ברזיל היא המערב, ובולסונרו מנהיג העולם החופשי?

(הכותרת פרובוקטיבית בכוונה, אל תסיקו ממנה מסקנות)

ראיתי לא מזמן סרט תיעודי ברזילאי בשם "1964: ברזיל בין רובים וספרים", סרט שנוי־במחלוקת שמתואר בדרך־כלל כ"תומך הדיקטטורה הצבאית". אל הסרט הגעתי דרך ציוץ של אדוארדו בולסונרו (הבן של) שתיאר אותו בתור "הסרט שהשמאל הכי היה רוצה לאסור בברזיל". נשמע מבטיח.

הסרט במידה מסוימת (או במידה רבה) אכן תומך בדיקטטורה הצבאית, אבל התיאור הזה לא ממש נותן את התמונה המלאה. לא תמצאו שם שבחים למיליטריזם, לערכים מסורתיים, לדת הקתולית, למנהיגים כאלה ואחרים, או לכל אידיאולוגיה ימנית שמרנית אחרת, שלא לדבר על פשיסטית. לסרט יש מטרה אחת מובהקת – להציב את הדיקטטורה הצבאית בהקשר היסטורי כחלק מהמלחמה הקרה. הדיקטטורה, לפי יוצרי הסרט, לא באה בפני עצמה כדי לקדם איזושהי אידיאולוגיה ימנית במיוחד; הדיקטטורה הייתה מכה מקדימה שבאה למנוע מהפיכה קומוניסטית. הנשיא דאז ז'וּאָאוּ גּוּלָאר, לפי הטענה, זמם ביחד עם גיסו הפוליטיקאי לֵאוֹנֵל בְּרִיזוֹלָה לקדם מהפיכה בסגנון קובני, בשיתוף המפלגה הקומוניסטית הברזילאית והשירותים החשאיים של שלל מדינות קומוניסטיות (בסרט יש נוכחות בולטת למרואיינים פולנים וצ'כים שמדברים על ארכיונים שנפתחו לציבור בצ'כיה אחרי נפילת הקומוניזם). הגנרלים בסך הכול עשו מה שצריך כדי למנוע את זה, והדיכוי שהם הפעילו היה כלי מצער ולפעמים פסול, אבל מטרתו הייתה להציל את המדינה מאפשרות גרועה הרבה יותר. אני לא מכיר מספיק את ההיסטוריה כדי לשפוט עד כמה זה נכון; מה שמעניין פה מבחינתי זה מה אפשר ללמוד מזה על הימין הברזילאי כיום.

אחרי בחירת טראמפ לנשיאות ארצות־הברית, מאמר מערכת בדר שפיגל תהה אם הגיע הזמן להתחיל לראות באנגלה מרקל את "מנהיגת העולם החופשי", כי נשיא ארצות־הברית כבר לא ממלא את התפקיד הזה. מעבר לחוסר הענווה בפרשן גרמני שחושב שהמדינה שלו, מדינה שלכל הדעות לא הייתה מסוגלת להגן על עצמה מאיום מינימלי בלי מטריית ההגנה האמריקאית, היא חשובה כל־כך שמגיעה לה "הנהגת העולם החופשי", נראה לי שזה מבטא גישה מוזרה לרעיון העולם החופשי.

הביטוי "העולם החופשי", למיטב ידיעתי, היה רלוונטי ונפוץ בעיקר בתקופת המלחמה הקרה. חלקים משמעותיים מהעולם חיו תחת דיקטטורה טוטליטריסטית, וחלקים אחרים התנגדו לזה וראו בעצמם את "העולם החופשי" בניגוד לזה. העולם החופשי הוא לא האידיליה הרב־תרבותית ושוחרת־השלום שרואים פרשני דר שפיגל במדינה שלהם. העולם החופשי הוא מקום קשה ואגרסיבי, שנלחם למען החירות שלו ומשלם בדמם של בניו. המלחמה הקרה אומנם נקראת "קרה", אבל בשוליה היא הייתה חמה ואלימה. כשמדברים על "מנהיג העולם החופשי" מדברים על רונלד רייגן – לא על קלינטון, לא על אובמה, לא על בוש, ובטח לא על מרקל.

נחזור לברזיל. כשנבחר ז'איר מסיאס בולסונרו לנשיאות, הגיעו אינסוף השוואות לטראמפ, ולא קשה להבין למה. שניהם טיפוסים די וולגריים, עשירים אבל מתחברים היטב למעמדות הנמוכים, ובעיקר ללבנים מביניהם. שניהם הגיעו כאאוטסיידרים במידה כזו או אחרת (בולסונרו בניגוד לטראמפ היה פוליטיקאי ותיק, אבל לא ממש במרכז הבמה), רכבו על גל אנטי־ממסדי, ומתאפיינים בשנאה הדדית אינסופית מול התקשורת ושאר מנגנוני "דיפ סטייט" להגדרתם. שניהם נתפסים בצדק או שלא (כנראה בצדק) כבעלי ערכי מוסר לא מרשימים, ושניהם משתפים קצת יותר מדי את המשפחה בענייני הנשיאות שלהם. הרבה דמיון יש, אבל כשמסתכלים יותר בפרטים, יש גם הרבה הבדל.

אפשר לאהוב או לשנוא את טראמפ; אפשר לאהוב או לשנוא את רייגן; מה שבטוח, שניהם מייצגים "ימין" שונה לחלוטין. בדבר אחד צדקו הצקצקנים מדר שפיגל – קשה לראות בטראמפ "מנהיג העולם החופשי". טראמפ מייצג פופוליזם בלתי־אידיאולוגי; הוא מדבר על איך עושים טוב לאמריקה ולאמריקאים, ולא מתעניין בעולם יותר מדי. ובולסונרו? זה סיפור שונה לגמרי. בולסונרו עצמו, והאנשים שמקיפים אותו, מייצגים אידיאולוגיה קשיחה ומובהקת, ונתמכים על־ידי שלל ארגוני תקשורת וחברה אזרחית, הרבה מהם חדשים מהשנים האחרונות; והאידיאולוגיה הזאת היא הדבר הקרוב ביותר שיש בעולם כיום לרונלד רייגן ומלחמתו בקומוניזם. אפשר לטעון שהם מושחתים, משקרים או טועים; אבל מבחינת הרטוריקה שלהם, אני לא מכיר עוד מדינה בעולם שמנהיגיה מתבטאים בכזאת חריפות בעד חופש הפרט והשוק החופשי, ונגד הסוציאליזם.

עוד לפני הניצחון בבחירות, הרבה גבות הורמו כשבולסונרו הציג את שר האוצר המיועד שלו, הכלכלן פאולו גדס שנחשב שוק־חופשיסט קיצוני (גבות הורמו בין השאר כי בולסונרו נודע לאורך רוב הקריירה שלו כ"חברתי" בהעדפותיו הכלכליות). עם הקמת הממשלה, למדנו להכיר עוד כמה דמויות צבעוניות. שר החוץ אֶרְנֶסְטוֹ אָרַאוּז'וֹ התחיל את כהונתו עם מאמר די מדהים באנגלית שמפרט את תפקידה החדש של ברזיל בעולם ב"קידום חופש המחשבה וחופש הביטוי ברחבי העולם", בעמידה איתנה מול איומים ובעיקר האיום הנשקף מ"משטרים לא דמוקרטיים שמייצאים פשע, חוסר־יציבות ודיכוי" כמו ונצואלה וקובה, וכל זה עטוף בביקורת פילוסופית על פוסט־מודרניזם ועל לודוויג ויטגנשטיין. או שר החינוך אברהם ויינטראוב (יהודי, למי שסופר) שמקדיש חלקים נכבדים מזמנו לנזוף בקומוניסטים בטוויטר. וכמובן חבר הפרלמנט אדוארדו בולסונרו, אחת הדמויות הבולטות ביותר בממשל של אביו, שעומד בחוד החנית של המאבקים נגד ממשלים סוציאליסטיים באמריקה הלטינית, או של הידידות עם מדינות אנטי־קומוניסטיות אחרות מרחבי העולם, ובעיקר עם ממשל טראמפ, פולין והונגריה, וכמובן ישראל.

וכאמור, הממשל הזה יושב על קרקע מוצקה. בשנים האחרונות רואים פריחה מדהימה של תנועות ימין ליברליות באינטרנט הברזילאי, ונוצרת ברית ליברלית־שמרנית שדומה למה שקורה בהרבה מדינות בעולם (גם בישראל יש כמה שמנסים), אבל עם הרבה יותר הצלחה. כבר סיפרתי על שני כוכבי היוטיוב הליברלים שהפכו לחברי פרלמנט, והם רק קצה הקרחון. בכל מקום שמסתכלים רואים עוד עיתונים, עוד ערוצי יוטיוב, עוד ארגונים שמוקדשים לכלכלה חופשית, חירות הפרט ולפעמים קצת לשמרנות, ונראה שיש לזה קהל. הסרט שהצגתי בתחילת הרשומה הזאת זכה נכון לכתיבת שורות אלה ליותר משש וחצי מיליון צפיות; זה לסרט תיעודי באורך יותר משעתיים. הפילוסוף הזקן אוֹלָבוֹ דֶּה קַרְבָאלְיוֹ, סוג של גיבור של הליברלים החדשים האלה, נע סביב המאה אלף צפיות לכל סרטון שלו; סרטונים שבהם הוא יושב ומדבר על פוליטיקה ופילוסופיה מול מצלמה באיכות ירודה. אלה מספרים די דומים לכוכבים מפורסמים כמו בן שפירו לדוגמה, ומדובר על אדם שמוגבל לקהל דובר פורטוגזית. אני לא יכול עדיין להגיד שאני מבין בדיוק מה קורה כרגע בברזיל, אבל אפשר בהחלט להגיד שקורה שם משהו חדש. אם המלחמה הקרה עומדת לחזור אלינו עם חזרת הסוציאליזם לאופנה בכל מיני מדינות מערביות, נראה שיש גם מי שמתכוננים לאייש את הצד השני של המלחמה הזאת.

הים הוא אותו הים והערבים הם אותם היוונים

אני כידוע חובב היסטוריה גדול, ואחד הדברים שתמיד ריתקו אותי הוא איך נהרס המזרח התיכון. איך קרה שהאיזור שפעם היה ביתן של כמה מהאימפריות המתוחכמות ביותר בעולם, הכלכלות מהמפותחות ביותר והתרבויות מהמשכילות ביותר, הפך למה שהוא כיום: מרחב עצום של אלימות, בורות ונחשלות (לא כולל מדינת ישראל, שאפשר אולי לחשוד בי בחוסר אובייקטיביות, אבל אני באמת רואה בה פלא מדהים ואני מקווה עוד להתייחס לזה יותר בעתיד). תשובה עדיין אין לי וכמובן שלנושא כזה לא יכולה לעולם להיות תשובה מובהקת, אבל ככל שאני מתעמק אני פונה לכיוון קצת מפתיע.

נראה לי שהתשובה המתבקשת, בטח מנקודת מבט יהודית־ישראלית בתחילת המאה העשרים ואחת, תהיה להאשים את האיסלאם והכיבוש הערבי. זו גם הייתה ההנחה הראשונית שלי עד לאחרונה: אין ספק שמאז אותם הכיבושים, המזרח התיכון רק הולך ודועך. ומדינות האיסלאם כיום לא ממש נמצאות בראש מדדי ההצלחה הבינלאומיים. אבל יכול להיות שהעניין מורכב יותר.

ככל שאני לומד יותר על הכיבוש הערבי ועל המזרח התיכון שביום שלפני הכיבוש, אני יותר נוטה לפקפק בטענה הזאת. הערבים והמוסלמים לא כבשו לא את האימפריה המצרית ולא את החיתית, לא את הבבלים, לא את האשורים ולא את השומרים. יותר ויותר אני מתרשם שיותר משהם כבשו את המזרח התיכון המפואר, הם באו ללקט את השאריות מהחורבן שנחת עליו מאות שנים לפני כן: החורבן שכיום היסטוריונים מכנים "האימפריה הביזנטית", ובזמנו נקרא "האימפריה הרומית" אבל היה רחוק מהאימפריה של אדריאנוס ומרכוס אורליוס בערך כמו שמצרים של היום רחוקה ממצרים של רעמסס השני.

כל מקור שנתקלתי בו עד עכשיו מצייר את אותה התמונה של האימפריה הביזנטית: תמונה של אימפריה חלשה, מושחתת ורקובה, שתפסה טרמפ על כיבושי קודמיה, אבל לא הציעה שום דבר משל עצמה, חוץ מהדת הדכאנית והמפוצלת שלה. וזוהי האימפריה ששלטה ברוב המזרח התיכון ערב עליית האיסלאם. ספרי ההיסטוריה מלאים בסיפורים על עמים דוברי שפות שונות ומאמיני דתות שונות שבחרו לשתף פעולה עם הכיבוש המוסלמי נגד העולם הביזנטי; האם הם היו תמימים, או טיפשים, האם הם עשו את טעות חייהם? אולי. ואולי הם פשוט בחרו באפשרות הפחות גרועה מבין השתיים, כשאותו הכוח שהרס את המזרח התיכון עמד מול כוח אחר, שאין לו הרבה מה להציע אבל לפחות עשוי להיות קצת פחות גרוע. כשמסתכלים על הקלות שבה כבשו הערבים את המזרח התיכון, נראה לי שקשה שלא להגיע למסקנה הזאת. (הערה – אני כרגע מתעלם מהיסוד החשוב השני של המזרח התיכון באותו הזמן, האימפריה הפרסית הסאסאנית – כרגע אני לא מכיר אותה מספיק כדי לכלול אותה בניתוח הזה).

ואיך כל זה מתחבר להווה? קראתי כמה דברים מעניינים לא מזמן. כמה מכתבי בן־גוריון התפרסמו לאחרונה בפרויקט בן־יהודה, ונתקלתי שם בנקודה מעניינת: בן גוריון, והוא רחוק מלהיות היחיד בתקופתו, מתאר את דוברי הערבית בארץ ישראל וסביבתה כמחולקים לשלוש אוכלוסיות שונות לחלוטין: לדעתו, הערבים המקוריים היחידים הם אלה שאנחנו מכנים בדואים. את יושבי הערים הוא מגדיר כ"ערב רב של גזעים, אומות, לשונות ודתות שקשה למצוא דוגמתו מלבד בערי תבל הגדולות", ואת הפלאחים הוא מזהה כחלק מבני ישראל שעם הזמן המירו את דתם ושפתם והפכו לערבים. אין ספק שמעורבת פה האידיאולוגיה הציונית־סוציאליסטית של בן־גוריון, שחלם על שיתוף פעולה בין "הפועל הערבי" ו"הפועל העברי" ליצירת חברת מופת סוציאליסטית, והניתוח ההיסטורי שלו מאוד מתאים לאידיאולוגיה; אבל גם קשה להאשים את בן־גוריון (הלוואי שעוד נזכה לראשי ממשלה משכילים ורחבי אופקים כמוהו) כמספר סיפורים מנותק מהמציאות, ואותו הניתוח נפוץ גם במקומות רבים אחרים.

ולא במקרה הניתוח הזה נפוץ, כי קשה להתעלם מעובדה מאוד בולטת אצל הערבים – נראה שיש להם שתי תרבויות שונות מאוד זו מזו. עוד דבר מעניין שקראתי לאחרונה הוא הספר "שבעת עמודי החוכמה" של תומס אדוארד לורנס ("לורנס איש ערב"). הוא מקדיש עמודים רבים לתיאור העם הערבי ותרבותו, ואותו התיאור הזכיר לי משהו שאנשים נוטים לפעמים לשכוח – פעם, ובמקומות רבים גם היום, המונח "ערבי" מזוהה עם תרבות מאוד מסוימת – תרבות של חיי מדבר, הסתפקות במועט, הכנסת אורחים, שבטיות, סלידה ממערכות פוליטיות וכלכליות, ושמרנות עיקשת. התרבות הזאת מזוהה עד היום עם ערבים מסוימים – בפרט עם אלה של חצי האי ערב, ואלה המכונים "בדואים" בארצות אחרות. בינתיים, באזורנו הערבים מזוהים יותר עם רעיונות כמו קומוניזם, לאומנות, מיליטריזם, חקלאות וסחר – דברים הפוכים לחלוטין מאלה שמאפיינים את הערבים של לורנס. מאיפה אלה הגיעו?

אפשרות שנראית לי די מסקרנת מתחילה בשאלה: איזו מדינה אירופית היא הדומה ביותר למדינות הלבנט בתרבות הפוליטית (והכללית) שלה? נראה לי שיוון תהיה תשובה סבירה ביותר. כיום יוון היא מדינה דמוקרטית, אולי מחוסר ברירה תחת השפעת האיחוד האירופי, אבל ההיסטוריה שלה מלאה באותן התהפוכות שמאפיינות את סוריה או מצרים המודרניות. מפלגות קומוניסטיות ולאומניות, הפיכות צבאיות, נוף פוליטי מפוצל ואלים. במשך אלפי שנים היו היוונים הסוחרים ובעלי המקצועות החופשיים במזרח התיכון ובבלקן, באופן די דומה לערביי הלבנט כשמצאו את עצמם כמיעוטים במדינות אחרות. המוזיקה והאוכל ה"ערבים" וה"תורכים" של המזרח התיכון זהים כמעט לחלוטין לאלה היווניים, ושונים לחלוטין מאלה של הערבים בערב ושל התורכים במרכז אסיה. אולי התרבות הערבית העירונית והכפרית שאנחנו מכירים פה בעצם שאבה פחות ממה שנהוג לחשוב מהכיבוש הערבי ומהאיסלאם, ובעצם מדובר באותה החברה הביזאנטית שבסך הכול המירה את שפתה ודתה, אבל שמרה על אותה התרבות של מאות שנות שלטון יווני?

הרעיון הזה גם מציג באור אחר את גורלם העגום של נוצריי המזרח התיכון. לעתים קרובות נשמעים דיבורים על הטעות הגדולה של הנוצרים שקידמו את הלאומיות הערבית מתוך מחשבה שכך הם יתקבלו כשווים בחברה הערבית, אבל בסוף סבלו חורבן. אבל אולי בעצם היה משהו בדבריהם? אולי באמת התרבות שמאחדת אותם עם שכניהם המוסלמים היא תרבות חזקה יותר מכל דת – התרבות הביזאנטית, שפעם שליטיה היו נוצרים וכיום מוסלמים, אבל היא קיימת מעבר לדת? האם הם סובלים מאלימות ודיכוי? כן, אבל זה חלק בלתי נפרד מהעולם הביזאנטי. אולי כשעזמי בשארה אומר שהוא לא רוצה את הדמוקרטיה שלנו, הוא מעדיף את הלאומיות שלו, אולי אפשר להבין אותו – זה שהוא נוצרי לא אומר שהוא שואב את השראתו ממערב אירופה, אלא אולי מביזנטיון. גם תחת יוסטיניאנוס לא הייתה לו דמוקרטיה, ומדי פעם היה מגיע מישהו לחסל אותו. למה הם רוצים לחיות ככה זו תעלומה, אבל משום מה, זו התרבות שהביזאנטים יצרו.

איך נוצרה אותה התרבות הביזאנטית, אני לא בטוח. אפשר להפנות אצבע מאשימה לנצרות, אולי לעמי המזרח התיכון המקוריים שהתייוונו. אבל אפשרות אחת מסקרנת אותי – יש דבר אחד שכן משותף לתרבות ערב המקורית ולתרבות יוון. מרדכי קידר מדבר הרבה לאחרונה על "תוכנית האמירויות" שלו – תוכנית שמבוססת על הטענה שהמדינות הערביות המצליחות ביותר הן אלה שמבוססות על מבנה שבטי, ולא מדינות לאום גדולות. כשמדובר על האזור שלנו, יכול להיות שהוא צודק בעקיפין, אבל מכיוון אחר? כי לא רק תרבות ערב נרתעת ממדינות לאום, גם תרבות יוון. אחד הדברים המעניינים ביוון הקלאסית הוא הקולוניאליזם שלהם, שהיה שונה כל־כך מזה של רומא, או של כמעט כל מדינה אחרת בהיסטוריה. היוונים, בימי הזוהר שלהם, לא חיפשו להרחיב את המדינה שלהם – הם בכלל סלדו מרעיון המדינה. הם התפשטו והשתלטו על חלקים עצומים מהעולם, אבל עשו את זה בדרך שונה לגמרי – הקולוניאליזם היווני היה מבוסס על "גרעיני התיישבות" שיוצאים מעיר מדינה אחת ומקימים עיר מדינה חדשה, עצמאית לחלוטין מהעיר המקורית. זה כחלק בלתי נפרד מהעובדה שעבור תרבות יוון הקלאסית, מדינת לאום או כל מדינה גדולה אחרת היא רעיון פרימיטיבי ודוחה – המסגרת הפוליטית המושלמת היא הפוליס, עיר המדינה. אולי הריקבון של האימפריה הביזאנטית מגיע מהניסיון הלא־טבעי להלביש על תרבות יוון את רעיון המדינה הגדולה? קשה לדעת, אבל משעשע לחשוב על זה. אולי לרעיון "תוכנית האמירויות" אפשר להוסיף חלופה של "תוכנית ערי המדינה", ולהציע אותה באותה הזדמנות גם לממשלת יוון.

דיברנו על העבר וההווה, ומה לגבי העתיד? פה מגיע עוד דבר מעניין שקראתי. הראיון המדובר של מוחמד בן־סלמאן לעיתון האמריקאי נראה לי מעניין מאוד. אני חלילה לא רוצה להיתמם ולהאמין שמעכשיו הכול הולך להשתנות וסעודיה עומדת להיות חברתנו הכי טובה בעולם. באופן כללי, אני משתדל לא לנבא יותר מדי את העתיד, רק להתכונן לאפשרויות שונות שהוא עשוי להביא. אבל מה שאני רוצה להגיד – אם באמת יתגלה המלך העתידי כרציני בהצהרותיו לפנות לכיוון מודרני ופרו־מערבי, אפשר בהחלט למצוא סיפור שיצדיק את זה.

את החלק הראשון של הסיפור מספק בן־סלמאן עצמו בראיון, וזה בעיני החלק המעניין ביותר באותו הראיון – הוא לא מכחיש את תמיכת העבר של כסף סעודי באיסלאם קיצוני ולא מתחפר עוד ועוד בעמדותיו ומאשים את כל שאר העולם (מאפיינים קבועים של פוליטיקה ביזאנטית, כפי שאנחנו מכירים משכנינו), אלא מספק סיפור אמין לזה. הסעודים עשו מה שהם היו חייבים לעשות במסגרת המאבק העולמי בקומוניזם, באופן דומה לכמה מהפעולות המחרידות של ארצות־הברית באותה המסגרת, כולל בין השאר תמיכה באיסלאם קיצוני. גם לסוגיות הפנים־סעודיות יש לו סיפור טוב – השמרנות הסעודית היא לא איסלאם קיצוני, היא פשוט חברה שמרנית שמסתגלת בקצב שלה לעולם המודרני, ולא תהסס להשתנות כשיגיע הזמן (ועכשיו מגיע הזמן בחלק מהנושאים, לאט ובזהירות). האם הסיפורים האלה אמיתיים? קשה להגיד. אבל הם מספיק סבירים בשביל שאם העתיד יסתדר בהתאם לזה, העבר יוכל להתאים את עצמו. הם לא יצטרכו להכריז על מהפיכה, על כל הסכנות הכרוכות בכך – יהיה להם סיפור מספיק טוב כדי להשתכנע שזה הכיוון שהם תמיד הלכו אליו. והחלק השני של הסיפור?

פשוט מאוד. אם סעודיה (ושותפותיה בחצי האי ערב) תפנה ברצינות לכיוון פרו מערבי, אולי גם עם ידידות לישראל, יש לה הצדקה טובה לזה – הם הערבים האמיתיים, והם לא כפופים לגחמותיהם של הביזאנטים. מי יודע אם בעוד עשרים שנה לא נמצא את עצמנו רואים ב"ערבים" את חברינו הטובים ביותר, ואותם הביזאנטים, אם לא ישכון ביננו שלום עד אז? אולי כמו שהיו ביניהם כמה שניסו לייצר לעצמם עבר כנעני כדי להבדיל את עצמם מהיהודים, עוד נראה כאלה שיתחילו להתחפר באותו העבר הכנעני שלהם כדי לבדל את עצמם מהערבים. שוב, אני לא אומר שזה עומד לקרות; אבל אם רוצים הערבים (כלומר, הערבים המקוריים, אלה שבסעודיה) – ההיסטוריה לצידם. או לפחות, יש להם סיפור מספיק סביר בשביל להעביר את זה.

אלי סדן ועגלות ריקות ומלאות

אני מודה שלא עקבתי יותר מדי לעומק אחרי הדיבורים על הרב אלי סדן, עד כמה שהבנתי ה"פרשה" היא שהתגלה שיש בישראל אדם דתי, והוא תומך בעמדות דתיות. בכל מקרה, קלמן ליבסקינד כתב על זה יפה, ועודד אותי ללכת לערוץ היוטיוב של מכינת בני דויד ולשמוע כמה הרצאות. מה שהחזיר אותי לנושא שהיה לי בראש כבר שנים.

מדברים הרבה לאחרונה על חזרתה של הדת לתמונה בעולם. בישראל היהדות הולכת ופורחת, דמוגרפית ואידיאולוגית. באירופה האיסלאם הולך וקונה תומכים, גם מקרב האירופאים הותיקים. במקומות רבים אחרים פורחת הנצרות האוונגליסטית. בהודו רואים תחייה הינדית, במיאנמר וסרי לנקה הבודהיזם (בגרסאות דתיות ממש, לא הרוחניות המעורפלת שמזוהה איתו במערב) הולך ומתחזק. מה גורם לכל זה? לכל אחד יש איזשהו הסבר. לאנשים יש צורך בשייכות. זו ריאקציה לתהליך חילון קיצוני שקרה בנסיבות היסטוריות מסוימות. זה הכול דמוגרפיה, לדתיים אין מה לעשות חוץ מלהביא ילדים, ובסוף הם משתלטים על כל מקום.

מה שלא שמעתי יותר מדי אנשים מציעים, זה שאולי, ובניגוד מוחלט לתדמית העצמית הנפוצה בעולם החילוני כאילו כולו מורכב מספקנים ופילוסופים, אולי בעצם הדתיים כיום הם אלה שמתדיינים יותר, חושבים יותר, ומסבירים את עצמם יותר. לכו לערוץ היוטיוב הנ"ל של מכינת בני דויד. כמה שעות של הסברים אידיאולוגיים, הגות ומחשבה אפשר למצוא שם? אפשר בהחלט לא להסכים עם האידיאולוגיה שלהם. אני בהחלט לא מסכים איתה. אבל יש להם אידיאולוגיה והם מסבירים אותה. לכו לערוץ היוטיוב של אמנון יצחק. של זמיר כהן. חפשו הרצאות של עובדיה יוסף. לא מדובר על איזושהי תפיסת עולם של "התורה אמרה ככה וזהו". מדובר על שעות על גבי שעות של פלפולים והסברים. ומה יש לעולם החילוני להציע בתגובה?

בתיאוריה יש הרבה, אבל בעיקר בתיאוריה. הנעלבים ממשל העגלה הריקה אוהבים לדבר על הפילוסופיה ההומניסטית הנרחבת, מדעי הטבע והרוח. כל זה טוב ויפה, אבל איפה החילוני שמדבר על הדברים האלה במשך שעות ומעלה את זה ליוטיוב? אצל רוב החילונים שאני מכיר, ה"הרצאות" שלהן נוטות להיות קליפים בני שתי דקות של ג'ון סטיוארט או ג'ון אוליבר שצוחקים על הדעה החשוכה של איזה דתי כזה או אחר. לעתים קרובות באמת מדובר בדעה חשוכה, אבל כדאי שתדעו את זה מראש – כי ג'ון אוליבר לא יסביר לכם למה. דיונים פילוסופיים לא תמצאו שם. אם ארצה לנהל שיחה על אדם סמית, מקיאבלי, קונפוציוס, לילינבלום או בן־גוריון, נראה לי שכיום יש לי יותר סיכוי לנהל אותה עם חבר דתי מאשר עם חבר חילוני[1].

יכול להיות שהבעיה היא ההתמקצעות. נפוצה אצלנו איזושהי תפיסה כאילו כל אחד צריך להתרכז במקצוע שלו, וזה לא מעשי שאדם אחד יהיה מומחה גם למתימטיקה, גם למדעי המדינה, וגם להיסטוריה. אז יש לנו הרצאות על היסטוריה, יש הרצאות על מתימטיקה, וזה מצוין. אבל הרצאות כלליות על החיים, על דברים שרלוונטיים לכל אחד? על איך להתמודד עם אנשים, איך לגדל משפחה, איך לשמור על ערכים? גם החילונים שעוסקים בזה יחסית הרבה, בדרך כלל מספקים לכל היותר איזה ספר פעם בכמה שנים, או איזה בלוג שמתעדכן בקושי. מדי פעם קם איזשהו נואם חילוני מוצלח בסגנון ריצ'רד דוקינס או ניל דגראס טייסון (בישראל לא נראה לי שיש כזה), אבל גם הם מקפידים להישאר בתחום המצומצם שלהם. אף אחד לא יבוא לריצ'רד דוקינס בשביל להבין איך להתמודד עם קשיי הנישואין שלו או עם אובדן בן משפחה. ולא במקרה מדברים הרבה על חילונים שנזכרים באלוהים כשקורה משהו קשה בחיים שלהם – הדוברים הדתיים עובדים קשה לספק עצות ופתרונות לאנשים שמתבוננים עם משברים. החילונים ישלחו אותם לדבר עם מומחה, כי מה הם יגידו? שכל אחד יישאר בתחום המומחיות שלו.

אולי תגידו שזה יהיר להגיד לאנשים איך לחיות? חילוני חופשי אמיתי לא צריך הטפות מוסר? נכון שחלק מתפיסת העולם החילונית היא שאין איזשהו חוק אלוהי שאומר לנו איך לחיות, אבל זה לא אומר שאין אף חוק אחר. פילוסופים חילוניים פעם היו מקדישים אינספור דיונים, ספרים וקריירות בהבהרת הדברים האלה. ובכל מקרה, החוקים יופיעו – כיום אנחנו רואים יותר ויותר חוקים חברתיים שנוצרים יש מאין, עם דרישות לקבלת הגירה בלתי מוגבלת, זכויות חברתיות שלא לגמרי ברור איפה מתחילות ואיפה נגמרות ופיקוח הולך וגובר על חופש הביטוי. מאיפה מגיעים הדברים האלה? מי יודע. מרגע שהפסקנו להתדיין על החוקים שמנחים את החיים שלנו, למה שנתפלא כשחלק מאיתנו ממציאים חוקים שונים מאלה שאנחנו עד עכשיו דמיינו.

חשוב להבהיר – אני לא יודע אם זו הסיבה שהדת זוכה לתחייה בכל כך הרבה מקומות. אולי רק חנונים כמוני מתעניינים בדיונים פילוסופיים ורוחניים באינטרנט; אם כי מעניין לציין שיש גם דתות שלא זוכות לפריחה גדולה בימים אלה, כמו הקתוליות (ובכלל נצרות לא אבנגליסטית), הדאואיזם או השינטו, ואלה בדיוק אותן הדתות שלא מפורסמות במטיפים כריזמטיים ביוטיוב. אבל הנקודה היא שהגיע הזמן לתת לאותם מטיפים את הכבוד הראוי להם. הדתיים, לפחות בחלקם, הם לא איזושהי קבוצה מגוחכת שתקועה בחוקים בני אלפיים שנה ומסרבת להתבגר. החילונים, מנגד, הם לא איזושהי קבוצה אצילית של פילוסופים ומדענים שמבססים את כל אמונותיהם על עובדות והיגיון. גם אם נחשוב שהחילונים צודקים בסוגייה העיקרית (האם יש או אין אלוהים), צריך להכיר בעובדה שכיום, מי שמנהל דיונים רציניים ומספק טיעונים משמעותיים לעמדות הרוחניות שלהם, הם הדתיים.

וזה לא שהחילונים לא יכולים. בצפון אמריקה פורח עכשיו אחד המטיפים החילוניים היותר מוצלחים של דורנו, ג'ורדן פטרסון. העיתונים נדהמים מהתופעה המוזרה הזאת, ומדברים על הצעירים שמשום מה נוהרים להרצאות בנושאים כמו מוסר, לקיחת אחריות, ניהול יחסים בינאישיים, וכדומה. אבל זה מוזר רק אם מעולם לא היכרתם יהודי, מוסלמי, בודהיסטי, הינדי או אבנגליסטי דתי ומודרני. אני ממליץ לעולם החילוני לחזור מהר לבמת הדיונים הזאת, לספק עוד כמה מאות פטרסונים (ובפרט כמה פה בישראל), ולהתחיל להיזכר מה בעצם הערכים שאנחנו מאמינים בהם ולמה. יש לעולם החילוני הרבה מה להגיד, והוא לא אומר אותו. ובמצב הזה, קשה להאשים את כל אלה שנוהרים אחרי הדת. אולי במקום לדבר על "לחבק את מנשקי המזוזות", או לספור מי מעביר יותר כסף לאיזו דמוגרפיה, או לשאול איזו מפלגה מצאה מישהו עם שם מזרחי לעמוד בראשה – אולי אין ברירה אלא לנהל דיון רציני יותר. על כל שעה שבה אלי סדן או יגאל לווינשטיין מסבירים למה לדעתם נשים קרביות או זוגיות חד־מינית זה לא טוב, אין ברירה אלא להסביר שעתיים למה זה כן טוב, עם התייחסות רצינית לכל טיעון שלהם. אפילו תוכנית "לחם בשקל" של אמנון יצחק הגיעה עם טיעונים שאפשר להתייחס אליהם עניינית במקום לצחוק.

ואם לא? אז שלא נבוא בטענות כשהחילונות תלך לאיבוד לחלוטין לטובת עוד איזושהי תקופת ימי ביניים.

[1] סיפור קטן: לא במקרה הזכרתי למעלה את הרב זמיר כהן. עבדתי בעבר עם בחור דתי שהיה אוהד גדול שלו, והיו לי איתו כמה מהדיונים הפילוסופיים היותר מעניינים שזכיתי להם. יום אחד הוא אפילו לקח אותי לשיחה עם הרב שלו, הסברנו זה לזה קצת על הדעות שלנו, לא נראה לי שמישהו מהצדדים השתכנע אבל הייתה שיחה תרבותית ונחמדה. חברים חילונים היו לי כמובן הרבה יותר, ולצערי עם מעט מאוד מהם זכיתי לחוויות דומות.

ישראל זה מזרח או מערב?

לא מעט פעמים כבר יצא לי לשמוע דיונים (גם בקרב ישראלים וגם בקרב זרים) בשאלה אם ישראל, ובכלל העם היהודי, הם חלק מהעולם המערבי או לא. אולי לעתים קרובות יותר, יצא לי לשמוע אנשים שמניחים אוטומטית שכן; ומדי פעם אנחנו שומעים קולות אחרים שמדברים על "השתלבות במרחב" וקוראים לישראלים לקבל על עצמם את השייכות למזרח התיכון. מי צודק? האם ישראל היא במערב או לא?

אני לא רוצה להכתיב תשובה לאף אחד; פטריוטים ישראלים רבים בטח יראו בי איזה מין "אזרח העולם" קוסמופוליטי שמטייל בין ערי העולם ולא ממש ראוי להשתתפות בדיון על עתיד העולם היהודי. אבל הייתי רוצה להמליץ על תשובה אחת.

השתייכות לעולם המערבי היא כיום סוג של סמל סטטוס; המערב מסמל תרבות ושגשוג, חופש ודמוקרטיה. במצב הזה, לא מפתיע שהרבה אנשים רוצים להשתייך אליו. אבל אני מציע לנסות להסתכל על תמונה קצת יותר רחבה – העם היהודי הוא בן שלושת־אלפים שנה פחות או יותר, האם בזמן הזה אפשר וכדאי לשייך אותו לעולם המערבי?

הנקודה החשובה הראשונה, היא שמדובר לגמרי בבחירה. מי שלא משוכנע בזה, אני ממליץ שיקרא קצת ספרות עם התייחסויות ליהודים מלפני מאה שנים ויותר; מדהים כמה השתנו הדברים. לא מזמן קראתי את אייבנהו, קלאסיקה ספרותית אנגלית מהמאה ה־19. הסופר ידידותי באופן מדהים ליהודים וכמעט יוצא מגדרו כדי לתאר בסימפטיה את הסבל שעבר עליהם בתקופה שעליה מדבר הספר (אנגליה שאחרי הכיבוש הנורמני). אבל דבר אחד שאי אפשר להתעלם ממנו אצלו, הוא עד כמה היהודים הם זרים. זרים אקזוטיים וטובים, אבל זרים לגמרי. בארצות־הברית, היהודים רק לאחרונה נכנסו לקטגוריה של "לבנים". הציונים האנגליים שפעלו להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל היו אוהבי־יהודים מושבעים; הם ראו בהם ידידים גדולים וחשובים של אנגליה. אבל הם עדיין היו "הם", לא "אנחנו". אין שום הכרח היסטורי בשיוך היהודים למערב. אז אם זה קרה במקרה, האם כדאי לזרום עם זה? אולי נצטרף למערב? לפני זה, כדאי להסתכל על קצת על מהו אותו המערב.

המערב התחיל לשגשג בקנה מידה עולמי לפני משהו כמו 400-500 שנים. עד אז, העושר והתרבות בעולם התרכזו בסין, בהודו, בפרס, במסופותמיה, או בתורכיה. הייתה למערב תקופה טובה גם אלף שנה לפני זה, אבל האימפריה הרומית קרסה מזמן, וגם בשיאה היא לא הייתה האימפריה המובילה בעולם ברוב המדדים (מול בת־זמנה, סין של שושלת האן). מה שאנחנו מכירים כיום כ"תרבות המערב", עם חופש הפרט והדמוקרטיה והשוק החופשי וכדומה, הם ממש לא איזשהו יעד בלתי נמנע שהובילו אליו תולדות המערב; כל אלה הם מצב היסטורי זמני, שהגיע בעיקר בעקבות תקופת דומיננטיות אנגלית על המערב, ויכול בקלות להשתנות – יש לא מעט סימנים שהוא משתנה לכיוונים לא טובים כבר בימים אלה. כיום אנחנו יכולים להסתכל אחורה ולטעון שהנאורות הזאת היא חלק בלתי נפרד מהמערב, כי המערב זה ג'ון לוק, אדם סמית, וולטייר או ג'ון סטיוארט מיל. אבל באותה המידה יכולנו להגיד שהמערב זה סוקרטס, קרל מרקס, פרידריך ניטשה וז'אן־פול סארטר: ה"מערב" הזה הוא לא פחות "מערבי", והרבה פחות נאור. מצד שני, יכולנו בקלות לדוג בפינצטה כמה פילוסופים סיניים, הודיים, מוסלמים או רוסים שהביעו דעות נאורות ולטעון שהם מייצגים את התרבות שלהם כמו שאלה שבחרנו בפינצטה מייצגים את תרבות המערב. למעשה, ייתכן מאוד שזה עוד יקרה יום אחד, ושנכדינו ילמדו שדמוקרטיה היא חלק בלתי נפרד מהתרבות הסינית, עוד מאז קונפוציוס; זה יהיה נכון פחות או יותר כמו טענה מקבילה על המערב.

קחו תרגיל מחשבתי קטן: נניח שמלחמת העולם הראשונה לא הייתה מסתיימת כפי שהסתיימה. נניח שהקיסרויות הגרמנית והאוסטרית היו מביסות את אנגליה וצרפת. איך היינו רואים אז את המערב? דמוקרטי במיוחד הוא לא היה. קשה מאוד להאמין שהייתה עדיין נשארת דמוקרטיה בצרפת, מדינה שהתנדנדה במשך שנים בין דמוקרטיות ודיקטטורות כאלה ואחרות. ברור עוד יותר שהעולם דובר הגרמנית לא היה הופך לדמוקרטי; אותו עולם שבמציאות שלנו הדמוקרטיה נכפתה עליו במיטב הנשק של דוברי האנגלית. סוג של שוק חופשי היו אולי מאמצים עם הסתייגויות, כמו סין של היום. מדינות דרום אירופה רוויות המהפיכות, האם היה איזשהו כוח שימשוך אותן לכיוון החופש והדמוקרטיה? קשה מאוד להאמין (זוכרים שספרד, יוון ופורטוגל היו דיקטטורות עדיין בשנות השבעים?). בריטניה הייתה כנראה חוזרת להתכנס בתוך עצמה, מקפידה רק לצבור מספיק בריתות כדי שאירופה לא תתאחד לחסל אותה. ארצות־הברית הייתה כנראה זונחת סופית את היבשת הישנה והמאכזבת, שכנראה גם כלכלית לא הייתה משגשגת יותר מדי. אם ישראל הייתה קמה, ומעניין לתהות אם זה היה קורה, זה לא היה מגיע בחסות בריטית.

ואולי במקום לדמיין את זה בעבר, נדמיין את זה בעתיד – האם מופרך לדמיין מצב שבו הדמוקרטיות המערביות מוכות בשדה הקרב ומוצאות את עצמן בעולם שבו הכוחות החזקים הם לא דמוקרטיים, לא נאורים, לא חופשיים? ארגוני הטרור הקיקיוניים ביותר כבר גורמים להרבה מהמדינות האלה לכרסם עוד ועוד בערכים הדמוקרטיים שלהם. מה יקרה כשיגיעו כוחות חזקים יותר להתמודד איתם? לא חסרים מועמדים.

מצד שני, מה מציעים לנו אחרים? לא נראה לי שבכלל צריך טיעונים כדי להסביר למה לא מומלץ ליהודים לשייך את עצמם למזרח התיכון. הערבים הם בני־דודינו וזה לא ישתנה, והייתי מאוד שמח אם יותר ישראלים היו לומדים ערבית ומכירים אותם טוב יותר, אבל כל זה לא משנה את העובדה שהמזרח התיכון הוא ספינה טובעת, שבזמן הטביעה גם התפוצצה, דלפה שמן, עלתה על שרטון, והותקפה על־ידי כרישים. מי שרוצה לנהוג על־פי "יהי ביתך בית ועד לחכמים; והוי מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם", כנראה שהמזרח התיכון לא יהיה הבחירה הראשונה שלו.

העם היהודי מאז ומתמיד היה מעשי. בין אם נאמין באלוהים ובין אם לא, אי אפשר להכחיש שחלק חשוב מאוד מהמהפיכה היהודית היה האוניברסליות שלה; לא משנה איפה אנחנו, אין צורך להתחנף לאלים המקומיים; העולם כולו עומד בפנינו, וכולו מתנהל על־פי אותם החוקים. אם כיום יש במערב ערכים ששווה ללמוד מהם ולהתקרב אליהם, טוב מאוד; אבל אתמול לא היו, ומחר אולי שוב לא יהיו. אם מחר תעלה סין או הודו או יפן בתור האור החדש לגויים, אין שום סיבה שהיהודים לא יהיו הראשונים שיבואו לחגוג איתם (ואגב, בכל המדינות האלה יקבלו את היהודים בברכה). אבותינו אכלו מרורים באירופה, ואם אחרי מאות שנים סוף סוף זכו שם לקצת עדנה, צריך להגיד תודה, אבל לא להגזים. מי שרוצה להיות חלק מהמערב, כנראה לא חקר לעומק מה זה בדיוק המערב; לא בקנה מידה של עשר שנים, אלא בקנה מידה של אלף שנים. העם היהודי מספיק ותיק כדי לחשוב לטווח ארוך.

קהלים חדשים, הגירסה ההודית: המאבק על הדאלית

תמיד מעניין לראות איך מתנהלת פוליטיקה במדינות אחרות: לפעמים היא כל־כך שונה שאפשר לקבל רעיונות מעניינים, או אזהרות איך לא להתנהג; ולפעמים היא כל־כך דומה, שאפשר להסתכל עליהם ולהבין קצת יותר את עצמנו. אחד המקרים האלה קורה עכשיו בהודו (שממילא מזכירה מאוד את הפוליטיקה הישראלית בהרבה מובנים בשנים האחרונות), עם המאבק על זכויות וקולות הדָּלִיתּ – אותן קהילות שנקלעו לתחתית שרשרת המזון של הקאסטות ההודיות, ומכונים לפעמים "הטמאים". כל הקולות במערכת הפוליטית מסכימים שהם הופלו לרעה וראויים לתיקון היסטורי ולהשבת זכויותיהם; וכל צד במערכת הפוליטית ההודית מאמין שהוא יכול לבצע את זה טוב יותר. האם הם צריכים חיבוק מהפוליטיקה ההינדית שתביא להם פיתוח כלכלי וגאווה מחודשת במורשת שלהם, כמו שקורא להם הימין? או שהפתרון הוא זניחת ההינדואיזם לטובת חילוניות שמאלנית מודרנית, כפי שממליצה האופוזיציה?

מערכת הקאסטות ההודית היא סיפור קצת מוזר. לא תמצאו אף אחד בהודו שתומך בה (לפחות במופגן), ועדיין היא לא נעלמת. חלק מהבעיה היא שהיא לא מתנהגת בדיוק כמו התדמית שלה; לא מדובר באיזשהו חוק שמקצה לכל אדם במדינה מעמד כלשהו מתוך 4-5 אפשרויות. הקאסטות הן יותר כינוי רשמי לעובדה שהודו מורכבת מאינספור קהילות, שבטים, עמים וחמולות, ותחת מאות או אלפי שנים של מערכות פיאודליות, מבוזרות, ושאר בלגאנים, יצא שחלק מהקהילות האלה נהנו מזכויות־יתר וחלק מדיכוי. גם אחרי מאה שנה בלי אכיפה רשמית של הקאסטות מטעם המדינה, עדיין לא פשוט לשנות הרגלים ישנים, ובני הקאסטות הנמוכות נשארים ברובם עניים. מהבחינה הזאת, המצב לא שונה מהותית מסוגיות כמו מצב עולי אתיופיה או מרוקו בישראל, או מצב השחורים בארצות־הברית – ההבדל הוא בהיקף. שם מדובר על המוני קהילות מדוכאות, דיכוי בן מאות רבות, ודיכוי חזק הרבה יותר ממה שסבלו ממנו קהילות מדוכאות במדינות אחרות (למען הסר ספק – אני לא אומר שהאתיופים או המרוקאים בישראל סבלו דיכוי – הדמיון הוא בכך שיש טענות שהקהילות האלה סובלות מחולשה שנגרמת מאפליה בהווה או בעבר).

כל העניין הזה לא חדש, והדיון הזה מתנהל מאז ומתמיד בהודו. מה שהעלה את העניין בזמן האחרון לכותרות היא עלייתו של גִ'גְּנֶשׁ מֵוָאנִי, פעיל חברתי דאליתי שהולך וצובר מעמד חזק בציבוריות ההודית. מדובר בבחור רהוט ופוטוגני שיודע לארגן הפגנות ולסחוף פעילים אחריו, ובבחירות האחרונות בגוג'ראט (שאומנם הסתיימו בניצחון מפלגת העם של מודי, יריבתו המושבעת) הצליח להיבחר לפרלמנט המקומי בתמיכת האופוזיציה. המסר שלו לא משתמע לשני פנים – איש שמאל מובהק, שמדבר בשבח המרקסיזם, קורא לברית עם המוסלמים ורואה במפלגת העם ובאידיאולוגיית ההִינְדּוּתְּבָה (סוג של "המחנה הלאומי" או "המחנה האמוני" הישראלי בגירסה הודית) את האויב הגדול. בניגוד לגיבור ההיסטורי של הדאלית (שכל מנהיג דאליתי מודרני מיד מושווה אליו), בָּאבָּא סָאחֶבּ אַמְבֶּדְּכַּר, הוא לא רוצה לפתור את בעיית הדאלית בהמרת דת מהינדו לבודהיזם – הוא מחובר היטב לשמאל הגלובלי המודרני שלא רואה בדת פתרון לשום דבר.

הבעיה – התנועה מזכירה מאוד ניסיונות בשמאל הישראלי לסחוף אחריהם את ההמונים העניים ש"מצביעים בניגוד לאינטרסים שלהם". בזמן שמוואני ופעילים אחרים מנסים לחבר את הדאלית לשמאל העולמי ולמוסלמים, לא ברור עד כמה אותם הכפריים המדוכאים ישמחו למסר החילוני והמודרני של אותם הצעירים בוגרי האוניברסיטאות. ייתכן מאוד שרובם יעדיפו פחות להתחבר לשמאל העולמי ויותר לאחיהם ההינדים – ואלה מצידם מתאמצים לשלוח את המסר שהדאלית יתקבלו אצלם בברכה.

החיבור לקאסטות הנמוכות הוא אחד האתגרים האסטרטגיים החשובים של אנשי מפלגת העם וההינדותבה בשנים האחרונות, והם עובדים על זה במרץ. המסר שלהם ברור – מערכת הקאסטות היא לא חלק אמיתי מהמסורת ההינדית, היא לא יותר מטעות היסטורית שצריך לתקן – לא מעט מהם בכלל טוענים שהיא הגיעה מתוך הכיבוש האיסלאמי, ובכלל לא הייתה קיימת לפניו. אם בשמאל מציעים לדאלית נראטיב של "שחרור מעול ההינדואיזם", בימין מציעים להם "חזרה הביתה" לחיק ההינדואיזם, להתמקם בו כשווים בין שווים – והמסר הזה קוסם לרבים מהם. לפעמים, בעיקר דרך האגפים היותר אמוניים של הימין ההודי, זה מגיע דרך שכתוב (מוצדק או לא) ההיסטוריה – חוקרים מטעם גופי ההינדותבה האלה "מגלים" שקהילות דאליתיות כאלה ואחרות בעצם מעולם לא היו דאליתיות, הכול נבע מאיזושהי טעות היסטורית. מסביבת נרנדרה מודי ודומיו מגיע מסר מודרני יותר – כולנו אחים, החלוקות ההיסטוריות כולן לא משנות, והפיתוח הכלכלי מגיע לכולם. לא כולם משוכנעים מכנות הכוונות של הימין, אבל הבחירה שלהם ברָאם נָאתְּ כּוֹבִינְדּ הדאליתי לנשיא הודו מטעם המפלגה שלחה מסר חזק – המפלגה רוצה להיות המפלגה של כל ההינדים, בלי חשיבות לקאסטות.

איך זה ייגמר? נחכה ונראה, וג'יגנש מוואני כנראה עוד יעשה הרבה רעש ממושבו בפרלמנט. ניחוש שלי – המרקסיזם אומנם נהנה מעדנה מחודשת באירופה, אבל בהודו נראה שמדובר בהימור מפסיד – אם באירופה אפשר לראות בה איזו מין אופוזיציה מסקרנת, בהודו מדינות רבות חיו שנים רבות ואפילו חיות עד היום תחת שלטון מפלגות קומוניסטיות ומרקסיסטיות; עושה רושם שכרגע המומנטום הוא עם אידיאולוגיית הפיתוח הכלכלי של מודי. גם הברית עם המוסלמים עלולה להרחיק הרבה מבני השכבות החלשות שלא יאהבו את הרעיון. יש מי שמעריך שמוואני עצמו אולי עוד יתמתן וייפטר מכמה ממטעני השמאל הקיצוניים יותר שמלווים אותו – ומי יודע, אולי עוד מצפה לו עתיד מזהיר בשמאל המתון בהודו.

אם כל זה נשמע לכם מוכר, אין ספק שהסיפור הזה היה יכול להיות חדשות שגרתיות בישראל. האם השכבות החדשות יעדיפו שלטון סוציאליסטי וגלובליסטי שמבטיח להם תיקון חברתי וידידות עם הקהילות השכנות, או שלטון קפיטליסטי עם חיבור למסורת המקומית, שיבטיח להם פיתוח כלכלי ואחדות שורות בתוך העם (אולי על חשבון עמים אחרים)? נראה שכיום המטוטלת נמצאת באותו הכיוון בהודו כמו בישראל.

המדינה שלא רצתה להיות מדינה

בשנת 1971 כתב מייקל מורקוק את "טרילוגיית החרבות" שלו (די דכאונית ואלימה, לא מומלץ לעדיני הנפש), שמתרחשת (עד כמה שאני זוכר – עבר הרבה זמן מאז שקראתי) באיזשהו עולם רחוק ועתידי; היצורים התבוניים ששולטים בו הם שתי קבוצות של דמויי־אדם שהגיעו לפסגת התרבות וההשכלה, שורר ביניהם שלום תמידי, הם ריפאו את כל המחלות והם חיים מאות שנים, אותן הם מנצלים כדי לעסוק באומנות ולחיות בהרמוניה, עם אוכלוסייה הולכת ומתדלדלת מחוסר עניין בהתרבות. יום אחד, נודדים אליהם אוסף שבטים של בני־אדם פרימיטיביים ואלימים, ואותם היצורים העילאיים נכחדים כמעט מייד – הם נדהמים מהאלימות חסרת הטעם של אותם הפראיים, הם לחלוטין לא מוכנים ולא יודעים איך להתמודד עם זה.

אני לא יודע מה בדיוק היה הנמשל של מורקוק ב 1971 (אם בכלל היה – מה שתיארתי זה סוג של הקדמה קצרה לאוסף סיפורים מוזרים, זה לא החלק העיקרי של הספר), אבל כשמסתכלים על מערב אירופה כיום, לדוגמה בקריאת עיתונים בלגיים מאז המהומות בסוף השבוע האחרון, קשה שלא להרגיש שהמציאות עקפה אותו בגדול. עד כמה שהתרגלנו כבר למהומות אלימות כאלה בשכונות המהגרים באירופה, עדיין אפשר אולי להגיד שיש פה משהו קצת שונה – בדרך־כלל אנחנו שומעים או על פיגועי טרור, או על סכסוכים עם המשטרה, או על מלחמות כנופיות. את כל אלה אפשר איכשהו להכניס תחת קטגוריות "מלחמה" או "פשע" שאנחנו כבר מכירים. אבל אנשים ששורפים מכוניות ובוזזים חנויות במסגרת הפגנות שמחה? זה כבר מעבר למשהו מפחיד, או משהו מאיים. זה פשוט בלתי נתפס לאנשים תרבותיים. וכמו שניתן לראות, הם מתמודדים עם זה בערך באותו האופן כמו התרבויות הנובלות מפסקת הפתיחה של טרילוגיית החרבות. עם נסיונות הכחשה, או עם עיניים פעורות בתדהמה עד לרגע שבו החרב משספת את גרונם.

עיתונים בלגיים מעריכים שכמה מאות אנשים השתתפו במהומות. התוצאה, פרט למכוניות השרופות, החלונות השבורים והרכוש הגנוב: אפס עצורים, 23 פצועים, מתוכם 22 שוטרים. אני חלילה לא מעודד שוטרים לפצוע פושעים, אבל כשעימות אלים מסתיים עם אפס עצורים ומאזן פצועים 22-1 ל"טובת" השוטרים, אין ברירה אלא להסיק מסקנה – או שהשוטרים פוחדים, או שידיהם כבולות. הם לא רוצים להתעמת, או שמישהו מעליהם לא רוצה שהם יתעמתו עם אנשים אלימים ברחוב – הם מעדיפים לחכות ליום שאחרי ו"לבקש את עזרת הציבור" בזיהוי אנשים לפי תמונות, כדי שהם יוכלו לבקר אצלם ולבקש בנימוס שירשו להם לעצור אותם. עצורים עד עכשיו – ראפר אחד שמואשם ש"הסית למהומות בפוסט בפייסבוק". כי את זה המשטרה האירופאית מתרגלת יותר ויותר לעשות בשנים האחרונות – לעצור אנשים על פוסטים בפייסבוק. להתמודד עם אנשים אלימים זה יותר מדי.

וכמובן – הם ישלמו. משלמים פיצויים לסוחרים שרכושם נפגע. כי קל יותר לשלם כסף מאשר להתמודד עם אלימות. שר הפנים יקים ועדת חקירה, ושר ההגירה רוצה להקים יחידה מיוחדת שתלווה את המשטרה להתמודדות עם מהומות מהגרים. שניהם, אגב, פלמים – כמו העולם של מורקוק, גם בלגיה מחולקת לשתי קבוצות של אנשים תרבותיים; הפלמים שנוהגים להאשים את הווולונים בצרות האלה, והוולונים (כמו ראש עיריית בריסל שאחראי על המשטרה שם) שנוהגים לעצום עיניים ולהעמיד פנים שכלום לא קרה. העיתון הפלמי ניוזבלאד מדבר עם שוטרים שמספרים על התנאים הבלתי אפשריים שלהם – אפס הכנה, מיעוט שוטרים, חוסר ציוד. אפילו אוטובוס להכניס אליו עצורים לא היה להם. וכמובן, הפחד. אסור לנסות לעצור מישהו כשאין מספיק אנשים, אחרת המתפרעים ינסו להתנגד בכוח – לא נראה שעולה למישהו הרעיון שאולי המשטרה צריכה להפעיל אלימות  מספיקה כך שהמתפרעים יפחדו מהשוטרים במקום להיפך.

חשוב להבהיר – זה לא שאני הייתי עושה את זה טוב יותר. ליבי באמת עם השוטרים המסכנים שלא מסוגלים להתמודד עם אלימות. אבל הבעיה היא שזה חלק ממשמעות החיים בארץ בעלת שלטון חוק – אנחנו משלמים מיסים למדינה ומכפיפים את עצמנו לחוקים שלה, בתמורה לזה שהיא מוצאת איכשהו אנשים שכן מוכנים להתמודד עם אלימות ולהגן עלינו מפניה, ונותנת להם את התמיכה שהם צריכים כדי לעשות את זה. אם המדינה לא עושה את זה, אז מה בעצם המשמעות שלה? בתרחיש כזה, אולי לא צריך לחכות שהפראים יהרסו את המדינה בעצמם; אולי הם פשוט יחשפו את חוסר התוחלת שבמדינה עד כדי כך שהיא פשוט תתפורר מעצמה.

ואנחנו כבר יכולים לנחש לאן זה יגיע. ככל שהמדינה תתפורר, יתחילו להציע להם כ"פתרון" את אותם הדברים שהם כרגע נכשלים בהגנה מפניהם. המדינה שלכם חלשה מדי, אלימות וחוסר ערכים שולטים ברחובות? איסלאם הוא הפתרון. הוא ירסן את המתפרעים.

עם מתגבש בגלות – ישראל של פעם וטיבט של היום

נתקלתי לא מזמן בספר בשם "דמוקרטיה טיבטית" שמספר על מצבם הנוכחי של הגולים הטיבטיים, בעיקר בהקשר לאימוץ הדמוקרטיה. זה גרם לי לתהות על כמה קווי דמיון בין הגלות הטיבטית כיום לבין גלויות ישראל בעבר.

(הערה מקדימה: כתיבה על טיבט בדרך־כלל נעשית מהזווית של "הכיבוש הסיני – בעד או נגד" (בדרך־כלל נגד). פה אין לי עניין להתעסק בזה, אני רוצה לדבר על הטיבטים כעם)

לא מעט עמים עברו כיבוש בעבר (הכוונה לכיבוש מוחלט, שלא משאיר להם אף פיסת אדמה בשליטתם), אבל רובם המשיכו לחיות תחתיו, התפזרו והתפרקו, או פשוט נעלמו. המקרה של עם שמעביר את מרכז תשומת ליבו לחיים בגלות הוא די נדיר, ובכך כבר מעניין להשוות בין הטיבטים והיהודים. במובן מסוים, הגלות הטיבטית מזכירה קצת את גלות בבל, מהבחינה הזאת שמי שגלו הם בעיקר האליטה הדתית והשלטונית, ורוב העם עדיין נשאר בארץ הכבושה (היסטוריונים עדיין חלוקים בשאלה מה היה היחס המספרי בין גולי בבל והנשארים בארץ, לא משנה כרגע); במובנים אחרים גם הגלות הגדולה מתאימה. בכל מקרה, הדמיון המעניין ביותר הוא פחות בפרטי הגלות עצמה, ויותר בהשפעה שלה על העם – היהודים ניצלו (מרצונם או שלא) גם את גלות בבל וגם את הגלות הגדולה לרפורמות עמוקות במבנה הדת והשלטון בעם; הטיבטים עושים בעשורים האחרונים את אותו הדבר, וכנראה בקצב מהיר ובעוצמה גדולה בהרבה.

בצד היהודי, הרפורמות כללו את החלשת מעמד הכוהנים והפיכת הדת ל"עממית" ולאומית יותר (במקרה של גלות בבל), ובסופו של דבר חיסול כמעט מוחלט של תפקיד המקדש, הפולחן הפיזי והארץ הפיזית בדת היהודית והחלפתם ביסודות רוחניים ולימודיים. זה בנוסף למעבר מחיים חקלאיים לחיי מסחר, שבפני עצמו היה שינוי משמעותי בחברה. אצל הטיבטים, בינתיים, הרפורמה העיקרית מקבלת את הכותרת המתאימה לתקופתנו – דמוקרטיה.

המקרה הטיבטי מעניין במיוחד, כי בניגוד לשינויים ההדרגתיים (בדרך־כלל) שעברו על העם היהודי, שהגיעו מכל מיני כיוונים שונים, הטיבטים קיבלו את השינוי מלמעלה – היא "נחתה" עליהם כהוראה של מי שבמידה רבה היה המנהיג של תאוקרטיה אבסולוטית (יש ויכוחים בשאלה עד כמה נכון לקרוא לטיבט שלפני הכיבוש "תאוקרטיה בודהיסטית", אבל נראה לי שכולם מסכימים שלפחות חלקית זה נכון) – הדלאי לאמה ה 14. הספר מדגיש שוב ושוב שנקודת המבט בכל מקום בקרב הטיבטים היא "הדמוקרטיה היא מתנה שנתן לנו הדלאי לאמה", ושהוא מתאמץ שוב ושוב להעמיק את הדמוקרטיה ולהפחית את התלות והציות שלהם אליו, כולל שאיפה להפוך את תפקיד הדלאי לאמה עצמו לתפקיד שנבחר בבחירות דמוקרטיות.

זה יוצר מצב מעניין, שבו מצד אחד צריך לייצר דמוקרטיה יש מאין, אצל עם שמעולם לא נחשף כמעט בכלל לרעיון; מצד שני, בניגוד לרוב הניסיונות לייצר דמוקרטיות חדשות, פה אין כמעט שום התנגדות – התמונה שמצטיירת בספר היא כזו שהאתגר הוא איך מממשים את הדמוקרטיה היטב כדי לשמח את הדלאי לאמה שבירך בה אותנו; נראה שאין שום מוקד כוח יריב שרוצה להילחם בדמוקרטיה. זה בפני עצמו קצת מעורר מחשבה – בעם עם מסורת דמוקרטית קל לייצר דמוקרטיה, בעם עם מסורת אנטי־דמוקרטית קשה לייצר דמוקרטיה, אבל בעם עם מסורת אנטי־דמוקרטית עד כדי כך שהאוכלוסייה רוצה לעשות הכול כדי לשמח את המנהיג, אולי זה דווקא הופך להיות קל יותר (האם זה קשור להצלחה של הדמוקרטיה היפנית אחרי מלחמת העולם השנייה? אני לא מכיר מספיק את יפן בשביל להגיד). לו רק הייתה דרך לנצל את זה בהקשר הצפון־קוריאני, לדוגמה, זו הייתה יכולה להיות ברכה גדולה לעולם.

הניסוי הדמוקרטי הטיבטי גם יוכל אולי ללמד אותנו כמה דברים לגבי הדמוקרטיה עצמה – ברוב המדינות הדמוקרטיות כיום, הדמוקרטיה צמחה כתהליך הדרגתי שנאלץ להתפשר ולהשתלב עם מוקדי כוח קיימים; דמוקרטיה שמהונדסת כמעט מאפס בזמן המודרני היא הזדמנות לשאול את עצמנו עד כמה למדנו מהניסיון על איך מייצרים דמוקרטיה היטב. איזה מודל דמוקרטי בדיוק הם יבחרו? איך הם ינהלו אותו ועד כמה זה יצליח? כל אלה הם שאלות מעניינות למי שמתעניין בדמוקרטיה. מעניין במיוחד לראות איך יתקדם התהליך הזה בעשור הנוכחי, שמתאפיין באובדן ביטחון קיצוני בקרב רוב הדמוקרטיות בעולם וחוסר אמון בדמוקרטיה. במובן הזה אולי טוב שההנהגה הטיבטית נמצאת בהודו ולא במערב; עדיף שהם ילמדו על דמוקרטיה מעם שגאה בה ורואה בה הצלחה. אני נחרד מהמחשבה על איך הניסוי הדמוקרטי הטיבטי היה נראה לו היה מוקף בקריאות "לשמר את המורשת" ו"לא צריך לייבא שיטה מערבית לעם הטיבטי המיוחד", מהסוג שהיינו מצפים לקבל במערב אירופה בימים אלה. ניסוי הדמוקרטי הזה לא היה יכול לקרות בלי ההכרה האמיצה של הדלאי לאמה בכך שמוסדות השלטון המסורתיים של טיבט התגלו ככישלון מוחלט, הרצון שלו ללמוד מהמערב, וההבנה שאפשר לקחת דברים מוצלחים מהמערב גם בלי להעתיק את הכול ולהעלים את התרבות המקומית.

וזה מביא אותנו להשוואה מעניינת נוספת בין ישראל וטיבט: המדינה היהודית והדמוקרטית. אחרי כמעט שבעים שנות עצמאות הישראלים עדיין לא לגמרי בטוחים מה זה אומר, והטיבטים עדיין מתלבטים מה המשמעות של מדינה בודהיסטית ודמוקרטית. הם לא מתכוונים לייצר מדינה חילונית לחלוטין בסגנון הודו (חילוניות שהמפלגה השולטת כרגע בהודו מתכוונת לשנות בסופו של דבר), אבל גם לא מעוניינים להתפשר על הדמוקרטיה. מה זה אומר? אף אחד עדיין לא לגמרי בטוח. ייתכן מאוד שהבודהיזם הטיבטי הוא אחת הדתות היותר קלות לשילוב עם דמוקרטיה, אבל מי יודע? שילוב בין דת ומדינה הוא אף פעם לא נושא פשוט, והוא עלול עוד להביא חיכוכים בעתיד.

אבל בסופו של דבר, האתגר הגדול ביותר של טיבט יהיה כנראה שימור העם בגלות. הגלות לא צפויה להסתיים בקרוב ולא ברור אם אי פעם תסתיים – הכיבוש הסיני בטיבט לא נראה שהולך לשום מקום, והטיבטים יצטרכו להתמודד עם השאלה שהעסיקה את היהודים במשך אלפי שנים – ההתבוללות. הבדל מעניין בין היהודים והטיבטים מופיע פה ביחס של המדינות הקולטות – ברוב שנות הגלות, למדינות שבתוכן חיו היהודים לא היה שום רצון לאמץ אותם לתוכן כאזרחים שווי זכויות. תחושת הקהילה נשמרה כמעט מחוסר ברירה. התמיכה והידידות שהטיבטים מקבלים בהודו היא אומנם טובה כמובן לטיבטים, אבל מחדדת עוד יותר את השאלה האם הם באמת ירצו להישאר טיבטים לעוד דורות רבים בעתיד? לא ברור עד כמה מושך החלום של "לחזור" יום אחד לאיזושהי ארץ רחוקה ולא מוכרת ולהילחם עליה מול דורות של אנשים מעם אחר שבינתיים יגדלו שם ולא יכירו אף מולדת חוץ ממנה. זו סוגייה שבהחלט מוכרת ליהודים של ימי הגלות הגדולה. נראה שהטיבטים מאוד לא רוצים להשתמש בדרכי כפייה כדי לשמור על הילדים בפנים (לא נראה לי שיהיו שם חרמות נגד "משומדים" וכו'), אבל הם יצטרכו לעבוד קשה מאוד כדי לדאוג שלהיות "טיבטי" עדיין יהיה מושך מספיק כדי להצדיק את ההקרבה. יתרון אחד שיש להם כרגע הוא ההון החברתי הגדול שהם זוכים לו בעולם בימים אלה – מאוד "מגניב" להיות טיבטי כיום ברוב העולם. נראה אם הם יוכלו לשמר את זה ולנצל את זה לטובתם.

וגם הדילמה של גלות בבל עדיין קיימת – איך יסתדרו הגולים החוזרים יום אחד עם אלה שנשארו? האם הטיבטים שעברו שנים ארוכות של תקשורת וחינוך תוצרת בייג'ין עדיין ירצו לקבל את ההנהגה שבאה אליהם מבחוץ? אם יום אחד הם באמת יחזרו, האם יהיו להם עזרא ונחמיה שיצליחו בסופו של דבר להתקבל ולממש את הרפורמות שלהם אצל אלה שלא חוו אותן בגלות? יהיה מעניין לראות.

שובה של ממלכת הפרנקים

הרבה אנחות רווחה נשמעו מחובבי האיחוד האירופי אחרי בחירת עמנואל מקרון לנשיאות צרפת – הנשיא שהניף עם בחירתו את דגל האיחוד לצלילי המנון האיחוד, והביע מעט מאוד עניין בלאומיות הצרפתית. אחרי תקופת הדאגה של הברקסיט וטראמפ, האם האיחוד יכול לחזור לאופטימיות ולדהור לעבר חזון "ארצות הברית של אירופה"?

עוד רגע נחזור לזה. אין ספק שמקרון רוצה לחזק את האינטגרציה האירופאית, והוא גם יודע באיזו שפה לרצות את זה. שם תואר נפוץ במיוחד שהשתמשו בו עיתונים צרפתיים לתיאור הממשלה שהקים הוא "גרמנופיל" – הממשלה כוללת מספר גדול של דוברי גרמנית וחובבי התרבות והפילוסופיה הגרמנית. סיפור האהבה בין מקרון וממשלתו לבין גרמניה הוא חלק בלתי נפרד מהאופטימיות האירופאית, כי המהות העיקרית של האיחוד האירופי היא האיחוד בין צרפת וגרמניה; חובבי האיחוד מדברים לעתים קרובות על החשיבות שלו ל"שמירת השלום באירופה", אבל ממי בעצם צריך לדאוג כשמדברים על שמירת השלום באירופה? כל היסטוריון יגיד לכם, כמעט כל המלחמות הגדולות באירופה באלף השנים האחרונות, ובטח אלה של מאתיים השנים האחרונות, נבעו ממאבקי כוח על שליטה באירופה בין צרפתים וגרמנים (גם הרבה לפני שהייתה מדינה בשם גרמניה). החיבוק הצרפתי־גרמני שבבסיס האיחוד האירופי אמור להיות התרופה לזה.

והגרמנים בהחלט נראים מוכנים למלא את חלקם. עוד כמה חודשים נותרו עד הבחירות הכלליות בגרמניה, וגם אם יש כאלה שאוהבים להפחיד אתכם עם "אלטרנטיבה לגרמניה", מועמדים לשלטון הם לא – התחרות היא ללא ספק בין אנגלה מרקל, שגם אם היססה קצת, היא הבהירה היטב את מחויבותה לפרויקט האירופי על כל צדדיו, לבין מרטין שולץ – כמעט קריקטורה של בירוקרט אירופאי, היו"ר הנצחי של הפרלמנט האירופאי ואדם שללא ספק מאמין ב"ארצות הברית של אירופה". איך שלא יהיו תוצאות הבחירות, צפויות לנו עוד הרבה שנים של חיבוק גרמני לצרפת, לצד החיבוק הצרפתי לגרמניה.

אז האם הכל ורוד באיחוד האירופי? הבעיה מתחילה כששואלים מה יש באיחוד האירופי מחוץ לגרמניה וצרפת. ממזרח לגרמניה, חזון הפדרציה האירופאית נראה מגוחך יותר מתמיד – מנהיגי הונגריה ופולין ממשיכים להנהיג את "קבוצת וישגראד" (שתיהן פלוס צ'כיה וסלובקיה) לעימותים מול הפקידים בבריסל – רשמית המדיניות שלהם היא "הגברת האינטגרציה האירופאית", אבל הם רוצים לעשות את זה בדרך מאוד מאוד שונה מהצרפתים והגרמנים. עד כמה הם באמת מתכוונים לדיבורים שלהם זה נושא נתון לויכוח, אחרים מניחים שהם פשוט רוצים להמשיך לשאוב כמה שיותר כספים מהמדינות העשירות באיחוד, עד שלמישהו יימאס והאיחוד יתפרק. הנה לדוגמה כלכלן הונגרי (שלא ממש אוהב את הממשלה שלו) שבעצמו חושב ככה.

בצפון המצב פחות גרוע, אבל עדיין לא מזהיר. הבחירות האחרונות בהולנד אומנם לא היו כנראה הישג מספיק גדול לוילדרס בשביל להעיף את הולנד מהאיחוד, אבל עדיין הן הביאו תוצאות בינוניות מאוד לחובבי האיחוד. המנצחים העיקריים היו מפלגות הימין המתון שאומנם רוצות בהמשך האיחוד האירופי, אבל ממש לא מתעניינות בהרחבת הסמכויות שלו. המחשה יפה לזה תוכלו לראות בדיון הזה שבו מרטין שולץ נוזף בראש ממשלת הולנד מארק רותה (המשועשע, כהרגלו) על שהוא אומר שרעיון הפדרציה האירופית מת וקבור, וכל נסיון להחיות אותו רק מגדיל את סיכויי הפירוק המוחלט של האיחוד. דנמרק, שתמיד הייתה סגניתה של בריטניה בכל מה שקשור לסלידה מיוזמות הידוק האיחוד האירופי, נשלטת כיום על־ידי ממשלת מיעוט בתמיכת מפלגת העם הדנית, בערך המקבילה הדנית של מפלגת החירות של וילדרס. אפילו שבדיה, האחות המוזרה של דנמרק שנחשבת סמל לממשלה שמאלנית מנותקת מהמציאות, לא ממש מהווה מקור לאופטימיות אירופאית – הסקרים הנוכחיים מצביעים על התחזקות משמעותית למפלגת האנטי־הגירה השבדית, ואפילו בלעדיה עשוי בהחלט להיות רוב לימין המתון.

אפילו אוסטריה, האחות הקטנה של גרמניה, לא עומדת כנראה להצטרף לחיבוק. סקרי דעת קהל כרגע צופים שבבחירות הקרובות שתי המפלגות הגדולות יהיו מפלגת הימין המתון ומפלגת החירות, תאומתה של מפלגת החירות של וילדרס. גם בדרום אירופה לא פשוט למצוא שותפים טבעיים לפוליטיקה של מרקל ומקרון – לא ביוון שבה הפגנות עם תמונות של פוליטיקאים גרמנים עם שפם היטלר הוא מחזה נפוץ, ובראש הממשלה עומדת מפלגה שנחשבה עד בחירתה למפלגת שמאל קיצוני ואנטי־אירופאית; ולא באיטליה, שם נראה שרק סופרים את הימים עד לעליית תנועת חמשת הכוכבים, שגם אם אי אפשר לקרוא לה במפורש "אנטי־אירופאית", הם בהחלט יהיו כאב ראש עצום למקרון ומרקל.

בשורה התחתונה – האיחוד האירופי אומנם לא מתפרק, אבל הוא הופך (לפחות בחזון הקיצוני של "ארצות הברית של אירופה") יותר ויותר לפרויקט גרמני־צרפתי. לא ברור עדיין מה יהיו ההשלכות של זה בעתיד, אבל קשה מאוד לדמיין, לפחות בשנים הקרובות, את החזון הקיצוני של פדרציה אירופאית יוצא לפועל; ואני ממליץ בחום על "חוק פולין" – בכל פעם שאתם שומעים מישהו מדבר על עתיד שבו פקידי האיחוד שולטים ביבשת, קובעים את מדיניות ההגירה, קובעים את יחסי החוץ, שאלו את עצמכם: האם אנחנו יכולים לדמיין את ממשלת פולין חותמת על זה? אם לא, אז זה לא עומד לקרות.

ובנימה היסטורית – גם אם אתם לא אוהבים את האיחוד האירופי (ונראה לי שהרבה מכם לא אוהבים אותו), נראה לי שאפשר להיות שמחים מהצד הזה שלו. תובנה מעניינת שקיבלתי מקורס תולדות ימי הביניים המוקדמים של אוניברסיטת ייל – בשנת 843 נחתם הסכם וֶרְדַָּן – הסכם שחילק את המדינה הפרנקית, המדינה העיקרית ואולי היחידה באירופה אחרי התמוטטות האימפריה הרומית, בין שלושת ילדיו של המלך האחרון – שארל קיבל את החלק המערבי (שדי דומה לצרפת של היום), לודוויג קיבל את החלק המזרחי (שדי דומה לגרמניה של היום), ולותאר קיבל את החלק המרכזי, שטח אדמה מוארך וקשה להגנה. שני הראשונים הפכו בהדרגה להיות ישויות פוליטיות משמעותיות ו(יחסית) יציבות שבסופו של דבר הפכו למעצמות הגדולות של אירופה, והחלק המרכזי שימש בתור זירת הקרב שלהן במשך יותר מאלף שנים. חלק מתושביו היו קשוחים מספיק או עשירים מספיק בשביל להקים מדינות משלהם; השאר הפכו להיות מוקד למלחמות גרמניות־צרפתיות שבמשך מאות שנים עיצבו את הגבולות בין שני השטחים. אם יורשיו של שארל ויורשיו של לודוויג יחליטו בסוף לוותר על ההסכם ולהקים מחדש את ממלכת הפרנקים, אולי באמת יהיה פחות סיכוי למלחמות תוך־אירופיות. ועוד מחשבה – תקופת ממלכת הפרנקים הייתה אולי התקופה החלשה ביותר של אירופה. היא הייתה ממלכה פרימיטיבית וענייה בהשוואה לכוחות החזקים יותר שממזרח – האימפריה הביזנטית, הכֿליפות הערבית, ואחרות. אולי הקמה מחודשת של ממלכת הפרנקים היא תגובה בלתי נמנעת לחולשה הנוכחית של אירופה – יבשת שכבר לא יכולה להרשות לעצמה שתי מעצמות נפרדות.

על גילדות ואוניברסיטאות

לא מזמן ניסיתי, בעקבות דיון בתגובות בבלוג שכן, לבדוק אם הדיון שנשמע לעתים קרובות על צנזורה והשתקה פוליטיקלי־קורקטית בעולם האקדמי דובר האנגלית קיימת גם במקומות אחרים, וחיפוש ראשוני שלי לא העלה כמעט שום תוצאות – חיפושים באיטלקית, צרפתית, ספרדית ופורטוגזית העלו כמעט רק מאמרים מתורגמים מאנגלית, או שמדברים על המצב בארצות־הברית ובריטניה. אלה, מצידן, ממשיכות בינתיים לספק עוד ועוד כותרות מוזרות על צנזורה מטעם הסטודנטים וכניעה מביכה של בעלי הסמכות. מה גורם לתהליך הזה? הייתי רוצה לנסות פרשנות שלא שמעתי אנשים אחרים מציעים, אני לא יודע עד כמה היא קרובה למציאות, אבל אני חושב שהיא לא בלתי אפשרית.

בשנים האחרונות העולם, ובעיקר העולם דובר האנגלית, חווה פריחה עצומה של מקורות מידע אקדמי פתוחים לציבור. כל מי שרוצה יכול לעבור קורסים אקדמיים שלמים מחדר השינה שלו, דרך הדפדפן. אני עצמי "נכחתי" במספר קורסים מ MIT, ייל, וכו' בלי שאי־פעם דרכתי במיקומים הפיזיים שלהן. השמרנים יגידו שזה לא אותו הדבר, לשמוע הרצאה דרך יוטיוב זו חוויה חלקית וחלשה, ואין כמו לנכוח באוניברסיטה עצמה. אבל למה בעצם? בואו ננסה לשאול ברצינות.

אין ספק שסטודנט לפיזיקה או ביולוגיה, או בטח רפואה, לא יכול להסתפק בלימוד דרך הדפדפן ולהפסיד את הגישה למעבדות, עם ציוד יקר לביצוע ניסויים שאי אפשר לעשות בבית. אבל סטודנט למדעי החברה והרוח, מתימטיקה, מדעי המחשב, משפטים או בלשנות – מה בדיוק הם מרוויחים מהאוניברסיטה? יש להם גישה קרובה יותר לפרופסורים שאפשר אולי ללמוד מהם, זה נכון, אבל כמה זמן באמת יש לאותם הפרופסורים לשיחות עם סטודנטים לתואר ראשון? מהתואר הראשון שלי אני זוכר הרבה יותר אינטראקציה עם המרצים דרך דואר אלקטרוני מאשר בשיחות ממשיות. הסטודנטים אולי נהנים מהנוכחות אחד של השני – אולי הימצאות בקבוצה גדולה של אנשים שלומדים ביחד מעודדת אדם ללמוד. אולי עוזרת להם המסגרת האוניברסיטאית, שמכריחה אותם ללמוד בקצב מסוים, ללמוד נושאים מסוימים, ובוחנת אותם ללא הרף על התקדמותם.

אולי כל הדברים האלה עוזרים. אבל למי הם עוזרים? מסגרת קשיחה, סביבה מלאה אנשים שדוחפים אותך; אלה בדיוק הדברים שצריך אדם שלא ממש מתלהב מהלימוד, אבל רוצה להשיג תעודה בסוף. מי לא צריך את זה? הסטודנט האידיאלי, שעליו מדברים תמיד כשמדברים על משמעות האוניברסיטה – האדם שחפץ בידע, אדם סקרן שרק מחפש דרכים ללמוד ולהבין דברים. אותו אדם לא צריך שידחפו אותו, לא צריך שיבחנו אותו, ובטח לא צריך שיכריחו אותו – הוא רק יחפש דרכים ללמוד. בעבר, הדרך הטובה ביותר למצוא את הידע הזה הייתה ללכת לאוניברסיטה. המבחנים והמסגרת הקשיחה (שלא לדבר על המחיר הכספי) היו פשרה, משהו שהסטודנט הסקרן צריך להתמודד איתו כדי לקבל גישה למשאבי האוניברסיטה. היום, אין יותר צורך בזה. לו הייתי צריך היום להעביר את מה שלמדתי בתואר ראשון במדעי המחשב לנער/ה סקרן/ית כלשהו/י: הדבר האחרון שהייתי עושה זה לשלוח אותם לאוניברסיטה. המידע הזה זמין הרבה יותר, מעניין הרבה יותר, ומובן הרבה יותר מהאינטרנט ומספרים. הטעם היחיד באוניברסיטה הוא קבלת תעודה, וזו הופכת פחות ופחות שימושית בעולם, בטח בהשוואה למחיר (בכסף ובזמן) שצריך לשלם עליה.

איך כל זה קשור לצנזורה? פשוט מאוד – אם אנשים שרוצים ידע כבר לא צריכים ללכת לאוניברסיטה כדי להשיג אותו, אז מי הם כל האנשים שעדיין הולכים לאוניברסיטה? אנשים שלא רוצים ללמוד. אנשים שרוצים להשיג תעודה, ובדרך מתעניינים אולי בדברים אחרים שיש לאוניברסיטה להציע – חיי חברה עשירים, העברת כמה שנים מהחיים עם יחסית מעט אחריות, ובמקרה הזה – הזדמנות לפעילות פוליטית. האם מישהו שבא לאוניברסיטה בשביל ללמוד על מבנה היקום היה מוצא זמן להחרים הרצאות בשביל מטרה פוליטית? אני בספק. את שנותי הנעימות באוניברסיטה העברתי בתקופה די סוערת מבחינת פוליטיקה מקומית – הרוחות געשו נגד יו"ר אגודת הסטודנטים על ניצול לרעה של סמכות וניהול לא תקין לטובת מטרות פוליטיות כאלה ואחרות. עיתון הסטודנטים התמלא בכל מיני דיווחים על המאבק בין המחנות השונים, ומקריאת הדיווחים האלה הייתם יכולים לקבל את הרושם שזה עניין דרמטי שמסעיר את כל האוניברסיטה. איפה לא הייתם מקבלים את הרושם הזה? אצלנו במחלקה למדעי המחשב. זו בהחלט הייתה תקופה סוערת אצלנו, אבל המאבק הגדול היה האם נצליח להגיש את הפרויקט בזמן או לא. כי מה לעשות, סטודנטים שצריכים באמת ללמוד, אין להם זמן לחשוב לא על "מרחבים בטוחים" ולא על חופש הביטוי. בסופו של דבר הסטודנטים לפוליטיקה וממשל (ואולי פה ושם איזה מישהו מהנדסת תעשייה וניהול, או איזה תחום אחר שאני מניח שמשאיר לסטודנטים מספיק זמן פנוי) פתרו את הסוגייה הפוליטית בינם לבין עצמם, ואם לשפוט לפי עיתון הסטודנטים, הטוב ניצח בסוף. מה שאני לא בטוח, זה עד כמה הם למדו באותו הזמן. ובאותו האופן, אין לי ספק שסטודנטים אמריקאים שמחרימים הרצאות בגלל שלא מוצאת חן ביניהם איזו דעה של המרצה, הם אנשים שלא נמצאים באוניברסיטה בשביל ללמוד.

אז איך פותרים את הבעיה? להערכתי, פשוט לא פותרים אותה; נותנים לה להיעלם מעצמה. וכאן אני רוצה להביא השוואה היסטורית קטנה.

אם נסתכל אחורה כמה מאות שנים, אדם שרוצה עבודה מקצועית ואינטלקטואלית (יחסית לסביבתו) לא היה הולך לשלוש שנים באוניברסיטה ללמוד מדעי המחשב; אלה לא היו קיימים עדיין. מה שכן היה קיים: ללכת לגילדה ולהיות שוליה. המונח "גילדה" מוכר כיום בעיקר לחובבי משחקי מחשב, אבל פעם הגילדות היו הגורם העיקרי בכלכלה של מדינות אירופה – הידע על איך להיות אורג או נפח או צורף לא היה זמין לכל אחד; היה צריך ללמוד אותו. היה צריך להעביר כמה שנים בתור שוליה, ואז לקבל תעודה מהגילדה; אז להעביר עוד כמה שנים בתור מתמחה, כדי לקבל את התעודה הבאה; אז לקבל תואר אומן, או רב־אומן. נשמע מוכר? דומה לאיזשהו מוסד שקיים בימינו?

כמו כל ארגון בירוקרטי ששורד מאות שנים, הגילדות הפכו עם הזמן למרוכזות פחות ופחות בעניינים מקצועיים, ויותר ויותר בהשגת טובות הנאה לעצמן ובחיסול התחרות. הידע באופן טבעי זלג לאט לאט החוצה, ובהדרגה נוצר מצב שבו הסיבה היחידה שאנשים הולכים לגילדות היא שהם חייבים; לגילדות היה מונופול על חלוקת התארים שהחוק חייב אדם שרוצה לעבוד. הרי לא ייתכן שיהיו לנו אורגים או אופים שלא למדו את עבודתם, לא? זה בין השאר היה המצב בימיו של אדם סמית, ועוד נשמע אותו מתלונן על הגילדות כשאעלה את הפרקים הבאים בתרגום שלו.

אני מניח שהבנתם למה אני רומז. אני לא יודע אם אפשר לשפר את המחלקות להיסטוריה ולמדעי המדינה באוניברסיטאות כך שיתרכזו יותר במתן ידע ופחות במסיבות ופוליטיקה. אולי כן, אולי לא, אבל בכל מקרה אני לא רואה טעם בזה. לדעתי, התהליך הטבעי שיקרה, גם שם, גם במדעי המחשב, ובסופו של דבר גם בפיזיקה ובביולוגיה (אני בטוח שסוגיית המעבדות תוכל עוד להיפתר בצורה כזאת או אחרת) הוא שייגמר באופן טבעי זמנה של האוניברסיטה (כמוסד לימודי; כמובן, באלה מהן שנעשה מחקר מדעי מוצלח נקווה שהן ימשיכו להתקיים, פשוט בלי הצורך לנהל בית־ספר). היא שירתה אותנו היטב במשך מאות שנים כשלא היו לנו דרכים טובות יותר להפיץ מידע, אבל כיום אין בה צורך יותר. האינטרנט הוא אמצעי הרבה יותר טוב לחלוקת מידע, ולגבי חלוקת תעודות? ממילא תעודה מהאוניברסיטה שווה פחות ופחות עם הזמן. בסופו של דבר נמצא דרכים טובות יותר להעריך מי יודע מספיק בשביל לעבוד כמתכנת או כהיסטוריון ומי לא. ומי שרוצה לפעול למען צדק חברתי? יהיה להם הרבה יותר זמן לעשות את זה כשהם לא צריכים להעמיד פנים שהם גם לומדים משהו באותו הזמן.