור להסתכל על מדינה אחרת שחזרה לא מזמן עשרים שנה אחורה, והדיון הציבורי נוטה לא לספור אותה. מה יהיה השלב הבא של מלחמת האזרחים הבורמזית? האם כאן, בניגוד לאפגניסתאן המייאשת, יש סיכוי שגם ישתנה משהו בסופו של דבר?

נתחיל בסיכום החודשים האחרונים – אחרי כמה שנים אופטימיות, בורמה חזרה אחורה עשרים שנה. הצבא חזר לשלוט, המנהיגה הדמוקרטית המהוללת אונג סן סו צ'י שוב במעצר, המפלגה שלה שוב נרדפת ומנהיגיה נעצרים, והמיעוטים הלאומיים במזרח, מערב וצפון המדינה שוב נלחמים במלוא כוחם בצבא הלאומי. האופוזיציה הדמוקרטית, אחרי שנים רבות של הפגנות ומחאות ושאר התנגדויות בלתי־אלימות, נראה שהבינה סוף סוף שזה לא עובד. הכרזת המלחמה השבוע היא רק עוד שלב בתהליך שבו האופוזיציה, שכרגע מרוכזת בממשלת צללים שהוקמה במחתרת ובגלות, מסירה את הכפפות ומתחילה לחפש פתרון צבאי.

זו התפתחות מעניינת, כי בדרך כלל לא רואים דברים כאלה. התרגלנו שהצדדים ה"צודקים" שנתמכים על־ידי המערב נגד דיקטטורים אלימים בדרך־כלל נוטים ליישר קו עם הגישה הרווחת במערב, ולקרוא ל"דיאלוג" ולעזרה מה"קהילה הבינלאומית". הכרזת מלחמה היא פעולה מאוד לא אלגנטית בחוגים האלה, ואכן היא לא זכתה להתלהבות גדולה מהמערב. אבל עוד מאפיין ידוע של ההסתמכות על הקהילה הבינלאומית, היא שהיא לא עוזרת לאף אחד. הבלארוסים עדיין מדוכאים על־ידי הדיקטטור שלהם. לכורדים ולקטלונים אין מדינה ולא עומדת להיות. היזידים ניצלו בקושי מרצח־עם מוחלט, ואוכלוסיית ונצואלה וקובה עדיין מדוכאות. המחנה הדמוקרטי בבורמה הוא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לדיכוי חסר הצדקה ואפילו לא יותר מדי קשה לפתרון – התמיכה העממית העצומה שזוכה לה אונג סן סו צ'י די ברורה (בניגוד לממשלת גאני באפגניסתאן, לדוגמה, שהייתה בבירור כפייה אמריקאית שלא הרשימה הרבה מקומיים). הצבא המיאנמארי אומנם נחשב אחד החזקים באזור, אבל מעצמה זו בטח לא ואין להם גיבוי חזק מאף מעצמה אחרת. הסינים והרוסים אומנם שמחים לתמוך בהם פה ושם עם איזו הצבעה באו"ם, אבל לא נראה שאכפת להם יותר מדי וגם עם השלטון הדמוקרטי הם יכולים לעבוד. למרות כל זאת, ה"קהילה הבינלאומית" לא הייתה מסוגלת לעשות כלום כדי לעזור לבורמזים. האם הגישה המלחמתית כן תצליח? נחכה ונראה.

התהליך כנראה התחיל כבר לפני כמה שנים עם משבר הרוהינגה. נראה שהסירוב של אונג סן סו צ'י להקריב את עצמה פוליטית לטובת הרוהינגה היה סוג של קו פרשת מים, שהפך אותה לאויבת בקרב אליטות זכויות האדם המערב, והפך אותה ואת תומכיה לעצמאיים יותר בזירה הבינלאומית. עד לאותו הרגע, שווה לזכור, היא הייתה במערב גיבורה ברמה של נלסון מנדלה. לוחמת הדמוקרטיה וזכויות האדם, זוכת פרס נובל, האישה החזקה והמרשימה שמדוכאת על־ידי כוחות הצבא הרשעים. הבעיה היא שהמערב אוהב את הגיבורים שלו מדוכאים והיא כנראה החליטה שהיא מעדיפה ניצחון (או לפחות סיכוי לניצחון) על פני אהדה.

מה יקרה עכשיו? קשה לדעת. הצבא, כאמור, נחשב חזק מאוד גם במונחים בינלאומיים. מצד שני, ההתנגדות לו היא לא סתם אוסף סטודנטים אידיאליסטיים. בורמה נמצאת מאז הקמתה במלחמה קבועה בין הממשלה המבוססת על הרוב הבורמזי במרכז המדינה, לבין שלל המיעוטים החיים מסביב. חבלי הארץ שבהם חיים המיעוטים האלה הם אזורים פרימיטיביים עם תשתיות אפסיות, פני שטח קשים מאוד לשליטה, והם עצמם עמים שרגילים ללחימה כבר דורות רבים ולא כל־כך קל לדכא אותם. חלק מהמיעוטים, בעיקר הקאצ'ינים והקארנים במזרח המדינה, כבר התנדבו לשתף פעולה עם האופוזיציה ודיווחים רבים מספרים בחודשים האלה על סטודנטים וכל מיני צעירים עירוניים שיוצאים לג'ונגלים לקבל נשק ואימונים קרביים מבני אותם המיעוטים לקראת הלחימה נגד הצבא. ודיווחים על אבידות לצבא מגיעים כל הזמן.

השלכה אחת שעשויה להיות לסיפור הזה היא חיזוק המעמד הבדלני של המיעוטים. אולי אפילו עד כדי פירוק המדינה בסופו של דבר? אחרי שהם כבר נטו לחתום על הסכמים כאלה ואחרים עם הממשלה מתוך הבנה שמלחמה אינסופית לא מביאה להם את העצמאות המיוחלת, נראה שעכשיו הסיכוי לפירוק המדינה מתחיל לגדול. ייתכן מאוד שגם האופוזיציה וגם הממשלה יעדיפו לשלוט בעצמם על חלק מהמדינה, ולא לתת ליריביהם את המדינה השלמה, ולכן אולי יסכימו לתת הרבה מאוד למיעוטים תמורת סיוע. הקאצ'ינים והקארנים כאמור התייצבו חזק בצד האופוזיציה; בינתיים יש דיווחים שהממשלה מחלקת כל מיני גזרים לצבא הראקין במערב המדינה, שחולם להקים מחדש את המדינה העצמאית שהייתה להם לפני מאות שנים – הם כנראה זוכרים יותר לטובה את הצבא הבורמזי אחרי שזה הוציא עבורם את הערמונים מהאש עם גירוש הרוהינגה, שנוכחותם הייתה מקשה עליהם לנהל מדינת לאום ראקינית הומוגנית (חוץ מזה שההבדלים בין הראקינים והבורמזים מזעריים, בניגוד לשאר המיעוטים שרבים מהם דוברים שפות שונות לחלוטין עם תרבויות שונות לחלוטין. הראקינית נחשבת בסך הכול ניב בורמזי לא מאוד שונה מהבורמזית התקנית). נותר עוד לראות איפה יתייצבו המיעוטים האחרים. בינתיים הם ברובם נלחמים כרגיל בממשלה, אבל בלי להביע איזושהי תמיכה באופוזיציה.

נותר גם לראות מה יהיה עם סין. כרגע נראה שסין די ידידותית לחונטה הצבאית, אבל כנראה לא ברמה שהיא תרצה להשקיע בה יותר מדי. הקושי בניהול מלחמת גרילה בשטחים שבטיים קשים, האופי הבעייתי שהחונטה תמיד התאפיינה בו בקשריה הבינלאומיים, המצב הלא־מזהיר של סין בהרבה היבטים בזמן האחרון, והעובדה שאונג סן סו צ'י ותומכיה, גם אם נוטים למערב, הבהירו שהם לא בכיס של אליטת זכויות האדם המערבית – כל אלה כנראה תורמים לגישה הסינית שכרגע לא מדברת יותר מדי נגד האופוזיציה. בניגוד למקומות רבים אחרים באזור, לפחות בינתיים לא נראה שמלחמת האזרחים הזאת עומדת להפוך למלחמת פרוקסי של מעצמות.

בעיקר מעניין לראות איך תסתדר החיה החדשה הזאת, אופוזיציה דמוקרטית פרו־מערבית שמעדיפה להילחם ולא לדבר. האם זו התחלה של מגמה חדשה בעולם? סביר להניח שלא. בורמה תמיד הייתה עוף מוזר, וזה בינתיים לא משתנה. בחדשות כנראה שלא נשמע עליה בקרוב, אבל אני בהחלט אמשיך לעקוב.

ישראל ועזה מזווית הודית

יש שם אחד שהייתי מאוד שמח אם כמה שיותר ישראלים היו לומדים להכיר – אַבְּהִיגִ'יט אִיֶר־מִיטְרָה. כבר הרבה זמן שדיברתי על הדימיון המדהים בין המחנה הלאומי ההודי ומקבילו הישראלי, ואייר־מיטרה הוא מייצג נהדר של זה. פרשן ימני הודי שמדבר על זכויות הפרט, כלכלה חופשית, דמוקרטיה, ועל איך מדינת הלאום ההודית, כולל האמונה ההינדית ש(לשיטת המחנה הלאומי)בבסיסה, הן הכלים להשיג את זה. ולא במקרה, הוא ידיד ישראל מובהק. גם בימים שבשגרה הוא מזכיר הרבה את ישראל לחיוב (כבעלת ברית של הודו, כדוגמה לחיקוי, או בדיונים על הצורך של הודו לתמוך יותר בישראל), אבל בשבוע האחרון במיוחד, הוא מנצל כל במה אפשרית (ויש לו הרבה במות, הוא פרשן די פופולרי בסביבת הימין ההודי) לדבר בשבח ישראל ולהסביר את צדקת דרכה באופן שמעט מאוד ישראלים מצליחים לעשות. הנה לקט, מי שאין לו בעיה להבין אנגלית במבטא הודי (עם איזה משפט הינדי שמדי פעם משתרבב פנימה) עשוי ליהנות:

למי שרוצה שיחה קלילה: הנה הוא בפודקאסט של שאם שארמה, עוד ידיד ישראל, מסביר את כל הפרטים (אפשר לדלג על 0:45:00 – 1:26:20, זו הפינה הקבועה בפודקאסט להצגת בדיחות ששלחו המאזינים. לפני זה מגיע הדיון עצמו ואחרי זה מגיע שו"ת):

למי שרוצה ראיון קצת יותר פורמלי: הנה הוא מתראיין בכלי התקשורת הימני PGurus:

למי שרוצה דיון פורמלי מאוד: הנה מפגש שלו עם סוברמניאן סואמי, עוד ידיד ישראל חשוב שכדאי להכיר, שמיועד להסביר לקהל האמוני/לאומני ההינדי על האירועים:

למי שרוצה לראות אותו סוער ונרגש בהגנה על ישראל – הנה עימות שבו הוא ופרשן נוסף מגינים על ישראל מול פרשן אחר שמדבר לזכות הפלסטינים (גם הוא נשמע שכוונותיו טובות אבל שהידע שלו בתחום אפסי):

מזווית קצת יותר אמונית הינדית ("ישראל מממשת את הדהארמה שלה יותר טוב מהודו"):

ויש עוד המונים כאלה. באנגלית ובהינדי.

הערות על הקיסר האדום

אחרי הרבה זמן ששמעתי על הפודקאסט "המשחק הגדול", החלטתי לא מזמן סוף סוף להאזין לו, והופתעתי לטובה – למי שעוד לא מאזין, אני ממליץ להתחיל. מה שבעיקר עניין אותי היה סדרת "קיסר אדום", סדרת פרקים מקיפה על סין, ואני בתור מישהו שכבר הרבה שנים אומר שיש מחסור חמור בדיבורים בעברית על סין והודו מאוד מרוצה. לפני שאני מגיב, חשוב להזכיר קודם כל, שהסינית שלי עדיין יחסית מוגבלת ושכמות החומר שיצא לי כבר לקרוא בסינית עדיין יחסית מצומצמת. כמו כן, הקשר שלי לתרבות סין מגיע דרך טאיואן ואפשר בהחלט להאשים אותי בקצת הטיות לכיוון הטאיואני. אז בהינתן זה, כמה הערות:

  1. קודם כל, שוב ושוב אני אדגיש, טוב מאוד שמתחילים בישראל לדבר יותר על סין ואני מקווה שנראה עוד כאלה, ולא רק על סין אלא גם על מדינות אסיאתיות אחרות ובראשן הודו.
  2. הסדרה בגדול טובה מאוד. בפרט, היא אחד המקורות הנדירים שנמנעים מכמה קלישאות נפוצות על סין, ומההתייחסות לסינים כאל רובוטים גאונים ומוזרים כפי שנהוג ברוב התקשורת. סין היא מדינה ככל המדינות, יש בה שלטון של מפלגת יחיד קומוניסטית וזה מגיע עם הרבה מאוד בעיות וסכנות, והסדרה סוקרת את זה היטב.
  3. בכמה מקומות בכל זאת לא התרשמתי, בעיקר כשהסדרה יוצאת מתחום המפלגה הקומוניסטית, תחום שעורך הפודקאסט בבירור חקר היטב ומבין בו הרבה יותר ממני, ונכנסת לדיבורים על ההיסטוריה והתרבות הסינית הכללית. דווקא שם הסדרה כן נופלת להרבה קלישאות נפוצות על סין – דברים כמו "הם רואים בעצמם מרכז העולם", "הם לא מתעניינים במה שקורה סביבם כי באופן מסורתי הם רואים בשכניהם ברברים שאין להם מה להציע" וכו'. כל תרבות בת אלפי שנים כוללת הרבה מאוד זרמים שונים וקולות שונים, והמבט שלנו על סין כיום מושפע באופן חזק מאוד מהעומדים בראשה כיום. לאורך ההיסטוריה הסינית היו הרבה מאוד גישות שונות ליחסי חוץ, כמו בכל מדינה מורכבת אחרת, ויש כאלה עד היום (ודווקא את ריבוי הדעות כיום הסדרה מציגה באופן לא רע). רק כדוגמה – הפודקאסט מספר לנו שסין הייתה יכולה לגלות את אמריקה, אבל היא לא הייתה סקרנית מספיק ולכן האירופאים הסקרנים הם אלה שגילו אותה. אני רוצה להזכיר שהאירופאים גילו את אמריקה במקרה, תוך חיפוש אחרי נתיב מסחר להודו, כי זה היה חשוב לכלכלה שלהם. גם האירופאים לא היו משקיעים את ההשקעה העצומה הנדרשת במשלחת כמו זו של קולומבוס סתם מתוך סקרנות. לסינים לא היה הצורך הכלכלי בחיפוש נתיב מסחר לקצה השני של העולם, אז הם לא עשו את זה. אני פתוח לאפשרות שאולי הסינים כן היו יחסית יותר אדישים לסביבתם לעומת האירופאים, אבל אני צריך יותר ראיות לכך.
  4. חצי בהמשך לסעיף הקודם – יש כמה ביטויים בשפה הסינית שחוקרים מערביים מאוד אוהבים לצטט ולהציג אותם בתוך איזושהי תובנה מקיפה על התרבות הסינית. הפודקאסט, שבבירור מתבסס על מקורות דוברי אנגלית (ואפילו קצת מגזים ו"מתרגם" מדי פעם כמה מונחים לאנגלית משום מה, כאילו יש איזשהו יתרון לתרגום לאנגלית על פני עברית כשהמקור ממילא הוא סיני), לפעמים מצליח להימנע מזה ולפעמים מצטרף לקלישאות. דוגמה חיובית אחת היא המבט המפוכח שלו על הביטוי "דרך המשי החדשה", שעיתונאים כל־כך אוהבים להציג כאילו מדובר באיזושהי תוכנית גאונית להשתלטות על כלכלת העולם, והפודקאסט מסביר היטב שמדובר על כותרת דרמטית לאוסף רגיל של מהלכים מדיניים וכלכליים כמו שכל מעצמה צפויה לעשות, רק שהסינים אוהבים לתת כותרות דרמטיות בנות ארבע אותיות לכל דבר. לעומת זאת, בביטויים היסטוריים יותר, הפודקאסט כן "קונה" את הדרמה ונותן יחס מוגזם מאוד בעיני לביטויים כמו "המנדט השמימי" או "תחת השמיים". נכון שאני עדיין לא מומחה גדול לסין, אבל קראתי כבר לא מעט טקסטים פוליטיים סיניים ונתקלתי במונח "המנדט השמימי" מספר אפסי של פעמים, לעומת אינספור פעמים במקורות דוברי אנגלית. בסך הכול, הרעיון שממשלה אמורה להיות מועילה לנמשלים, גם אם איננו אוניברסלי, הוא לא כזה מהפכני. קונפוציוס דיבר על זה כבר לפני יותר מאלפיים שנה בלי להזדקק לביטוי "המנדט השמימי", ואפילו אצלנו – מה זה "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים" אם לא תיאור של איך שושלת מאבדת את המנדט השמימי? לגבי "תחת השמיים", נתקלתי בזה הרבה פעמים בסינית וזה פשוט הביטוי המקובל בסינית עתיקה להגיד "העולם". בדיוק כמו שבעברית יש כל מיני דרכים לקרוא לעולם, אפשר להגיד "ארבע קצוות תבל" או "עלי אדמות" או כל מיני כאלה. יכול להיות מאוד שהיו וישנם סינים שמחזיקים באידיאולוגיה שלפיה סין היא מרכז העולם ומדינות אחרות אמורות להתנהל סביבה וכו', אבל זו פשוט תפיסה אידיאולוגית כמו שכל מיני מדינות גדולות חושבות שהן צריכות להיות המובילות בעולם, ואני לא רואה סיבה להניח שהיא איזשהו מאפיין מרכזי של התרבות הסינית.
  5. באופן כללי, כל דיבור על התרבות הסינית כגורם להתנהגותה של סין כיום יהיה בלתי־משכנע אם לא נוכל להכיל אותו גם על מדינות אחרות שיצאו מאותה התרבות – סינגפור וטאיואן. האם גם אצלן ניתן לזהות את השפעות "המנדט השמימי" ו"תחת השמיים"? נראה לי שלא. ומצד שני, דווקא במקרה אחר הפודקאסט ניסה להציע הסברים לשיעור החיסכון הגבוה בסין, ולא התייחס לעובדה שהוא גבוה מאוד גם בסינגפור וטאיואן, מה שגורם לי לחשוב שפה דווקא כן יכולה להיות השפעה של התרבות הסינית ולא בהכרח של המדיניות שהפודקאסט ניסה להצביע עליה.
  6. הסדרה עשתה עבודה טובה מאוד בהצגת הסוגייה הסינית בהקשר אמריקאי, והזכירה גם את טאיואן וישראל – מומלץ מאוד ללמוד ולהתעניין גם בנקודת המבט של כמה מהשכנות המשמעותיות של סין, בעיקר הודו, יפן, ואולי אוסטרליה קוריאה ווייטנאם. האתגר הסיני הוא הרבה יותר מסיפור של סין מול ארה"ב, ועם הדעיכה המסתמנת של ארצות־הברית, המדינות האחרות האלה עומדות להיות יותר ויותר חשובות.
  7. עוד תרומה חשובה של הסדרה היא המים הקרים שהיא שופכת על ההתלהבות בתקשורת מפני ההשקעות הסיניות כסוג של השתלטות על העולם. היא מסבירה היטב שהשקעות כאלה הן לא עניין כזה פשוט. אני מקווה שיום אחד מישהו יחקור את העניין באופן מקיף יותר, כי אני חושב שיש נושא אחד שלא נהוג לדבר עליו, בין השאר ממניעי תקינות פוליטית – הרבה מדינות בעולם הן פשוט כושלות כי מנהלים אותן אנשים כושלים, וייתכן שהשקעות שם הן פחות השתלטות על העולם ויותר זריקת כסף לבור ללא תחתית וכפוי טובה. בעיקר מעניינת הסוגייה הזאת לאור הזרקור שכוון שם אל אפריקה, עם ה"פוטנציאל" הדמוגרפי שלה – עדיין מוקדם להגיד, יכול להיות שאפריקה היא ההשקעה החכמה ביותר לעתיד, אבל ייתכן גם שאפריקה עומדת לרכוב על הגל הדמוגרפי שלה אל עתיד כושל ואלים של מלחמות פנימיות, הרס ובזבוז כל השקעה שמושקעת בה עכשיו. יכול להיות שה"טהרנות" המערבית לגבי השקעות במדינות בעלות מוניטין מפוקפק בתחום זכויות האדם הוא לא (רק) מגבלה של טהרנים מוסריים, אלא הסוואה לאסטרטגיית השקעה חכמה לטווח ארוך? כשמסתכלים על "הצלחתה" של פקיסתאן בת־טיפוחיה של סין, אפשר בהחלט לתהות. טאיואן, לדוגמה, החליטה החלטה אסטרטגית לפני כמה שנים להפסיק את מדיניות ה"השקעה" במדינות קטנות לצורכי דיפלומטיה – עד לא מזמן היו כל מיני מדינות קטנות, בעיקר באמריקה הלטינית, שנותרו בתור היחידות שמכירות בטאיואן ולא בסין בתור המדינה הסינית הלגיטימית והיו מצביעות בעדה באו"ם. ממשלת צאי יינג־וון החליטה להפסיק "להשקיע" במדינות האלה השקעות שהיו בבירור שוחד דיפלומטי, וכיום המדינות האלה ברובן הצטרפו לשאר העולם והכירו בסין הקומוניסטית במקום טאיואן.
  8. אני לא בטוח שהשתכנעתי מהטענה שלסין, בניגוד לארצות־הברית, אין בריתות אלא סוג שונה לחלוטין של מערכת יחסים בין המעצמה הסינית ומדינות שאמורות להיות בנות חסותה. כבר ציינתי קודם שההתייחסויות לביטוי "תחת השמיים" נשמעו לי כמו התלהבות יתרה מביטוי די שגרתי, ומעבר להם הפודקאסט מייחס חשיבות עצומה לנאום אחד של שי ג'ינפינג – לא יודע אם יצא לכם לשמוע נאומים של פוליטיקאים בחייכם, אבל שווה לזכור שהם לא בדיוק מקור מידע אובייקטיבי ונייטרלי, בטח שלא נאומים בסגנון הדרמטי הסיני. אם שי ג'ינפינג אמר שהוא רוצה לנהל את העולם בידידות ושיתוף פעולה ובלי מערכות בריתות – יופי. אז אמר. ד"ש מפקיסתאן.
  9. אחרון חביב, נקודה שבעיני היא אולי החשובה ביותר – כל מי ששומע את הפודקאסט הזה צריך לזכור שהעניינים האלה הם לא רק תיאוריה כללית שתפקידנו להאזין לה ולהתעניין – כל אחד מאיתנו יכול להשפיע על מאזן הכוחות בין סין והמערב בצורה מאוד פשוטה. כל מוצר שאנחנו קונים, אנחנו יכולים בהחלט להתעניין איפה הוא יוצר, ואנחנו יכולים בהחלט להעדיף לקנות מוצרים שקנייתם תועיל לכלכלת מדינה שאנחנו רוצים בטובתה ולא במדינה שאנחנו מרגישים מאויימים ממנה. זה נכון בלי קשר לשאלה אם אתם "בעד" או "נגד" סין הקומוניסטית. לא צריך להחרים מישהו או לצאת בהכרזות דרמטיות, בסך הכול להוסיף את זה לרשימת השיקולים בקניית מוצר.

בציוצים נבנה את מדינת כורדיסתאן

נחמד לראות אירוע בינלאומי שמעורר הרבה עניין בקרב ישראלים, והפלישה התורכית לסוריה בהחלט הייתה אירוע כזה. קשה שלא לחבב את הכורדים, גם בגלל העוול ההיסטורי שבבירור נעשה להם, וגם בגלל הנטייה שלהם לחילונות ולידידות עם המערב ועם ישראל, לפחות ביחס לשכניהם. יגידו כל מיני ציניקנים שזה לא חוכמה, זה בסך הכול "אויב אויבי הוא ידידי", אבל עובדה שלא חסרים מיעוטים במדינות מוסלמיות שנדרסים ומדוכאים על־ידי הרוב ועדיין בוחרים לשנוא גם את ישראל והמערב. אבל עדיין, כדאי להישאר על קרקע המציאות.

קודם כל, השנאה המחודשת לתורכיה לא תעזור לאף אחד. נכון שארדואן הוא רשע שונא־ישראל שמדרדר את הדמוקרטיה בארצו. אבל כל מיני טענות על "רצח עם" שהתורכים עומדים לבצע בכורדים נשמעות פחות עובדתיות ויותר צווחניות. אם צבא תורכיה מתכנן לבצע רצח־עם בכורדים, נראה שהוא גרוע ברצח־עם כמעט כמו צה"ל; גם צה"ל מואשם לעתים קרובות בהאשמה דומה מצד אנשים עם מעט מאוד עניין בעובדות, והפלסטינים כמו הכורדים עדיין קיימים ולא נראה שזה עומד להשתנות. מסטטיסטיקות ששמעתי עד עכשיו על הרוגים, המספרים נשמעים די אופייניים למבצע צבאי ורוב מכריע מההרוגים מסומנים (לפחות על־ידי המשקיפים שפירסמו את המספרים) כאנשי פק"ק. אפשר כמובן לטעון שמגיעה לכורדים מדינה עצמאית ולכן לא לגיטימי שהתורכים יתקפו אנשי פק"ק, אבל במונחים בינלאומיים קשה לטעון שיש משהו מיוחד בתורכיה שמעדיפה להילחם באנשים שרוצים לפרוש ממנה. הייתי מעדיף שהעולם לא היה ככה, אבל זה המצב.

השנאה לתורכיה החדשה גם מאפשרת לאנשים לשכוח כמה פרופורציות. למרות המגמה השלילית, תורכיה היא עדיין מדינה מתקדמת, דמוקרטית ותרבותית בהרבה בהשוואה לשכנותיה הערביות (לא שזה הישג גדול, אבל עדיין שווה לזכור). אני לא יודע כמה יסבלו הכורדים תחת השלטון התורכי בעקבות הסכסוך הספציפי ביניהם; אבל אם הם יצליחו למצוא דרך להסתדר, על פי כל קריטריון הגיוני עדיף כיום לחיות תחת שלטון תורכי מאשר ערבי. אולי זה עוד עומד להשתנות, אבל נצטרך עוד הרבה מאוד שנים עד שזה ישתנה. בינתיים הדמוקרטיה המוגבלת בתורכיה היא עדיין גורם משמעותי, הכלכלה התורכית מקרטעת אבל קיימת, ולאדם חילוני בעל מחשבה עצמאית כנראה עדיף בהרבה לחיות בתורכיה של ארדואן מאשר בסוריה או בעיראק, גם אם שתי האפשרויות לא מדהימות.

בעיקר, השיעור שלדעתי שווה ללמוד מזה הוא מה התנאים להקמת מדינה. לא מעט צייצנים שמעתי בימים האחרונים מדברים בעברית ובאנגלית על כמה מגיעה לכורדים מדינה. לצערנו או שלא, אין בעולם דבר כזה "מגיע". וכל הדיבורים על גינויים וחרמות על תורכיה, לדעתי, לא יעזרו בשום צורה לא לשאיפות העצמאות של הכורדים ולא לסיכוייהם לחיים טובים. כל אותם הפרשנים שמרוב רצון טוב מתכוננים לצייץ עד הלוחם הכורדי האחרון, מסתכנים בהטלת הקללה הגדולה ביותר על הכורדים – הפיכתם לפלסטינים.

לא משנה מה דעתכם על האם "מגיעה" לפלסטינים מדינה או לא, קשה לדעתי להתווכח עם הטענה שהשאיפה למדינה היא הדבר הגרוע ביותר שקרה להם. גם להם, כמו לכורדים, יש שלל צייצנים מרחבי העולם שמספרים להם כמה מגיעה להם מדינה וכמה אסור להם לוותר. כמה חייבים להחרים ולהתנגד לישראל וכמה ההתנגדות עוד תנצח. כמובן, ההשוואה הזאת לא אומרת שישראל ותורכיה הן אותו הדבר – אפשר בהחלט להאמין שישראל צודקת במאבק שלה ותורכיה לא; אבל מעשית, התוצאה עלולה בהחלט להיות אותה התוצאה. אם הכורדים, כמו הפלסטינים, ישקיעו את מאמציהם ב"התנגדות" במקום בפיתוח כלכלי ודמוקרטי של החברה שלהם, לא מצפה להם עתיד מזהיר. ויש להם עוד הרבה מה לפתח.

את מצבם הנוכחי ראינו עם ניסיונות העצמאות של אחיהם בעיראק. עם כל הסימפתיה, עדיין מדובר בחברה שבטית, עם שלטונות מושחתים, ובלי כלכלה משמעותית. אין ספק שהכורדים בסוריה פיתחו שלטונות שונים מאוד מאלה שבעיראק, אבל כנראה לא מסדר גודל שונה. את חשיבות הפיתוח הכלכלי אפשר לראות לאחרונה בהונג־קונג – למה בעצם ההונג־קונגים מעוררים כל־כך הרבה תשומת לב בהשוואה לאינספור קבוצות מדוכאות אחרות ברחבי העולם? קשה לטעון שהם "ראויים" לעצמאות באופן שבו הכורדים ראויים; אין שום הבדל אתני, דתי או לשוני בינם לבין שכניהם. ההבדל הוא שהם מייצרים דברים. ההון העצום ששווה השכונה הקטנה הזאת יוצר מצב שבו הסינים, גם אם הם יכולים למחוץ אותם ובסופו של דבר ייתכן מאוד שיעשו את זה, יודעים שזו תהיה מכה כלכלית קשה עבורם. זה יוצר מצב שבו לאינספור מדינות אחרות יש אינטרס להתעניין במה שקורה שם, כי יש להם סחר משמעותי עם ההונג־קונגים.

אז לכל הצייצנים שדואגים לשלומם של הכורדים – אני ממליץ בחום להתחיל לחשוב על איך לפתח את כלכלת כורדיסתאן ואת המוסדות הדמוקרטיים שם, ופחות על איך להתלונן ולהילחם. פיתוח כזה אפשר, גם אם לא בקלות, לעשות גם לפני העצמאות. יש עוד דוגמה טובה למיעוט שדאג להתפתח לפני שהקים לעצמו מדינה – היהודים. התמיכה שקיבלו היהודים מהממשל הבריטי (לפחות בתקופות מסוימות ותחת זרמים פוליטיים מסוימים בבריטניה) נבעה לא רק מרגשות ציוניים אצל כמה נוצרים בריטיים, אלא מההכרה בכך שהיהודים מפתחים את הארץ ויוצרים שם דמוקרטיה מתקדמת, והערבים צפויים "להקים" שם המשך של הכלום שהתקיים של בימי השלטון העותמני. אם הכורדים יהפכו את עצמם לקבוצה העשירה והמשגשגת ביותר במזרח התיכון מחוץ לישראל – אולי יהיה להם יותר סיכוי להתמודד מול היריבים שלהם.

מדינות מתוקנות ומשרד החוץ

העלתי לפרויקט "איך בונים מדינה" שלי את פירוט הצעות תקציבי משרד החוץ של ישראל (כאן) והולנד (כאן) ב 2019 – הזדמנות לראות קצת איך עובד משרד חוץ.

כמו שאמרתי קודם, תקציב משרד החוץ ההולנדי גדול בהרבה מזה הישראלי; כשחוקרים אותו לעומק, עושה רושם שזה לא במקרה. לא רק האיחוד האירופי מעיק על התקציב ההולנדי, משרד החוץ ההולנדי נראה פעלתני יותר מזה הישראלי. שותפויות בינלאומיות, ארגונים בינלאומיים, ארגונים לאומיים (לפעמים הם גם שופכים קצת כסף על ארגונים מפוקפקים באזור שלנו, כידוע), ושאר הוצאות.

בעיה אחת בהשוואה היא ההבדל בשקיפות – במקור אומנם שיבחתי את השקיפות של תקציב המדינה הישראלי, אבל כשמתחילים לחפור עמוק יותר, תקציב משרד החוץ הישראלי לא מתקרב לרמת הפירוט של מקבילו ההולנדי. בהולנד אנחנו יכולים לראות בפירוט די נרחב לאן הולך הכסף – 7,200,000 אירו תרומה שנתית לנאט"ו, 7,317,000 אירו לועדה לאנרגיה אטומית וכו'. בישראל יש לנו איזשהו סעיף כללי של "פעילות דיפלומטית בחו"ל" וזהו. אז אפשר רק לנחש. תחת הסעיף הזה גם מופיעה רשימה של דברים שמתוקצבים ממנו, אבל בלי פירוט כמה הולך לכל אחד ובלי הסבר מה עושה כל אגף.

אז קשה לדבר על מה ישראל יכולה ללמוד כאן, כי חסר לנו מידע על משרד החוץ הישראלי. אבל אפשר לשאול באופן כללי, האם משרד החוץ ההולנדי הוא מופת של מדינה מתוקנת? מצד אחד אני כידוע חובב ממשלות רזות, ולא מחפש יותר מדי פעלתנות בינלאומית ברמת הממשלה. מצד שני, כל עוד עומדות בפני ישראל והעולם סכנות קיומיות (עד כמה שהולנד נראית שלווה, אני חושב שעדיין כל העולם צריך לקחת בחשבון שקיומו איננו מובן מאליו), ייתכן מאוד שיש מקום לפעלתנות בינלאומית על חשבון משלם המיסים, במטרה להתמודד עם הסכנות האלה.

ובשביל זה, חשוב שנכיר את כלי העבודה שיש בידינו. ממשלת הולנד, בהתאם לרוח השולטת במערב אירופה כיום, רואה כמטרתה דברים כמו קידום השלום וזכויות האדם ברחבי העולם. אפילו סעיף של "קידום ערכים הולנדיים" יש להם בתקציב. הם עושים את זה באמצעות השתתפות בשלל ארגונים בינלאומיים, מהאו"ם דרך נאט"ו והאיחוד האירופי, ומימון שלל ארגונים ארציים בהולנד ובמדינות אחרות. הם גם משקיעים תקציבים מיוחדים בעידוד ארגונים בינלאומיים להתמקם בהולנד. מה ישראל עושה במקביל? כאמור אין לנו דרך לדעת, אבל אפשר לשאול מה היינו רוצים שתעשה. האם אנחנו רוצים "קידום ערכים ישראליים"? אני די בספק אם נוכל להסכים על מהם "ערכים ישראליים". אבל נראה לי שכולם יסכימו שקידום שלום וזכויות אדם מזווית ישראלית (כלומר, כאלה שבאמת מקדמים שלום וזכויות אדם ולא עסוקים רק בניגוח ישראל) הוא אינטרס ישראלי. אפשר בהחלט להגיד גם שקידום היחסים הבינלאומיים של ישראל יכול להצדיק קצת הוצאות. דברים כמו המש"ב שכבר קיים אצלנו, גם אם לא ידוע לנו כמה משקיעים בו.

בישראל יש לפעמים אווירה של "עם לבדד ישכון", "העולם כולו נגדנו" וכו'. אבל יותר מכך, יש בישראל הרגשה של מדינה קטנה. ישראל לא מובילה תהליכים בינלאומיים, היא מצטרפת אליהם. אבל ככל שישראל גדלה ומתחזקת כלכלית ודמוגרפית, אפשר להתחיל לשקול שינוי תפיסה. יוזמות ההתחברות עם יוון וקפריסין בזמן האחרון הן דוגמה למה ישראל יכולה לעשות כמדינה מובילה ולא רק נגררת, והפוטנציאל עוד גדול. הנה גיא בכור לדוגמה מדבר על לאן זה יכול להוביל. ואיפה עוד אפשר ליזום דברים? לצערנו אנחנו נמצאים באזור גיאוגרפי שקשה למצוא בו ידידים, אבל העולם הוא גדול וגלובלי. אולי ישראל יכולה להתחיל לקדם את הידידות הטבעית שלה עם העולם ההינדי והבודהיסטי? אולי להתחיל ליזום בתחום המאבק בברית קרטלי הסמים והטרור האיסלאמי באמריקה הלטינית? אולי לקחת את המעורבות הישראלית באפריקה צעד אחד קדימה?

ומצד שני, ייתכן גם שלא שווה להשקיע בדברים האלה את כספי משלמי המיסים. אולי עדיף להשאיר את היחסים הבינלאומיים בתור משימה של כל אחד מאיתנו, מישראלים שמטיילים ועושים עסקים במדינות זרות ועד צייצנים ישראלים בשפות זרות, ואת משרד החוץ להשאיר רזה כמה שיותר?

כל אלה דברים שיכולים להיות בדיון הציבורי שלנו אם נרצה, ויכולים לשפר משמעותית את המצב הבינלאומי של מדינת ישראל. ובתור נקודת התחלה, אני מקווה שיום אחד נראה את תקציב משרד החוץ עם פירוט דומה לתקציב משרד החוץ ההולנדי. את הכסף הזה משלמים כל משלמי המיסים הישראליים, וכדאי שנדע איך משתמשים בו.

הדשא של השכן הסיני

כבר כמה שנים מדברים בעולם על סין בתור המעצמה הבאה. שום דבר לא יכול לעצור את הענק המתעורר, הגיע הזמן להתכונן לסדר עולמי חדש של השלום הסיני, הפיתוח הסיני, השפה הסינית, מה שלא יהיה. בשנים האחרונות נראה שממשלת סין תחת שי ג'ינפינג בהחלט חושבת ככה, ונראה שגם במדינות אחרות ממהרים לאמץ את זה – במדינות המערב הרבה ממהרים כבר לעשות את מה שהמערב הולך ומתרגל אליו בשנים האחרונות, כניעה ללא מאבק, ובמדינות אחרות מזדרזים כל שונאי המערב ובעיקר שונאי ארצות‏־הברית וחוגגים את הופעת המעצמה החלופית.

אז קודם כל, לא כל־כך פשוט להיות מעצמה, והסינים כבר מתחילים להרגיש את זה על בשרם – לאט לאט הרטוריקה במדינות אסיה מתחלפת; השמחה על הכסף הסיני שמגיע כחלופה לכסף המערבי עם דרישותיו והצקותיו, מתחלפת יותר ויותר בתלונות על הדרישות שמגיעות עם הכסף הסיני. אבל עוד יותר מזה, רציתי להגיד כמה מילים על סין עצמה, ואיך ההיסטוריה שלה מכינה אותה לרגע הזה.

סין היא מדינה ענקית, ובמשך חלק משמעותי מההיסטוריה האנושית היא הייתה המדינה החזקה ביותר בעולם. הרבה אנשים רואים את העובדה הזאת ומתחילים להסתכל על הסינים בתור סוג של אסטרטגים מבריקים בעלי אופקים רחבים וסבלנות אינסופית. "אנחנו חושבים במונחים של שנים, הם חושבים במונחים של מאות" זה ביטוי שבוריאציה כזאת או אחרת, שמעתי הרבה ממערביים שמדברים על הסינים. הרושם הזה נשען להערכתי על סוג של אינטרפולציה – לפני 3,000 שנה סין הייתה קטנה, היום היא גדולה, לכן אנשים נוטים להניח שהיא מתקדמת צעד־צעד, בסבלנות אינסופית, כל הזמן גדלה, כל הזמן בולעת עמים קטנים יותר, ומתקדמת עד לתוצאה הבלתי־נמנעת של שליטה על כל העולם. לא רק המערב, נראה שככה גם שי ג'ינפינג רואה את המצב.

אבל אני רוצה להצביע על כמה נקודות מעניינות בהיסטוריה הסינית. בסוף המאה השלישית לפני הספירה התחילה שושלת האן, אחת הגירסאות המצליחות ביותר של המדינה הסינית לאורך השנים. איך נראתה אותה המדינה הסינית?

han_map
מדינת האן בשנת 87 לפנה"ס. מקור: ויקיפדיה

בצפון היא הגיעה עד קוריאה. בצפון מערב התחילה מערכה על "השטחים המערביים", כיום שינג'יאנג או תורכסתאן, שנמשכת באופן כזה עד היום. בדרום־מערב כבשו את רוב יוננאן והגיעו בערך עד גבול טיבט, ובדרום כבשו את צפון וייטנאם. במילים אחרות, חוץ מכמה שטחים בצפון שתיכף נדבר עליהם, ומטיבט שעד היום שנויה במחלוקת, סין לא ממש כבשה עוד שטחים (שטח אחד בולט שהסינים התרחבו אליו הוא טיואן, שכיום כמובן לא נמצא בידי ממשלת סין).

והשטחים שכן כבשה, איך עשתה את זה? היו כמה כיבושים בדרך, אבל קשה להגיד שסין מתהדרת בהיסטוריה צבאית מפוארת במיוחד. בתור מדינה גדולה ועשירה כל־כך, אפשר להגיד שהיא כבשה די מעט ונכבשה די הרבה. השטחים בצפון שנוספו למדינה מאז שושלת האן? זה לא שהסינים כבשו אותם, אלא יותר הם כבשו את הסינים. שלושה מהשכנים הצפוניים כבשו את סין לאורך השנים: הכֿיתאנים, המונגולים והמנצ'ו. שלושתם בסופו של דבר אימצו את התרבות הסינית (אצל המונגולים נשאר גם חלק משמעותי שלא, האחרים נבלעו פחות או יותר לגמרי) והממשלות שלהם נחשבות כיום כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הסינית.

אני לא אומר שזה בלתי אפשרי שסין תהפוך להיות איום על שלום העולם ותתחיל במסע כיבושים בסגנון יפן שלפני מאה שנה. אבל אם היא תעשה את זה, ההיסטוריה לא לטובתה. תרבות סין היא תרבות מפוארת ומצליחה, אבל הרבה מההצלחה הזאת היא בת אלפיים שנה ומאז לא הכול מתקדם היטב. ועוד יותר חשוב – סין היא מעצמה תרבותית וכלכלית יותר מאשר צבאית. מדיניות החוץ שלה בדרך־כלל התבססה על תשלומי שוחד ליריבים כדי שלא יתקפו, ועל הזמנתם להתאזרח ולהפוך לסינים בעצמם. מבחינה צבאית היום היא מעצמה על הנייר, אבל מלחמה לא מתנהלת במספרים על הנייר. ההיסטוריה הסינית מלאה בהפסדים מפוארים של צבאות סיניים ענקיים מול צבאות קטנים בהרבה מבחינה מספרית. לא מעט פרשנים מעריכים גם היום שלסין אין סיכוי מול מדינה כמו יפן, בעלת צבא קטן יותר מספרית אבל מנוסה ומלוכד הרבה יותר.

אז מה המסקנה מכל זה? אמרתי בעבר ואני עדיין אומר, תרבות סין היא תרבות מפוארת ומעניינת ושווה להכיר אותה ולהתעניין בה. כדאי מאוד לעשות שם עסקים וליצור חברויות. אבל לא נראה לי שיש בסיס לתדמית המפחידה שלה. מי שיפחד ממנה כל־כך שיתחיל לוותר לה על כל דבר רק כדי להימנע מעימות, יעשה מעשה שטות. מי ששונא את ארצות־הברית כל־כך שימהר לרתום את עצמו לעגלה הסינית במקום, להערכתי ימצא את עצמו בסופו של דבר בצד המפסיד; עם כל צרותיה של ארצות־הברית ושל המערב, נראה לי שהם עדיין עומדים על קרקע איתנה יותר מהסינים. חשוב לזכור שגם מבחינה כלכלית, הצמיחה הסינית היא תופעה חדשה יחסית ועלולה בהחלט להיפסק יום אחד; יש שאומרים שזה כבר קורה, ובין הסיום ההולך ומתקרב של הדיבידנד הדמוגרפי לבין מה שרבים מתארים כמו נסיגה של ממשלת שי ג'ינפינג מהפתיחות והליברליזציה של דנג שאופינג חזרה לכיוון רודני יותר בסגנון מאו (אני לא יודע עד כמה זה נכון,
אבל שמעתי את זה כבר מכמה מקורות), ייתכן מאוד שהעשורים הקרובים יהפכו את סין ליורשת יותר של הדעיכה הרוסית מאשר של העוצמה האמריקאית.

התנגשות הציביליזציות, ומה שאחריה

(זמין גם בבלוג המקביל שלי באנגלית)

בשעה טובה, קראתי את "התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון. הנוכחות של הספר הזה בתרבות הכללית כל־כך חזקה שהנחתי שאני יודע מה הוא עומד להגיד גם בלי לקרוא, אבל הוא התגלה כטוב יותר ממה שציפיתי. הוא מנתח את הפוליטיקה העולמית הנוכחית באופן כל־כך טוב שכמעט מפתה לזלזל בו ולהגיד שמה שהוא כותב ממילא ברור ומובן מאליו; עד שנזכרים שהוא כתב את זה ב 1996, כשהרבה מהדברים האלה עוד היו הרבה פחות ברורים. ועל זה שווה להוסיף כמה מילים.

אנשים מדברים הרבה על סכסוכי תרבויות בימינו, לפעמים עד כדי ציטוט הנטינגטון עצמו. האם הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא תוצאה בלתי־נמנעת של הבדלי הדתות, או הבדלי התרבות? האם יחסי אירופה והעולם המוסלמי כיום הם המשך בלתי־נמנע של יותר מאלף שנות סכסוך בין מזרח ומערב? האם מזרח אסיה לעולם תישאר זרה ועוינת למערב, האם דמוקרטיה וזכויות אדם הם עקרונות "מערביים"? אלה טיעונים ששומעים לעתים קרובות. בעיני, זה מעיד על הזיכרון הקצרצר של האנשים המעלים את הטיעונים האלה. והנטינגטון, לכאורה המקור המובהק ביותר של הטיעונים האלה, להפתעתי ולשמחתי אומר את אותו הדבר.

וכאן בעיני הדבר המעניין והחשוב ביותר בספר – הסייגים ששם הנטינגטון על התזה שלו. מדיבורים על הספר קל לקבל את הרושם שהנטינגטון בא לתאר איך עובד העולם, ולהסיק שממילא הסכסוכים בעולם הם נצחיים, כל מה שחשוב זה לאיפה אנחנו משתייכים ברשימת הציביליזציות העולמית, ולהתכונן לעוד אלף שנות עוינות מול ציביליזציות אחרות. אבל זה לחלוטין לא מה שכתב הנטינגטון. הספר לא בא לתאר את העולם באופן כללי; הוא מתאר את העולם שאחרי המלחמה הקרה. ולא פחות חשוב, הוא מתאר את העולם בתקופה מאוד מוגבלת אחרי המלחמה הקרה. הוא לא יודע כמה זמן תימשך התקופה הזאת, אבל הוא יודע שזו תהיה תקופה מוגבלת. אז כשאנחנו קוראים את הספר היום, הוא נראה כמעט טריוויאלי; אבל דווקא זה השיעור שאפשר ללמוד ממנו. הדברים שנראים לנו טריוויאליים היום, לפני עשרים שנה היו חדשניים ושנויים במחלוקת; וזה צריך להזכיר לנו שכמו שהדברים האלה לא היו איתנו לנצח, הם גם לא יישארו לנצח, וצריך להיות מוכנים לשינויים הבאים שיעברו על הפוליטיקה העולמית. אנחנו עוד לא יודעים מה הם יהיו ומתי הם יגיעו, אבל הם יגיעו.

לא יהיה מוגזם להגיד שלדעתי, אחת הבעיות התרבותיות הגדולות ביותר בעולם כיום היא חוסר הבנה של המלחמה הקרה. כשאנשים מדברים על אירועים מאמצע־סוף המאה העשרים, לעתים קרובות מדהים עד כמה הם מתעלמים מההקשר – מדברים על מלחמת וייטנאם, לדוגמה, כאילו היא הייתה איזשהו פרויקט מוזר ומיותר (או אפילו קולוניאליסטי) של ארצות־הברית. מדברים על התמיכה האמריקאית במוג'אהידין באפגניסתאן כאילו זו הייתה הטעות האסטרטגית של המאה. מדברים על רצח המיליונים בקמבודיה כאילו היה איזשהו שיגעון מקרי של רודן מטורף. נדיר מאוד לשמוע את ההקשר לדברים האלה – העובדה שבאותו הזמן התקיימה מלחמת חורמה לא רק בין שתי אידיאולוגיות, אלא בין שתי מערכות בריתות צבאיות, ובכלל לא היה ברור מי מהן עומדת לנצח. אנשים מלגלגים כיום על התמיכה האמריקאית במוג'אהידין כדוגמה לאווילות הממשלה או סוכנויות הביון, שניסו לפתור בעיה אחת ובסוף יצרו בעיה גדולה יותר. מי שמכיר את המינימום שבמינימום על המלחמה הקרה יכול לקבל קצת פרופורציות, ולהבין שכל איום הטרור האיסלאמי כיום, נורא ככל שיהיה, לא מתקרב לקצה קצהו של האיום הסובייטי באותה התקופה. באותה הזדמנות אפשר גם להיזכר שכל המעורבויות האמריקאיות במלחמות זרות באותה התקופה, גם בלי לסלוח על פשעי המלחמה שלהם, היו חלק ממלחמת קיום של העולם החופשי. ולהיזכר שאינספור מלחמות ומדינות כושלות, מקמבודיה ועד כמעט כל המדינות שמחוץ לעולם המערבי, היו חלק בלתי נפרד מאותה המלחמה העולמית והצלקות שהן ספגו בה מעצבות אותן עד היום.

וההתעלמות הזאת מהמלחמה הקרה היא מה שמאפשר לאנשים לדמיין ש"התנגשות הציביליזציות" היא איזושהי תופעה נצחית ואין טעם לפקפק בה. היום אנחנו רואים מלחמות אזרחים במדינות רב־לאומיות ואומרים שזה ברור, הרי מי חשב שאפשר לרכז אנשים בני דתות שונות ודוברי שפות שונות במדינה אחת? ברור שזה יביא לכישלון, אנשים חייבים לשמור על הזהות שלהם, ולעמוד לצד הקרובים להם, וכן הלאה. אבל הנטינגטון מזכיר לנו שזה בכלל לא ברור; בזמנו זה היה כל־כך לא ברור שהוא היה צריך לכתוב ספר שלם כדי להסביר למה הוא חושב שכך ייראה העולם החל מאותו הזמן; כי לפני זה העולם היה שונה מאוד. לא הייתה שום התנגשות תרבויות במלחמה בין הוייטנאמים הקומוניסטים לוייטנאמים הרפובליקנים; בין סין הקומוניסטית לסין הלאומנית, בין המוג'אהידין לבין ממשלת אפגניסתאן או באינספור מלחמות אחרות בעולם שלפני שלושים שנה. היום אפשר להביט לאחור לדוד בן־גוריון שמתכנן את הברית בין הפועל העברי והפועל הערבי להדחת האפנדים המושחתים ולחשוב איזה תמים הוא היה; אבל קל להיות חכמים בדיעבד, ובן־גוריון היה רחוק מלהיות תמים. אנחנו חיים כיום אחרי כמעט שלושים שנים של תקופת התנגשות הציביליזציות, ומפתה לשכוח שהייתה גם היסטוריה לפניה; אבל ההיסטוריה הזאת הייתה, וגם התקופה הזו עוד תהיה היסטוריה יום אחד.

אז מה יחליף את תקופת התנגשות הציביליזציות? עדיין מוקדם מדי לומר. יותר מעשרים שנים אחרי הספר, התזה של הנטינגטון עדיין חזקה, ברמה שהוא עוד ממשיך לחזות אירועים מהשנים האחרונות – קריאה שלו כרגע נראית כמעט נבואית בכל מה שקשור לאוקראינה או תורכיה. אבל לדעתי כבר אפשר להתחיל לראות את הסוף, והסימנים חזקים במיוחד במערב. המערב כיום מפגין פיצול ועוינות שמגיעים לרמות כאלה שכבר לא תואמות לתזת התנגשות הציביליזציות; ההבדל בין חירט וילדרס ומתיאו סלביני לבין ג'רמי קורבין וגי ורהופשטט הוא לא הבדל תרבותי, אלא אידיאולוגי. והשנאה בין המחנות שהם מייצגים נראית חזקה כל־כך שהיא עלולה להפוך להיות הבסיס לסכסוכי העתיד של המערב, במקום התנגשויות הציביליזציות (מול רוסיה, סין או האיסלאם) שאנחנו רגילים אליהן. אבל חוץ מזה, קשה מאוד לחזות מה יהיה. אבל השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מהנטינגטון, הוא שגם אם אנחנו לא יודעים מתי ואיך יגיע סוף תקופת התנגשות הציביליזציות, הוא יגיע. וכדאי להיות מוכנים לזה.

כספי הסמים של חיזבאללה והמאבק על נפשה של ארגנטינה

החדשות מסוריה מספרות על ניצחון לציר האיראני במלחמה בסוריה; אבל בזמן שבחיזבאללה אולי נרגעים קצת עם החדשות בחזית הסורית, דברים מעניינים מאוד קורים בצד השני של העולם, דברים עם פוטנציאל להשלכות חשובות מאוד על האזור שלנו. בישראל לא נראה לי שמדברים על זה הרבה, אבל אויביה הגדולים ביותר של ישראל מככבים כיום באחת הפרשות הדרמטיות והמשמעותיות ביותר בדרום אמריקה, ויכול להיות שאם הצדק ינצח שם, זו תהיה מכה עצומה לחיזבאללה ולאיראן.

ההתפתחות האחרונה היא החלטה של ממשלת ארגנטינה להקפיא את נכסיה של חמולת ברכאת, חמולה ממוצא לבנוני שמבוססת באזור הגבול המשולש בין ארגנטינה, ברזיל ופרגואי – אזור שנחשב מוקד של הברחות סמים ופעולות פשע אחרות. אבל כל העיתונאים הארגנטינאים שמדברים על הנושא הזה מבהירים שלא מדובר באיזושהי משפחת פשע שגרתית שמנסה להרוויח כסף בשביל הכיף – מדובר על מקור הכנסה משמעותי של החיזבאללה.

ובארגנטינה, זה לא דבר של מה בכך. לארגנטינאים יש חשבון פתוח עם החיזבאללה, שבשנים האחרונות הולך ומתחדד. בשנת 1994 אירע פיגוע הטרור הגדול ביותר בתולדות המדינה – 85 הרוגים ומאות פצועים בהתקפה על בניין הקהילה היהודית במדינה. יותר מעשרים שנים עברו מאז, ואשמים עדיין אין; אבל אין לארגנטינאים הרבה ספקות שהפיגוע תוכנן על־ידי משמרות המהפיכה באיראן ובוצע על־ידי חיזבאללה. כמה שנים אחרי הפיגוע הוציא שופט ארגנטינאי צווי מעצר למספר בכירים איראניים ולבנונים, כולל עימאד מורֿניה והאשמי רפסנג'אני, אבל כמובן לא יצא מזה הרבה. מאז, חקירת האירוע מתאפיינת בביצועים גרועים באופן חשוד, והרבה מעריכים שזה לא צירוף מקרים.

וכשאני אומר "לא צירוף מקרים", מדובר בלשון המעטה. לא רק בכירים ממשטרת בואנוס איירס נחקרו בפרשה, אצבעות הופנו עד לנשיא ארגנטינה דאז קרלוס מנם, שהואשם בקבלת שוחד איראני למסמוס החקירה. אחרי מנם הגיע נסתור קירשנר שלכאורה קרא לקדם את החקירה ובזמנו הוצאו צווי המעצר לאיראנים; אבל השיא הגיע אחרי שקירשנר הוחלף באשתו, כריסטינה פרננדס דה־קירשנר. ב 2013 חתמה ממשלת כריסטינה קירשנר על הסכם שיתוף פעולה עם ממשלת איראן ל"חקירה משותפת" של הפרשה, וכנראה פעלה במרץ להעלמת החקירה – כולל באמצעים שמתאימים יותר לסרט הוליוודי מאשר למדינה דמוקרטית.

הדמות הבולטת ביותר במאבק לחשיפת הפרשה הוא אלברטו ניסמן, מי שהיה עד לאחרונה התובע החוקר הראשי של הפרשה. ב 2013 הוא פרסם מסמך ענק שמפרט רשת טרור ענפה שהקימו לטענתו האיראנים בכל רחבי דרום אמריקה; ושנתיים מאוחר יותר הוא הגיש תלונה מפורטת נגד כריסטינה קירשנר ואוסף ממקורביה (כולל שר החוץ היהודי הקטור תימרמן) על סיוע לאיראנים להעלים את הפרשה בתמורה לנפט איראני. מיד לאחר מכן, גופתו של ניסמן התגלתה, והרצח לא פוענח עד היום. אבל בינתיים ניסמן הפך לסוג של קדוש מעונה, ועיתונאים וחוקרים אחרים לא מוותרים על הניסיון לגלות מה בדיוק קרה, ולסגור חשבונות עם איראן וחיזבאללה על הפיגוע ועם כריסטינה קירשנר על רצח ניסמן.

בחזרה להווה. מוקד הכוח של חמולת ברכאת במשולש הגבולות היה נושא משמעותי באזהרות של אלברטו ניסמן. אוסף מאמרים בעיתונות הארגנטינאית מבהירים עד כמה עמוק הולך הסיפור הזה, עם כספים, סמים ונשק שעוברים בין שלוש המדינות, כולל הציוד ששימש בפיגוע בבניין הקהילה היהודית. אם להאמין לעיתונאים הארגנטינאים, בני החמולה מקושרים עם כמה מקרטלי הסמים הרצחניים ביותר ביבשת, ועם גורמים בכירים בכל מיני ממשלות. כידוע אני לא מומחה לדרום אמריקה ואין לי זמן לעקוב אחרי כל דבר שקורה שם; אבל אם החקירה הזאת תימשך ותצליח, זה יכול להיות ניצחון אסטרטגי. וגם לכריסטינה קירשנר נראה שהשעון מתקתק – ההאשמה נגדה בבגידה כרגע מוקפאת בגלל חסינות שהיא נהנית ממנה בהיותה סנאטורית, אבל מי יודע כמה זמן זה עוד יימשך.

כשנבחר לפני שנה וחצי מַאוּרִיסְיוֹ מַּכְּרִי לנשיאות ארגנטינה במהפך פוליטי שהעיף סוף־סוף את הקירשנרים מהשלטון, בישראל שמחו – מכרי היה ידוע כידידותי לישראל. אבל ככל שמתקדמת החקירה הזאת, אולי עוד נגלה שהשמחה הייתה מתונה מדי – יכול להיות שלא סתם קיבלנו שיפור קטן ליחסים עם מדינה מדרג בינוני בעולם; אולי קיבלנו מתנה ענקית שתוכל להשפיע משמעותית על המאבק בטרור החיזבאללה. תחת ממשל מכרי נראה שיש סיכוי שסוף סוף החקירה תוכל להתקדם בלי מכשולים ממשלתיים. ואת זה כדאי גם לקחת בחשבון לקראת הבחירות הקרבות בברזיל (אשתדל עוד לכתוב עליהן), ומי יודע באילו עוד ממשלות המאבק הזה נוגע. אם כמה מהארגונים הרצחניים ביותר באסיה משתפים פעולה עם כמה מהארגונים הרצחניים ביותר באמריקה, אנחנו באמת נמצאים במלחמה כלל־עולמית.

ונקודה אחרונה – נקווה שכשיתבהרו כמה מהדברים האלה, עוד נקבל גם כמה תשובות על מה בדיוק הייתה, אם בכלל, המעורבות של ממשל ברק אובמה בחסימת החקירה בנושא הזה בארצות־הברית. אם עליו אי אפשר לסמוך שיילחם ברוצחים, נקווה שאחרים יביאו את הישועה.