המהפכה המרכזית של המאה העשרים – דמוגרפיה ולא מלחמה

שמעתי לא מזמן את נדב איל מתראיין בגיקונומי – שיחה מעניינת מאוד, זו הפעם הראשונה שאני שומע את נדב אייל בשיחה רצינית בהיקף כזה, ונהנתי לשמוע אותו הרבה יותר מבפינות הקצרות שהיו לו בטלוויזיה. את ספרו החדש עוד לא קראתי, אבל זה יגיע מתישהו.

בכל מקרה, אחד הנושאים המרכזיים שם היה דמוגרפיה, והוא הציע כל מיני הסברים וניתוחים לאסון הדמוגרפי הנופל על העולם המפותח (כדברי המנחה: "הנושא שמאיים על התרבות האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה במערב"), דיבר על מתי ולמה תרבות יפן עומדת להיעלם מהעולם, ההתלבטות בין היעלמות לבין ייבוא מהגרים בעייתיים כדי להציל את הדמוגרפיה. אלה דברים ששמעתי הרבה פעמים, האשמה היא לא דווקא בשיחה הזאת, אבל זו הייתה דחיפה טובה להגיד את מה שיש לי להגיד על הנושא הזה.

בשנים האחרונות, ככל שאני לומד עוד על תולדות העולם, אני הולך ונדהם מכמה אנחנו לא מדברים על המהפכה הענקית שהעולם עבר מאז סוף המאה ה 19. נכון שנוהגים לדבר על המהפכה התעשייתית, ולהזכיר כמה שהעולם השתנה מאז מבחינת תרבות, טכנולוגיה, ועוד – אבל יש פיל אחד בסלון שנדיר מאוד לשמוע אנשים מתייחסים אליו:

graph
צמיחת האוכלוסייה האנושית. מקור: ויקיפדיה

הגרף לעיל הוא הערכה של גודל האוכלוסייה האנושית בעולם מאז תחילת ההולוקן (כלומר לכל אורך ההיסטוריה האנושית, אלא אם נאמין לכמה תיאוריות שנויות במחלוקת). מה המשמעות של העלייה העצומה במאה־מאתיים השנים האחרונות? במידה מסוימת, אין לי מושג וכך גם לאף אחד. זה מצב כל־כך חסר תקדים שאי אפשר להעמיד פנים שאנחנו יודעים לאן הוא יוביל. אבל יש כמה דברים שחייבים להכיר בהם.

קודם כל, אלא אם מישהו יסביר לי מה ההיגיון בהם, הדיבורים על "היעלמות" עתידית של תרבויות כלשהן נראים לי די מוזרים. המחשבה שהיפנים פשוט הפסיקו להביא ילדים כי נמאס להם (אני כמובן מגזים פה, לאנשים יש טיעונים יותר מורכבים מזה, אבל לענייננו זה לא משנה), והמגמה הזאת תמשיך לנצח, מעוררת די הרבה שאלות. יעברו עוד הרבה מאוד שנים של דעיכה דמוגרפית ביפן ובכל מדינה "דועכת" אחרת עד שנגיע למשהו שבכלל רואה באופק את גודל האוכלוסייה שהיה להם בעבר, כולל בתקופות מפוארות ומצליחות. יש כל מיני תיאוריות על צווארי־בקבוק שונים שהאנושות (או אוכלוסיות מסוימות ממנה) הגיעה אליהם בעבר, עם לא יותר מעשרות אלפי, או אלפי, או מאות בני אדם. הם נחלצו מזה, פרו ורבו מחדש ומילאו את הארץ, כי למה לא? זה מה שבני־אדם מתמחים בו. נגיד שאוכלוסיית יפן תצטמצם לעשרה מיליון; עשרה מיליון שנהנים משטח ומעושר שירשו מ 127 מיליון אבותיהם, האם באמת סביר שהם יתקשו כל־כך לחזור להביא ילדים?

ובכל מקרה, מה התרחיש האופטימי של אותם רואי השחורות של הכיווץ הדמוגרפי? אני בטוח שאני לא צריך להסביר לנדב איל על קיימות; אם האפשרות היחידה לתרבות חפצת חיים (הוא תוהה אם אפשר להגדיר תרבות שלא צומחת דמוגרפית כתרבות "מצליחה") היא צמיחת אוכלוסייה מתמשכת, מתי זה ייגמר? לנצח זה לא יכול להמשיך. מה הגודל ה"נכון" לאוכלוסייה אנושית? אני חלילה לא רוצה להצטרף לרואי השחורות ההפוכים, שמטיפים על אוכלוסייה גדולה מדי; אני באמת ובתמים לא יודע מהו (אם בכלל קיים) גודל אוכלוסייה אופטימלי, אבל ברור שמי שמדבר על כל צמיחה כאסון או על כל דעיכה כאסון, לא מביא טענה הגיונית במיוחד. מוזמנים לתקן אותי אם יש לכם איזשהו רעיון לתרחיש האופטימי הזה.

ובלי קשר לנדב איל, יש עוד דברים שכדאי להיות מודעים אליהם בהקשר הדמוגרפי הזה. אנחנו שומעים הרבה מאוד על ההתפתחות המדעית והטכנולוגית שהואצה כל־כך בעידן המודרני. יש לי קצת הסתייגויות מהטענה הזאת גם בלי קשר, אבל גם אם נקבל אותה: האם ההאצה הזאת היא איזשהו מאפיין של החברה שלנו, או של האופן שבו אנחנו יוצרים מדע וטכנולוגיה? או שאולי היא תוצר פשוט של העובדה ששבעה מיליארד אנשים שעובדים על משימה כלשהי, יעבדו פי שבע יותר מהר ממיליארד אנשים? אותו הדבר נכון להתפתחויות תרבותיות וכלכליות. האם כשאנחנו משווים את ההתקדמות שלנו היום ובעבר, בכל תחום שהוא, אנחנו דואגים להזכיר לעצמנו שהיום יש לנו הרבה יותר אנשים? זו סכנה אחת שכן קיימת בכיווץ הדמוגרפי – לא היעלמות של תרבות כזו או אחרת, אלא האטה של כל ההישגים שלנו.

אבל יש סכנה הרבה יותר משמעותית. הצמיחה הדמוגרפית הענקית הזאת הגיעה לצד צמיחה כלכלית אדירה, ולצד מערכת בינלאומית שונה לחלוטין ממה שהייתה קודם, ולמרות כל הצרות של המאה העשרים, זו מערכת בינלאומית אלימה הרבה פחות. עוד ספר שעדיין לא יצא לי לקרוא הוא "המלאכים הטובים של טבענו" של סטיבן פינקר, אבל את ההשפעה שלו על השיח הציבורי אני מכיר ומוקיר (וגם מומלץ לשמוע אותו אצל ג'ו רוגן). הבעיה היא שהרבה מהתופעות החיוביות שהוא מתאר הגיעו ביחד עם הצמיחה הדמוגרפית הזאת. מה אם נגלה שזה לא במקרה? אני לא יכול להצביע בדיוק על איזה מנגנון מחבר בין צמיחת אוכלוסייה לבין שלום, אבל לא קשה לדמיין שקיים כזה – אולי אנשים שחיים יותר בצפיפות ונתקלים ביותר אנשים, בטח יותר אנשים בני ארצות שונות, נוטים פחות למלחמות שבטיות ולאומיות. מה יקרה עם השגשוג העולמי והשלום העולמי (שממילא אני תמיד מזהיר לא לקבל אותם כמובנים מאליהם) אם תתכווץ האוכלוסייה?

ומצד שני, מי יודע אילו הזדמנויות טמונות בכיווץ אוכלוסייה? יובל נוח הררי אוהב לספר כמה טוב היה לפני המהפכה החקלאית שגרמה לחברות אנושיות לגדול ברמה שאילצה אותן לוותר על כמה מהצדדים החיוביים של החיים עד אותו הזמן. האם זה צירוף מקרים שבכל חברה אנושית שאני יכול לחשוב עליה באלף השנים (בערך) שאחרי המהפכה החקלאית דיברו על כמה טוב היה בעבר? זה לא איזה מאפיין בלתי נמנע של בני אדם; היום אנחנו (בגדול) לא חושבים כמה טוב היה בעבר. יכול להיות שהמערכת הכלכלית שלנו דורשת אוכלוסייה גדולה כדי לקיים אותה; אבל אולי לא? אולי המערכת הכלכלית שלנו מאומצת עד לקצה יכולותיה כדי לקיים אוכלוסייה גדולה כל־כך, אבל עם אוכלוסייה קטנה היא תספק שגשוג בלתי נתפס לכל אדם? אולי אוכלוסייה בגודל העולם העתיק עם טכנולוגיה של המאה העשרים ואחת ייצרו ביחד גן־עדן טוב הרבה יותר מגן־העדן של יובל נוח הררי? קשה מאוד לנחש.

את כל הדברים האלה קשה מאוד לנחש, כי אין לנו על מה להתבסס. אנחנו חיים בעיצומו של ניסוי ענק וחסר תקדים מבחינת הדמוגרפיה האנושית. אין לי בעיה עם מי שחושב שכיווץ אוכלוסייה הוא רע, או שצמיחת אוכלוסייה היא רעה (אגב, מדובר על הטווח הארוך; מי שמדבר על הצמיחה הכלכלית של השנה הבאה, או על מאבקים דמוגרפיים בארץ ישראל, זה סיפור אחר), אבל אני מקווה שלפני שהם ידברו יותר מדי בנחרצות, הם יזכרו עד כמה חריג העידן שבו אנחנו חיים מהבחינה הזאת, וייקחו את זה בחשבון באזהרות שלהם.

מודעות פרסומת

איך הפכה ברצלונה למוקד ג'יהאד אירופאי

מאמר שלי באתר "מידה". כרגיל, מוזמנים להגיב כאן או שם:

http://mida.org.il/2017/09/06/כך-הפכה-ברצלונה-לאחד-ממוקדי-הגיהאד-באי/

נקודה שנראית לי מעניינת אבל העורכים בחרו להסיר – יש דמיון מעניין בין המצב בקטלוניה לבין המצב במוקד ג'יהאד אירופאי אחר, אולי המרכזי – בלגיה. בשני המקרים סכסוך מקומי בין שני עמים שחיים ביחד, אחד שולט במדינה והאחר ממורמר ורוצה להתנתק (ספרדים וקטלונים במקרה אחד, ולונים ופלמים במקרה האחר) יוצר מצב של מדינה לא מתפקדת שמהווה סביבה נוחה למהגרים ג'יהאדיסטיים שמצליחים היטב לנצל את השברים בין שני העמים המקומיים.

אגב, לכל הדואגים: בזמן האחרון נסיבות אישיות מנעו ממני להקדיש זמן לבלוג. אני מקווה לחזור למוטב בעוד שבוע־שבועיים.

אדם סמית, דמוגרפיה ומקיאבלי

העלתי את התרגום לפרק השמיני של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

פרק ארוך יחסית, ובמידה מסוימת פרובוקטיבי – הבסיס שלו הוא הרעיון שאנשים, מבחינת המודל הכלכלי של השוק החופשי, מתנהגים כסחורה לכל דבר ומצייתים לאותם כללי היצע וביקוש כמו כל סחורה אחרת. בהינתן ההנחה הזאת, הפרק עוסק בניתוח ההתנהגות של אותה ה“סחורה” והמנגנונים שבהם היא מתאימה את עצמה באופן טבעי לאותם הכללים.

למרות ההבהרות התכופות של סמית על כך שהוא חושב שהחברה נמצאת במצב טוב יותר כשהעניים חיים טוב יותר, אין לי ספק שהפרק הזה היה מעורר סלידה ברוב האנשים, אם הם היו טורחים לקרוא אותו. אני חושב ככה כי זה המצב עם מה שנראה לי כמו המקרה הדומה ביותר לכתיבה כזאת – ”הנסיך” מאת ניקולו מקיאבלי.

מקיאבלי הפך להיות מזוהה כל כך חזק עם רוע וציניות, שיש חוקרים שמנסים לטעון שהספר שלו הוא בכלל פרודיה, כי הם לא מסוגלים להעלות על דעתם שאדם שבאופן כללי נחשב טיפוס חיובי יכתוב ספר בלתי מוסרי כל כך. אבל האמת היא שאין שום דבר בלתי מוסרי ב"הנסיך” בדיוק כמו שאין שום דבר בלתי מוסרי אצל אדם סמית – הכתיבה שלהם לא יכולה להיות מוסרית או לא מוסרית, כי הם בכלל לא מנסים לדבר על מה נכון או לא נכון לעשות; הם בסך הכול מתארים את המצב הקיים. רק מי שמעדיף לעצום עיניים מול הדברים הקשים בעולם, לא לדבר עליהם ולא לחשוב עליהם, יכול לחשוב שמקיאבלי הוא לא מוסרי. הבעיה היא שאותם האנשים שעוצמים עיניים מול העולם, הם בדרך כלל יכולים לעשות יותר נזק מכל אדם אחר בעל כוונות טובות; כי מי שלא מבין את העולם, כולל החלקים הקשים שלו, בקלות ינוצל על ידי אנשים בעלי כוונות רעות ויפעל לטובתם ללא ידיעתו.

אז מה המסר הקשה של אדם סמית? המסר הוא שאנשים נולדים כשצריכים אותם בשביל לעבוד, וכשלא צריכים אותם, הטבע ימצא דרכים לצמצם את מספר האנשים, גם אם הדרכים האלה יהיו מאוד לא נעימות. הוא מדבר על הקשר בין שגשוג כלכלי בחברה ומספר הילדים הנולדים, ומבהיר נקודה שעלולה להישמע לא אינטואיטיבית לאנשים כיום – בחברה משגשגת נוטים להיוולד יותר ילדים. מה שחשוב להבין זה באיזה אופן ”משגשגת” – הכוונה היא לצמיחה כלכלית. מדינה עשירה שקופאת על שמריה לא צריכה יותר עובדים – לא צפויות להיווצר עבודות חדשות, אז לא צריך יותר מלהחליף את המספר הקיים. חברה ענייה וצומחת, לעומת זאת, צריכה יותר עובדים, ולכן נוטה לגידול אוכלוסייה רב יותר.

למה זה לא תואם את האינטואיציה שלנו? זו כבר שאלה חשובה. במקרים מסוימים אנשים נוטים לבלבל בין עושר לבין צמיחה – צמיחה כלכלית לעתים קרובות תהיה גבוהה יותר במדינות עניות, כי קל יותר לצמוח לרמה שהשכנים כבר נמצאים בה, מאשר לצמוח ולהגדיל את הפער משכנים עניים יותר. מצד שני, אין ספק שיש בעולם מדינות עם אוכלוסייה צומחת במהירות וכלכלה במשבר. האם יש בימינו מנגנונים שמונעים ויסות ”טבעי” כזה של האוכלוסייה? אם כן, מה ההשלכות של זה? האם כל אותם האנשים שנולדים לחברה ללא משאבים לפרנס אותם ימצאו את עצמם רעבים ללחם, אולי הורגים זה את זה במלחמות? האם רעיונות כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית יעלימו את הבעיה (כי אין יותר קשר בין עבודה וילודה) או יחריפו אותה (כי בלי מגבלות, אנשים יוכלו להתרבות באופן בלתי מוגבל, עד למצב שאפילו חברת השפע הטכנולוגית שמספקת את ההכנסה האוניברסלית לא תוכל לעמוד בזה)? כל אלה שאלות חשובות, ובלי דיון ”קר” ו“ציני” בשאלות כאלה, האנושות לא תוכל להיות מוכנה לאתגרים האלה.

כדור הארץ – הדור הבא

התפרסם מאמר שלי באייל הקורא, שבו אני מנתח את הדו"חות האחרונים של מומחי הדמוגרפיה באו"ם ובודק מה צפוי בעתיד של צמיחת ופחיתת האוכלוסייה במדינות שונות בעולם. מומלץ בחום:

http://www.haayal.co.il/story_3747