על גילדות ואוניברסיטאות

לא מזמן ניסיתי, בעקבות דיון בתגובות בבלוג שכן, לבדוק אם הדיון שנשמע לעתים קרובות על צנזורה והשתקה פוליטיקלי־קורקטית בעולם האקדמי דובר האנגלית קיימת גם במקומות אחרים, וחיפוש ראשוני שלי לא העלה כמעט שום תוצאות – חיפושים באיטלקית, צרפתית, ספרדית ופורטוגזית העלו כמעט רק מאמרים מתורגמים מאנגלית, או שמדברים על המצב בארצות־הברית ובריטניה. אלה, מצידן, ממשיכות בינתיים לספק עוד ועוד כותרות מוזרות על צנזורה מטעם הסטודנטים וכניעה מביכה של בעלי הסמכות. מה גורם לתהליך הזה? הייתי רוצה לנסות פרשנות שלא שמעתי אנשים אחרים מציעים, אני לא יודע עד כמה היא קרובה למציאות, אבל אני חושב שהיא לא בלתי אפשרית.

בשנים האחרונות העולם, ובעיקר העולם דובר האנגלית, חווה פריחה עצומה של מקורות מידע אקדמי פתוחים לציבור. כל מי שרוצה יכול לעבור קורסים אקדמיים שלמים מחדר השינה שלו, דרך הדפדפן. אני עצמי "נכחתי" במספר קורסים מ MIT, ייל, וכו' בלי שאי־פעם דרכתי במיקומים הפיזיים שלהן. השמרנים יגידו שזה לא אותו הדבר, לשמוע הרצאה דרך יוטיוב זו חוויה חלקית וחלשה, ואין כמו לנכוח באוניברסיטה עצמה. אבל למה בעצם? בואו ננסה לשאול ברצינות.

אין ספק שסטודנט לפיזיקה או ביולוגיה, או בטח רפואה, לא יכול להסתפק בלימוד דרך הדפדפן ולהפסיד את הגישה למעבדות, עם ציוד יקר לביצוע ניסויים שאי אפשר לעשות בבית. אבל סטודנט למדעי החברה והרוח, מתימטיקה, מדעי המחשב, משפטים או בלשנות – מה בדיוק הם מרוויחים מהאוניברסיטה? יש להם גישה קרובה יותר לפרופסורים שאפשר אולי ללמוד מהם, זה נכון, אבל כמה זמן באמת יש לאותם הפרופסורים לשיחות עם סטודנטים לתואר ראשון? מהתואר הראשון שלי אני זוכר הרבה יותר אינטראקציה עם המרצים דרך דואר אלקטרוני מאשר בשיחות ממשיות. הסטודנטים אולי נהנים מהנוכחות אחד של השני – אולי הימצאות בקבוצה גדולה של אנשים שלומדים ביחד מעודדת אדם ללמוד. אולי עוזרת להם המסגרת האוניברסיטאית, שמכריחה אותם ללמוד בקצב מסוים, ללמוד נושאים מסוימים, ובוחנת אותם ללא הרף על התקדמותם.

אולי כל הדברים האלה עוזרים. אבל למי הם עוזרים? מסגרת קשיחה, סביבה מלאה אנשים שדוחפים אותך; אלה בדיוק הדברים שצריך אדם שלא ממש מתלהב מהלימוד, אבל רוצה להשיג תעודה בסוף. מי לא צריך את זה? הסטודנט האידיאלי, שעליו מדברים תמיד כשמדברים על משמעות האוניברסיטה – האדם שחפץ בידע, אדם סקרן שרק מחפש דרכים ללמוד ולהבין דברים. אותו אדם לא צריך שידחפו אותו, לא צריך שיבחנו אותו, ובטח לא צריך שיכריחו אותו – הוא רק יחפש דרכים ללמוד. בעבר, הדרך הטובה ביותר למצוא את הידע הזה הייתה ללכת לאוניברסיטה. המבחנים והמסגרת הקשיחה (שלא לדבר על המחיר הכספי) היו פשרה, משהו שהסטודנט הסקרן צריך להתמודד איתו כדי לקבל גישה למשאבי האוניברסיטה. היום, אין יותר צורך בזה. לו הייתי צריך היום להעביר את מה שלמדתי בתואר ראשון במדעי המחשב לנער/ה סקרן/ית כלשהו/י: הדבר האחרון שהייתי עושה זה לשלוח אותם לאוניברסיטה. המידע הזה זמין הרבה יותר, מעניין הרבה יותר, ומובן הרבה יותר מהאינטרנט ומספרים. הטעם היחיד באוניברסיטה הוא קבלת תעודה, וזו הופכת פחות ופחות שימושית בעולם, בטח בהשוואה למחיר (בכסף ובזמן) שצריך לשלם עליה.

איך כל זה קשור לצנזורה? פשוט מאוד – אם אנשים שרוצים ידע כבר לא צריכים ללכת לאוניברסיטה כדי להשיג אותו, אז מי הם כל האנשים שעדיין הולכים לאוניברסיטה? אנשים שלא רוצים ללמוד. אנשים שרוצים להשיג תעודה, ובדרך מתעניינים אולי בדברים אחרים שיש לאוניברסיטה להציע – חיי חברה עשירים, העברת כמה שנים מהחיים עם יחסית מעט אחריות, ובמקרה הזה – הזדמנות לפעילות פוליטית. האם מישהו שבא לאוניברסיטה בשביל ללמוד על מבנה היקום היה מוצא זמן להחרים הרצאות בשביל מטרה פוליטית? אני בספק. את שנותי הנעימות באוניברסיטה העברתי בתקופה די סוערת מבחינת פוליטיקה מקומית – הרוחות געשו נגד יו"ר אגודת הסטודנטים על ניצול לרעה של סמכות וניהול לא תקין לטובת מטרות פוליטיות כאלה ואחרות. עיתון הסטודנטים התמלא בכל מיני דיווחים על המאבק בין המחנות השונים, ומקריאת הדיווחים האלה הייתם יכולים לקבל את הרושם שזה עניין דרמטי שמסעיר את כל האוניברסיטה. איפה לא הייתם מקבלים את הרושם הזה? אצלנו במחלקה למדעי המחשב. זו בהחלט הייתה תקופה סוערת אצלנו, אבל המאבק הגדול היה האם נצליח להגיש את הפרויקט בזמן או לא. כי מה לעשות, סטודנטים שצריכים באמת ללמוד, אין להם זמן לחשוב לא על "מרחבים בטוחים" ולא על חופש הביטוי. בסופו של דבר הסטודנטים לפוליטיקה וממשל (ואולי פה ושם איזה מישהו מהנדסת תעשייה וניהול, או איזה תחום אחר שאני מניח שמשאיר לסטודנטים מספיק זמן פנוי) פתרו את הסוגייה הפוליטית בינם לבין עצמם, ואם לשפוט לפי עיתון הסטודנטים, הטוב ניצח בסוף. מה שאני לא בטוח, זה עד כמה הם למדו באותו הזמן. ובאותו האופן, אין לי ספק שסטודנטים אמריקאים שמחרימים הרצאות בגלל שלא מוצאת חן ביניהם איזו דעה של המרצה, הם אנשים שלא נמצאים באוניברסיטה בשביל ללמוד.

אז איך פותרים את הבעיה? להערכתי, פשוט לא פותרים אותה; נותנים לה להיעלם מעצמה. וכאן אני רוצה להביא השוואה היסטורית קטנה.

אם נסתכל אחורה כמה מאות שנים, אדם שרוצה עבודה מקצועית ואינטלקטואלית (יחסית לסביבתו) לא היה הולך לשלוש שנים באוניברסיטה ללמוד מדעי המחשב; אלה לא היו קיימים עדיין. מה שכן היה קיים: ללכת לגילדה ולהיות שוליה. המונח "גילדה" מוכר כיום בעיקר לחובבי משחקי מחשב, אבל פעם הגילדות היו הגורם העיקרי בכלכלה של מדינות אירופה – הידע על איך להיות אורג או נפח או צורף לא היה זמין לכל אחד; היה צריך ללמוד אותו. היה צריך להעביר כמה שנים בתור שוליה, ואז לקבל תעודה מהגילדה; אז להעביר עוד כמה שנים בתור מתמחה, כדי לקבל את התעודה הבאה; אז לקבל תואר אומן, או רב־אומן. נשמע מוכר? דומה לאיזשהו מוסד שקיים בימינו?

כמו כל ארגון בירוקרטי ששורד מאות שנים, הגילדות הפכו עם הזמן למרוכזות פחות ופחות בעניינים מקצועיים, ויותר ויותר בהשגת טובות הנאה לעצמן ובחיסול התחרות. הידע באופן טבעי זלג לאט לאט החוצה, ובהדרגה נוצר מצב שבו הסיבה היחידה שאנשים הולכים לגילדות היא שהם חייבים; לגילדות היה מונופול על חלוקת התארים שהחוק חייב אדם שרוצה לעבוד. הרי לא ייתכן שיהיו לנו אורגים או אופים שלא למדו את עבודתם, לא? זה בין השאר היה המצב בימיו של אדם סמית, ועוד נשמע אותו מתלונן על הגילדות כשאעלה את הפרקים הבאים בתרגום שלו.

אני מניח שהבנתם למה אני רומז. אני לא יודע אם אפשר לשפר את המחלקות להיסטוריה ולמדעי המדינה באוניברסיטאות כך שיתרכזו יותר במתן ידע ופחות במסיבות ופוליטיקה. אולי כן, אולי לא, אבל בכל מקרה אני לא רואה טעם בזה. לדעתי, התהליך הטבעי שיקרה, גם שם, גם במדעי המחשב, ובסופו של דבר גם בפיזיקה ובביולוגיה (אני בטוח שסוגיית המעבדות תוכל עוד להיפתר בצורה כזאת או אחרת) הוא שייגמר באופן טבעי זמנה של האוניברסיטה (כמוסד לימודי; כמובן, באלה מהן שנעשה מחקר מדעי מוצלח נקווה שהן ימשיכו להתקיים, פשוט בלי הצורך לנהל בית־ספר). היא שירתה אותנו היטב במשך מאות שנים כשלא היו לנו דרכים טובות יותר להפיץ מידע, אבל כיום אין בה צורך יותר. האינטרנט הוא אמצעי הרבה יותר טוב לחלוקת מידע, ולגבי חלוקת תעודות? ממילא תעודה מהאוניברסיטה שווה פחות ופחות עם הזמן. בסופו של דבר נמצא דרכים טובות יותר להעריך מי יודע מספיק בשביל לעבוד כמתכנת או כהיסטוריון ומי לא. ומי שרוצה לפעול למען צדק חברתי? יהיה להם הרבה יותר זמן לעשות את זה כשהם לא צריכים להעמיד פנים שהם גם לומדים משהו באותו הזמן.

עלייתה ונפילתה של המרשתת

לפני חודשיים בערך עלה לכותרות (לפחות הכותרות שאנשים כמוני קוראים) אדם יקר בשם טִים בֶּרְנֶרְס־לִי, שבדרך כלל מיוחסת לו המצאת הווב[1], עם מכתב פתוח שהוא כתב לציבור לפירוט דאגות שלו לעתיד האינטרנט.

ומה מטריד אותו? שלושה דברים: אנחנו מאבדים שליטה על המידע הפרטי שלנו, אנחנו נחשפים יותר מדי בקלות למידע כוזב, וגופים פוליטיים מקבלים כלים שיאפשרו להם להשפיע עלינו בדרכים מפוקפקות יותר. ומה מטריד אותי? לא רק שאני לא חולק יתו את אותן הדאגות, אלא שהעובדה שאלה הדברים שמטרידים את מי שנמצא בדרגים הגבוהים של גופים בעלי השפעה על האינטרנט, מחזקת את הדאגה שלי שהאינטרנט עומד להיות חסר אונים מול סכנות גדולות בהרבה מאלה.

אחרי כמעט שלושים שנים עם רשת האינטרנט, קל לקחת אותה כמובנת מאליה. אני בטוח שלא מעט מכם כבר נולדו בעולם עם אינטרנט, וגם המבוגרים יותר כבר כנראה רגילים אליה כל־כך שקשה לדמיין את העתיד בלעדיה. אבל חשוב לזכור – האינטרנט היא לא טכנולוגיה, או רעיון, או מחקר, דברים שמרגע שהופיעו בעולם לא יכולים להיעלם (למרות שגם זה לא מוחלט – כבר הזכרתי בעבר איך ימי הביניים העלימו הרבה מאוד רעיונות טכנולוגיים וחברתיים, לדוגמה); האינטרנט היא תשתית פיזית, שמורכבת מהמוני כבלים ונתבים שנמצאים בשליטת גופים שונים, ומנוהלת דרך שרתי DNS שבעצמם נשלטים על־ידי גופים כאלה ואחרים. די מעט אנשים צריכים לקבל החלטות רעות כדי שהאינטרנט, אם לא ילך לאיבוד, יהפוך למשהו שונה מאוד ממה שהוא היום.

למה אני חושב שהאינטרנט בסכנה? קודם כל, הוא עדיין צעיר, וכל מבנה או ארגון שעוד לא חגג 50, בקנה מידה היסטורי הוא עדיין ניסוי. העובדה שהוא עובר עדיין שינויים מרחיקי לכת באופי, בניהול, ובמשתמשים שלו רק מחזקת את הדאגה הזאת. גם אם לא היו לנו תרחישים ספציפיים לדמיין שבהם האינטרנט הולך לאיבוד, היינו צריכים לקחת בחשבון שזה עלול לקרות בדרך לא צפויה.

אבל גם לא קשה לדמיין דרכים שבהן זה יקרה. הרבה זמן עבר מאז שהאינטרנט היה דרך לחנוני מחשבים מרחבי העולם להתכתב בנושאי מדע, או תכנות, או מסע בן כוכבים. האינטרנט גדל להיות מפלצת ענקית, והכי חשוב – להיות מלא בהמון כסף. ועם כל הכסף הזה, כל אחת מהחברות ששולטות בחלק מהתשתית הזאת מחפשת ללא הפסקה דרכים לוודא שהם יוכלו להרוויח כסף באינטרנט ואתם לא. עם הגידול במספר המשתמשים, ועם יותר ויותר אנשים שצורכים מידע לעומת מספר האנשים שמיצרים מידע באינטרנט, גדלה המוטיבציה של אנשים שרוצים להגן עלינו מעצמנו – שחס וחלילה לא נקרא משהו מסוכן או לא מנומס. השילוב בין המגמות האלה יוצר מצב מסוכן מאוד: דמיינו שחלק מאותם הגופים ששולטים בחלק משמעותי מהתשתית – ספקי אינטרנט, ספקי תוכן, ממשלות וכו' – מחליטים לנצל את השליטה שלהן כדי ליצור מונופול או קרטל. מה יותר פשוט מלזעוק שהילדים שלנו חשופים לדברים נוראים באינטרנט, ולכן צריך להוסיף פיקוח? להחליט שמהיום, בשביל להקים אתר אינטרנט צריך רישיון מיוחד מהממשלה? כבר ראינו לא מעט חקיקה שמתערבת באינטרנט: הדוגמה הבולטת ביותר היא חוק העוגיות ההזוי של האיחוד האירופי. ומרגע שצריך רישיון, אנחנו יודעים איך זה ממשיך: עוד ועוד חוקים מופיעים "להגנת המשתמשים", שלמעשה ינוסחו על־ידי החברות שרוצות להקשות כמה שיותר על מתחרים, ולאנשים כמוני כבר לא יהיה סיכוי לכתוב באינטרנט. האם זה תרחיש סביר? להערכתי, לא רק שזה סביר, אלא מבחינתי זו תהיה הפתעה עצומה אם זה לא יקרה בשלושים השנים הקרובות.

ובגלל זה מטריד אותי כל־כך המכתב של טים ברנרס־לי. הדברים שהוא מתלונן עליהם הם בדיוק אותם ענייני "הצילו אותנו מעצמנו" שלדעתי מכינים את הקרקע לחיסול האינטרנט (לא מכוונות רעות כמובן – הוא נשמע לי כמו אדם טוב ואחראי. הויכוח הוא על אסטרטגיה). אנשים משתפים יותר מדי מידע באינטרנט? אנשים קוראים דברים שקריים? אנשים מתפתים לפרסומות פוליטיות מפוקפקות? אלה שלוש דוגמאות לדברים שאנשים עושים מרצונם החופשי. אני מאוד בעד חינוך אנשים לשימוש אחראי באינטרנט, ובכל מקור מידע אחר; אבל מעט מאוד אנשים מציעים לפתור את הבעיות האלה על־ידי אחריות. וברנרס־לי, למרבה האכזבה, לא שונה מהרוב. הכיוונים שהוא מציע לפתרון הבעיות מבוססים על פניה לגבירים (גוגל, פייסבוק) שיפתרו לנו את הבעיה – והוא מקשר לידיעה על אמצעים של פייסבוק להגיד לנו מה אמיתי ומה לא כדוגמה לפתרונות כאלה. אם אנחנו עומדים לסמוך על פייסבוק לספר לנו מה זה חדשות אמיתיות ומה לא, קשה לי להאמין שאנחנו רחוקים מהיום שבו מי שלא מוכן להגיד לנו את זה, לא מקבל רישיון – הרי אם פייסבוק פתרו לנו את הבעיה, מה נעשה עם בעיות שקורות מחוץ לפייסבוק? האפשרות ההגיונית היחידה היא להכריח את שאר המקומות להתנהג כמו פייסבוק. ואם זה לא נשמע לכם הגיוני – לפייסבוק, גוגל ואמזון יש מיליארדים להשקיע בלוביסטים שידאגו שלמחוקקים שלכם זה כן יישמע הגיוני.

המסקנה מכל זה – צריך ליהנות מהאינטרנט כל עוד הוא איתנו. ובמידה מסוימת אני מבין אנשים כמו טים ברנרס־לי – האינטרנט כבר הפך להיות גדול מדי מכדי להתנהל כמו קומונה אידיאליסטית של חנוני מחשבים. הסביבה שבה אנחנו ניגשים לחשבון הבנק שלנו ומשלמים מיסים לממשלות שלנו צריכה לעמוד בסטנדרטים קשיחים יותר מדיון על מה הדרך הטובה ביותר למיין מספרים. ולכן, הייתי שוקל ברצינות שינוי אסטרטגיה לאנשים שדואגים לחופש באינטרנט – אולי עדיף לוותר על המאבק על האינטרנט עצמו, לקבל את הרעיון שהוא עומד להיות מוגבל ומפוקח, ובמקום לנסות לשנות אותו – אולי עדיף להתרכז ביצירת איזו פינה מוגנת בתוכו או לצידו, איזשהו "מיני־אינטרנט" שלא יכיל את כל העוצמה של האינטרנט הנוכחי, אבל יהיה חופשי – אינטרנט זול שכנראה לא יהיה חזק מספיק בשביל להכיל סרטוני וידאו ולא יהיה מאובטח מספיק בשביל להעביר כסף, ולכן הוא יהיה משעמם וטרחני ואף אחד לא ירצה להשתמש בו חוץ מחנוני מחשבים שרוצים לדבר על מדע אחד עם השני (ואנשים שרוצים לדבר על דברים אחרים – אולי אפילו אנשים שרוצים לקרוא הגיגים פוליטיים של איזה בלוגר כזה או אחר); במילים אחרות, גירסה מודרנית לאינטרנט של שנות התשעים.

נראה לי שאפשר לעשות השוואה לא רעה עם הרדיו – אני לא מכיר איזשהו הבדל משמעותי בטכנולוגית הרדיו לעומת האינטרנט שבגללה לרדיו אנחנו צריכים רק להקשיב ובאינטרנט אנחנו גם כותבים. כשהטכנולוגיה הייתה בראשיתה, כל חנון רדיו היה יכול לשדר מה שבא לו, עם או בלי מאזינים. בסופו של דבר זה הפך להיות גדול מדי מכדי להתנהל באופן כזה, עבר להיות תחת פיקוח, ובמסגרת הפיקוח הזה הוקצו כמה תדרים לאותם החנונים שיוכלו להמשיך להשתעשע ולתקשר אחד עם השני בזמן ששאר העולם מאזין לפייסבוק גלגל"צ – זה נקרא רדיו חובבים, ומעולם לא ניסיתי את זה אבל זה נשמע חביב. לדעתי זה יכול להיות תרחיש לא בלתי־סביר לכיוון העתידי של האינטרנט, וזה יהיה במידה מסוימת מצער, אבל צריך להכיר במציאות, ולקבל את מה שנותנים לנו.

[1] וידוי: עד כתיבת שורות אלה הייתי בטוח ש"מרשתת" הומצאה כתרגום לביטוי האנגלי World Wide Web (WWW), ועמדתי להתחיל את המאמר בתזכורת למי שלא מכיר, מה ההבדל בין זה לבין האינטרנט. בדיקה מראה שלמעשה "מרשתת" מבחינת האקדמיה היא האינטרנט, ואין לי שום מושג איך לקרוא למה שהמציא טים ברנרס־לי. אקדמיה, פישלתם.

צמחונות אסטרטגית בהודו

הסכסוך בין מאות השנים בין הינדים לבין מוסלמים בהודו ממשיך להתחמם, ומי שמצאו את עצמם במרכז, באופן מפתיע, הם הפרים והפרות של המדינה. בימים האחרונים, מאז עלייתו של מי שנחשב בעיני רבים לאומן הינדי קיצוני לראשות אוּתָּר פְּרְדֵּשׁ, המדינה הגדולה ביותר בהודו[1], הצמחונות הופכת להיות זירת קרב משמעותית במדינה.

(גילוי נאות: אני טבעוני כבר מאז שנות נעוריי הרחוקות. תחליטו אתם אם זה גורם לכם לקרוא את דבריי באופן חשדני יותר)

קודם כל, תקציר האירועים: לפני כמה שבועות הגיעו תוצאות הבחירות הכלליות באותאר פרדש, שהביאו מהפך פוליטי מוחלט – מפלגת העם ההודי (BJP) הפכה מנציגת אופוזיציה צנועה לשליטה הבלתי־מעורערת של המדינה, עם 325 מושבים בפרלמנט מתוך 403 (לעומת 47 לפני הבחירות). כל זה כמה שנים אחרי מהפך דומה (ודרמטי הרבה יותר) ברמה הלאומית, כשמפלגת העם זכתה לרוב בפרלמנט ההודי ועלתה הממשלה הלאומנית (ומאוד פרו־ישראלית) בראשות נַרֶנְדְּרָה מוֹדִּי.

עם הרוב המוחלט הזה באותאר פרדש הם זכו כמובן למנות את ראש הממשלה של המדינה, ובחרו באיש שנוי במחלוקת – איש דת הינדי שידוע בכינוי יוֹגִּי אַדִּיתְּיַנַטְ, עם עבר עשיר של הצהרות הינדיות לאומניות ואנטי־מוסלמיות, ועם קשרים בארגונים שנחשדים במעורבות באלימות נגד מוסלמים ואחרים. בהתאם לזה, אחת הפעולות הראשונות של היוגי בתפקידו הייתה להורות על מבצע אכיפה מקיף לסגירת בתי־מטבחיים לא חוקיים – מה שאומר, במקרים רבים, מקומות שמפרים את האיסור (הותיק) במדינה נגד הריגת פרות. והעניין לא נעצר שם – איסור על שחיטת פרות קיים ברוב המדינות בהודו, ומבצע האכיפה של היוגי עודד התעוררות צמחונית גם במקומות אחרים – בגּוּגָ'רָט עבר חוק שמגביר את העונש על שחיטת פרות עד מאסר עולם, וראש הממשלה אמר שהוא רוצה להפוך את גוג'ראט ל"מדינה צמחונית". ראש ממשלת צָ'טִיסְגָּר, כשנשאל על המצב במדינה שלו, אמר על שחיטת פרות "זה לא קרה אצלנו כבר 15 שנים. זה קרה? נתלה את מי שעושים את זה". האיסור על שחיטת פרות מנוסח בדרך־כלל במונחים כלכליים או חברתיים, אבל בפועל לאף אחד אין אשליות – האיסור נובע ממעמדה של הפרה כחיה קדושה בדת ההינדית.

נוצר פה מצב מעניין, שבה הצמחונות הופכת פתאום להיות האפשרות העממית וה"פרימיטיבית", שזוכה לזלזול מהאליטות – ההיפך הגמור מהתדמית שלה בעולם המערבי. בתקשורת דוברת האנגלית (לצערי, אני עדיין לא מבין הינדית מספיק בשביל לקרוא עיתון) לא תמצאו כותב אחד שמזדהה עם האיסור או עם מבצע האכיפה; כולם מדברים על הפגיעה בשכבות החלשות, הסכנה מהלאומנות ההינדית הגואה והמאיימת על הפלורליזם ההודי, וכמובן על אנטי־איסלאמיות. רובם מנסחים את העניין במונחי מערכת הקאסטות ההודית, ומאשימים את מפלגת העם בכך שהיא מייצגת רק את הקאסטות העליונות ומנסות לכפות את דרך החיים שלהן על כל המדינה – סקרים מראים שהצמחונות בהודו נפוצה יותר ככל שהקאסטה גבוהה יותר. מצד שני, עד כמה הכותבים האלה באמת מייצגים את אותן השכבות החלשות והקאסטות הנמוכות? קשה להתווכח עם המספרים, השכבות החלשות האלה ללא ספק הצביעו ברובן למפלגת העם, בלעדיהן המפלגה לא הייתה זוכה לרוב כזה.

יש לי הרגשה שזה יישמע מוכר ללא מעט ישראלים – עולה לשלטון מפלגה שרוצה להדגיש ערכים לאומיים ושמרניים, והכותבים בעלי הנטיות היותר קוסמופוליטיות סולדים אוטומטית מכל מה שהיא עושה בכיוון הזה. ואני לא רוצה לנקוט פה עמדה בעד אחד הצדדים – קוסמופוליטיות ולאומיות שתיהן גישות לגיטימיות לחלוטין, בהודו, בישראל ובכל מקום אחר, ובפרט כמה מהגורמים הדוחפים ללאומניות הינדית נראים כמי שלא ממש מכבדים את הדמוקרטיה וזכויות האדם בדרך לשם. מצד שני, צריך גם להיזהר מצביעות – האם אותה התקשורת הייתה מתייצבת בהתלהבות כזאת לצד בתי המטבחיים הלא־חוקיים גם אם מי שמנסה לסגור אותם היה איש נחמד "משלנו" שעושה את זה בשם שלטון החוק ובריאות הציבור? כשהיוגי מדבר על אכיפת החוק ובריאות הציבור נראה שאף אחד לא קונה את זה, אבל למה בעצם? לא ראיתי מישהו שמאשים אותו בפעולה נגד החוק. ההאשמה היא רק שהוא בוחר באופן נוח להתחיל פתאום לאכוף חוק שמתאים לו. זה כשלעצמו כנראה נכון, אבל לא סותר את העובדה שחוק צריך לאכוף. אם החוק לא טוב אפשר לשנות אותו, אבל אם לשפוט לפי תוצאות הבחירות, נראה שהאוכלוסייה דווקא לא ממש מוטרדת מהכיוון ההינדי שהמדינה שלהם הולכת אליו.

מה שמעניין אותי במיוחד זו התהייה אם זה יכול להיות כיוון עתידי לסוגיית הצמחונות גם בשאר העולם. לא מזמן סקרתי את הבחירות בהולנד, שגם בהן המפלגה למען בעלי החיים מיצבה את עצמה בניגוד מוחלט למפלגת השמאל הירוק שמייצגת את הירוקים הסטראוטיפיים, שדואגים למטרות שמאל לא פחות מלמטרות ירוקות. בישראל הצמחונות כבר מזמן לא נראית כמו נחלתם הפרטית של חילוניים או שמאלנים. האם יכול להיות שיום אחד המגמה הזאת תימשך עד לרמה שהצמחונות תיטה לצד הימני והשמרני של החברה? זה לא בלתי אפשרי. ואם זה יקרה, נראה לי שזה רק יחזק את הידידות הקרובה בין ישראל והודו – שתי מדינות שעוברות תהליך דומה של התחזקות אליטה לאומית על חשבון האליטה הקוסמופוליטית הישנה, שתי מדינות שנמצאות באותו הצד של המערכת הבינלאומית, ושתי מדינות שבהן נוח מאוד למצוא אוכל צמחוני בכל מסעדה. אני אישית אהיה מאוד שמח אם יום אחד נראה מפגש פסגה בין ראשי ממשלות ישראל והודו, כשהצלחות מלאות חומוס ודאל עדשים.

[1] הודו, כמו ארצות־הברית, ברזיל או גרמניה, היא פדרציה – מדינה שמורכבת מהרבה תת־מדינות בתוכה. עם בערך 200 מיליון תושבים, אותאר פרדש היא מדינה גדולה יותר מרוב המדינות העצמאיות בעולם.

כשבונים מדינה, צריך גם לדעת לפרק

במקרה נפל לידי לאחרונה ספר בשם "מקמאפיה" מאת מִישָׁה גְּלֶנִּי, ומסתבר שזה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. בגדול – הספר סוקר את עולם הפשע המאורגן הבינלאומי שצמח בשלושים השנים האחרונות, עם נפילת ברית המועצות ועם הליברליזציה של שווקי ההון בעולם. לא ניכנס פה ליותר מדי פרטים, פשוט קראו את הספר.

מה שנראה לי שווה להזכיר פה, הוא אחת הנקודות המעניינות ביותר בספר – הקשר ההדוק בין ארגונים ממשלתיים במדינות כושלות בעבר ובהווה לבין ארגוני פשע. ההתמחות של מישה גלני, ובהתאם הפרקים הטובים ביותר בספר לטעמי, עוסקים במזרח אירופה אחרי נפילת הקומוניזם, בעיקר באזור הבלקן. הוא מתאר באופן מאוד מעניין איך מנגנוני הביטחון והמודיעין במדינות כמו בולגריה ויוגוסלביה הקומוניסטיות עבדו באופן שגרתי על דברים כמו הברחת סחורות לא־חוקיות, ואחרי שהמדינות האלה קרסו, האפשרות הטבעית ביותר הייתה מבחינתם להמשיך את אותה הפעילות בשוק הפרטי – כלומר, להפוך מארגון ממשלתי לארגון פשע. ולא רק זה, אלא שקריסת המדינה הוציאה לרחובות המוני אנשי ביטחון שהפכו מובטלים, והכישורים שהם צברו בארגונים כמו המשטרה או הצבא היו בדיוק אותם הכישורים שהתאימו להפוך אותם לחיילים בארגוני פשע.

דברים די דומים ראינו במזרח התיכון, בדרך־כלל עם טרור במקום פשע מאורגן – וכמובן, כמו שמפרט גלני, המרחק בין השניים לא גדול כמו שהיינו אולי מצפים. כבר רבים וטובים דיברו על כך שהרבה מהכוח הצבאי של דאע"ש מגיע למעשה מהצבא העיראקי של ימי סדאם חוסיין – אחרי שסדאם נפל והאמריקאים התחילו את פרויקט "בניית המדינה" שלהם, המוני חיילים וקצינים מצאו את עצמם מובטלים וחיפשו מקום חדש לעבוד בו – ולא מעט מהם חשבו שדאע"ש יהיה אפשרות טובה. דברים דומים ראינו במדינות קורסות אחרות – חיילים לא מחליפים בקלות מקצוע, ולפעמים "חייל" בארגון פשע או טרור נראה כמו אפשרות פרנסה טובה בשבילם.

מצד אחד יש משהו מעודד במחשבה הזאת – המחשבה שפשע מאורגן הוא לא חלק בלתי־נפרד מהחיים, אלא נובע מפיצוץ נקודות שחיתות כאלה. אולי ככל שאנחנו ממשיכים להילחם לאט לאט בשחיתות ברחבי העולם, משפרים את שלטון החוק והמנהל התקין ומגדילים את השקיפות, אולי גם סוגי פשע שלא נראים קשורים ישירות לשחיתות יכולים להיעלם – עד כמה שפשע נראה אוניברסלי, יש הבדל עצום בין רמות ואופי הפשיעה במדינות שונות. יש מדינות שבלתי נתפס שתהיה בהן מאפיה אלימה. לא בלתי אפשרי שהעולם כולו יכול להתקדם לרמה הזאת יום אחד.

מצד שני, הדרך לשם לא פשוטה. כשמסתכלים על סוגי השחיתות שחיים בשיתוף עם עולם הפשע בתיאור של גלני, נזכרים איזה חלק עצום מהעולם הוא עדיין סביבה נוחה לפעילות כזאת. כל מדינה מושחתת או כושלת היא סוג של חבית חומר נפץ, שהולכת ותוססת מתחת למכסה. כשהיא מכוסה היא לא מפריעה לנו יותר מדי, אבל ברגע שהיא מתפוצצת – כל העולם סובל מזה. מצד שני, אם לא מפוצצים אותה, היא תלך ותתסוס יותר ויותר, כך שהפיצוץ בסופו של דבר יהיה יותר ויותר כואב. כשקוראים על ההשלכות הבינלאומיות של התפרקות מדינות כמו בולגריה, יוגוסלביה, עיראק או סוריה על שלום העולם, אי אפשר שלא לתהות – מה יקרה כשאיזשהו זעזוע יפיל את מוקדי הכוח ברוסיה או בסין? ואפילו במדינות קטנות יותר, כמה עבודה קשה וסיזיפית יהיה צריך בשביל לשקם אחת־אחת את מדינות מרכז אסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית, אזורים שכמעט כל מדינה בהם היא מוקד שחיתות לא פחות מבולגריה הקומוניסטית?

וזה אכן דורש הרבה עבודה. אם נסתכל כיום על בולגריה, רומניה, ומדינות יוגוסלביה לשעבר – נראה שאחרי שנתנו לחבית להתפוצץ ולגרום להרבה סבל, כן הצליחו בסופו של דבר להתקדם עם הרבה עבודה קשה, ומצב המדינות האלה משתפר (אתם אולי שומעים ממני מדי פעם דברים שליליים על האיחוד האירופי, אבל בנקודה הזאת סביר להניח שמגיע לו הרבה פרגון). נקווה שגם אוקראינה נכנסת עכשיו לתהליך כזה. מצד שני, במדינות אחרות גם פוצצו את חומר הנפץ וגם סגרו מחדש את החבית – מצרים היא הדוגמה המושלמת לזה. המדינה חזרה להיות סגורה, עם סביבה שתעודד שחיתות ותצבור עוד ועוד אנרגיה עד לפיצוץ הבא.

ואולי במקום תהליך של פיצוץ קשה שפוגע בטווח הקצר, ובטווח הארוך נותן הזדמנות לשיקום, אפשר אולי למצוא אפשרות אחרת? אולי בכלל למנוע פיצוץ? – גלני נותן, כדוגמה חיובית די מפתיעה, את דרום־אפריקה: הוא מספר שהממשלה שאחרי האפרטהייד נזהרה מאוד לא לפטר ולשכוח מכל המוני השוטרים והחיילים של האפרטהייד, אלא למצוא דרכים לשלב אותם בסדר החדש או לתת להם לפרוש בכבוד. למרבה הצער, יש למדינה כנראה מספיק בעיות אחרות כיום, ואני לא בטוח אם אפשר להוריד אותה מרשימת המדינות הכושלות.

כמובן, האפשרות האידיאלית היא שהמדינה תשקם את עצמה בתהליך הדרגתי בלי שום פיצוץ נראה לעין – עושה רושם שככה הצליחו דרום־קוריאה וטיואן לעשות מעבר יחסית חלק מדיקטטורות מושחתות לדמוקרטיות משגשגות, ונקווה שגם מיאנמר עולה על המסלול הזה בימים אלה (אם זה יקרה, זו יכולה להיות מכה לשוק הסמים העולמי). אפשרות אחרת שכנראה לא אפשרית בימינו היא מה שקרה ליפן ולגרמניה – כיבוש מוחלט על־ידי מדינות (יחסית) לא־מושחתות שבנו שם מערכת תקינה.

ופה בישראל? הדברים האלה רלוונטיים במיוחד בזמן האחרון, עם יציאתו מהארון של פתרון המדינה האחת לסכסוך כאן. אם הימין הישראלי באמת רציני בכוונתו ליישם פתרון שבו תהיה מדינה אחת והיא ישראל (ואני לא מתייחס פה לשאלה אם זה רעיון טוב, צודק או מוסרי – מה שחשוב הוא שהוא יכול לקרות), חשוב מאוד שיהיה להם פתרון לא רק לבניית המדינה בשטחים החדשים, אלא גם לפירוק אלגנטי של המנגנונים הקיימים. אם הרשות הפלסטינית תתפרק בפתאומיות, בלי אפשרויות טובות לחמושים הרבים שמקבלים ממנה משכורת, אנחנו יכולים בקלות לנחש לאיזה עיסוק הם יעברו.

חופש הביטוי ומדינות מתוקנות

בתזמון מושלם יצא שאני קורא בימים אלה את "אודות החירות" מאת ג'ון סטיוארט מיל, ספר שחלק נכבד ממנו מדבר על חופש הביטוי ומסביר למה הוא חשוב. והנה, במיוחד לכבודו, מגיעה דוגמה מצוינת לשלטון שלא מאמין בחופש הביטוי: מרין לה־פן עומדת לעמוד לדין על שפירסמה בטוויטר שלוש תמונות של הוצאות להורג מטעם דאע"ש. היא עומדת לדין על "הפצת תמונות אלימות".

לא מדובר פה באיזושהי הטעייה, התמונות אמיתיות לחלוטין. לא מדובר בהוצאת דיבה, היא בסך הכול הגנה על תנועתה מההשוואה לדאע"ש. אפילו קשה להגיד שמדובר בחוסר נימוס – אחרי בקשה ממשפחתו של אחד ההרוגים מהתמונות, היא הורידה את התמונה שלו. אז על מה הבעיה? אם נשאל את לשון החוק, כפי שאני רואה בהודעת הפרלמנט האירופי על הסרת החסינות שלה, הבעיה היא שהיא הפרה את החוק הצרפתי האוסר על "הפצת תמונות אלימות שצפויות לפגוע בכבוד האדם". והם מגדילים ומוסיפים ש"אומנם התמונות שפרסמה הגב' לה־פן זמינות לכולם לצפייה דרך גוגל, ופורסמו מחדש באינטרנט פעמים רבות מאז שפורסמו אצלה, אבל זה לא משנה את העובדה שאופיין האלים צפוי לפגוע בכבוד האדם".

אני בספק אם צריך אפילו לכתוב עד כמה זה אבסורדי. האם כבוד האדם ייפגע מזה שהיא משתפת את התמונות בטוויטר, ולא מזה שהתמונות פורסמו בכל מקום בתקשורת? האם כבוד האדם כל־כך רגיש שהוא לא יצליח להתגבר על הכאב ולסגור את חלון הדפדפן שאף אחד לא הכריח אותו לפתוח? נראה לי שהתשובה ברורה. קשה לי להאמין שיש מישהו, לא משנה אם מאוהדי לה־פן או לא, שמאמין ברצינות שהחלטה כזאת היא תביעה כנה לצדק ולא רדיפה פוליטית. האם איזה ז'וזף אקראי ממרסיי שהיה מעלה תמונה כזאת לטוויטר שלו היה עומד לדין? תחליטו אתם. האם הפרלמנט האירופי היה מצביע להסרת החסינות הפרלמנטרית של פוליטיקאי אם זה היה מישהו אחר, אולי מישהו שאוהב את האיחוד האירופי? תחליטו אתם.

ולא שזה חסר תקדים. בשנים האחרונות התנהל בהולנד משפט אבסורדי לא פחות, שבמסגרתו חירט וילדרס עמד לדין על ששאל באסיפת בחירות אם הם רוצים "יותר או פחות מרוקאים" בהולנד, לקריאות תגובה "פחות" מהקהל. בישראל זה כנראה היה עושה קצת כותרות בחדשות על "השד העדתי", אבל קשה לי להאמין שאפילו עורך הדין הלהוט ביותר היה מנסה לערב את בית המשפט. אבל זוהי אירופה של היום. סקרים הראו שמעט מאוד אנשים בהולנד באמת האמינו שיש פה איזשהו משפט רציני ולא רדיפה פוליטית, גם כאלה שרחוקים מלהצביע לוילדרס.

כמו שכבר אמרתי בעבר, אני לא חובב גדול לא של וילדרס ולא של לה־פן, אבל לא חוכמה גדולה לרצות חופש ביטוי לאנשים שאנחנו אוהבים. חופש הביטוי הוא מהדברים שממשלה שמתרגלת לקחת, לא בקלות תיתן בחזרה. היום סתמו פיות לאנשים ה"לא נחמדים" – מחר ה"לא נחמדים" האלה יהיו בעצמם הממשלה ואז נצטרך לקוות מאוד שהם יהיו אחראיים מספיק כדי לא לרדוף את המתנגדים שלהם כמו שאלה רדפו אותם. וגם אם לא – אם הממשלה ה"נחמדה" היום סותמת את הפיות שלהם, מחר זה יכול להיות כל אחד אחר שלא ימצא חן בעיניה. רדיפה פוליטית היא משחק באש, והיא כנראה סימפטום למצבו הקשה של האיחוד האירופי. ככל שממשלה חלשה יותר, ככה היא מרגישה יותר צורך לרדוף את מתנגדיה – הפרנויה מתחזקת, התחושה שהברברים בשער אז חייבים לעשות משהו, התחושה שאין מה להפסיד. אם הפרלמנט האירופי חושב שאין לו דרך אחרת חוץ מרדיפה משפטית למנוע מהפופוליזם לפרק אותו, אם ממשלת צרפת חושבת שאין לה דרך חוץ מרדיפה משפטית למנוע ממרין לה־פן להיות נשיאת צרפת, אז הם כנראה צודקים. והם רק מזרזים את התהליך – בהולנד המשפט המגוחך רק חיזק את וילדרס בסקרים, ואני לא אופתע אם אותו הדבר יקרה גם ללה־פן.

וזה מגוחך במיוחד כי דווקא המומנטום איתם כרגע – הסקרים בצרפת צופים ללה־פן הפסד בסיבוב השני בבחירות לנשיאות. הסקרים בהולנד צופים לוילדרס התחזקות מתונה יותר ממה שחשבו בימי השיא, שכנראה לא תספיק לו כדי לעשות מהפך פוליטי מוחלט בהולנד (אלא אם הוא ישכיל לעשות איזושהי עסקה עם כוחות מתונים יותר כמו שכתבתי בעבר, אבל בינתיים נראה שהכוחות המתונים האלה לא מתלהבים מהרעיון).

בכל מקרה, המפסיד הגדול פה הוא חופש הביטוי. הייתי כותב יותר על למה הוא כל־כך חשוב, אבל לא פשוט לעשות את זה בכמה פסקאות, אולי מתישהו פשוט אתרגם גם את ג'ון סטיוארט מיל. כשמדברים בישראל על דברים פגומים בשלטון אוהבים להשתמש בביטוי "מדינה מתוקנת" – במדינות מתוקנות עושים ככה, במדינות מתוקנות עושים אחרת. אומרים את זה ובדרך־כלל חושבים או על ארה"ב, או על אירופה (ומבחינת התקשורת בדרך־כלל "אירופה" זה צרפת), או על בריטניה. אז למי שאוהב דמוקרטיה, כדאי לזכור – לארה"ב יש בעיות, לאירופה יש בעיות, לישראל יש בעיות, ואף מדינה איננה "מתוקנת". אולי בפעם הבאה שרוצים לשפר משהו בישראל, עדיף להגיד: "בתור מדינה מתוקנת, כדאי שנתנהל טוב יותר כדי לשמש דוגמה למדינות הפגומות". אם בישראל מתלוננים על "סתימת פיות" כשהממשלה מחליטה לא לממן איזשהו ארגון, אולי זה אומר שהמצב די טוב – הנה אנחנו רואים איך נראית סתימת פיות אמיתית, ודווקא ממי שחשבנו שהן "המדינות המתוקנות".

סיפור על אירופה

אוטובוס נוסע מז'נבה לצפון איטליה. נסיעה בקו ישר אומרת שעוברים דרך צרפת. אוטובוס זול בין מדינות באירופה, מטבעו יהיה מלא בטיפוסים שונים ומשונים משלל מדינות מרחבי העולם. הסכם שנגן הוא כבר לא מה שהיה פעם, מעברי הגבול חיים וקיימים, ובכל מקום רוצים לבדוק דרכונים לכל הנוסעים. זה אומר: בדיקת דרכונים בכניסה לצרפת. בדיקת דרכונים ביציאה מצרפת. בדיקת דרכונים בכניסה לאיטליה.

בדיקת דרכונים של משמר הגבול הצרפתי, איך היא עובדת?

במחסום במעבר הגבול האוטובוס עוצר, עולים שני שוטרים. קשוחים אך אדיבים. אחד מתחיל לאסוף דרכונים מהחזית, אחד הולך לסוף האוטובוס ואוסף דרכונים החל משם. באמצע הדרך נפגשים, יורדים מהאוטובוס, והולכים למשרד. אחרי 20-30 דקות של בדיקות, הם עולים בחזרה. כל אחד עם אותם הדרכונים באותו הסדר, אחד מתחיל לחלק אותם בחזרה מחזית האוטובוס, אחד מחלק מהסוף, יורדים מהאוטובוס ואפשר להמשיך לנסוע.

כך שתי בדיקות צרפתיות, בכניסה וביציאה. ובדיקת דרכונים איטלקית, איך היא עובדת?

האוטובוס נכנס לאיטליה, ועוצר במקום אקראי אחרי הודעה כלשהי מהשוטרים. מכונית משמר הגבול מגיעה מהגבול אל המקום האקראי, שני שוטרים עולים לאוטובוס. הבכיר מבינהם הולך לסוף האוטובוס ומתחיל לאסוף דרכונים. הצעיר יותר עומד באמצע האוטובוס ומשגר חיוכים שרמנטיים לסביבה. כשנגמר המקום בידיים, הבכיר מעביר את הדרכונים לצעיר ושואל "תסתדר עם זה?". בסוף יורדים מהאוטובוס, חוזרים למכונית, ונוסעים לגבול. אחרי קצת יותר משעה חוזרת המכונית. עולים שלושה שוטרים, כל אחד עם ערימת דרכונים ביד. די מהר ברור לכולם שאין להם מושג באיזה סדר הם אמורים להיות, וגם ברור למה – בדקה הראשונה שלהם באוטובוס הם מספיקים פעמיים להפיל ערימת דרכונים על הרצפה. הפתרון: קוראים שמות כמו בבית־ספר. מר גונזלס מספרד? כאן. מר יוסופזאי מפקיסתאן? כאן. האוטובוס ארוך מדי ושלושה שוטרים קוראים שמות בבת־אחת, אז מדי פעם לא מוצאים את האדם הנכון. פה ושם אנשים מסתובבים להם באוטובוס כדי לקבל את הדרכון האבוד מהשוטר שבמקרה עומד בצד השני. אחרי שעה וחצי בסך־הכול מאז שעצר האוטובוס, אפשר להמשיך בנסיעה.

מסקנה? עקרונית זה לא רעיון טוב להסיק מסקנות מסיפור אחד נקודתי. אבל אחרי חודשים לא מעטים של מגורים באיטליה, ואחרי שיחות עם לא מעט איטלקים מלידה ואיטלקים מהגירה, אני יכול להגיד – זה ביטוי די מייצג של החיים בארץ הפיצות והבלגאן. ארץ נהדרת לטייל בה ולפגוש בה אנשים, ארץ איומה להתמודד בה עם בירוקרטיה או לחפש בה כל סוג של מקצועיות. צרפת לא ממש מפורסמת בתור מוקד המקצועיות והרצינות באירופה, אבל בהשוואה לאיטליה גם היא חוזרת להיראות כמו מדינה מתוקנת.

חשוב להבהיר שרוב החוויות שלי באיטליה מגיעות מהדרום הרחוק, שגם רוב האיטלקים רואים בו את החלק המבולגן והלא־מקצועי ביותר במדינה. זה כנראה נכון, אבל התירוצים יכולים להגיע עד גבול מסוים. מוקדי הכוח באיטליה ברובם המכריע מגיעים מהצפון והמרכז, ועדיין המדינה לא מצליחה להתרומם. אותה הארץ שלפני פחות מ 500 שנה הייתה הפנינה של אירופה, שכולם רצו ללמוד ממנה ולהיות כמוה. נקווה שיום אחד היא עוד תחזור. בינתיים – בואו לטייל. למבקרים זה עדיין מקום כיפי ויפה.

גן העדן האבוד

מחשבות בעקבות קריאת "העולם עד אתמול" מאת ג'ארד דיימונד

אחד הדברים שתמיד עניינו אותי לגבי התפתחות החברה האנושית היא כמה שהיא שרירותית – כמעט כל העולם התכנס לכיוון די אחיד מבחינת מבנה הכלכלה, התרבות, החברה, וכו', אבל אפשר לדמיין עוד המוני דרכים אחרות שאפשר היה ללכת בהן, וייתכן שעוד נלך בהן. מהסיבה הזאת קסם לי ההסבר של ג'ארד דיימונד לאחת הסיבות למה כדאי לחקור את החברות הפרימיטיביות[1] – כי כל החברות המודרניות שאנחנו מכירים מהעולם שייכות לרצועה כל־כך צרה של מבנים כלכליים ופוליטיים, שהחברות האלה הן המקום היחיד בעולם האמיתי והמודרני[2] לראות אפשרויות אחרות ואולי לקבל רעיונות חדשים. ואנחנו צריכים רעיונות חדשים – קל לקבל כמובן מאליו שהמבנה הנוכחי של החברה, או לכל היותר כמה מתחרים מוכרים, הם "הדרך הנכונה" – אבל כל דור חשב ככה באלפי השנים האחרונות והאנושות ממשיכה להתפתח, וגם החברה שלנו עוד תיראה פרימיטיבית לצאצאינו יום אחד.

עד כאן הקדמה. קצת לגבי הספר – הוא אומנם לא ברמה של יצירת המופת המקורית של דיימונד, "רובים חיידקים ופלדה", אבל עדיין קריאה מומלצת. כמו בשאר הספרים שלו, יש הבדלי איכות עצומים בין פרק לפרק, והחלקים המוצלחים בעיני הם המוקדמים יותר. גם בולטת פה הנטייה שלו להיכנס לפרטי פרטים ולתת אינסוף דוגמאות לכל דבר, במקום להתמקד בעיקר. אבל מה שחשוב זה שיש לו דברים מעניינים להגיד. התרגום לעברית להערכתי סביר.

הסיבה החשובה ביותר לקרוא את הספר הזה, היא שלרוב האנשים להערכתי יש אחת משלוש גישות בעייתיות לגבי חברות פרימיטיביות – או הערצה בלתי־רציונלית לאנשים ש"מחוברים לטבע", ודיבורים על רצון לחיים פשוטים יותר (רק דיבורים כמובן, תמיד יימצאו התירוצים למה לא באמת לעשות את זה), או זלזול מוחלט ומחשבה שמדובר בפראים חסרי השכלה וחסרי תרבות, או התעלמות מוחלטת וקבלת החברה המודרנית כמובנת מאליה. דיימונד, לשמחתי, עונה יפה לכל אחת מהשלוש האלה. למרות האהדה הברורה שלו לחברות האלה הוא מקפיד להבהיר שהחסרונות שלהן עולים בהרבה על היתרונות – מדובר בחברות שמקיימות אורח חיים מלא אלימות, מחלות וסכנות. אבל בתחומים מסוימים, יש בהחלט דברים שיכולים לעניין אותנו, ושנוכל בהם ללמוד קצת.

אז קודם כל, למה החברות האלה הן לא גן העדן שאנשים רבים נוטים לדמיין? קודם כל, בגלל האלימות. אנחנו נוטים לקבל כמובן מאליו את היכולת שלנו, בחברה המודרנית, לפגוש אדם זר ולהיות בטוחים כמעט לגמרי שהוא לא מתכנן לרצוח אותנו. בחברה פרימיטיבית זה לא המצב. יש ביניהן כל מיני גישות שונות לעניין, גישות שונות לפתרון סכסוכים ולהתמודדות עם אנשים לא מוכרים, אבל בשורה התחתונה – בחברות האלה אין חוקים מעבר לרמת המשפחה המורחבת, או השבט, ובכל פעם שמגיע אדם שלא שייך לקבוצה הזאת, צריך מחדש להחליט איך להתמודד עם הסכנה.

ולא רק אנשים אחרים הם סכנה. המונח "טבע" קיבל תדמית מאוד חיובית בעידן המודרני, אבל צריך לזכור שלפני החברה המודרנית, ה"טבע" היה בראש ובראשונה מפחיד. הרבה טענות בעד "חזרה לטבע" נשמעות כאילו חיים בלי חברה מודרנית זה כמו קמפינג ביער בן־שמן, רק ליותר זמן. אבל במציאות – חיים כאלה הם פחד מתמיד מחיות טרף, תאונות עבודה (עצים נופלים, שימוש לא נכון בסכין או גרזן, נפילה מגובה), חרקים נושאי מחלות, ויותר מכל – רעב. אין הרבה זמן ליהנות מהטבע כשאתם עסוקים כמעט בכל שעות היום במחשבה על איך תשיגו אוכל. ולא במקרה, רוב מכריע מהאנשים בחברות כאלה בסופו של דבר נוטשים אותן אחרי שנחשפו לעולם המודרני – דיימונד מביא כמה דוגמאות להסברים שהם נתנו לעזיבה שלהם, והם כוללים דברים כמו "אין פה יתושים", או "אפשר למצוא אוכל בקלות" – דברים שאנחנו נוטים לקבל כמובן מאליו בחברה המודרנית.

ומצד שני, גם יש לא מעט סיבות לא לזלזל בהם. קודם כל, באנשים עצמם – לא מדובר בבורים טיפשים או צמאי־דם כפי שהם מתוארים לעתים קרובות בתרבות המודרנית. את האתגרים והסכנות שממלאים את חייהם הם פותרים בדרכים חכמות ויצירתיות, ובכלל לא בטוח שאנחנו היינו חושבים על רעיון טוב יותר – ההבדל המשמעותי בין החברות שלנו הוא הבחירה מאיפה לקבל את האוכל שלנו: צייד ולקט, עבודת אדמה, גידול בעלי־חיים, או תעשייה. אנחנו חיים בחברות תעשייתיות ועושים את זה לא רע, אבל לו היינו רוצים אנחנו, עם ההשכלה שלנו, לחיות חיי צייד ולקט, לא בטוח בכלל שהיינו מוצאים דרכים הרבה יותר טובות מהם לעשות את זה.

ועל נקודה קטנה פה חשוב להרחיב – עוד יתרון של הספר הזה בפרט ועל חקר חברות פרימיטיביות בכלל הוא ההבנה שלא כולן דומות זו לזו, ובעיקר ההבדל בין שלושת הסוגים המרכזיים – ציידים־לקטים, עובדי־אדמה, ורועים. כל אחת משלוש האפשרויות האלה גוררת אורח־חיים שונה לחלוטין. הדוגמה המתבקשת עבורנו היא אולי ספר בראשית – תיאור גן־העדן נשמע כמו תיאור מובהק של אורח־חיים של ציידים־לקטים, שאחריו מגיע העימות בין שתי החלופות – קין עובד האדמה מול הבל הרועה. תמיד שאלתי את עצמי אם בני ישראל, שאם נקבל בגדול את התיאור התנ"כי היו במקור רועים ועברו לעבודת־אדמה, אולי הרגישו קצת רגשות אשם כמו שרבים אצלנו מרגישים כיום על התיעוש, ואולי בגלל זה תיארו את קין עובד האדמה כזה שרצח את הבל הרועה התמים. אולי גם אצלם היה אופנתי לדבר על החיים ה"טבעיים" יותר בתקופת גידול העיזים במדבר, עם המערכת הפוליטית הפשוטה שהתלוותה אליה, לפני שהגיעו דברים "מודרניים" כמו גידול ירקות והמלכת מלכים. למי שמתעניין בתולדות עם־ישראל, ההבדלים בין חברות כאלה יכול בהחלט לתת קצת תובנות על האירועים האלה אצלנו.

לבסוף, אולי החלק הפחות משכנע בספר הוא הניסיון לקחת דברים ישירות מהחברות הפרימיטיביות ליישום אצלנו. פה קצת לא נעים לי מג'ארד דיימונד, כי עושה רושם שזו בכלל הייתה הסיבה העיקרית לכתיבת הספר מבחינתו, אבל לטעמי אין שם יותר מדי חדש – בחברות מודרניות אנחנו אוכלים יותר מדי מלח וסוכר (נכון מאוד), נותנים לילדים שלנו יותר מדי צעצועים משוכללים ומעט מדי הזדמנות לשחק ולחקור ולהיות יצירתיים בעצמם (אני נוטה להסכים, אבל יש ויכוחים בעניין), אנחנו לא תמיד מטפלים כראוי בזקנים (זה לדעתי משתנה יותר מאדם לאדם בחברה המודרנית), ומערכת החוק שלנו מותאמת היטב לניהול סכסוכים בין זרים מקריים אבל רע מאוד לסכסוכים בין קרובי משפחה או מכרים שצפויים עוד לשמור על קשר בעתיד. החלקים המעניינים הם לשמוע איך הדברים האלה נעשים בחברות פרימיטיביות, ולצערי בכמה מהפרקים האחרונים הוא משקיע מעט מאוד זמן בתיאור של זה והרבה מאוד זמן בהצעות לשיפור החברה שלנו.

זהו. בשורה התחתונה – לכו לקרוא.

[1] אני יודע שיש אנשים שמפריע להם השימוש במונח "פרימיטיבי", אבל אני לא רואה בו שום בעיה. הוא מייצג מבנה מסוים של חברה מבחינה טכנולוגית, כלכלית ופוליטית, ומי שמחליט לראות בזה משהו שלילי או נחות עושה זאת על דעת עצמו בלבד.

[2] לגבי עולמות לא אמיתיים ולא מודרנים – בגלל זה אני אוהב היסטוריה, מדע־בדיוני ופנטזיה, שגם הם יכולים להרחיב קצת אופקים.