המהפכה המרכזית של המאה העשרים – דמוגרפיה ולא מלחמה

שמעתי לא מזמן את נדב איל מתראיין בגיקונומי – שיחה מעניינת מאוד, זו הפעם הראשונה שאני שומע את נדב אייל בשיחה רצינית בהיקף כזה, ונהנתי לשמוע אותו הרבה יותר מבפינות הקצרות שהיו לו בטלוויזיה. את ספרו החדש עוד לא קראתי, אבל זה יגיע מתישהו.

בכל מקרה, אחד הנושאים המרכזיים שם היה דמוגרפיה, והוא הציע כל מיני הסברים וניתוחים לאסון הדמוגרפי הנופל על העולם המפותח (כדברי המנחה: "הנושא שמאיים על התרבות האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה במערב"), דיבר על מתי ולמה תרבות יפן עומדת להיעלם מהעולם, ההתלבטות בין היעלמות לבין ייבוא מהגרים בעייתיים כדי להציל את הדמוגרפיה. אלה דברים ששמעתי הרבה פעמים, האשמה היא לא דווקא בשיחה הזאת, אבל זו הייתה דחיפה טובה להגיד את מה שיש לי להגיד על הנושא הזה.

בשנים האחרונות, ככל שאני לומד עוד על תולדות העולם, אני הולך ונדהם מכמה אנחנו לא מדברים על המהפכה הענקית שהעולם עבר מאז סוף המאה ה 19. נכון שנוהגים לדבר על המהפכה התעשייתית, ולהזכיר כמה שהעולם השתנה מאז מבחינת תרבות, טכנולוגיה, ועוד – אבל יש פיל אחד בסלון שנדיר מאוד לשמוע אנשים מתייחסים אליו:

graph
צמיחת האוכלוסייה האנושית. מקור: ויקיפדיה

הגרף לעיל הוא הערכה של גודל האוכלוסייה האנושית בעולם מאז תחילת ההולוקן (כלומר לכל אורך ההיסטוריה האנושית, אלא אם נאמין לכמה תיאוריות שנויות במחלוקת). מה המשמעות של העלייה העצומה במאה־מאתיים השנים האחרונות? במידה מסוימת, אין לי מושג וכך גם לאף אחד. זה מצב כל־כך חסר תקדים שאי אפשר להעמיד פנים שאנחנו יודעים לאן הוא יוביל. אבל יש כמה דברים שחייבים להכיר בהם.

קודם כל, אלא אם מישהו יסביר לי מה ההיגיון בהם, הדיבורים על "היעלמות" עתידית של תרבויות כלשהן נראים לי די מוזרים. המחשבה שהיפנים פשוט הפסיקו להביא ילדים כי נמאס להם (אני כמובן מגזים פה, לאנשים יש טיעונים יותר מורכבים מזה, אבל לענייננו זה לא משנה), והמגמה הזאת תמשיך לנצח, מעוררת די הרבה שאלות. יעברו עוד הרבה מאוד שנים של דעיכה דמוגרפית ביפן ובכל מדינה "דועכת" אחרת עד שנגיע למשהו שבכלל רואה באופק את גודל האוכלוסייה שהיה להם בעבר, כולל בתקופות מפוארות ומצליחות. יש כל מיני תיאוריות על צווארי־בקבוק שונים שהאנושות (או אוכלוסיות מסוימות ממנה) הגיעה אליהם בעבר, עם לא יותר מעשרות אלפי, או אלפי, או מאות בני אדם. הם נחלצו מזה, פרו ורבו מחדש ומילאו את הארץ, כי למה לא? זה מה שבני־אדם מתמחים בו. נגיד שאוכלוסיית יפן תצטמצם לעשרה מיליון; עשרה מיליון שנהנים משטח ומעושר שירשו מ 127 מיליון אבותיהם, האם באמת סביר שהם יתקשו כל־כך לחזור להביא ילדים?

ובכל מקרה, מה התרחיש האופטימי של אותם רואי השחורות של הכיווץ הדמוגרפי? אני בטוח שאני לא צריך להסביר לנדב איל על קיימות; אם האפשרות היחידה לתרבות חפצת חיים (הוא תוהה אם אפשר להגדיר תרבות שלא צומחת דמוגרפית כתרבות "מצליחה") היא צמיחת אוכלוסייה מתמשכת, מתי זה ייגמר? לנצח זה לא יכול להמשיך. מה הגודל ה"נכון" לאוכלוסייה אנושית? אני חלילה לא רוצה להצטרף לרואי השחורות ההפוכים, שמטיפים על אוכלוסייה גדולה מדי; אני באמת ובתמים לא יודע מהו (אם בכלל קיים) גודל אוכלוסייה אופטימלי, אבל ברור שמי שמדבר על כל צמיחה כאסון או על כל דעיכה כאסון, לא מביא טענה הגיונית במיוחד. מוזמנים לתקן אותי אם יש לכם איזשהו רעיון לתרחיש האופטימי הזה.

ובלי קשר לנדב איל, יש עוד דברים שכדאי להיות מודעים אליהם בהקשר הדמוגרפי הזה. אנחנו שומעים הרבה מאוד על ההתפתחות המדעית והטכנולוגית שהואצה כל־כך בעידן המודרני. יש לי קצת הסתייגויות מהטענה הזאת גם בלי קשר, אבל גם אם נקבל אותה: האם ההאצה הזאת היא איזשהו מאפיין של החברה שלנו, או של האופן שבו אנחנו יוצרים מדע וטכנולוגיה? או שאולי היא תוצר פשוט של העובדה ששבעה מיליארד אנשים שעובדים על משימה כלשהי, יעבדו פי שבע יותר מהר ממיליארד אנשים? אותו הדבר נכון להתפתחויות תרבותיות וכלכליות. האם כשאנחנו משווים את ההתקדמות שלנו היום ובעבר, בכל תחום שהוא, אנחנו דואגים להזכיר לעצמנו שהיום יש לנו הרבה יותר אנשים? זו סכנה אחת שכן קיימת בכיווץ הדמוגרפי – לא היעלמות של תרבות כזו או אחרת, אלא האטה של כל ההישגים שלנו.

אבל יש סכנה הרבה יותר משמעותית. הצמיחה הדמוגרפית הענקית הזאת הגיעה לצד צמיחה כלכלית אדירה, ולצד מערכת בינלאומית שונה לחלוטין ממה שהייתה קודם, ולמרות כל הצרות של המאה העשרים, זו מערכת בינלאומית אלימה הרבה פחות. עוד ספר שעדיין לא יצא לי לקרוא הוא "המלאכים הטובים של טבענו" של סטיבן פינקר, אבל את ההשפעה שלו על השיח הציבורי אני מכיר ומוקיר (וגם מומלץ לשמוע אותו אצל ג'ו רוגן). הבעיה היא שהרבה מהתופעות החיוביות שהוא מתאר הגיעו ביחד עם הצמיחה הדמוגרפית הזאת. מה אם נגלה שזה לא במקרה? אני לא יכול להצביע בדיוק על איזה מנגנון מחבר בין צמיחת אוכלוסייה לבין שלום, אבל לא קשה לדמיין שקיים כזה – אולי אנשים שחיים יותר בצפיפות ונתקלים ביותר אנשים, בטח יותר אנשים בני ארצות שונות, נוטים פחות למלחמות שבטיות ולאומיות. מה יקרה עם השגשוג העולמי והשלום העולמי (שממילא אני תמיד מזהיר לא לקבל אותם כמובנים מאליהם) אם תתכווץ האוכלוסייה?

ומצד שני, מי יודע אילו הזדמנויות טמונות בכיווץ אוכלוסייה? יובל נוח הררי אוהב לספר כמה טוב היה לפני המהפכה החקלאית שגרמה לחברות אנושיות לגדול ברמה שאילצה אותן לוותר על כמה מהצדדים החיוביים של החיים עד אותו הזמן. האם זה צירוף מקרים שבכל חברה אנושית שאני יכול לחשוב עליה באלף השנים (בערך) שאחרי המהפכה החקלאית דיברו על כמה טוב היה בעבר? זה לא איזה מאפיין בלתי נמנע של בני אדם; היום אנחנו (בגדול) לא חושבים כמה טוב היה בעבר. יכול להיות שהמערכת הכלכלית שלנו דורשת אוכלוסייה גדולה כדי לקיים אותה; אבל אולי לא? אולי המערכת הכלכלית שלנו מאומצת עד לקצה יכולותיה כדי לקיים אוכלוסייה גדולה כל־כך, אבל עם אוכלוסייה קטנה היא תספק שגשוג בלתי נתפס לכל אדם? אולי אוכלוסייה בגודל העולם העתיק עם טכנולוגיה של המאה העשרים ואחת ייצרו ביחד גן־עדן טוב הרבה יותר מגן־העדן של יובל נוח הררי? קשה מאוד לנחש.

את כל הדברים האלה קשה מאוד לנחש, כי אין לנו על מה להתבסס. אנחנו חיים בעיצומו של ניסוי ענק וחסר תקדים מבחינת הדמוגרפיה האנושית. אין לי בעיה עם מי שחושב שכיווץ אוכלוסייה הוא רע, או שצמיחת אוכלוסייה היא רעה (אגב, מדובר על הטווח הארוך; מי שמדבר על הצמיחה הכלכלית של השנה הבאה, או על מאבקים דמוגרפיים בארץ ישראל, זה סיפור אחר), אבל אני מקווה שלפני שהם ידברו יותר מדי בנחרצות, הם יזכרו עד כמה חריג העידן שבו אנחנו חיים מהבחינה הזאת, וייקחו את זה בחשבון באזהרות שלהם.

מודעות פרסומת

הדשא של השכן הסיני

כבר כמה שנים מדברים בעולם על סין בתור המעצמה הבאה. שום דבר לא יכול לעצור את הענק המתעורר, הגיע הזמן להתכונן לסדר עולמי חדש של השלום הסיני, הפיתוח הסיני, השפה הסינית, מה שלא יהיה. בשנים האחרונות נראה שממשלת סין תחת שי ג'ינפינג בהחלט חושבת ככה, ונראה שגם במדינות אחרות ממהרים לאמץ את זה – במדינות המערב הרבה ממהרים כבר לעשות את מה שהמערב הולך ומתרגל אליו בשנים האחרונות, כניעה ללא מאבק, ובמדינות אחרות מזדרזים כל שונאי המערב ובעיקר שונאי ארצות‏־הברית וחוגגים את הופעת המעצמה החלופית.

אז קודם כל, לא כל־כך פשוט להיות מעצמה, והסינים כבר מתחילים להרגיש את זה על בשרם – לאט לאט הרטוריקה במדינות אסיה מתחלפת; השמחה על הכסף הסיני שמגיע כחלופה לכסף המערבי עם דרישותיו והצקותיו, מתחלפת יותר ויותר בתלונות על הדרישות שמגיעות עם הכסף הסיני. אבל עוד יותר מזה, רציתי להגיד כמה מילים על סין עצמה, ואיך ההיסטוריה שלה מכינה אותה לרגע הזה.

סין היא מדינה ענקית, ובמשך חלק משמעותי מההיסטוריה האנושית היא הייתה המדינה החזקה ביותר בעולם. הרבה אנשים רואים את העובדה הזאת ומתחילים להסתכל על הסינים בתור סוג של אסטרטגים מבריקים בעלי אופקים רחבים וסבלנות אינסופית. "אנחנו חושבים במונחים של שנים, הם חושבים במונחים של מאות" זה ביטוי שבוריאציה כזאת או אחרת, שמעתי הרבה ממערביים שמדברים על הסינים. הרושם הזה נשען להערכתי על סוג של אינטרפולציה – לפני 3,000 שנה סין הייתה קטנה, היום היא גדולה, לכן אנשים נוטים להניח שהיא מתקדמת צעד־צעד, בסבלנות אינסופית, כל הזמן גדלה, כל הזמן בולעת עמים קטנים יותר, ומתקדמת עד לתוצאה הבלתי־נמנעת של שליטה על כל העולם. לא רק המערב, נראה שככה גם שי ג'ינפינג רואה את המצב.

אבל אני רוצה להצביע על כמה נקודות מעניינות בהיסטוריה הסינית. בסוף המאה השלישית לפני הספירה התחילה שושלת האן, אחת הגירסאות המצליחות ביותר של המדינה הסינית לאורך השנים. איך נראתה אותה המדינה הסינית?

han_map
מדינת האן בשנת 87 לפנה"ס. מקור: ויקיפדיה

בצפון היא הגיעה עד קוריאה. בצפון מערב התחילה מערכה על "השטחים המערביים", כיום שינג'יאנג או תורכסתאן, שנמשכת באופן כזה עד היום. בדרום־מערב כבשו את רוב יוננאן והגיעו בערך עד גבול טיבט, ובדרום כבשו את צפון וייטנאם. במילים אחרות, חוץ מכמה שטחים בצפון שתיכף נדבר עליהם, ומטיבט שעד היום שנויה במחלוקת, סין לא ממש כבשה עוד שטחים (שטח אחד בולט שהסינים התרחבו אליו הוא טיואן, שכיום כמובן לא נמצא בידי ממשלת סין).

והשטחים שכן כבשה, איך עשתה את זה? היו כמה כיבושים בדרך, אבל קשה להגיד שסין מתהדרת בהיסטוריה צבאית מפוארת במיוחד. בתור מדינה גדולה ועשירה כל־כך, אפשר להגיד שהיא כבשה די מעט ונכבשה די הרבה. השטחים בצפון שנוספו למדינה מאז שושלת האן? זה לא שהסינים כבשו אותם, אלא יותר הם כבשו את הסינים. שלושה מהשכנים הצפוניים כבשו את סין לאורך השנים: הכֿיתאנים, המונגולים והמנצ'ו. שלושתם בסופו של דבר אימצו את התרבות הסינית (אצל המונגולים נשאר גם חלק משמעותי שלא, האחרים נבלעו פחות או יותר לגמרי) והממשלות שלהם נחשבות כיום כחלק בלתי נפרד מההיסטוריה הסינית.

אני לא אומר שזה בלתי אפשרי שסין תהפוך להיות איום על שלום העולם ותתחיל במסע כיבושים בסגנון יפן שלפני מאה שנה. אבל אם היא תעשה את זה, ההיסטוריה לא לטובתה. תרבות סין היא תרבות מפוארת ומצליחה, אבל הרבה מההצלחה הזאת היא בת אלפיים שנה ומאז לא הכול מתקדם היטב. ועוד יותר חשוב – סין היא מעצמה תרבותית וכלכלית יותר מאשר צבאית. מדיניות החוץ שלה בדרך־כלל התבססה על תשלומי שוחד ליריבים כדי שלא יתקפו, ועל הזמנתם להתאזרח ולהפוך לסינים בעצמם. מבחינה צבאית היום היא מעצמה על הנייר, אבל מלחמה לא מתנהלת במספרים על הנייר. ההיסטוריה הסינית מלאה בהפסדים מפוארים של צבאות סיניים ענקיים מול צבאות קטנים בהרבה מבחינה מספרית. לא מעט פרשנים מעריכים גם היום שלסין אין סיכוי מול מדינה כמו יפן, בעלת צבא קטן יותר מספרית אבל מנוסה ומלוכד הרבה יותר.

אז מה המסקנה מכל זה? אמרתי בעבר ואני עדיין אומר, תרבות סין היא תרבות מפוארת ומעניינת ושווה להכיר אותה ולהתעניין בה. כדאי מאוד לעשות שם עסקים וליצור חברויות. אבל לא נראה לי שיש בסיס לתדמית המפחידה שלה. מי שיפחד ממנה כל־כך שיתחיל לוותר לה על כל דבר רק כדי להימנע מעימות, יעשה מעשה שטות. מי ששונא את ארצות־הברית כל־כך שימהר לרתום את עצמו לעגלה הסינית במקום, להערכתי ימצא את עצמו בסופו של דבר בצד המפסיד; עם כל צרותיה של ארצות־הברית ושל המערב, נראה לי שהם עדיין עומדים על קרקע איתנה יותר מהסינים. חשוב לזכור שגם מבחינה כלכלית, הצמיחה הסינית היא תופעה חדשה יחסית ועלולה בהחלט להיפסק יום אחד; יש שאומרים שזה כבר קורה, ובין הסיום ההולך ומתקרב של הדיבידנד הדמוגרפי לבין מה שרבים מתארים כמו נסיגה של ממשלת שי ג'ינפינג מהפתיחות והליברליזציה של דנג שאופינג חזרה לכיוון רודני יותר בסגנון מאו (אני לא יודע עד כמה זה נכון,
אבל שמעתי את זה כבר מכמה מקורות), ייתכן מאוד שהעשורים הקרובים יהפכו את סין ליורשת יותר של הדעיכה הרוסית מאשר של העוצמה האמריקאית.

הים הוא אותו הים והערבים הם אותם היוונים

אני כידוע חובב היסטוריה גדול, ואחד הדברים שתמיד ריתקו אותי הוא איך נהרס המזרח התיכון. איך קרה שהאיזור שפעם היה ביתן של כמה מהאימפריות המתוחכמות ביותר בעולם, הכלכלות מהמפותחות ביותר והתרבויות מהמשכילות ביותר, הפך למה שהוא כיום: מרחב עצום של אלימות, בורות ונחשלות (לא כולל מדינת ישראל, שאפשר אולי לחשוד בי בחוסר אובייקטיביות, אבל אני באמת רואה בה פלא מדהים ואני מקווה עוד להתייחס לזה יותר בעתיד). תשובה עדיין אין לי וכמובן שלנושא כזה לא יכולה לעולם להיות תשובה מובהקת, אבל ככל שאני מתעמק אני פונה לכיוון קצת מפתיע.

נראה לי שהתשובה המתבקשת, בטח מנקודת מבט יהודית־ישראלית בתחילת המאה העשרים ואחת, תהיה להאשים את האיסלאם והכיבוש הערבי. זו גם הייתה ההנחה הראשונית שלי עד לאחרונה: אין ספק שמאז אותם הכיבושים, המזרח התיכון רק הולך ודועך. ומדינות האיסלאם כיום לא ממש נמצאות בראש מדדי ההצלחה הבינלאומיים. אבל יכול להיות שהעניין מורכב יותר.

ככל שאני לומד יותר על הכיבוש הערבי ועל המזרח התיכון שביום שלפני הכיבוש, אני יותר נוטה לפקפק בטענה הזאת. הערבים והמוסלמים לא כבשו לא את האימפריה המצרית ולא את החיתית, לא את הבבלים, לא את האשורים ולא את השומרים. יותר ויותר אני מתרשם שיותר משהם כבשו את המזרח התיכון המפואר, הם באו ללקט את השאריות מהחורבן שנחת עליו מאות שנים לפני כן: החורבן שכיום היסטוריונים מכנים "האימפריה הביזנטית", ובזמנו נקרא "האימפריה הרומית" אבל היה רחוק מהאימפריה של אדריאנוס ומרכוס אורליוס בערך כמו שמצרים של היום רחוקה ממצרים של רעמסס השני.

כל מקור שנתקלתי בו עד עכשיו מצייר את אותה התמונה של האימפריה הביזנטית: תמונה של אימפריה חלשה, מושחתת ורקובה, שתפסה טרמפ על כיבושי קודמיה, אבל לא הציעה שום דבר משל עצמה, חוץ מהדת הדכאנית והמפוצלת שלה. וזוהי האימפריה ששלטה ברוב המזרח התיכון ערב עליית האיסלאם. ספרי ההיסטוריה מלאים בסיפורים על עמים דוברי שפות שונות ומאמיני דתות שונות שבחרו לשתף פעולה עם הכיבוש המוסלמי נגד העולם הביזנטי; האם הם היו תמימים, או טיפשים, האם הם עשו את טעות חייהם? אולי. ואולי הם פשוט בחרו באפשרות הפחות גרועה מבין השתיים, כשאותו הכוח שהרס את המזרח התיכון עמד מול כוח אחר, שאין לו הרבה מה להציע אבל לפחות עשוי להיות קצת פחות גרוע. כשמסתכלים על הקלות שבה כבשו הערבים את המזרח התיכון, נראה לי שקשה שלא להגיע למסקנה הזאת. (הערה – אני כרגע מתעלם מהיסוד החשוב השני של המזרח התיכון באותו הזמן, האימפריה הפרסית הסאסאנית – כרגע אני לא מכיר אותה מספיק כדי לכלול אותה בניתוח הזה).

ואיך כל זה מתחבר להווה? קראתי כמה דברים מעניינים לא מזמן. כמה מכתבי בן־גוריון התפרסמו לאחרונה בפרויקט בן־יהודה, ונתקלתי שם בנקודה מעניינת: בן גוריון, והוא רחוק מלהיות היחיד בתקופתו, מתאר את דוברי הערבית בארץ ישראל וסביבתה כמחולקים לשלוש אוכלוסיות שונות לחלוטין: לדעתו, הערבים המקוריים היחידים הם אלה שאנחנו מכנים בדואים. את יושבי הערים הוא מגדיר כ"ערב רב של גזעים, אומות, לשונות ודתות שקשה למצוא דוגמתו מלבד בערי תבל הגדולות", ואת הפלאחים הוא מזהה כחלק מבני ישראל שעם הזמן המירו את דתם ושפתם והפכו לערבים. אין ספק שמעורבת פה האידיאולוגיה הציונית־סוציאליסטית של בן־גוריון, שחלם על שיתוף פעולה בין "הפועל הערבי" ו"הפועל העברי" ליצירת חברת מופת סוציאליסטית, והניתוח ההיסטורי שלו מאוד מתאים לאידיאולוגיה; אבל גם קשה להאשים את בן־גוריון (הלוואי שעוד נזכה לראשי ממשלה משכילים ורחבי אופקים כמוהו) כמספר סיפורים מנותק מהמציאות, ואותו הניתוח נפוץ גם במקומות רבים אחרים.

ולא במקרה הניתוח הזה נפוץ, כי קשה להתעלם מעובדה מאוד בולטת אצל הערבים – נראה שיש להם שתי תרבויות שונות מאוד זו מזו. עוד דבר מעניין שקראתי לאחרונה הוא הספר "שבעת עמודי החוכמה" של תומס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב"). הוא מקדיש עמודים רבים לתיאור העם הערבי ותרבותו, ואותו התיאור הזכיר לי משהו שאנשים נוטים לפעמים לשכוח – פעם, ובמקומות רבים גם היום, המונח "ערבי" מזוהה עם תרבות מאוד מסוימת – תרבות של חיי מדבר, הסתפקות במועט, הכנסת אורחים, שבטיות, סלידה ממערכות פוליטיות וכלכליות, ושמרנות עיקשת. התרבות הזאת מזוהה עד היום עם ערבים מסוימים – בפרט עם אלה של חצי האי ערב, ואלה המכונים "בדואים" בארצות אחרות. בינתיים, באזורנו הערבים מזוהים יותר עם רעיונות כמו קומוניזם, לאומנות, מיליטריזם, חקלאות וסחר – דברים הפוכים לחלוטין מאלה שמאפיינים את הערבים של לורנס. מאיפה אלה הגיעו?

אפשרות שנראית לי די מסקרנת מתחילה בשאלה: איזו מדינה אירופית היא הדומה ביותר למדינות הלבנט בתרבות הפוליטית (והכללית) שלה? נראה לי שיוון תהיה תשובה סבירה ביותר. כיום יוון היא מדינה דמוקרטית, אולי מחוסר ברירה תחת השפעת האיחוד האירופי, אבל ההיסטוריה שלה מלאה באותן התהפוכות שמאפיינות את סוריה או מצרים המודרניות. מפלגות קומוניסטיות ולאומניות, הפיכות צבאיות, נוף פוליטי מפוצל ואלים. במשך אלפי שנים היו היוונים הסוחרים ובעלי המקצועות החופשיים במזרח התיכון ובבלקן, באופן די דומה לערביי הלבנט כשמצאו את עצמם כמיעוטים במדינות אחרות. המוזיקה והאוכל ה"ערבים" וה"תורכים" של המזרח התיכון זהים כמעט לחלוטין לאלה היווניים, ושונים לחלוטין מאלה של הערבים בערב ושל התורכים במרכז אסיה. אולי התרבות הערבית העירונית והכפרית שאנחנו מכירים פה בעצם שאבה פחות ממה שנהוג לחשוב מהכיבוש הערבי ומהאיסלאם, ובעצם מדובר באותה החברה הביזאנטית שבסך הכול המירה את שפתה ודתה, אבל שמרה על אותה התרבות של מאות שנות שלטון יווני?

הרעיון הזה גם מציג באור אחר את גורלם העגום של נוצריי המזרח התיכון. לעתים קרובות נשמעים דיבורים על הטעות הגדולה של הנוצרים שקידמו את הלאומיות הערבית מתוך מחשבה שכך הם יתקבלו כשווים בחברה הערבית, אבל בסוף סבלו חורבן. אבל אולי בעצם היה משהו בדבריהם? אולי באמת התרבות שמאחדת אותם עם שכניהם המוסלמים היא תרבות חזקה יותר מכל דת – התרבות הביזאנטית, שפעם שליטיה היו נוצרים וכיום מוסלמים, אבל היא קיימת מעבר לדת? האם הם סובלים מאלימות ודיכוי? כן, אבל זה חלק בלתי נפרד מהעולם הביזאנטי. אולי כשעזמי בשארה אומר שהוא לא רוצה את הדמוקרטיה שלנו, הוא מעדיף את הלאומיות שלו, אולי אפשר להבין אותו – זה שהוא נוצרי לא אומר שהוא שואב את השראתו ממערב אירופה, אלא אולי מביזנטיון. גם תחת יוסטיניאנוס לא הייתה לו דמוקרטיה, ומדי פעם היה מגיע מישהו לחסל אותו. למה הם רוצים לחיות ככה זו תעלומה, אבל משום מה, זו התרבות שהביזאנטים יצרו.

איך נוצרה אותה התרבות הביזאנטית, אני לא בטוח. אפשר להפנות אצבע מאשימה לנצרות, אולי לעמי המזרח התיכון המקוריים שהתייוונו. אבל אפשרות אחת מסקרנת אותי – יש דבר אחד שכן משותף לתרבות ערב המקורית ולתרבות יוון. מרדכי קידר מדבר הרבה לאחרונה על "תוכנית האמירויות" שלו – תוכנית שמבוססת על הטענה שהמדינות הערביות המצליחות ביותר הן אלה שמבוססות על מבנה שבטי, ולא מדינות לאום גדולות. כשמדובר על האזור שלנו, יכול להיות שהוא צודק בעקיפין, אבל מכיוון אחר? כי לא רק תרבות ערב נרתעת ממדינות לאום, גם תרבות יוון. אחד הדברים המעניינים ביוון הקלאסית הוא הקולוניאליזם שלהם, שהיה שונה כל־כך מזה של רומא, או של כמעט כל מדינה אחרת בהיסטוריה. היוונים, בימי הזוהר שלהם, לא חיפשו להרחיב את המדינה שלהם – הם בכלל סלדו מרעיון המדינה. הם התפשטו והשתלטו על חלקים עצומים מהעולם, אבל עשו את זה בדרך שונה לגמרי – הקולוניאליזם היווני היה מבוסס על "גרעיני התיישבות" שיוצאים מעיר מדינה אחת ומקימים עיר מדינה חדשה, עצמאית לחלוטין מהעיר המקורית. זה כחלק בלתי נפרד מהעובדה שעבור תרבות יוון הקלאסית, מדינת לאום או כל מדינה גדולה אחרת היא רעיון פרימיטיבי ודוחה – המסגרת הפוליטית המושלמת היא הפוליס, עיר המדינה. אולי הריקבון של האימפריה הביזאנטית מגיע מהניסיון הלא־טבעי להלביש על תרבות יוון את רעיון המדינה הגדולה? קשה לדעת, אבל משעשע לחשוב על זה. אולי לרעיון "תוכנית האמירויות" אפשר להוסיף חלופה של "תוכנית ערי המדינה", ולהציע אותה באותה הזדמנות גם לממשלת יוון.

דיברנו על העבר וההווה, ומה לגבי העתיד? פה מגיע עוד דבר מעניין שקראתי. הראיון המדובר של מוחמד בן־סלמאן לעיתון האמריקאי נראה לי מעניין מאוד. אני חלילה לא רוצה להיתמם ולהאמין שמעכשיו הכול הולך להשתנות וסעודיה עומדת להיות חברתנו הכי טובה בעולם. באופן כללי, אני משתדל לא לנבא יותר מדי את העתיד, רק להתכונן לאפשרויות שונות שהוא עשוי להביא. אבל מה שאני רוצה להגיד – אם באמת יתגלה המלך העתידי כרציני בהצהרותיו לפנות לכיוון מודרני ופרו־מערבי, אפשר בהחלט למצוא סיפור שיצדיק את זה.

את החלק הראשון של הסיפור מספק בן־סלמאן עצמו בראיון, וזה בעיני החלק המעניין ביותר באותו הראיון – הוא לא מכחיש את תמיכת העבר של כסף סעודי באיסלאם קיצוני ולא מתחפר עוד ועוד בעמדותיו ומאשים את כל שאר העולם (מאפיינים קבועים של פוליטיקה ביזאנטית, כפי שאנחנו מכירים משכנינו), אלא מספק סיפור אמין לזה. הסעודים עשו מה שהם היו חייבים לעשות במסגרת המאבק העולמי בקומוניזם, באופן דומה לכמה מהפעולות המחרידות של ארצות־הברית באותה המסגרת, כולל בין השאר תמיכה באיסלאם קיצוני. גם לסוגיות הפנים־סעודיות יש לו סיפור טוב – השמרנות הסעודית היא לא איסלאם קיצוני, היא פשוט חברה שמרנית שמסתגלת בקצב שלה לעולם המודרני, ולא תהסס להשתנות כשיגיע הזמן (ועכשיו מגיע הזמן בחלק מהנושאים, לאט ובזהירות). האם הסיפורים האלה אמיתיים? קשה להגיד. אבל הם מספיק סבירים בשביל שאם העתיד יסתדר בהתאם לזה, העבר יוכל להתאים את עצמו. הם לא יצטרכו להכריז על מהפיכה, על כל הסכנות הכרוכות בכך – יהיה להם סיפור מספיק טוב כדי להשתכנע שזה הכיוון שהם תמיד הלכו אליו. והחלק השני של הסיפור?

פשוט מאוד. אם סעודיה (ושותפותיה בחצי האי ערב) תפנה ברצינות לכיוון פרו מערבי, אולי גם עם ידידות לישראל, יש לה הצדקה טובה לזה – הם הערבים האמיתיים, והם לא כפופים לגחמותיהם של הביזאנטים. מי יודע אם בעוד עשרים שנה לא נמצא את עצמנו רואים ב"ערבים" את חברינו הטובים ביותר, ואותם הביזאנטים, אם לא ישכון ביננו שלום עד אז? אולי כמו שהיו ביניהם כמה שניסו לייצר לעצמם עבר כנעני כדי להבדיל את עצמם מהיהודים, עוד נראה כאלה שיתחילו להתחפר באותו העבר הכנעני שלהם כדי לבדל את עצמם מהערבים. שוב, אני לא אומר שזה עומד לקרות; אבל אם רוצים הערבים (כלומר, הערבים המקוריים, אלה שבסעודיה) – ההיסטוריה לצידם. או לפחות, יש להם סיפור מספיק סביר בשביל להעביר את זה.

פקיסתאן והמערב הפרוע

בזמן האחרון יוצא לי לקרוא הרבה על הודו, ואחד הדברים המעניינים שאני רואה זו נקודת המבט של לאומנים הודים כלפי פקיסתאן. התמונה המתקבלת מהיכרות שטחית עם אסיה היא שפקיסתאן היא סוג של תמונת מראה מוסלמית של הודו – הייתה שם מדינה גדולה, אחרי שיצאו הבריטים ההינדים והמוסלמים החליטו שהם לא מסתדרים וחילקו את המדינה לשניים. כיום שתיהן מדינות די דומות, רק שהודו נחמדה יותר ופקיסתאן מפגרת יותר כי איסלאם הוא לא מתכון מוצלח למדינה משגשגת. המציאות כמובן מורכבת יותר, וצד אחד ומעניין שלה אני מקבל מנקודת המבט של לאומנים הודים (בעיקר כאן, אבל לא רק) – גישה שאומרת שבשביל להבין את פקיסתאן לא מספיק להבין את הודו, אלא חשוב עוד יותר להסתכל מערבה; כי פקיסתאן ניסתה להיות סוג של שריף שמגיע למערב הפרוע ומביא אליו את התרבות – וכמו רבים שניסו דברים כאלה, המערב השתלט עליהם במקום. כמובן, קחו בעירבון מוגבל, זו נקודת מבט סובייקטיבית של אנשים עם הטייה אנטי־פקיסתאנית טבעית.

הדבר הראשון שחשוב להבין בשביל הניתוח הזה הוא המבנה של פקיסתאן – המדינה מחולקת לשבעה חלקים (פלוס הבירה איסלאמבאד, טכנית חלק נפרד): פַּנְגַ'בּ (החלק המערבי של חבל הארץ המכונה פנג'ב; חלקו המזרחי הוא מדינת פנג'ב בהודו), סִינְדּ, בַּלוּצִ'יסְתָּאן, כֵֿיבַּר־פַּכְֿתּוּנַכְֿבַה, האזורים השבטיים, ושני מחוזות של קשמיר. והחלקים היחידים מכל אלה שבאמת נחשבים חלק מהודו ההיסטורית הם פנג'ב, קשמיר, ואולי סינד. השאר הם אזורים יבשים והרריים, מאוכלסים בשבטים דוברי שפות איראניות ובעלי תרבות לוחמנית – במילים אחרות, הם פשוט אפגניסתאן, אבל חלקים ממנה שבמקרה יצא להם להיות בצד השני של קו גבול שצויר באופן שרירותי במהלך ההיסטוריה.

המצב הזה יוצר את התמונה המקובלת של פקיסתאן בעיני ההודים: אליטה פנג'בית מוסלמית עקשנית, שבשיתוף פעולה עם המוהאג'ירים – המוסלמים שהיגרו מהודו לפקיסתאן בחילופי האוכלוסיות הענקיים אחרי החלוקה, הם מנסים לשלוט על כל אותם השטחים הבלתי־ניתנים לשליטה. העמים השבטיים שחיים במערב הפרוע, לפי הגישה הזאת, מעולם לא רצו לחיות תחת שליטת ההודים המוסלמים מפנג'ב, ופקיסתאן הוקמה מתוך אשליה; אשליה שהאיסלאם יכול לאחד את ההודים המוסלמים עם המוסלמים שממערב להם. במקום זה, מה שקורה הוא שהמאמץ האינסופי לאלף את המערב הפרוע אילץ את פקיסתאן להפוך למדינת צבא שנשלטת על־ידי גנרלים, כי רק הצבא יכול למנוע ממנה להתפרק; ואילץ אותה להתחפר עוד ועוד בזהות האיסלאמית שלה, ולשחק משחק עדין ואולי בלתי־אפשרי עם האיסלאם הקיצוני שרוצים רוב השבטים האלה.

מכיוון שהמערב הפרוע הפקיסתאני הוא חלק בלתי נפרד מאפגניסתאן, המצב הזה הוביל את הפקיסתאנים (כלומר, הפנג'בים) להאמין שהם לא יכולים להיות בטוחים בגבולות שלהם בלי לשלוט גם באפגניסתאן – הגבול הענק והבלתי־ניתן לפיקוח לא יספק להם הגנה. הכלי שלהם לשליטה באפגניסתאן הוא הטליבאן, שכמעט בכל העולם רואים בו ארגון שהוקם בחסות שירותי המודיעין הפקיסתאניים ופועל בחסותם עד היום. וכך, על־פי ההשקפה ההודית, המדינה הולכת ונאכלת מבפנים, כשהמפלצת שהם יצרו כדי לשלוט על הגבול המערבי שלהם חוזרת ונושכת אותם יותר ויותר, והאיסלאם הקיצוני שהם טיפחו ועדיין מטפחים ככלי לאחד בינם לבין השבטים שלא רוצים אותם ולא קשורים אליהם, הופך לכלי שאיתו אותם השבטים תוקפים אותם ואת המדינה ה"כופרת" שלהם.

ועם השקפת העולם הזאת, אותם הפרשנים מאמינים שקריסת המדינה הפקיסתאנית היא רק עניין של זמן. הרבה הודים לאומניים חולמים על "הודו השלמה", אבל זה לא אומר לאחד את הודו עם פקיסתאן – זה אומר להחזיר את מערב פנג'ב וקשמיר "הביתה" להודו. שאר פקיסתאן מבחינתם היא ארץ נידחת ומאיימת שצריך להתגונן מפניה, לא לשלוט עליה; ובגלל זה אחד מכלי הנשק העיקריים שלהם נגד פקיסתאן הוא האיום הקבוע לתמוך בלאומיות בלוצ'ית וסינדית. שום דבר לא ישמח אותם יותר מלהקים את מדינת בלוצ'יסתאן ומדינת סינד כמדינות שכנות, כי הם לא רוצים אותם אצלם בבית. החלום שלהם הוא לראות את כל אותם חלקי המערב הפרוע מתנתקים וחוזרים לחיי השבטים שלהם, ומשאירים את ההודים המוסלמים בפנג'ב להבין שהמשימה שלהם הייתה בלתי אפשרית, ואין מה לעשות יותר אלא לחזור הביתה. כשמסתכלים על יחסי הכוחות כיום, ייתכן מאוד שהחלום הזה היה יכול להתגשם אם לא שני הנכסים הגדולים שהצליחו הפקיסתאנים להשיג – הנשק הגרעיני, והברית עם סין. שני אלה כיום דואגים לכך שהודו חייבת להיות מאוד זהירה בכל ניסיון לזעזע את המערכת, בעיקר על־ידי עידוד הבדלנים הבלוצ'ים. כי שני הנכסים האלה מבהירים שבמקרה של הסלמה קיצונית, המצב יכול להגיע ללא פחות ממלחמת עולם שלישית.

ואחרי שקראתי את כל זה, הדמות שהכי מעניינת אותי בסיפור הוא עימראן חאן. מאז פרישת בנגלדש שעיצבה את פקיסתאן המודרנית, הפוליטיקה הפקיסתאנית נשלטה לסירוגין על־ידי דיקטטורות צבאיות ושתי המפלגות הגדולות – הליגה האיסלאמית שמייצגת את האליטה הפנג'בית, ומפלגת העם שמייצגת את האליטה הסינדית. עימראן חאן הוצג הרבה פעמים בתקשורת הבינלאומית בתור התקווה הגדולה של פקיסתאן בגלל שהוא חילוני, משכיל, רהוט ועושה רושם לא מושחת; אבל מה שאולי לא פחות חשוב – הוא פשתוני, ובסיס התמיכה העיקרי שלו הוא בקרב הפשתונים באותו המערב הפרוע. אם יש סיכוי שהוא ומפלגתו יעלו יום אחד לשלטון, האם זה אומר שהפרויקט הפקיסתאני הצליח והמערב הפרוע השתלב כחלק מתורבת מהמדינה? או שהוא יתגלה בתור נציג של עוד אליטה קטנה שתצטרף לאליטות הקטנות האחרות ששוקעות בים של אלימות ואיסלאם קיצוני? יהיה מעניין לראות.

ארדואן בין מהמט השני ומהמט הרביעי

אז נגמר לבינתיים משאל העם, וארדואן חוגג את התוצאה עם ביקור מתוקשר בקבריהם של כמה מנהיגים תורכיים לשעבר (כולל נג'מתין ארבכאן, המודל לחיקוי), פלוס שני סולטאנים עותמניים אהובים – מֶהְמֵט השני וסֶלִים הראשון[1]. בתזמון טוב, זה מגיע בדיוק בזמן שאני קורא את "חלומו של אוסמאן – תולדות האימפריה העותמנית" (לא תזמון מושלם כי עדיין לא קראתי עד הסוף, אבל נסתפק במה שיש). כשלעצמו לא נראה לי שהמשאל אומר הרבה – בסופו של דבר, כפי שראינו במיוחד בחודשים האחרונים אבל זה היה שם מאז ומתמיד – תורכיה לא צריכה להפוך לדיקטטורה על הנייר כדי להיות דיקטטורה בפועל; היא מרשה לעצמה להכניס לכלא מתנגדים פוליטיים ועיתונאים גם אם זה לא כתוב בחוק. מה שלדעתי מעניין במיוחד עם תוצאות המשאל זה העדויות המשמעותיות (כך אומרים) לזיופים – קשה לי להאמין שתיווצר איזושהי אופוזיציה משמעותית לשלטון הארדואני ההולך ומתבסס, אבל הסיכוי הקטן לכך נראה כרגע קצת יותר גדול מבעבר, כשאפילו במפלגת האופוזיציה ה"ממלכתית", ה CHP, נראה שמשוכנעים שזה היה זיוף. ממה ששמעתי, אחת הסוגיות המעניינות במיוחד היא שבכמה מהמחוזות הכורדיים האנטי־ארדואניים ביותר היו תוצאות של כמעט מאה אחוז בעד משאל העם, מה שיכול להצביע או על זיוף, או כפי ששמעתי פרשן אחד מציע, הצבעה כורדית בעד האפשרות שלדעתם "תזרז את שקיעת המדינה התורכית".

בכל מקרה, המחשבה שעלתה אצלי בעקבות המשאל והספר, היא על התפיסה הנפוצה של ארדואן בתור מי ש"מחזיר אותנו לימי האימפריה העותמנית" – תפיסה שמבוססת על הרעיון שאתאתורכּ, עם הרפורמות החילוניות והפרו־מערביות שלו, הביא לשינוי תפיסה בתורכיה מאימפריה למדינה מודרנית ודמוקרטית, וארדואן רוצה להחזיר את הגלגל אחורה. התפיסה הזאת נפוצה בקרב הרבה מאוד פרשנים ובקרב סתם אנשים שמביעים דעה על תורכיה, ועל פניו היא נשמעת הגיונית, אבל מעיון מדוקדק יותר בתולדות האימפריה, דווקא מצטיירת אצלי תמונה קצת אחרת – ארדואן ואתאתורכּ הם פשוט גלגולים מודרניים של סכסוך שמלווה את המדינה התורכית־עותמנית כבר יותר מארבע‏־מאות שנים, ואם ההיסטוריה עומדת לחזור על עצמה, זה לא מבשר טובות לארדואן ולסיכוייו לבסס את עצמו בתור הסולטאן החדש.

(כאן כדאי לעצור ולהבהיר שאני עדיין רחוק מלהיות מומחה לענייני תורכיה, קחו את דבריי בעירבון מוגבל)

בשביל להסביר את עצמי, אני צריך לחזור אחורה כמה מאות לתחילת האימפריה העותמנית. בתחילת דרכה, המדינה העותמנית הייתה בגדול אוסף שבטים תורכיים, שכמו רוב השבטים התורכיים בתחילת דרכם היו טובים מאוד ברכיבה על סוסים ובלחימה תוך כדי רכיבה על סוסים. היכולות האלה הן מה שהפכו את התורכים לחשובים כל־כך במרכז ומערב אסיה בימי הביניים, ואיפשרו להם להקים מדינות שהשתלטו על שטחים גדולים כל־כך. הסולטאן בכמה המאות הראשונות לקיום המדינה העותמנית היה בגדול מנהיג הלוחמים, שרוכב בראשם ומוביל אותם לניצחונות צבאיים.

כל זה היה טוב ויפה לכמה מאות שנים, אבל היכולת של קשתים רכובים לחסל צבאות אסיאתיים מימי הביניים לא מיתרגמת טוב ללחימה נגד כוחות אירופאיים באותה התקופה, אחרי גילוי אבק השריפה (זו אולי הסיבה שהמונגולים נעלמו כל־כך מהר אחרי שהם כבשו חצי עולם, אם כי אני עוד לא מכיר מספיק את הסיפור שלהם). העותמנים הצליחו להסתגל היטב, והם עשו את זה על ידי שינוי מוחלט במבנה המדינה שלהם – אחרי כיבוש האימפריה הביזנטית (ובראשה כמובן קונסטנטינופול/איסטנבול) והבלקן, הם אימצו במידה רבה את מנגנוני המדינה הביזנטית לניהול המדינה, ולצבא התחילו להסתמך יותר ויותר על מגויסים מאוכלוסיות נוצריות מהבלקן (בעיקר דרך מנגנון שבו אותן אוכלוסיות היו חייבות לספק חלק מהילדים שלהן בתור סוג של מס, ואותם הילדים היו מתאסלמים בכפייה ועוברים אימונים להיות חיילים וקצינים בצבא העותמני), ליחידות היֶנִיצֶ'רִים, יחידות החי"ר החזקות של האימפריה.

הרעיון הזה עבד מצויין בהתחלה, ובין השאר עזר לפתור בעיה שמדינות שבטיות רבות סובלות ממנה – כל משפחה גדולה רוצה לקבל חלק מהשלטון, יש מספר סופי של משרות ועמדות כוח ואי אפשר לרצות את כולם, והמשפחות שלא זכו לעמדה בכירה עלולות להתחיל מלחמה – זה קרה לא מעט במאות המוקדמות של המדינה העותמנית. היוונים והבלקנים נתנו לסולטאן אפשרות להסתמך על מוקד כוח שנאמן לו בלבד – בתור עבדים או בני מיעוטים לא היו להם משפחות גדולות שיכולות לפזול לשלטון בעצמן, והשבטים התורכיים באנטוליה הלכו ואיבדו את המקום המרכזי שלהם במדינה. זה גם קיבל גוון דתי בכך שבשביל להשתמש היטב בכל אותם פקידים, חיילים, וכמובן כסף שהגיע מהיוונים והנוצרים האחרים, המדינה אימצה קו די פשרני בעניין האיסלאם והקפידה על חופש דת יחסית למה שרצו כמה מהמוסלמים באנטוליה. הוסיפה לזה התפתחות נוספת של המדינה – הסולטאן כבר לא רכב בראש החיילים שלו, אלא חגג ושתה יין עם נשות ההרמון. רכיבה בראש הצבא זו אולי התנהגות הגיונית בשבט קשתים רכובים, אבל למדינה מסודרת יש יותר מדי מה להפסיד מהסכנה שהסולטאן יחטוף איזה חץ תועה בשדה הקרב. וכנראה הייתה פה גם שחיתות פשוטה, הסולטאנים הם בני אדם, וכנראה היה להם קשה לעמוד בפיתוי – הארמון המפואר ומלא הפינוקים הוא כנראה יותר כיפי משדה הקרב. כתוצאה מזה, ניהול המדינה עבר יותר ויותר לידיהם של אותם פקידים, רובם ממוצא יווני, אלבני, בוסני ושאר בלקנים. והמשפחות של אותם אנשים, באופן לא מפתיע, הפכו יותר ויותר עשירות.

כצפוי, באנטוליה שהפכה יותר ויותר להיות הפריפריה הפרימיטיבית של האימפריה שהפכה להיות יותר ויותר בלקנית, לא כולם אהבו את זה. ככל שמעמד הסולטאנים והשושלת העותמנית הלך ודעך, כך שני המחנות הרשו לעצמם יותר ויותר לפרוק עול: מצד אחד היניצ'רים שהפכו להיות פחות חיילי הסולטאן ויותר גורם פוליטי שרואה בעצמו "שומר הסדר הקיים", ואיתם הפקידים הבלקנים שמנהלים את המדינה בהתאם לסטנדרטים אירופאים, ומקפידים על הדרך להזרים הון אדיר למשפחות שלהם; מצד שני העניים באנטוליה, הפרשים שהפכו פחות רלוונטיים, וכל מיני מטיפים דתיים שלא אהבו את הסובלנות כלפי הנוצרים (ובעיקר הכסף הנוצרי) שהממסד מקפיד עליה. כשעלה סולטאן עם אהדה גדולה מדי לכוחות האנטי־ממסדיים האלה, היניצ'רים לא היססו להדיח או לחסל אותו; כשהממסד היה חזק, בכל עשור כמעט הייתה מופיעה איזושהי דמות כריזמטית חדשה באנטוליה שסוחפת אחריה מרד אנטי־ממסדי.

האם האיסלאמיסטים והכמאליסטים בתורכיה המודרנית הם ממשיכיהם של אותם שני המחנות מלפני ארבע מאות שנים? אולי לא באופן ישיר, אבל הדמיון מעניין. הממסד בניהול אותם הפקידים הבלקנים היה חילוני יחסית, נוטה לאירופה, מבוסס במערב המדינה ובמעמדות הגבוהים, בדיוק כמו הממסד ברפובליקה התורכית שלפני ארדואן. היניצ'רים במובן מסוים מינו את עצמם להיות מגיני הממסד הזה, בדיוק כמו הצבא התורכי שלפני ארדואן. כשלעמדה הבכירה באותו הממסד הגיע בטעות מישהו שרצה לשנות אותו, הם החליטו שתפקידם למנוע את זה – לא משנה אם מדובר על בחירות לנשיאות שהעלו נשיא איסלאמיסטי, או ירושה בשושלת העותמנית שהביאה סולטאן שרוצה להעביר את מרכז הכובד של האימפריה למזרח. האיסלאמיסטים, באותו האופן, לא נראים שונים יותר מדי מתנועות אנטוליות אנטי־ממסדיות של ימי האימפריה, שלעתים קרובות היו מבוססות על מטיפים דתיים שרצו להילחם בשחיתות המוסרית האנטי־איסלאמית של הממסד.

מה כל זה אומר לגבי ארדואן? הוא כנראה הצליח במרד האנטי־ממסדי שלו יותר מרוב קודמיו, ואי אפשר להתעלם מזה. מצד שני, צריך לזכור שיש סיבה שהממסד היה תמיד הרבה יותר חזק מאותם המורדים – אותו הממסד הוא הסיבה שהאימפריה העותמנית הפכה לאימפריה, ולא נשארה אספסוף פרשים אלימים כמו רוב שכנותיה. עד כמה שנשמע מפתה לדבר על לוחמי דת טהורים שמונעים באש האמונה, מה שמנצח מלחמות זה כלכלה חזקה שמממנת צבא גדול ומאובזר, דיפלומטיה "מלוכלכת" ומלאת פשרות שדואגת להימנע ממלחמות שלא ניתן לנצח בהן, וצבא מקצועי ופתוח שלומד על אסטרטגיות מודרניות וטכנולוגיה מתקדמת. הדברים האלה היו יותר מדי "אנטי־איסלאמיים" בשביל המורדים, ובפעמים הבודדות שהם הגיעו לעמדות כוח, הם דירדרו את האימפריה לכשלונות כאלה שאילצו אותם להחזיר מיד את הפקידים המושחתים, שעם כל השחיתות שלהם לפחות הבינו איך מנהלים מדינה.

אנחנו כבר רואים את זה קורה בתורכיה הארדואנית – הממסד מטוהר מכל אנשי המקצוע שמבינים מה הם עושים, הדיפלומטיה הופכת להיות מילה מגונה ומוחלפת ביהירות ושיגעון גדלות, ואם זה יימשך ככה, ייתכן מאוד שזה רק עניין של זמן עד שתגיע המפלה. כשהקאדיזאדלים, תנועת מרד שמרנית איסלאמית, תפסה עמדות כוח בחצרו של הסולטאן מהמט הרביעי, הם התחילו באיסור על אלכוהול והחמרת החוקים נגד נוצרים ויהודים (שני דברים שלא ממש סייעו לכלכלה), המשיכו למצור הכושל על וינה שהפך להיות סמל לתחילת הדעיכה של האימפריה, ואחרי שטיהרו את האחראים לתבוסה בוינה המשיכו לסדרת כשלונות כל־כך גדולה שהיא נגמרה בקריאה נואשת לחזרתו של הנצר הנוכחי למשפחת הפקידים המושחתת שניהלה את האימפריה עד אותו הזמן. האם ארדואן ייכשל באופן דומה? לא בטוח, אבל בהחלט אפשרי. רק צריך ששיגעון הגדלות של הממשלה שלו תביא אותו לאיזה עימות עם המערב בקפריסין או בים האגאי, או עימות עם רוסיה בסוריה, או עימות עם איראן במוסול – ואז נראה אם באמת הגיע עידן חדש לתורכיה, או שארדואן הוא גלגול חדש לתופעה עתיקה.

[1] הערה חביבה ששמעתי מאחד הפרשנים בנושא: מהמט השני כבש את איסטנבול, ארדואן השיג שם רק 48%.

היהודים הנעלמים והשנים החסרות

נתקלתי לאחרונה בספר מעניין בשם "מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל" מאת רבקה שפק ליסק, סוג של תגובה לספר מעניין אחר שקראתי מזמן בשם "מתי ואיך הומצא העם היהודי" מאת שלמה זנד. בעיקרון שני הספרים מבטאים ויכוח היסטורי שאני לא מעוניין לנקוט בו עמדה כי קשה מאוד לנקוט בו עמדה בלי מחקר היסטורי מקיף, אבל גם בלי להגיד מי צודק, אני רוצה לנצל אותם כדי להעלות נושא קטן לדיון.

קודם כל, למי שלא מכיר: הספר של שלמה זנד (עברו כמה שנים מאז שקראתי, אז אני מקווה שאציג אותו היטב) הוא סקירה היסטורית של העם היהודי, בדגש על מקרים שונים ברחבי העולם שבה קבוצות גדולות התגיירו והתחילו להציג את עצמן כיהודיות. זאת במסגרת טיעון היסטורי ואקטואלי לכך שהעם היהודי של ימינו אינו קשור בקשר דם לעם היהודי של ימי התנ"ך, ושלמעשה אותם היהודים מימי התנ"ך ברובם התנצרו והתאסלמו בסופו של דבר ורבים מהם הם הפלסטינים של היום. הספר של רבקה שפק ליסק עונה על זה בסקירה מקיפה של הדמוגרפיה בארץ ישראל בתקופות שונות, ושל המדיניות של המעצמות הכובשות (היווניות, הרומיות, הערביות והתורכיות) לעקור את היהדות או את היהודים מהארץ וליישב בה נוכרים שמתאימים יותר לדת ולסגנון האימפריה. זאת במסגרת טיעון לכך שהעם היהודי ברובו המכריע סירב להתנצר ולהתאסלם, וכן יצא לגלות והפך, עם כמה תוספות, להיות העם היהודי של היום.

כהערת אגב קטנה, המלצות: הספר של שלמה זנד מאוד מעניין. אין ספק שהוא מאוד שנוי במחלוקת, אבל גם אם אתם מהמחנה שלא אוהב אותו – אם אתם אנשים בוגרים שיכולים ליהנות מטיעון מבוסס גם בלי בהכרח להסכים איתו, לדעתי כדאי לקרוא (מה שלא הייתי אומר על ספרו הבא, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל", שפחות הרשים אותי). הספר מביא הרבה היסטוריה מעניינת עם או בלי קשר לעמדה שהוא מנסה לשכנע בה, וכשהוא מנסה לשכנע הוא עושה את זה באופן מנומק ורציני. על הספר של רבקה שפק ליסק קשה יותר להמליץ כי הוא כנראה לא ממש מיועד לקהל הרחב, הוא מורכב ברובו מספירות דמוגרפיות והצגת מחקרים שונים של היסטוריונים במטרה מוצהרת (כפי שאפשר להבין אפילו משם הספר) להפריך את התיזה של שלמה זנד. מומלץ רק אם אתם ממש חנוני היסטוריה כבדים, ומתעניינים מאוד בשאלה הספציפית הזאת. בכל מקרה, בלי להתעמק יותר מדי בפרטים, נראה שהספר רציני ומנומק.

מה שאותי מעניין, הוא הזרקור שהדיון הזה מפנה למה שתמיד נראו לי כמו השנים החסרות של תולדות ארץ ישראל כפי שהיא מוכרת אצלנו. מההיסטוריה שלמדתי במערכת החינוך הישראלית, נדמה שהארץ עברה קפיצה אדירה במרחב־הזמן: מסוף תקופת בית שני, אולי המרד היהודי הגדול או אולי מרד בר־כוכבא, הארץ נעלמה מהעולם עד שהופיעה מחדש עם תחילת הציונות. לא בלימודי ההיסטוריה ולא בציבוריות הישראלית (דוברת העברית) אין שום נוכחות לכל הזמן שבאמצע. ולדעתי זה חבל.

מצד אחד, אפשר להצדיק את המגמה הזאת. ארץ ישראל תחת רוב האימפריות האלה הייתה מחוז שולי ונידח, ומאז בר־כוכבא עד הציונות, פרט למסעות הצלב, נראה שלא קרה פה הרבה. גם אפשר להבין אם ישראלים לא ירגישו הנאה גדולה מקריאת היסטוריה של מאות שנים שבהם דרכו על אבותיהם (הביולוגיים או הרוחניים, כאמור אני לא נוקט עמדה) כל השלטונות האפשריים בכל דרך שרק אפשר. מצד שני, זו ההיסטוריה של הארץ. אפשר להחליף ארץ אם רוצים, אבל מי שנשאר בארץ הזאת ייאלץ להיתקע עם ההיסטוריה הזאת.

והאמת היא שלדעתי, עדיין מעניין להבין אותה. אני חושב שקל לשכנע אנשים מהמחנה של שלמה זנד שכדאי ללמוד את ההיסטוריה הזאת – שם מדברים הרבה על "השתלבות במרחב", "הכרת השכן" וכו', אז טבעי ללמוד על הארץ גם כשהכוכבים הראשיים בה דיברו ערבית ולא עברית (טבעי לפחות בתיאוריה. בפועל אני לא בטוח אם אנשי המחנה הזה באמת עושים את זה יותר מהממוצע, אבל זו כבר שאלה אחרת). אבל לדעתי לא צריך להיות משם כדי להתעניין. ופה הספר של רבקה שפק ליסק מצטיין, כי הוא נכנס להיסטוריה הזאת מהזווית הרלוונטית ביותר – לכל מי שמזהה את עצמו עם היהודים שחיו פה לפני אלפיים שנה, לימוד ההיסטוריה הזאת הוא מה שבמונחי ספורט אפשר להגדיר כניתוח ההפסד לצורך הפקת לקחים. אפשר ללמוד מניצחונות, ולא פחות (וכנראה יותר) אפשר ללמוד מהפסדים. נחמד לשמוע איך החשמונאים הקימו מדינה, אבל מדינת ישראל כבר הוקמה. לא צריך להקים אותה מחדש. מה שצריך עכשיו זה להיזהר שהיא לא תקרוס, ובשביל זה כדאי להבין איך היא קרסה בעבר. ואחרי שהיא קרסה, איך טוהרה הארץ מיהודים. אם נוכל להבין את זה, אולי יהיה קל יותר למנוע את זה בעתיד.

ולמעשה, העיקרון הזה לא אמור להיות זר כל־כך ליהודים – יש מסורת די ארוכה של לימודי תולדות האסונות הלאומיים, מעבדות מצרים עד השואה, מגלות בבל עד הפוגרומים. טיהור ארץ ישראל מיהודיה קרה באופן הדרגתי יותר ולכן הוא אולי פחות "סקסי", אבל הוא רלוונטי לא פחות. ועל הדרך, מי שלומד עליו ילמד להכיר קצת יותר טוב את הכוחות שהיו ולפעמים עדיין ישנם באיזור שלנו. למרבה הצער זה לא יהיה פשוט, כי בספרייה הקרובה לביתכם תמצאו כנראה על כל חמישים ספרים על האימפריה הבריטית או הרוסית, אולי ספרון אחד קטן על הממלוכים או הביזאנטים. אבל כיום, בימי האינטרנט, כבר לא קשה להכיר את התקופות האלה יותר. אולי אפילו ממני תשמעו קצת בנושא בעתיד.

על משבר ההגירה ונפילת האימפריה הרומית

מחשבות בעקבות הקורס בהיסטוריה של ימי הביניים המוקדמים מאוניברסיטת ייל (זמין לצפייה בחינם באתר הרשמי או ביוטיוב, מומלץ בחום לחובבי היסטוריה).

בשנים האחרונות הופך להיות מאוד אופנתי להתנגד לביטוי "ימי הביניים". אולי כחלק ממאיסה כללית במה שמכונה לפעמים "תרבות המערב" – ימי הביניים הם תקופה שחובבי תרבות המערב מתביישים בה, בין שתי תקופות שהם גאים בה – האימפריה הרומית לפניה, והרנסנס אחריה. ולכן באים האינטלקטואלים המודרניים והפוסט־מודרניים, שמבחינתם הנ"ל הם חבורת גברים לבנים שמעודדים אימפריאליזם ודיכוי של כל מי שאינו ממוצא אירופאי, ושואלים למה לקרוא להם "ימי הביניים"? זו תקופה בפני עצמה, לא חור בין שתי תקופות טובות יותר. בעצם היו הרבה אנשים חכמים בתקופה הזאת, ובעצם חיו שם לא רע, ובעצם האימפריה הרומית הייתה מלאה בעבדים והרנסנס היה מלא במלחמות.

לי אישית יש סימפתיה לשני הצדדים. אין ספק שאותה "תרבות המערב" הביאה, חוץ מתרומה מכרעת לדמוקרטיה, נאורות ומדע, גם הרבה גזענות, דיכוי ואלימות לעולם. הביקורת על המערב היא חשובה, וכמו כל תנועת מטוטלת, טבעי מאוד שהיא תלך במקרים מסוימים רחוק מדי. אבל אם ננסה לבחון את העניין לגופו, במקרה הזה אין לי ספק באיזה צד אני. עיון רציני בהיסטוריה של אירופה (הבהרה – אני לא היסטוריון עם תעודות, רק בחור שאוהב ללמוד היסטוריה בזמנו הפנוי) מראה איזו שקיעה עצומה מילאה את אירופה אחרי נפילת האימפריה הרומית. ימי הביניים מבחינתי ראויים במאה אחוז לשם שהם קיבלו.

ויותר מזה – לטעמי הנקודה הזאת לא מוכרת מספיק אצל רוב האנשים. להרבה אנשים יש תמונה של היסטוריה מתקדמת באופן קבוע – העבר היה פרימיטיבי יותר מההווה, וככל שהולכים יותר רחוק ככה הופכים יותר פרימיטיביים (זו לפחות הגישה בקרב חילונים. תפיסות דתיות קצת מסבכות את העניין). בשבילי זו הייתה די תדהמה לגלות שלא רק שזה לא המצב, אלא גם שאין איזושהי חוקיות נקייה אחרת שאפשר להצביע עליה – אלא, ההיסטוריה מתקדמת באופן הזה ברוב הזמן, אבל במקרה אחד חזק (ועוד כמה חלשים יותר), היא פשוט הלכה אחורה באופן פתאומי. אז חזרה להתקדם לאט לאט, עד שחזרה בגדול לימי קדם ואז עקפה אותם והתקדמה עוד יותר.

אני בטוח שהרבה קוראים יתנגדו לתיאור הזה של "התקדמות", אז כדאי שאגדיר אותו באופן מדויק יותר: באירופה (ליתר דיוק, החלקים מאירופה תחת שלטון רומא) וסביב הים התיכון שלפני כאלפיים שנים היה שלטון חוק פחות או יותר אחיד – היו חוקים כתובים ואנשים חיו לפיהם. ידיעת קרוא וכתוב לא התקרבה לרמות של היום, אבל הייתה שלב מקובל בחינוך של אדם משכיל. מדע, הנדסה, מתימטיקה ופילוסופיה נחשבו עיסוקים חשובים והתקדמו באופן קבוע. השלטונות אומנם לא היו הוגנים ובטח לא דמוקרטיים, אבל לפחות למראית עין הם ראו בעצמם נציגי האזרחים שמטרתם לנהל ולשפר את חייהם. בכל המובנים האלה, אירופה ואיזור הים התיכון שלפני כאלף שנים היו גרועים יותר. השלטון היה נתון בידי משפחות פשע אלימות שראו במדינה רכוש אישי שלהם שצריך לבזוז ביעילות המירבית, או במקרה הטוב זכות אלוהית שניתנה להם ועליהם לנהל אותה כפי שנראה להם (ולא, חלילה, לאזרחים) נכון. קרוא וכתוב היה עניין פרטי של אנשי הכנסייה, שהשתמשו בו בעיקר כדי להתפלפל בענייני תיאולוגיה, שבהמשך גם שימשו למלכיהם כתירוצים להילחם אלה באלה. המדע, ההנדסה, המתימטיקה והפילוסופיה לא רק שלא התקדמו, אלא ברובם נשכחו. אחד הדברים המדהימים ביותר מבחינתי הוא לראות כמה חלקים מההנדסה והאדריכלות הרומית נשמרו בימי הביניים כשרידים מהעבר, אבל אף אחד לא ידע איך לבנות אותם מחדש. כשהם נשברו, הם נשארו שבורים.

אני בטוח שכמו היהודים שרואים את עצמם כל דור ודור כאילו יצאו ממצרים, חובבי תרבות המערב רואים בכל דור את הסימנים לכך שהנה שוב, קורסת להם האימפריה. תרבות המערב נמצאת באיזושהי מלחמה קיומית, והפעם זה ייגמר באסון. כיום האופנה היא, באירופה וגם בישראל, לראות בגלי ההגירה לאירופה את האיום על תרבות המערב. האם יש בזה משהו? האם אירופה הולכת לקראת שקיעה?

נקודה ראשונה ומעניינת שלמדתי מהקורס הנ"ל – הברברים[1] ברובם לא פלשו לאימפריה הרומית כדי להרוס אותה. חוץ ממקרים קיצוניים כמו ההונים, שהיו באמת קבוצת נוודים אלימים בלי שום עניין מעבר לביזה, רוב השבטים הברברים פיתחו יחסי שכנות כאלה ואחרים עם האימפריה, ובמקרים רבים עבדו בשבילה כחיילים שכירים. אלא שהקירבה לאימפריה לא גרמה להם לאמץ את התרבות שלה. ארצות הברברים נשארו נחשלות, ותושביהם חיפשו תמיד הזדמנויות להיכנס לתחומי האימפריה. גלי הגירה, אפשר להגיד. גם אחרי שהיגרו, בעיקר על־ידי שירות צבאי שהיקנה להם זכויות אזרח, הם לא בהכרח הפכו לאזרחים למופת בסגנון רומי (חלק מהם בטח כן, אבל לא רובם). בסופו של דבר האימפריה התחילה לשקוע באופן הדרגתי. הצבא, עם או בלי קשר לכך שהוא היה מורכב יותר ויותר ממהגרים ברבריים, הפך להיות פחות ופחות צפוי וממושמע ולעתים קרובות מדי התחיל במלחמות פנימיות או בביזה. בסופו של דבר התחילו הפיכות צבאיות תכופות ומנהיגי צבא (ממוצא ברברי) התחילו למנות את עצמם לקיסרים. האימפריה התפוררה יותר ויותר עד שבסופו של דבר אחת מקבוצות הברברים האלה, שרשמית רצתה פשוט להגר לרומא, לא לכבוש אותה, נכנסה לעיר בכוח, הרסה ובזזה אותה. מזה האימפריה כבר לא התאוששה. רוב עיסוקו של הקורס הוא בתיאור שלושת הגופים שהחליפו את האימפריה – המדינות הברבריות, ובעיקר ממלכת הפרנקים (מה שיהפוך בסופו של דבר לצרפת וגרמניה), האימפריה הביזנטית (שבעיני עצמה הייתה עדיין האימפריה הרומית, אבל בפועל הייתה גירסה חיוורת ומתדרדרת שלה), והכֿליפות הערבית.

אז השאלה שעומדת בפנינו היא: האם זה יכול לקרות שוב, כתוצאה ממשבר ההגירה המודרני?

התשובה לטעמי היא ללא ספק "לא", אבל לא ברמה כזאת שהשאלה לא ראויה להישאל. כי גם אם תרבות המערב לא עומדת לקרוס, בכלל לא בלתי אפשרי שחלקים ממנה כן יכולים לקרוס. למה הכוונה? קודם כל, חשוב לשים לב לגבולות ההגירה. בניגוד למה שנהוג לומר, ההגירה היא לא ל"אירופה" – ההגירה היא למדינות מסוימות במערב אירופה. גם אם המהגרים יתגלו בסופו של דבר כקללה שתחריב את המדינות שאליהם הם מגיעים, מדובר בעיקר בצרפת, אנגליה, המדינות הנורדיות (גרמניה, הולנד, אוסטריה וסקנדינביה), איטליה ויוון. מזרח אירופה מהרגע הראשון לא הייתה מעוניינת לקבל מהגרים ואכן לא קיבלה. במקומות מסוימים שם הם כבר מתכוננים לכך להם יהפכו להיות אירופה העתידית, אחרי שהמערב יוצף על־ידי האיסלאם – זו תפיסה ששומעים לא מעט מממשלות הונגריה ופולין.

חוץ מזה, חשוב לשים לב שבעוד שהאימפריה הרומית הייתה, מבחינת השכלה ומדע, פחות או יותר התרבות הרצינית היחידה באזור (היו עוד תרבויות גדולות בעולם, בעיקר בסין והודו, אבל הן לא היו בקשר משמעותי עם רומא ולא קראו את הספרים שלה), היום גם קריסה של אירופה לא תעלים מהעולם את התרבות וההישגים שלה, ששמורים בספרים וברשתות מחשבים אצל מדינות מתקדמות אחרות בעולם.

ודבר אחרון – האימפריה הרומית הייתה מדינה אחת. היא קבעה מדיניות הגירה, והיא בסופו של דבר קרסה, עם או בלי קשר למדיניות ההגירה הזאת. אירופה של היום מחולקת למדינות רבות. אם ההגירה עומדת לגרום להן לקרוס, מן הסתם מדינה כלשהי תהיה הראשונה שבה זה יקרה (צרפת נראית כמו מועמדת טובה, אולי שבדיה). אם יקרה אסון כזה במדינה אחת, מן הסתם האחרות תהיינה הרבה יותר זהירות בעתיד.

במילים אחרות – גם אם נחשוב שההגירה עומדת לגרום לקריסה מוחלטת של מדינות היעד שלה, ואני לא חושב שזה יקרה בסבירות גבוהה, קריסת האימפריה הרומית זה לא יהיה. קריסת האימפריה הרומית תישאר מקרה ייחודי בהיסטוריה המערבית, וגם אם יקרה משהו דרמטי בעשורים הקרובים כמו קריסת הרפובליקה הצרפתית, לימי ביניים חדשים זה לא יביא אותנו. אז בואו נמשיך לעקוב בזהירות אחרי התהליך, ולקחת בחשבון שאולי בכל זאת האליטות האירופאיות דווקא צודקות – אולי הניסוי הזה עוד יצליח. נחכה ונראה.

[1] הבהרה: המילה "ברברי" פירושה, בהקשר הזה, "לא יווני או רומי". תחליטו אתם אם צריך להיות מטען שלילי למילה הזאת.