בכל זאת מהפך בשבדיה: מתחילים לאהוב את ישראל

סיפרתי לא מזמן על תוצאות הבחירות בשבדיה, והמהפך שלא הגיע – אבל זה לא אומר שלא השתנה שם כלום. גם אם הממשלה נראית אותה הממשלה, הפרלמנט הפך ידידותי הרבה יותר לישראל, ומביע את זה אפילו בדיבורים על העברת השגרירות לירושלים. מאמר חדש שלי ב"מידה":

https://mida.org.il/2019/03/11/משנים-כיוון-הפרלמנט-השבדי-שוקל-את-העבר/

מדינות מתוקנות ומשרד החוץ

העלתי לפרויקט "איך בונים מדינה" שלי את פירוט הצעות תקציבי משרד החוץ של ישראל (כאן) והולנד (כאן) ב 2019 – הזדמנות לראות קצת איך עובד משרד חוץ.

כמו שאמרתי קודם, תקציב משרד החוץ ההולנדי גדול בהרבה מזה הישראלי; כשחוקרים אותו לעומק, עושה רושם שזה לא במקרה. לא רק האיחוד האירופי מעיק על התקציב ההולנדי, משרד החוץ ההולנדי נראה פעלתני יותר מזה הישראלי. שותפויות בינלאומיות, ארגונים בינלאומיים, ארגונים לאומיים (לפעמים הם גם שופכים קצת כסף על ארגונים מפוקפקים באזור שלנו, כידוע), ושאר הוצאות.

בעיה אחת בהשוואה היא ההבדל בשקיפות – במקור אומנם שיבחתי את השקיפות של תקציב המדינה הישראלי, אבל כשמתחילים לחפור עמוק יותר, תקציב משרד החוץ הישראלי לא מתקרב לרמת הפירוט של מקבילו ההולנדי. בהולנד אנחנו יכולים לראות בפירוט די נרחב לאן הולך הכסף – 7,200,000 אירו תרומה שנתית לנאט"ו, 7,317,000 אירו לועדה לאנרגיה אטומית וכו'. בישראל יש לנו איזשהו סעיף כללי של "פעילות דיפלומטית בחו"ל" וזהו. אז אפשר רק לנחש. תחת הסעיף הזה גם מופיעה רשימה של דברים שמתוקצבים ממנו, אבל בלי פירוט כמה הולך לכל אחד ובלי הסבר מה עושה כל אגף.

אז קשה לדבר על מה ישראל יכולה ללמוד כאן, כי חסר לנו מידע על משרד החוץ הישראלי. אבל אפשר לשאול באופן כללי, האם משרד החוץ ההולנדי הוא מופת של מדינה מתוקנת? מצד אחד אני כידוע חובב ממשלות רזות, ולא מחפש יותר מדי פעלתנות בינלאומית ברמת הממשלה. מצד שני, כל עוד עומדות בפני ישראל והעולם סכנות קיומיות (עד כמה שהולנד נראית שלווה, אני חושב שעדיין כל העולם צריך לקחת בחשבון שקיומו איננו מובן מאליו), ייתכן מאוד שיש מקום לפעלתנות בינלאומית על חשבון משלם המיסים, במטרה להתמודד עם הסכנות האלה.

ובשביל זה, חשוב שנכיר את כלי העבודה שיש בידינו. ממשלת הולנד, בהתאם לרוח השולטת במערב אירופה כיום, רואה כמטרתה דברים כמו קידום השלום וזכויות האדם ברחבי העולם. אפילו סעיף של "קידום ערכים הולנדיים" יש להם בתקציב. הם עושים את זה באמצעות השתתפות בשלל ארגונים בינלאומיים, מהאו"ם דרך נאט"ו והאיחוד האירופי, ומימון שלל ארגונים ארציים בהולנד ובמדינות אחרות. הם גם משקיעים תקציבים מיוחדים בעידוד ארגונים בינלאומיים להתמקם בהולנד. מה ישראל עושה במקביל? כאמור אין לנו דרך לדעת, אבל אפשר לשאול מה היינו רוצים שתעשה. האם אנחנו רוצים "קידום ערכים ישראליים"? אני די בספק אם נוכל להסכים על מהם "ערכים ישראליים". אבל נראה לי שכולם יסכימו שקידום שלום וזכויות אדם מזווית ישראלית (כלומר, כאלה שבאמת מקדמים שלום וזכויות אדם ולא עסוקים רק בניגוח ישראל) הוא אינטרס ישראלי. אפשר בהחלט להגיד גם שקידום היחסים הבינלאומיים של ישראל יכול להצדיק קצת הוצאות. דברים כמו המש"ב שכבר קיים אצלנו, גם אם לא ידוע לנו כמה משקיעים בו.

בישראל יש לפעמים אווירה של "עם לבדד ישכון", "העולם כולו נגדנו" וכו'. אבל יותר מכך, יש בישראל הרגשה של מדינה קטנה. ישראל לא מובילה תהליכים בינלאומיים, היא מצטרפת אליהם. אבל ככל שישראל גדלה ומתחזקת כלכלית ודמוגרפית, אפשר להתחיל לשקול שינוי תפיסה. יוזמות ההתחברות עם יוון וקפריסין בזמן האחרון הן דוגמה למה ישראל יכולה לעשות כמדינה מובילה ולא רק נגררת, והפוטנציאל עוד גדול. הנה גיא בכור לדוגמה מדבר על לאן זה יכול להוביל. ואיפה עוד אפשר ליזום דברים? לצערנו אנחנו נמצאים באזור גיאוגרפי שקשה למצוא בו ידידים, אבל העולם הוא גדול וגלובלי. אולי ישראל יכולה להתחיל לקדם את הידידות הטבעית שלה עם העולם ההינדי והבודהיסטי? אולי להתחיל ליזום בתחום המאבק בברית קרטלי הסמים והטרור האיסלאמי באמריקה הלטינית? אולי לקחת את המעורבות הישראלית באפריקה צעד אחד קדימה?

ומצד שני, ייתכן גם שלא שווה להשקיע בדברים האלה את כספי משלמי המיסים. אולי עדיף להשאיר את היחסים הבינלאומיים בתור משימה של כל אחד מאיתנו, מישראלים שמטיילים ועושים עסקים במדינות זרות ועד צייצנים ישראלים בשפות זרות, ואת משרד החוץ להשאיר רזה כמה שיותר?

כל אלה דברים שיכולים להיות בדיון הציבורי שלנו אם נרצה, ויכולים לשפר משמעותית את המצב הבינלאומי של מדינת ישראל. ובתור נקודת התחלה, אני מקווה שיום אחד נראה את תקציב משרד החוץ עם פירוט דומה לתקציב משרד החוץ ההולנדי. את הכסף הזה משלמים כל משלמי המיסים הישראליים, וכדאי שנדע איך משתמשים בו.

גולדסטון של הונגריה, והאיחוד שכבר לא ממש מאוחד

האיחוד האירופי ממשיך להתקדם במהירות לקראת התמוטטות. הרעיון שנמשיך לעוד הרבה זמן לראות "איחוד" שכולל גם את בריסל, ברלין ופריז מצד אחד וגם את בודפשט וורשה מהצד השני הולך ונראה פחות ופחות סביר. המכה האחרונה הגיעה בדמות "דוח סרכנתיני", סוג של דוח גולדסטון נגד הונגריה, שמטרתו "לבדוק" את החשדות לסטייה של הונגריה תחת מפלגת פידס מ"הערכים הבסיסיים של האיחוד האירופי"; זאת כחלק מתהליך שסופו בהטלת סנקציות על המדינה כל עוד הממשלה לא תשנה את דרכה. על הדוח נדבר אולי בעתיד, בינתיים אני רוצה להתרכז במצב האיחוד האירופי. אפשר להסכים או לא להסכים עם הדוח, לאהוב או לא לאהוב את ממשלת הונגריה הנוכחית; מה שלא פחות מעניין כרגע, הוא השאלה איך בדיוק האיחוד עומד להמשיך להיות איחוד במצב הנוכחי. אז היום אני מביא כמה ציטוטים מהדיון בפרלמנט האירופי (בהשתתפות ראש־ממשלת הונגריה ויקטור אורבן) שבו הוצג הדוח. כמה מסקנות:

– הפרלמנט האירופי הופך לאט־לאט להיות אחד הגופים האנטי־אירופיים ביותר באירופה, למרבה האירוניה. זו הסיבה לכך שהרבה אירוסקפטיים, ובעיקר אורבן, נשמעים מאוד רגועים ואופטימיים, וחלקם (שוב, בעיקר אורבן) בכלל לא ממהרים לנטוש את האיחוד. הם מצפים בקוצר רוח לבחירות הקרובות, ב 2019, שלהערכתם (וזו הערכה די הגיונית) תהפוך את הפרלמנט להרבה יותר אנטי־איחוד. או ליתר דיוק אנטי־בריסל. מבחינתם התרחיש הטוב ביותר הוא לא בהכרח התפרקות האיחוד אלא השתלטות שלהם עליו דרך הקלפיות, וייתכן שהם באמת מסוגלים לזה.

– ציטוטים של חברי פרלמנט הונגריים לא הבאתי פה כי אני לא מבין (עדיין) הונגרית ולא אוהב להביא תרגומים של תרגומים, אבל מעניין לראות שהאופוזיציה ההונגרית, כמו זו הבריטית, הפולנית, ובמדינות אחרות (מי לדוגמה? נשאיר את זה כתרגיל לקוראים), מתייצבת באופן מובהק נגד המדינה שלה, ומשתוקקת לסנקציות בינלאומיות שיפילו את הממשלה שהם לא מצליחים להפיל בבחירות דמוקרטיות. אני מאוד בספק אם זה יעזור לביצועיהם בבחירות הבאות.

– האם אני בכוונה מביא ציטוטים לוחמניים במיוחד? במידה מסוימת כן, כי הרשומה הזאת עוסקת בשבר שנפער באיחוד האירופי, אבל חשוב לציין שזו מטלה קלה במיוחד. כמעט בלתי אפשרי למצוא דובר בדיון הזה שלא תוקף בכל רוחו את הצד השני.

הנה הציטוטים:

"האם כל המדינות החברות באיחוד מקיימות את ההתחייבויות [לערכים הבסיסיים של האיחוד]? אני חוששת שלא. ממשלת הונגריה השתיקה למעשה את התקשורת החופשית. היא השתלטה על האקדמיה, והדורות הבאים לא ילמדו להעריך מחשבה עצמאית. היא החליפה שופטים באחרים שקרובים יותר לממשל. היא קובעת בחוק לאילו כנסיות מותר לפעול ולאילו לא. היא ממררת את חייהם של ארגונים חוץ־ממשלתיים […] האם תרשו לממשלה להפר את הערכים שעליהם בנוי האיחוד ללא השלכות, או שתבהירו שערכי האיחוד הם יותר מסתם מילים על חתיכת נייר?" (יוּדִיתּ סַרְכֶנְתִּינִי ממפלגת השמאל הירוק בהולנד, מחברת הדוח)

"עוד פרק בהתקפה על ממשלות שנבחרו בבחירות דמוקרטיות. […] אתם אומרים שזו לא התקפה על החברה ההונגרית, אלא על הממשלה ההונגרית. טוב, מישהו בחר בממשלה הזאת, וזה לא היה שלגייה ושבעת הגמדים. אם אתם לא מרוצים מזה, פשוט בטלו את הבחירות ומנו מישהו מבחוץ בתור מושל הונגריה. נראה לי שמר תימרמנס ישמח מאוד לקבל מינוי כזה. ואחרי זה, עשו את אותו הדבר עם פולין. ככה תיפטרנה כל הבעיות.
[…]
הצד החיובי של זה הוא העובדה שהקרקס הזה הוא בומרנג. במדינה שלי, אחרי כל קרקס – אני לא יכול לקרוא לזה "דיון" – של הלקאת פולין בפרלמנט האירופי, התמיכה בממשלה שלי עולה משמעותית. אז אני חושד שאותו הדבר יקרה בהונגריה. אז, ראש־הממשלה אורבן, ייתכן מאוד שמחברי הדוח הם תומכים לא־מודעים או אולי סודיים שלך." (רִישַׁרְדּ אַנְתּוֹנִי לֶגּוּתְּכּוֹ, מפלגת החוק והצדק בפולין)

"אני לא אלך רחוק כמו ג'ון מקיין המנוח, שעל במת הסנאט האמריקאי קרא למר אורבן "נאו־פשיסט ושותף של פוטין" […], בואו נדבר בכנות, האמת היא שבנסיבות האלה, הונגריה לא הייתה יכולה להצטרף לאיחוד האירופי כיום […]
אתה לא הונגריה, אתה ממשלת הונגריה ומנהיג מפלגה, הונגריה היא הרבה יותר והרבה יותר נצחית ממך […]
מה שאנו חווים כיום הוא מלחמה קיומית על הישרדות הפרויקט האירופי. אם מר אורבן מצדד פומבית בסלביני, מדברים בפומבי על הפרעה לפרויקט האירופי, אנחנו חייבים לוודא שזה לא יקרה בשנים הקרובות. […]" (גי ורהופשטט הבלגי מהמפלגה הליברלית האירופאית, מאדריכלי האיחוד האירופי)

"כן, בהונגריה ישנה התדרדרות בזכויות בתחום החוק, התקשורת, החינוך, המקלט המדיני, הארגונים החוץ־ממשלתיים. אבל בכלכלה, שם שולט ליברליזם ללא מעצורים, אפילו הכספים האירופאיים הופכים לרווחים למקורבים. אתה נאו־ליברל אותוריטרי. את החופש והדמוקרטיה אתה דורס, ואין פלא שאתה מחפש ברית עם מר סלביני […]" (מָארִי־כְּרִיסְטִין וֶרְזִ'יאָה, החזית השמאלית מצרפת)

"אני רוצה להגיד למר אורבן: תודה לאל שאתה כאן. תודה לאל שיש לפחות מנהיג אירופאי אחד שמוכן להגן על עקרונותיו, מדינתו, תרבותו ועמו. מול בריונות קיצונית כזאת, "תודה לאל שאתה כאן" זה כל מה שאני יכול להגיד […]
הם רוצים לקחת ממך את זכות ההצבעה, לקחת ממך את התקציבים האירופאים, הכול בגלל שהעזת לעמוד מול ג'ורג' סורוס, האדם ששפך 15 מיליארד דולר ברחבי העולם כדי לשבור את מדינות הלאום ואת הדמוקרטיה המסורתית […]
מר אורבן, אתה אומר כל הזמן שאתה רוצה להישאר חבר באיחוד האירופי, אבל לא רק המדינה שלך סופגת עלבונות היום, גם אתה. הגיע הזמן להיות הגיוני. בוא והצטרף למועדון הברקסיט, זה ימצא חן בעיניך." (נייג'ל פרג', מפלגת העצמאות הבריטית. מוזמנים לראות את הקטע הזה גם בוידאו, משעשע לראות את אורבן שובר את ההבעה הקשוחה ומחייך למשמע ההערה האחרונה)

"המצביעים שלי שואלים אותי למה אנחנו צריכים לכבד את החוק כשממשלת הונגריה לא צריכה. למה אנחנו נותנים למר אורבן 87 מיליון אירו בחודש כדי להרוס את האיחוד האירופי? […]"(סוֹפִיָה אִין תְּ'פֶלְד, מפלגת דמוקרטים66 מהולנד)

"אני אחד מארבעת חברי הפרלמנט האירופי בני המיעוט הצועני, ואני רוצה ברשותכם להזכיר שלִיבִיָה יָרוֹכָּה, אחת מחברי הפרלמנט מטעם פידס, גם היא אחת מארבעת בני המיעוט הצועני […] עם כל הדיבור על אנטי־צועניות, למר אורבן יש נציגה צוענית בפרלמנט שמשמשת סגנית־נשיא הפרלמנט." (ג'יימס קארבר, עצמאי, לשעבר ממפלגת העצמאות הבריטית)

"ראש הממשלה אורבן! אל תדאג. מיליונים רבים בארצי, גרמניה, עומדים לצידך ולצד מדיניותך להגנה על ערכים שמרניים וליברליים אירופאים […]" (יורְגּ מוֹיְתֶּן, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה)

"אתה, אורבן היקר, אתה גיבור בפרלמנט הזה, גיבור של מי שנלחמים למען החופש והריבונות של עמיהם, נגד האיחוד הסובייטי האירופי.

העם ההונגרי נמצא תחת מתקפה של אירופה הזאת, השפחה של הלוביסטים, של הבנקים, ושל כספי סורוס. לכן בריסל תוקפת היום את אורבן בהונגריה, ומחר תתקוף את איטליה ואת מנהיגנו מתיאו סלביני, שבאומץ רב חוסם את ההגירה הבלתי־חוקית […]" (מַרַה בִּיצוֹתּוֹ, ממפלגת הליגה האיטלקית)

"יש בעיות בהונגריה בסוגיות כמו שחיתות, יחס למיעוטים, וכדומה. הרבה מהבעיות האלה הן ירושה מהעבר, ובכל מקרה אינן ייחודיות להונגריה. אלה אינן הסיבות שבגללן הונגריה הפכה למטרה העיקרית של הועדה והפרלמנט.

החטא האמיתי של ממשלת הונגריה הוא שהיא רוצה להגן על מדינתה מההגירה המזיקה מהעולם השלישי. הממשלה ההונגרית ורוב העם ההונגרי לא רוצים לחזור על השגיאות הקטסטרופליות שעשינו אנחנו במערב אירופה. אני מאוד תומך ומזדהה עם העמדה הזאת. למרבה הצער, פתיחות להגירה ורב־תרבותיות הפכו להיות הערך האירופי בבית הזה. כמעט על כל דבר אחד אפשר לסלוח, אבל לא על ביקורת נגד הערך הזה. זו הסיבה לדיון הזה." (יוּסִּי הַלַה־אָהוֹ, מנהיג מפלגת הפינים)

"אי אפשר להיות באמצע – או שאתם עם אורבן, תומכים במתקפות החוזרות והנשנות שלו על שלטון החוק, ביודעכם שמה שקורה היום בהונגריה יכול לקרות מחר בכל מדינה אחרת, או שאתם נגד, ובולמים את ההפרות החמורות שאחראית להן הממשלה שלו […]" (סֶסִיל כַּשֶׁתּוּ כְּיֶנְגֶּה, המפלגה הדמוקרטית מאיטליה)

"נמאס לי לראות חמישה מיליארד אירו הולכים כל שנה כדי להעשיר אותך ואת המקורבים לך, ושום דבר לאחרים, לכלכלה ההונגרית – שכנראה שמחה מכך ש 700,000 אנשים עזבו בעשר השנים האחרונות כי אחרת הם היו נשארים מובטלים בתוך המדינה. הסיבה היחידה שהאבטלה היא כמו שהיא כיום, היא לא ביצועים טובים של הממשלה אלא העובדה שאנשים הצביעו ברגליים. […]
אני שם לב לדבר אחד, וזה שאתה מתנהג כיום כמו מנהיג כת, עוד יותר מאשר בעבר. הכול סובב סביב הדת, המשפחה מהסוג הנכון, האומה, ושום דבר אחר לא חשוב […]" (פרנק אנגל, המפלגה הנוצרית־חברתית מלוכסמבורג)

ולסיום, אורבן עצמו (עם כתוביות באנגלית):

איך ייראו יחסי החוץ של מדינה יהודית תורנית? שיחה עם הבלוגר י.ד.

אני ממשיך לנסות לקיים שיחות עם אנשים מעניינים, והפעם הבלוגר י.ד. – גם אותו נראה לי שהקוראים הקבועים פה מכירים, למי שלא – אני ממליץ בחום לעיין בבלוג שלו. אחת התופעות שמרתקות אותי בשנים האחרונות היא הכניסה של אנשים מהעולם הדתי והחרדי לתחומים שבעבר נחשבו נחלתם הפרטית של החילונים, וכמי שכותב במומחיות דומה גם על ענייני הלכה וגם על ענייני פוליטיקה בינלאומית, י.ד. נראה לי כמו מועמד מצוין לדבר על אחד התחומים האלה – יחסי החוץ. מקווה שתיהנו, ומוזמנים להמשיך את הדיון בתגובות.

שי: קודם כל, אני סקרן – איך משתלב אצלך העניין בתורה ובפוליטיקה ויחסים בינלאומיים?

י.ד.: אני אתחיל מציטוט מאגרת של הרמב"ם לחכמי לוניל בעניין האסטרולוגיה שנתפסה בימי הביניים כמדע מכובד ושאותה הרמב"ם שלל מכל וכל:
"וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים, שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה, טעו ונהו אחריהן, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דמו שאותן הדברים יועילו להם. ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואווילים. ודאי סכלים ואווילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו." (http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/mekorot/igeret-2.htm)

טוען הרמב"ם כי בניגוד לסברה בשם התלמוד שמה שהחריב את המקדש היו חטאים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בבית ראשון ושנאת חינם בבית שני הגורם האמיתי שהחריב את המקדש היה ההתעסקות עם דמיונות אסטרולוגיים במקום בלימוד מלחמות וכיבוש ארצות. בקיצור טוען הרמב"ם כי מה שפגע בנו לא היו דווקא חטאים מטאפיזיים אלא ניתוק מהריאליזם של המציאות. במקום לפעול באופן ריאליסטי נידחנו אחרי כל מיני דמיונות והפסדנו במלחמות (זה כמובן לא שולל שיש קשר בין חטאים לבין דמיונות. יכול להיות שהחטא גרם לנו שלא הינו מסוגלים לחיות בראליות של המציאות וכתוצאה מכך הלכנו אחרי הדמיונות). במידה רבה הרמב"ם הוא הפוסק ואיש ההלכה הריאליסטי ביותר בהיסטוריה. בניגוד לרש"י למשל שלא מהסס לכתוב שבית המקדש ירד מהשמים (מסכת סוכה דף מא עמוד א ד"ה אי נמי) הרמב"ם פוסק מפורשות שבניית בית המקדש מוטלת עלינו ושמשיח יגאל את עם ישראל באופן ריאלי דרך קיבוץ גלויות ומלחמות ישראל. בשביל הרמב"ם גאולה היא עניין של כאן ועכשיו ולא תלויה בדמיונות על טבעיים. זהו קול שבמשך ההיסטוריה ככל שהריאליה של הגלות הכבידה די התעמעם. במקום להיות ציוניים מעשיים העדיפו מרבית היהודים לתלות תקוותם בגאולה ניסית נוסח שבתי צבי. אינני בא לטעון שבמשך מרבית ההיסטוריה היינו יכולים לתחזק פה מדינה עצמאית וזה גם בלי קשר לכך ששתי הדתות ההגמוניות – הנצרות והאיסלאם – לא היו מאפשרות לנו להיות פה. התנאים האקולוגיים ופונקציית היצור החקלאית היו כאלה שמדינה יהודית באזור הייתה חלשה מאד מבחינה כלכלית. למעשה רק בשנת 2000 הפך מאזן התשלומים של ארץ ישראל לחיובי (וגם אז אנו נדרשים למפעלי התפלה כדי למנוע בצורת ומוות המוני). בדרכו של הרמב"ם הולך גם הרב קוק באמונה שגאולה צריכה להיות באופן טבעי כלומר ריאליסטי. ולכן לצד העניין שלי בתורה ובהלכה יש לי עניין רב בריאליזם. באופן עקרוני אינני רואה סתירה בין ריאליזם מדעי לתורה (וזאת שוב בהתאם לרמב"ם במורה נבוכים שקבע שאם ישנה סתירה בין התבונה לתורה הוא יסביר את התורה בהתאם לתבונה). וכנגזרת מכך אינני רואה סתירה בין העניין שלי בתורה לעניין שלי בפוליטיקה ויחסים בין לאומיים. אם כבר להיפך מימוש התורה יכול להיעשות רק בדרך ציונית ריאליסטית.

שי: במדינת ישראל שמושפעת יותר מהזהות היהודית והמקורות היהודיים, איך ייראו יחסי החוץ?

י.ד.: לא שונים בהרבה מעכשיו. כרגיל יהיו גורמים שונים שימשכו לכיוונים שונים. אני מודה שההנחה לפיה אנחנו הולכים לכיוון המושפע יותר מהזהות היהודית והמקורות היהודיים רווחת. אינני בטוח בכך בכלל. נדמה שהגורם העיקרי הפועל כאן איננו זהותי כי אם דמוגרפי. התסיסה הדמוגרפית היהודית בכל המגזרים גורמת לכך שלאט לאט אזורי ההתיישבות הרגילים נעשים צפופים מידי. וכתוצאה כך היכולת של המדינה והמרחב להכיל את שפעת בני האדם בגבולות הקודמים מוטלת בספק. במובן מסוים זו בעיה רוחבית בכל המזרח התיכון. לגידול האוכלוסין לא התלוותה צמיחה כלכלית וטכנולוגית שתוכל לתמוך באוכלוסיה הגדלה וכתוצאה מכך פרץ האביב הערבי שגרם לנדידת חלק מהאוכלוסיה צפונה לאירופה. בישראל ישנה צמיחה כלכלית וטכנלוגית (למשל בתחום התפלת מים) אבל עדין צמיחת האוכלוסיה גורמת לחץ על השלטון שיגרום אולי לשינוי המציאות הבין לאומית על ידי זליגה של התיישבות יהודית למדינות שכנות כמו הרשות הפלשתינאית, ירדן וסוריה. נדמה לי שהישראלים מרוצים למדי ממה שהם עשו מעצמם ואין להם עניין אמיתי לשנות את המציאות העצמית. המקום היחידי שאני מזהה שינוי בהר הבית. שמה יש תחושה של משהו שונה. אבל בינתיים מרבית הישראלים לא מחוברים להר הבית ולא רוצים להיות מחוברים. הם מסתפקים בכותל.

אני רוצה להרחיב בנוגע לפרספקטיבה על ישראל. הרב קוק בהספד על הרצל מדמה את הרצל למשיח בן יוסף. מדינת ישראל על פי פרשנות זו ממשיכה את ממלכת ישראל של אחאב על פי הדינמיקה הפנימית של ממלכת ישראל. כלומר, ניסיון להתרכז בעולם החומרי הלאומי ולא בעולם הדתי הרוחני. אולי יש בפרשנות הזו אנרכוניזם היסטורי אבל היא מעוררת מחשבה. הישראלים מאד מחוברים למוסדות בין לאומיים ואתה יכול למצוא אותם בכל מיני מקומות מעניינים. ועם זאת בבסיסם ישנה איזו קרתניות מובנת בהוויה הישראלית. לא חשוב לנו הרבה מאשר העולם המיידי שלנו – המשפחה, התורה, הצבא, המדינה ועוד. אין לנו רצון לאמירת חורגות ואנחנו משתדלים לחשוב על עצמנו כחסרי חשיבות מיוחדת. זה נכון לדתיים וזה נכון לחילוניים. הדבר היחידי שחשוב לנו זה להיות שייכים. ניצחון בארוויזיון מאשר לנו שאנחנו שייכים. זו הקרתניות בהתגלמותה אבל זה הבון טון במדינת ישראל. ישנם מספר אנשים שחושבים אחרת אך למעשה ההגזמה שלהם רק מעוררת רתיעה אצל מרבית הישראליים. בהכללה אנחנו לא רוצים ליחס חשיבות מיוחדת לעצמנו. יש בזה משהו מאד הגיוני ברצון הזה לא ליחס חשיבות מיוחדת לעצמנו אבל הוא מגביל את הדמיון. בעולם של פנטזיה היהודים מאד חשובים. אבל הריאליזם הישראלי מאד מתנגד לז'אנר של פנטזיה. הישראלים החליטו שהם לא חשובים ולכן אנחנו לא חשובים. אבל לצד הפריים הזה של ממלכת ישראל התקיימה ממלכת יהודה של בית דוד. מבחינה היסטורית גם זו מרבית הזמן לא הייתה ממלכה חשובה אבל היה לה עניין אחד חשוב – בתחומה התקיימה גילוי שכינה עם מלכות בית דוד. זהו פריים שונה לגמרי. מדובר כאן בקשר למציאות שחורגת לחלוטין מהמציאות הקיימת. מישהי בעבודה סיפרה לי כיצד בטיול באפריקה היא הבחינה כיצד מדינת ישראל מרגשת מאד את המקומיים (היא תימניה במוצאה ובמראה ולכן לא זוהתה כלבנה). אולם בשביל מרבית הישראלים התרגשות זו חסרת עניין. במובן זה מפתה לחשוב על שינוי במדיניות החוץ שיכולה להתרחש אם פתאום יופיע משיח בן דוד שישלב את מלכות בית דוד במלכות ישראל. זה כבר יהיה משחק שונה לגמרי שישנה מאד את הדינמיקה. רבי נחמן במגילת סתרים מתאר את משיח כיועץ מדיני בין לאומי העובר בין מדינות ומייעץ להן כיצד לשנות את התנהגותן. משיח הוא דמות שונה מהישראלי המצוי – דתי או חילוני. המחשבה שלו שונה, הקשר שלו לאלוהים שונה והתשוקות שלו שונות. זה כבר יהיה משחק אחר לגמרי אך בינתיים הוא נשאר בפנטזיה. מלכות בית דוד איננה במציאות וכל שנשאר לנו זה להתפלל עליה ולצום עליה בתשע באב.

שי: האם יש דעות שונות וגישות שונות כלפי חלקים שונים מהעולם לעומת יחסי החוץ החילוניים?

י.ד.: יש דעות שונות אבל צריך לשים לב שבפועל הן כבר פה. הדוגמא הכי חריפה הייתה במלחמת המפרץ כאשר אריה דרעי, שר זוטר בממשלה, ללא שום ניסיון ביטחוני שכנע את ראש הממשלה יצחק שמיר להמנע מתגובה על שליחת הסקאדים על ישראל. בפועל שילב דרעי גישה יהודית קלאסית המעדיפה להוריד את הראש עד יעבור זעם בתוך המדיניות הביטחונית של ישראל. למותר לציין שלא מעט אקטביסטים ציונים דתיים מגנים את שמיר על קבלת ההצעה של דרעי. ועדין דרעי כאן, החרדים עדין כאן בדיוק כמו שקולות שמאלניים נמצאים כאן כדי להשאר. לכן המסקנה שלי שדברים לא ישתנו כל כך הרבה. המשקל של הציבור החילוני שמאלני לא יעלם מהשטח. המסורתיות הדתית ממשיכה לעשות לעצמה נפשות בו בזמן שחרדים ודתיים לאומיים נוטשים את הדת ומצטרפים לקבוצה החילונית. והאקטביזם הציוני הדתי או החילוני נמצא גם הוא כאן. כל הקולות הללו נשמעים וכנראה ימשיכו להשמע גם בעתיד.

אפשר להעלות בדמיון מציאות שבה יווצר גוש של דתיים חרדים בן 30 מנדטים שירכיב קואליציה. זהו הקול שמנסה אלי ישי להעלות. ועם זאת בקונסטלציה הנוכחית הניסיון הזה לא צלח כך שקשה לומר מה תהיה בפועל ההצעה של גוש כזה ליחסי החוץ של מדינת ישראל.

שי: כרגע רוב האליטה החילונית הישראלית רואה את עצמה כחלק מהעולם המערבי ומחוברת אליו חזק. האם לדעתך המגמה הזאת קיימת גם אצל חלקים "יהודיים" יותר באוכלוסייה? ומנגד, האם יש לדעתך בעולם התורני איזושהי דעה מיוחדת, חיובית או שלילית, על עולם המזרח, על הדתות והתרבויות של הודו, סין, והעולם הבודהיסטי (ואולי גם, כמו שציינת לגבי אפריקה, על החלקים הלא־מערביים של העולם הנוצרי), והאם זה יכול להשפיע על הגישה כלפי יחסי החוץ העתידיים של ישראל?

י.ד.: זו שאלה עמוקה שראוי להקדיש לה מחשבה. לכאורה אין סיבה מדוע הדת היהודית תהיה מחוברת יותר לתרבות המערב מאשר למזרח. בפועל מבחינה היסטורית הקהילות היהודיות בהודו ובסין (והיו כמה כאלה בימי הבינים של יהודים אירניים) לא שרדו והתבוללו. נדמה שכדי לשרוד היהודים היו צריכים מעטפת של תרבות שתתן להם מעמד מיוחד (גם אם רשמית זהו מעמד שפל). עוד כת חסרת חשיבות באימפריה הסינית לא היה מספיק משמעותי כדי לשמור על הזהות שלהם והם נעלמו. כלומר, הדינמיקה של יהודים עם תרבות המערב (והאסלאם לצורך העניין) היא חלק מהסיפור היהודי גם אם דינמיקה זו התגלמה לעיתים בצורה אכזרית של אנטישמיות ורדיפות. היחוד היהודי יכל להשמר רק בחברות שקבלו אותו כמו הנצרות והאסלאם. בחברות שלא קבלו אותו כמו הקונפוציוניסטים הסיניים וההינדואיסטים בהודו היהודים לא הצליחו לתת טעם ליחודיות שלהם ונעלמו. בימינו העולם הפך לגלובלי ובניגוד לתזה שלך – לדעתי גם למערבי – ולכן היחודיות היהודית מעוררת עניין גם בסין, ביפן ובהודו. מצד שני היבטים בודאהיסטים והינדואיסטים חדרו לתרבות המערב. שמתי לב שהבודהאיסטים הישראליים הם לפעמים המנוכרים ביותר למסורת הלאומית היהודית. לטעמי לפחות החלוקה הפשוטה של תרבות מערב ומזרח איננה ברורה כל כך. כמובן זה לא גורע מהאפשרות של ישראל לנסות לנצל קלפים חדשים שמציע העולם המזרחי. ועם זאת לפחות מבחינת הקבוצה המשיחית בישראל יותר נוח לעבוד עם קבוצות משיחיות במערב מאשר לנסות להסביר לסינים מהו משיח. מבחינת החרדים כאן יש טוויסט מעניין. המתנגד החריף ביותר להשתלות אברים היה הרב אלישיב שאסר השתלות אברים בסין מכל וכל. לאור העובדה שהמשטר בסין הפך את אנשי הפנג גונג לבית מטבחיים להשתלות אברים לא פלא שהוא הפך אצלם לגיבור תרבות נגד המתירנות המערבית בעניין כפי שמראה הקישור הבא:
http://www.falunnews.org.il/articles_p/2007/05/c_02/0_02.htm
באשר להודו זה די משעשע. ההינדואיזם הוא די בבירור עבודה זרה לדעת כל הפוסקים. מצד שני ישנה התקרבות בין ראש הממשלה ההינדואיסטי מודי לראש הממשלה שלנו. הפרגמטיזם החרדי לא עושה מזה עניין. שאלה מעניינת היא האם אי פעם הניגוד בין הדתות יצוף או ששתיהן ימשיכו את שיתוף הפעולה נגד האסלאם. קשה לנבא את העתיד אך נראה לי מהנקודות שרשמתי שהווה והעבר מספקים מספיק חומר למחשבה על האפשרויות שהעתיד מזמן לנו.

 

עוד על חיזבאללה בדרום־אמריקה: מארגון טרור לארגון פשע

עוד פרק במעללי חיזבאללה במשולש הגבולות ארגנטינה־ברזיל־פרגואי: אתמול עצרה המשטרה הברזילאית אדם בשם אסעד אחמד ברכאת, אזרח פרגואי ממוצא לבנוני שנחשב סוג של "בנקאי החיזבאללה" באותו האזור. מדובר על אדם שמנהל כספים אדירים. בארגנטינה הוא מבוקש על העלמת הכנסות בהיקף של יותר מעשרה מיליון דולרים רק מאחד הקזינואים שהחמולה מנהלת שם באזור. בארצות־הברית הוא נחשב טרוריסט מבוקש, בפרגואי הוא מבוקש על רשימה ארוכה של פשעים, ועכשיו רק נשאלת השאלה לאיזו מדינה יסגירו אותו. וזה נותן תירוץ טוב להביא כאן כמה קטעים מראיון שפורסם לא מזמן בעיתון הארגנטינאי כְּלָארִין עם עִמַנוּאֶלֶה אוֹתּוֹלֶנְגִּי, מומחה לחיזבאללה באופן כללי ולנוכחות שלהם במשולש הגבולות בפרט. הראיון המלא כאן בספרדית.

קטעים נבחרים:

"בטוח שחלק מהכסף השחור שעובר במשולש הגבולות מגיע בסופו של דבר לטרוריסטים?

– כן. הוא הולך לחיזבאללה. יש מקרים שנחקרים כרגע בארצות־הברית ופרגואי, אם כי בפרגואי קשה יותר כי תמיד יש ניסיונות לבלום את החקירות. אבל המסמכים מראים בפירוש שהנמען הסופי הוא חיזבאללה."

"מה דעתך על הקפאת הנכסים שביצעה ממשלת ארגנטינה נגד גורמים שמואשמים בהלבנת כספים במשולש הגבולות והעברתם לחיזבאללה?

– זה נראה לי חשוב מאוד מכמה סיבות, קודם כל סמלית. במשך יותר מעשור, אף אחד באזור לא נגע בסוגיית החיזבאללה. גם לא ארצות־הברית, שביטלה סנקציות על עסקי החיזבאללה ב 2004, לדוגמה, ואיבדה עניין באזור. תוכנית הלבנת הכספים [שנחקרת עכשיו] נתמכת על־ידי אחד האנשים שנחקרו בארצות־הברית ב 2006. אחרי שתים־עשרה שנה, הוא עדיין פועל. כך שמדובר על חוסר עניין של ארצות־הברית להמשיך להפעיל לחץ […]"

"אתה רואה שיתוף פעולה בין מדינות המשולש במאבק במימון הטרור?

– לא. מדינות המשולש מדברות הרבה אבל לא עושות כמעט כלום. אני חושב שיש שתי בעיות נפרדות. בפרגואי המצב שונה מבברזיל. בפרגואי הבעיה היא שיתוף פעולה בקרב הפוליטיקאים והשלטונות, אנשי המכס והנמלים, משמר הגבול, שופטים, תובעים, מי שלא יהיה. עוגת הלבנת הכספים כל־כך גדולה שכולם טועמים ממנה. לכן אין עמדה ברורה נגד חיזבאללה. מעניין אותם הכסף. בברזיל המצב שונה. ברור שכרגע יש גם שם בעיית שחיתות באזור משולש הגבולות, אבל לא מדובר בבעיה מבנית במדינה הברזילאית. אבל המנהיגים הברזילאים לא רואים בבעיית המשולש בעיה דחופה. יש להם בעיות גדולות יותר, ומעבר לכך יש שם אי־בהירות אידיאולוגית לגבי חיזבאללה, הם לא בהכרח רואים בה ארגון טרור. אבל עם חיזבאללה אסור להתבלבל, כי הוא מעורב בפעילויות פשע. לא משנה אם הם טרוריסטים או לוחמי התנגדות. מה שחשוב זה שכאן באמריקה הלטינית הם מסייעים לקרטלי הסמים. במערב אפריקה הם מעורבים בסחר בבני־אדם, באפריקה המרכזית והמזרחית הם תורמים לחיסול מיני בעלי־חיים ולסחר בשנהב."

"אתה אומר פה דברים קשים על פרגואי.

– נקווה שמשהו ישתנה עם שינוי הממשלה […] הנשיא [החדש] הזה הגיע עם דיבורים טובים וקשוחים, אבל מילים לא אומרות שום דבר עד שיגיעו תוצאות. הבעיה היא לא רק פרגואי, במשולש הגבולות יש שלוש מדינות, אבל בפרגואי נמצאת התשתית […]"

 

עד כאן הקטעים הרלוונטיים. אני ממשיך לעקוב אחרי זה כי זה באמת נראה לי כמו אחת הסוגיות החשובות ביותר כרגע לביטחון ישראל, וחבל שלא מדברים על זה בישראל יותר. נשיא פרגואי החדש שהוזכר בראיון, מריו אבדו בניטס, בינתיים לא התחיל ברגל ימין את יחסיו עם ישראל, אבל אם הוא יפעל למיגור השחיתות שמחזקת את חיזבאללה זה יהיה חשוב הרבה יותר מאשר סוגיות מיקום השגרירות. לגבי ברזיל, הבחירות כזכור מתוכננות לאוקטובר, ונראה אם תצא מהן איזושהי בשורה חדשה.

משגיחי הכשרות של יחסי החוץ הישראליים

הביקור של ויקטור אורבן בישראל לא מזמן היה לדעתי עליית מדרגה בתהליך הירידה מהפסים של רוב האופוזיציה הישראלית, ואיתה רוב התקשורת הישראלית (תהליך שלא ייחודי לישראל, הוא קורה במקביל ברוב מדינות המערב). כשהתקשורת התיישרה לפי קו האופוזיציה על "בידוד מדיני" של מדינת ישראל, היה אפשר לקבל את זה – אולי הם באמת מאמינים שאפשר לנהל את יחסי החוץ של ישראל באופן טוב יותר. אבל לאט לאט התחילו להגיע בשורות טובות ליחסי החוץ הישראליים, והאופוזיציה עמדה בפני ברירה – הם יכלו לעשות את הצעד ההגיוני ולשמוח על ההצלחות, אבל הם העדיפו לחפש רעיון אחר. וכך נולדה אחת התופעות המוזרות של הפוליטיקה הישראלית כיום – אם אי אפשר להתלונן יותר על כישלון ביחסי החוץ, נעבור להתלונן על יותר מדי הצלחה ביחסי החוץ. וכך פתאום כל מפגש עם מנהיג זר הופך להזדמנות לבדיקה בציציותיו, איך אפשר למסגר את היחסים החיוביים בתור דבר שלילי. הונגריה היא בעצם מדינה פשיסטית, פולין שונאת יהודים, בליטא נתניהו "מפרק את האיחוד האירופי", ובאוסטריה הנאצים בשלטון. אף מדינה לא כשרה חוץ מצרפת וגרמניה, כנראה.

אז לכל המתלוננים על כך שנתניהו מעז להיות ידידותי עם מנהיגי הונגריה, ליטא, פולין, וכו' – אני מקדיש את הלקט הבא:

אנגלה מרקל נפגשת עם ויקטור אורבן
נשיא האיחוד האירופי ז'אן־קלוד יונקר נותן "כיף" ידידותי לויקטור אורבן
ראש ממשלת שבדיה (מעצמת זכויות האדם!) סטפן לפבן מבקר בפולין
עמנואל מקרון נפגש עם מנהיגי המדינות הבלטיות
ז'אן־קלוד יונקר מסכם "ארוחת ערב ידידותית" עם ראש ממשלת פולין

נפסיק פה, כי סביר להניח שהבנתם את הרעיון. הייתי יכול להמשיך עוד הרבה.

d_kos20180705034-1280x640
בתמונה: אנגלה מרקל מכשירה פשיסטים ותוקעת טריז באיחוד האירופי. התמונה מ dailynewshungary.

שלא יהיו אי־הבנות – אני לא מתווכח עם העובדה שמרקל, מקרון, ושאר חביביהם של התקשורת הישראלית מתעבים בכל ליבם את אורבן וחבריו. וגם הביקורים לעיל כללו הרבה ויכוחים ומחלוקות. אבל הטענה שביקור ידידותי עם מנהיג מדינה ממדינות האיחוד האירופי היא איכשהו פעולה שלילית, איזושהי "נתינת לגיטימציה" לשלטון מרושע או "תקיעת טריז באיחוד האירופי" – זה אבסורד מוחלט. מי שמבקר את ממשלת ישראל על ביקורים ידידותיים שלה עם מנהיגים מזרח־אירופאים, כדאי שיבקר גם את מרקל ומקרון, כי גם הם נפגשים איתם. לא רק זה, הם חברים איתם ב"איחוד" – כדאי לזכור את העובדה הזאת לפני שמתייחסים לאורבן כאיזשהו מנהיג מוקצה.

זווית חדשה שעולה בזמן האחרון היא ניסיונות להעלות את זכר השואה כנשק במאבק הזה, והיא נשמעת לי גרועה עוד יותר. אני לא מומחה לתולדות השואה בליטא או בקרואטיה או בכל מקום אחר (ואגב, הנה ניתוח מומלץ של מישהו שכן מומחה), אבל קשה לי שלא להתרשם שהטענות האלה מונעות פחות מאמת היסטורית ויותר מאותו הרצון לנגח את ממשלת ישראל. מישהו באמת מאמין שיש איזשהו יתרון ליהודים בהתעקשות להכריח את עמי מזרח אירופה להאשים את עצמם בשואה? אני לא יכול לדמיין אפשרות טובה יותר מזה שהם יגידו שהשואה היא פעולה איומה שעשו אחרים. אם הם ייקחו אחריות בעצמם, כמה זמן יעבור עד שהם יתחילו למצוא הסברים למה "הם" עשו את זה? אנשים באופן טבעי מנסים למצוא הסברים לעבר שגורמים לו (ולהם) להיראות טוב יותר. אם ניקח מהם את ההסבר "זה היה מישהו אחר", הם יצטרכו למצוא הסברים אחרים ללמה הם עשו את זה. וזה יכול להיגמר לא טוב.

לחילופין, אולי תומכי הגישה הזאת פשוט מסונוורים מההצלחה המסחררת של אותה הגישה בגרמניה, המדינה שבה מומלץ ליהודים לא ללכת עם כיפה ברחוב?

התנגשות הציביליזציות, ומה שאחריה

(זמין גם בבלוג המקביל שלי באנגלית)

בשעה טובה, קראתי את "התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון. הנוכחות של הספר הזה בתרבות הכללית כל־כך חזקה שהנחתי שאני יודע מה הוא עומד להגיד גם בלי לקרוא, אבל הוא התגלה כטוב יותר ממה שציפיתי. הוא מנתח את הפוליטיקה העולמית הנוכחית באופן כל־כך טוב שכמעט מפתה לזלזל בו ולהגיד שמה שהוא כותב ממילא ברור ומובן מאליו; עד שנזכרים שהוא כתב את זה ב 1996, כשהרבה מהדברים האלה עוד היו הרבה פחות ברורים. ועל זה שווה להוסיף כמה מילים.

אנשים מדברים הרבה על סכסוכי תרבויות בימינו, לפעמים עד כדי ציטוט הנטינגטון עצמו. האם הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא תוצאה בלתי־נמנעת של הבדלי הדתות, או הבדלי התרבות? האם יחסי אירופה והעולם המוסלמי כיום הם המשך בלתי־נמנע של יותר מאלף שנות סכסוך בין מזרח ומערב? האם מזרח אסיה לעולם תישאר זרה ועוינת למערב, האם דמוקרטיה וזכויות אדם הם עקרונות "מערביים"? אלה טיעונים ששומעים לעתים קרובות. בעיני, זה מעיד על הזיכרון הקצרצר של האנשים המעלים את הטיעונים האלה. והנטינגטון, לכאורה המקור המובהק ביותר של הטיעונים האלה, להפתעתי ולשמחתי אומר את אותו הדבר.

וכאן בעיני הדבר המעניין והחשוב ביותר בספר – הסייגים ששם הנטינגטון על התזה שלו. מדיבורים על הספר קל לקבל את הרושם שהנטינגטון בא לתאר איך עובד העולם, ולהסיק שממילא הסכסוכים בעולם הם נצחיים, כל מה שחשוב זה לאיפה אנחנו משתייכים ברשימת הציביליזציות העולמית, ולהתכונן לעוד אלף שנות עוינות מול ציביליזציות אחרות. אבל זה לחלוטין לא מה שכתב הנטינגטון. הספר לא בא לתאר את העולם באופן כללי; הוא מתאר את העולם שאחרי המלחמה הקרה. ולא פחות חשוב, הוא מתאר את העולם בתקופה מאוד מוגבלת אחרי המלחמה הקרה. הוא לא יודע כמה זמן תימשך התקופה הזאת, אבל הוא יודע שזו תהיה תקופה מוגבלת. אז כשאנחנו קוראים את הספר היום, הוא נראה כמעט טריוויאלי; אבל דווקא זה השיעור שאפשר ללמוד ממנו. הדברים שנראים לנו טריוויאליים היום, לפני עשרים שנה היו חדשניים ושנויים במחלוקת; וזה צריך להזכיר לנו שכמו שהדברים האלה לא היו איתנו לנצח, הם גם לא יישארו לנצח, וצריך להיות מוכנים לשינויים הבאים שיעברו על הפוליטיקה העולמית. אנחנו עוד לא יודעים מה הם יהיו ומתי הם יגיעו, אבל הם יגיעו.

לא יהיה מוגזם להגיד שלדעתי, אחת הבעיות התרבותיות הגדולות ביותר בעולם כיום היא חוסר הבנה של המלחמה הקרה. כשאנשים מדברים על אירועים מאמצע־סוף המאה העשרים, לעתים קרובות מדהים עד כמה הם מתעלמים מההקשר – מדברים על מלחמת וייטנאם, לדוגמה, כאילו היא הייתה איזשהו פרויקט מוזר ומיותר (או אפילו קולוניאליסטי) של ארצות־הברית. מדברים על התמיכה האמריקאית במוג'אהידין באפגניסתאן כאילו זו הייתה הטעות האסטרטגית של המאה. מדברים על רצח המיליונים בקמבודיה כאילו היה איזשהו שיגעון מקרי של רודן מטורף. נדיר מאוד לשמוע את ההקשר לדברים האלה – העובדה שבאותו הזמן התקיימה מלחמת חורמה לא רק בין שתי אידיאולוגיות, אלא בין שתי מערכות בריתות צבאיות, ובכלל לא היה ברור מי מהן עומדת לנצח. אנשים מלגלגים כיום על התמיכה האמריקאית במוג'אהידין כדוגמה לאווילות הממשלה או סוכנויות הביון, שניסו לפתור בעיה אחת ובסוף יצרו בעיה גדולה יותר. מי שמכיר את המינימום שבמינימום על המלחמה הקרה יכול לקבל קצת פרופורציות, ולהבין שכל איום הטרור האיסלאמי כיום, נורא ככל שיהיה, לא מתקרב לקצה קצהו של האיום הסובייטי באותה התקופה. באותה הזדמנות אפשר גם להיזכר שכל המעורבויות האמריקאיות במלחמות זרות באותה התקופה, גם בלי לסלוח על פשעי המלחמה שלהם, היו חלק ממלחמת קיום של העולם החופשי. ולהיזכר שאינספור מלחמות ומדינות כושלות, מקמבודיה ועד כמעט כל המדינות שמחוץ לעולם המערבי, היו חלק בלתי נפרד מאותה המלחמה העולמית והצלקות שהן ספגו בה מעצבות אותן עד היום.

וההתעלמות הזאת מהמלחמה הקרה היא מה שמאפשר לאנשים לדמיין ש"התנגשות הציביליזציות" היא איזושהי תופעה נצחית ואין טעם לפקפק בה. היום אנחנו רואים מלחמות אזרחים במדינות רב־לאומיות ואומרים שזה ברור, הרי מי חשב שאפשר לרכז אנשים בני דתות שונות ודוברי שפות שונות במדינה אחת? ברור שזה יביא לכישלון, אנשים חייבים לשמור על הזהות שלהם, ולעמוד לצד הקרובים להם, וכן הלאה. אבל הנטינגטון מזכיר לנו שזה בכלל לא ברור; בזמנו זה היה כל־כך לא ברור שהוא היה צריך לכתוב ספר שלם כדי להסביר למה הוא חושב שכך ייראה העולם החל מאותו הזמן; כי לפני זה העולם היה שונה מאוד. לא הייתה שום התנגשות תרבויות במלחמה בין הוייטנאמים הקומוניסטים לוייטנאמים הרפובליקנים; בין סין הקומוניסטית לסין הלאומנית, בין המוג'אהידין לבין ממשלת אפגניסתאן או באינספור מלחמות אחרות בעולם שלפני שלושים שנה. היום אפשר להביט לאחור לדוד בן־גוריון שמתכנן את הברית בין הפועל העברי והפועל הערבי להדחת האפנדים המושחתים ולחשוב איזה תמים הוא היה; אבל קל להיות חכמים בדיעבד, ובן־גוריון היה רחוק מלהיות תמים. אנחנו חיים כיום אחרי כמעט שלושים שנים של תקופת התנגשות הציביליזציות, ומפתה לשכוח שהייתה גם היסטוריה לפניה; אבל ההיסטוריה הזאת הייתה, וגם התקופה הזו עוד תהיה היסטוריה יום אחד.

אז מה יחליף את תקופת התנגשות הציביליזציות? עדיין מוקדם מדי לומר. יותר מעשרים שנים אחרי הספר, התזה של הנטינגטון עדיין חזקה, ברמה שהוא עוד ממשיך לחזות אירועים מהשנים האחרונות – קריאה שלו כרגע נראית כמעט נבואית בכל מה שקשור לאוקראינה או תורכיה. אבל לדעתי כבר אפשר להתחיל לראות את הסוף, והסימנים חזקים במיוחד במערב. המערב כיום מפגין פיצול ועוינות שמגיעים לרמות כאלה שכבר לא תואמות לתזת התנגשות הציביליזציות; ההבדל בין חירט וילדרס ומתיאו סלביני לבין ג'רמי קורבין וגי ורהופשטט הוא לא הבדל תרבותי, אלא אידיאולוגי. והשנאה בין המחנות שהם מייצגים נראית חזקה כל־כך שהיא עלולה להפוך להיות הבסיס לסכסוכי העתיד של המערב, במקום התנגשויות הציביליזציות (מול רוסיה, סין או האיסלאם) שאנחנו רגילים אליהן. אבל חוץ מזה, קשה מאוד לחזות מה יהיה. אבל השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מהנטינגטון, הוא שגם אם אנחנו לא יודעים מתי ואיך יגיע סוף תקופת התנגשות הציביליזציות, הוא יגיע. וכדאי להיות מוכנים לזה.