הערה קטנה על עושר

עידן ארץ פירסם אתמול רשומה על עושר, ואני מרגיש צורך להגיב, בתור מי שמינה את עצמו לסוכן הפרסום של אדם סמית באינטרנט העברי. אני מאוד מרוצה מההתעוררות הליברלית שמופיעה לאחרונה בישראל, ושהוא אחד המייצגים שלה; אבל למרות שעם הרוח הכללית של הרשומה שלו אני כמובן מסכים, לדעתי הוא מפספס בפרט די חשוב, וזה נראה לי כמו הזדמנות טובה לדבר שוב על משמעות העושר בעולם ומה הדרכים להשיג אותו ולחלק אותו. המסר העיקרי שלו הוא שכלכלה היא לא משחק סכום אפס, והדרך להביא יותר עושר לעניים היא לא לקחת עושר מהעשירים, אלא לייצר יותר עושר; זה כמובן נכון. הבעיה שלי היא עם התיאור שלו לאיך נוצר העושר הזה:

"כאשר אנשים מבצעים עסקה מרצון, כל אחד מהצדדים יוצא במצב *טוב יותר* מאשר זה שהוא היה בו קודם. עוד רגע יוצא פסח, וכשאזמין לראשונה פיצה ב-50 ש"ח, אני אקבל פיצה ששווה לי יותר מ-50 ש"ח, והפיצריה תקבל 50 ש"ח ששווים עבורם יותר מהעלות והעבודה של הכנת הפיצה. כלומר, בעסקה הזאת גם אני וגם הפיצריה יצאנו מורווחים. העושר שלנו גדל קצת.

[…] אנשים מבצעים עסקאות כאלו כל הזמן, וזה מה שיוצר מלכתחילה את העושר האדיר שאנחנו זוכים לו ביחס לעבר וביחס למדינות פחות חופשיות […]"

מה הבעיה? זה נכון שמעסקה כלכלית חופשית שני הצדדים יוצאים מורווחים. אבל זה לא מה שיוצר מלכתחילה את העושר האדיר שאנחנו זוכים לו. הסיבה לעושר האדיר הזה היא כמובן נושא המחקר של אדם סמית, ולב העניין הוא: יש לנו יותר עושר כי אנחנו עושים יותר עבודה יצרנית; עבודה שלוקחת חומרי גלם בעלי ערך מסוים, ויוצרת מהם מוצר חדש בעל ערך גבוה יותר מסכום חלקיו. התובנה הזאת חשובה כל־כך, שהיא מהווה כבר את המשפט הראשון בעושר האומות: "העבודה המתבצעת כל שנה בכל אומה היא המקור המספק לה את כל הצרכים והמותרות שהיא צורכת", ובפסקה הבאה: "ככל שאותה התוצרת, או מה שנקנה באמצעותה, גדלה או קטנה ביחס לאוכלוסייה הצורכת אותה, כך האומה תהיה עשירה יותר או פחות".

מה זה אומר לגבי הפיצה? אפשר להגיד שיש הגדלה מסוימת של העושר הכללי בעצם קיום המסחר, כלומר בזה שהפיצה עוברת למישהו שצריך אותה יותר, ובמקומה עובר הכסף למישהו שצריך אותו יותר. אבל ההגדלה הזאת זניחה. החשיבות האמיתית של העסקה הזאת היא שהיא מעודדת את הפיצריה לאפות יותר פיצות. אפיית פיצה זו עבודה שמייצרת עושר – פיצה היא מוצר ששווה יותר מהקמח, העגבניות והגבינה שמהם היא עשויה. ומצד שני, העסקה הזאת מעודדת את עידן ארץ לעשות יותר עבודה יצרנית (כמו כתיבת רשומות בפייסבוק) כדי שיהיה לו כסף לקנות עוד פיצות בעתיד.

וזו הדרך להגדיל את העושר של כולנו. כלכלה היא לא משחק סכום אפס, שבו יש כמות מוגדרת מראש של עושר וצריך רק לחלק אותו – את זה כתבתי גם אני בהערות לפרק הרביעי של עושר האומות. עושר מגיע מעבודה שהופכת דברים בעלי ערך נמוך לדברים אחרים בעלי ערך גבוה יותר. איך נקבע אותו הערך? עקרונית "ערך" הוא דבר סובייקטיבי, אבל יש דרך מצוינת להעריך אותו – על־ידי כמות העבודה שמוכן אדם אחר להשקיע תמורת הזכות לאותו הערך. איך זה מתבטא בפועל? בהחלפת כסף, האמצעי שנהוג בחברה שלנו לייצוג אותו הערך. ולכן, כשמדברים על פריון העבודה הנמוך במשק הישראלי, זה אמור להיות אחד מנושאי השיחה החשובים ביותר בישראל. יותר עבודה יצרנית, שזה אומר בעיקר עבודה יותר יצרנית (אין כנראה בישראל מחסור בעבודה, יש עבודה לא מספיק טובה), זה מה שיוצר עושר. והשוק החופשי, כפי שניתן לראות מאינספור דוגמאות לאורך ההיסטוריה, הוא הכלי המוצלח ביותר להשגת המטרה הזאת. זאת התורה הכלכלית כולה על רגל אחת, והשאר פירושה – אידך זיל גמור אצל אדם סמית וממשיכיו.

(למען הסר ספק – אני בטוח שעידן ארץ יודע את כל זה, אני רק חושב שהניסוח שלו יצא מבלבל ושווה הבהרה)

איך בונים מדינה מתוקנת

לפני שנה וחצי כתבתי (כאן וכאן) על מה שבעיני הוא השלב הבא של הדמוקרטיה – הרחבת הדיון הציבורי סביב תקציב המדינה והמודעות לאיך המדינה באמת מתנהלת. באותו הזמן היו לי כמה בעיות טכניות ופרטיות שגרמו לעניין הזה קצת להתמוסס.

עכשיו הגיע הזמן לחזור. ובתור התחלה אני מספק תוספת חשובה בעיני – השוואה בינלאומית. בשבועות האחרונים אני עובד על פרויקט חדש, שמטרתו להבין טוב יותר איך עובדות מדינות על־ידי השוואה בין מדינות שונות, והמדינה שבחרתי להתחיל בה היא מדינה שנחשבת לדעתי בכל ישראל כמדינה מתוקנת, מתאפיינת בגודל די דומה לישראל (קצת יותר גדולה), תרבות די דומה, ופוליטיקה די דומה: הולנד. תרגמתי לעברית את סעיפי התקציב ההולנדי לשנת 2019, ופרסמתי אותם לצד אלה של ישראל כדי שנוכל להתחיל להבין קצת יותר מה הופך מדינה למדינת רווחה צפון־אירופאית לעומת מה שיש לנו, ולראות אם יש דברים ששווה ללמוד מהם או דברים ששווה להיזהר מהם. אני מקווה שזו רק ההתחלה, ועוד אעשה דברים דומים כדי להבין את כל המדינות המתוקנות (ואולי גם הלא־מתוקנות, ואולי לפעמים מה שנדמה לנו כמדינות מתוקנות זה לא בדיוק מה שחשבנו?) בעולם.

עברו על התקציבים כאן: ישראל 2019 – הוצאות, הכנסות; הולנד 2019 – הוצאות, הכנסות.

נקודה אחת שחשוב להבין זה עד כמה הולנד היא אכן מדינת רווחה צפון־אירופאית. נראה לי שיש להרבה אנשים איזושהי תדמית של הולנד בתור ערש הליברליות באירופה – לי בהחלט הייתה תדמית כזאת לפני שהתחלתי להכיר אותה יותר. התדמית הזאת אולי הייתה נכונה בעבר, אבל כפי שהתקציב יבהיר לכם (ותקופת מגורים בהולנד הבהירה לי), כיום לא ברור עד כמה נשאר משהו מהליברליות הזאת חוץ מהסמים והזנות. בכל מה שקשור לכלכלה, נראה שהממשלה מתערבת לא פחות מבכל מדינת רווחה אחרת.

הבהרה: הפרויקט עדיין בשלבי התחלה, וצפויות הרבה טעויות ותקלות באיכות המידע, נכונות המידע, והפרשנות שלו. אבל חייבים להתחיל איפשהו.

אז מה אנחנו לומדים מההשוואה? בתור התחלה, כמה תובנות התחלתיות:

– אנחנו בעיצומו של תהליך מדהים במערב ובצפון אירופה, שבו המלחמה בפליטות פחמן הופכת לחלק עצום מהמנגנון הממשלתי. להולנדים יש משרד ממשלתי בשם "המשרד לנושאים כלכליים ואקלים", וממה שאני שומע בתקשורת נשמע כאילו מיליארדי האירו שהולכים על זה כרגע הם רק ההתחלה. תהיו מוכנים, כי דברים כאלה נוטים להגיע די מהר מאירופה לישראל.

– ההוצאה העיקרית של ישראל היא תשלום חובות; אצל ההולנדים זה המקום השני. אני עדיין צריך מתישהו לחקור את הטענה שחוב לאומי זה דבר טוב, אם מישהו מתנדב להסביר אני אשמח לשמוע.

– משרד החוץ הישראלי הוא הוצאה די צנועה בת פחות ממיליארד וחצי ש"ח, בהולנד זה עולה כמעט 10 מיליארד אירו. למה זה? רוב מכריע מהכסף הולך על סעיף בשם "שיתוף פעולה אירופי יעיל". עוד לא חקרתי מה זה אומר בדיוק, אבל קשה להגיד שאני מופתע. האיחוד האירופי זה תחביב יקר.

– תקציב הביטחון ההולנדי, במספרים מוחלטים, נמוך מזה של ישראל אבל לא בהרבה כמו שהייתי אולי מנחש (10.5 מיליארד אירו, כלומר בערך 45 מיליארד ש"ח, לעומת 55 מיליארד ש"ח בישראל פלוס עוד 10 מיליארד על "הוצאות ביטחוניות שונות"). התקציב בישראל אומנם בפועל נוטה לתפוח הרבה מעבר למה שמופיע על הנייר, אבל עדיין – יכול להיות שאנחנו לא מבצר מבודד בג'ונגל כמו שלפעמים נוטים לחשוב. למי שתוהה מה ההולנדים עושים עם הכסף הזה, מסתבר שהצבא ההולנדי פעיל בכל מיני מקומות בעולם במסגרת משימות נאט"ו, או"ם ואיחוד אירופי כאלה ואחרות; כשמסתכלים על איך נראות המדינות שבהן הם פעילים (אפגניסתאן, סוריה וכו'), לא נראה שהם תורמים הרבה. לו הייתי הולנדי הייתי אומר שה 10.5 מיליארד האלה קצת מבוזבזים. מצד שני, אולי זה פחות עניין של המשימות הפעילות ויותר הכנה לעתיד, אולי הם פשוט למדו את הלקח מהפעם הקודמת שהם נזקקו לצבא.

– התחבורה הציבורית ההולנדית מעולה, ונראה שההשקעה הממשלתית לא בהכרח גבוהה יותר מזו בישראל (ובמדינה גדולה יותר עם אוכלוסייה גדולה יותר). זה נושא שמאוד מצדיק בדיקה מקיפה יותר בהמשך.

מספיק לבינתיים. השאיפה היא בעתיד להרחיב את הפרויקט לעוד מדינות, יותר מידע על כל מדינה (גם בתקציב ישראל בינתיים לא כללתי את המידע מהתקציבים הספציפיים של כל משרד), עוד השוואות (לא רק תקציב – איך נראית מדיניות המס הישראלית מול ההולנדית? איך נראים חוקי העבודה? וכן הלאה), ועוד תובנות.

אדם סמית ורודנות העיר מול הכפר

העלתי את התרגום לחלק השני והאחרון של הפרק העשירי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

פרק מעניין ורלוונטי במיוחד לימינו: איך מדיניות ממשלתית משפיעה על השוק החופשי, או בפרט: סקירת שלושה סוגי התערבות ממשלתית בעייתית מימי אדם סמית שמנעו מהשוק החופשי להביא לתוצאות הטובות ביותר לציבור. וממשיכיהן של כל שלוש הגישות האלה עדיין פעילים בימינו.

אחד הדברים המעניינים במיוחד בפרק הזה הוא נקודת המבט של סמית כאביר זכויות הכפריים מול העירוניים, משהו שלא הרבה מדברים עליו בפוליטיקה בימינו. קצת חבל שהדיון הציבורי הכלכלי נתפס תמיד כרצף בין שני קטבים, אחד לטובת הפועלים העניים ואחד לטובת בעלי העסקים העשירים. לדעתי, יהיה נכון יותר להצביע על שלושה קטבים: הפועלים, בעלי העסקים, והעצמאים. המהפיכה הגדולה של הסוציאליזם הייתה נתינת הכוח הפוליטי לפועלים, שעד אז לא היו מיוצגים, כי עצם קיומם של פועלים שכירים היה תופעה חדשה שהביאה המהפיכה התעשייתית; בימיו של אדם סמית התופעה הזאת הייתה עדיין חדשה יחסית, והדיון הפוליטי שהוא מציג הוא בין שני הקטבים האחרים: העצמאיים מול בעלי העסקים.

כך נוצר מצב שקורא מודרני יכול קצת להתבלבל מקריאת אדם סמית: לטובת מי הוא, בעצם? מצד אחד הוא אבי תיאוריית השוק החופשי, ומדבר ללא הרף נגד מעורבות ממשלתית; מצד שני הרטוריקה שלו לעתים קרובות נשמעת לא מאוד שונה מזו של סוציאליסטים מודרניים; האויבים הגדולים שלו הם בעלי עסקים גדולים, לא ממשלות. זה נגרם מאותו השינוי ביחסי הכוחות בכלכלה: בימיו של סמית היו עצמאים מול בעלי עסקים, כשהפועלים השכירים הם עדיין תופעה חדשה ולא מוכרת; בימינו, לעומת זאת, יש פועלים מול בעלי עסקים, כשעצמאיים הם זן נדיר ואולי בסכנת הכחדה. היעדרם של עצמאיים מהדיון הכלכלי המודרני גורם לרבים משמאל ומימין לחשוב בטעות שהשוק החופשי נמצא בצד של בעלי העסקים ונגד הפועלים השכירים, וזה רחוק מאוד מהמציאות: במציאות, עם שלושת קטביה, השוק החופשי הוא ידידם של העצמאיים, ואויב זכויות היתר של שתי הקבוצות האחרות.

הראשון מבין שלושת הנושאים הנידונים בחלק הזה הוא חוקי התאגידים בימיו של אדם סמית: המילה "תאגיד" הייתה אז מאוד שונה ממה שהיא היום, ותיארה סוג של איגודי עובדים בענף כלשהו במקום כלשהו; וזה מתכתב חזק עם מה שכתבתי בעבר על גילדות ואוניברסיטאות. אז כמו היום, מקצועות רבים נמצאים תחת "הגנה" של הממשלה או של איזשהו ארגון "מקצועי" ששומר על הצרכנים מפני הסכנה האיומה של עבודה לא מקצועית מספיק; ובפועל, פעילותם האמיתית של אותם האיגודים היא שמירה על האינטרסים של העוסקים הותיקים והחזקים, חסימת מתחרים פוטנציאליים, ושמירה על מחירים גבוהים. הוא מוסיף זווית מעניינת לעניין הזה כעניין של בני העיר מול בני הכפר: עסקים גדולים, תאגידים ומפעלי ייצור הם תופעות עירוניות, בעוד שהכפר בדרך־כלל מאוכלס בעצמאיים. הוא מציג את המעורבות הממשלתית בכלכלה כתחבולה של בני העיר להשיג לעצמם זכויות־יתר על חשבון בני הכפר, ומביא כמה ראיות משכנעות לטענה הזאת. בימינו, תהליך העיור המואץ הוא כנראה אחת הסיבות העיקריות להתמעטותם של העצמאיים; והסוציאליזם, שהפך להיות האידיאולוגיה המובילה להצדקת התערבות ממשלתית בכלכלה, גם נוטה להיות מזוהה חזק עם מרכזי הערים הגדולות ולזכות שם לתמיכה הגדולה ביותר (ישראל היא קצת מקרה מיוחד עם הסוציאליזם מתוצרת הקיבוץ, אבל בימינו גם בישראל הסוציאליזם ברובו מתרכז בבתי קפה בדרום תל־אביב ולא ברפת בקיבוץ).

זה מזכיר קצת התפתחויות בדיונים לגבי איכות הסביבה: יותר ויותר נשמעת בשנים האחרונות קריאה מפוליטיקאים שמרניים "לקחת בחזרה" את המושכות בדיוני הסביבה מהסוציאליסטים, עם השקפה שמוחה על דרישות "ירוקות" שמגיעות מאנשים שחיים רחוק מהטבע, במרכזי הערים הגדולות, ומתיימרים להכתיב הגנה על הטבע לאוכלוסייה כפרית שמחוברת לאותו הטבע הרבה יותר מהם. ראו לדוגמה כאן.

הנושא השני של החלק הזה הוא הזרמת כסף משלמי המיסים לניפוח מלאכותי של ענפים מעבר לביקוש האמיתי שלהם. זה מתחבר היטב לדיון שאני מנסה לפתח על תקציב התרבות (שקצת מתעכב, אני מקווה להמשיך אותו בקרוב), ולעוד דברים רבים אחרים: אני מקווה שככל שנחפור יותר בתקציב המדינה, כך נהיה מודעים יותר ויותר לכסף שמזרימה הממשלה לדברים שלא מעניינים אותנו, ונוכל להחליט באופן מושכל יותר עד כמה אנחנו באמת רוצים את זה.

הנושא השלישי הוא מה שאנחנו מכנים כיום "גמישות שוק העבודה", אבל בימי אדם סמית האתגרים שעמדו מולו היו שונים מאוד מהיום; מצד אחד, דברים כמו קשיים על פיטורי עובדים, חוקי רווחת עובדים ומניעת אפליה למיניהם, לא היו קיימים; מצד שני, הוא מספר על הגבלות קשות על תנועה חופשית, שמאוד מזכירים את מה שקורה כיום בין מדינות, ואז היה נכון אפילו בתוך כל מדינה – מעניין לראות איך המאבק המייגע שעובר כיום מי שרוצה לקבל אשרת עבודה או שהייה במדינה אחרת, היה פעם צריך לעבור אפילו מי שרוצה לעבור מכפר אחד לאחר. בין השאר, הסקירה של "חוקי העוני" היא שיעור מעניין במיוחד באיך חוק שבכל ניסוחו אפשר לראות רק כוונות טובות וסיוע לעניים, יכול בסופו של דבר להפוך לכלי דיכוי נגד אותם העניים.

תרבות בתשע־מאות מיליון – חלק א'

לא מזמן דיברתי פה על החשיבות של עיון משמעותי בתקציב המדינה במסגרת דיון ציבורי, בדרך לחיזוק הדמוקרטיה. בתור מישהו שכותב על פוליטיקה אני כמובן לא יכול להתעלם ממה שדרשתי מאנשים שכותבים על פוליטיקה, אז הגיע הזמן להתחיל.

החלטתי שמקום טוב להתחיל בו יהיה תקציב התרבות. משרד התרבות רחוק מלהיות בצמרת ההוצאה של ממשלת ישראל, אבל יש לו יתרון משמעותי: די קל לכל אחד מאיתנו להבין אותו. צריך לא מעט ידע מוקדם בשביל להבין מה קורה במשרד הבריאות או משרד הביטחון; לעומת זאת, כל אחד מאיתנו יודע מה זה תאטרון, מה זו אומנות פלסטית ומה זו האקדמיה ללשון עברית. אז המטרה שלי היום: לחקור את 900 מיליון השקלים שהוקצו בתקציב 2017 למינהל התרבות, לגבש דעה אם הסכום גבוה מדי או נמוך מדי, לעצב תקציב חלופי של "מה אני הייתי עושה", ולהתחיל דיון עם אנשים אחרים שיעשו את אותו הדבר – זה התפקיד שלכם, אם תסכימו לקבל אותו.

אני מפצל את הרשומה הזאת לשלושה חלקים: בראשון אתן קצת רקע, ואציג את ההוצאות של מינהל התרבות. בשני אגיד כמה דברים על דעתי בעניין תמיכה ממשלתית בתרבות, ובשלישי אדבר על איך יכול לדעתי להיראות, בעולם מושלם, הדיון על התקציב הזה, על תפקוד שר/ת התרבות, ושאר דברים בסגנון.

לפני שנתחיל, אני חייב להגיד משהו על השקיפות בתקציב המדינה בישראל. אחת הכוונות המרכזיות שלי עם התחלת החפירות שלי בתקציב הייתה להשוות כמה שיותר בין מה שקורה בישראל ומה שקורה במדינות אחרות בעולם – כמו שאתם בטח יודעים, אני אוהב להסתכל על מקומות שונים בעולם. אני עדיין מנסה לעשות את זה, אבל גיליתי שזה לא פשוט כי עוד לא מצאתי מדינה אחת שמאפשרת גישה שקופה, נוחה ומפורטת לתקציב הממשלתי שלה, כמו מדינת ישראל – אז מגיעה מילה טובה ענקית לאנשי אגף התקציבים באוצר, אנשי הסדנה לידע ציבורי, וכל אחד אחר שהיה מעורב בעניין הזה. מעכשיו אני יודע – זה תחום שישראל באמת יכולה להתגאות בו כמופת למדינות העולם. אני ממשיך לאט לאט לבדוק מדינות אחרות ולנסות להשיג מידע מתאים, ובעתיד אני מקווה להביא קצת השוואות למה שקורה אצלן.

ועכשיו, מינהל התרבות. כאמור, בתקציב 2017 הוקצו לו כתשע־מאות מיליון שקלים. המטרה, על־פי ההגדרה, היא "טיפוח היצירה האמנותית והתרבותית ושיפור איכותה, עידוד המצוינות והמקוריות, מתן ביטוי ליוצרים ולאמנים, טיפוח נכסי התרבות ותשתיות התרבות בישראל ו"הנגשת" היצירה האמנותית והתרבותית לכלל אוכלוסיית ישראל. המנהל מסייע למוסדות וליוצרים בתחומי התרבות השונים בקיום פעילות שוטפת, בקידום יוזמות, פעולות, אירועים, פסטיבלים לאמנות והכשרה אמנותית ברמה מקצועית, ומעמיד כלים לביטויי האמנות לסוגיה. לצורך כך קובע המשרד קריטריונים לתמיכות, מקיים פעילות ייחודית באמצעות התקשרויות.". בוא נראה איך הוא עושה את זה.

הבהרה: מדובר פה על מינהל התרבות, שמהווה חלק (אומנם העיקרי) ממשרד התרבות והספורט, אבל לא על המשרד עצמו. זה לא כולל את מטה המשרד, כלומר עוד לא הזמן לדבר על משכורות השרים והלשכות וכו'. את זה נעשה בפעם אחרת. גם את רשות העתיקות, שבתקציבים מופיעה כסוג של אחות חורגת למינהל התרבות, אני לא כולל בינתיים.

הבהרה 2: אני כולל בינתיים רק את הסכומים שנחשבים "הוצאה" בתקציב המקורי. יש עוד דרכים להעביר כספים דרך המשרד: יש סעיפי "הוצאה מותנית בהכנסה", "הרשאה להתחייב", "משרות עובדי־צה"ל" בתקציב, ויש כמובן העברות באמצע השנה מועדת הכספים. אבל רוב הכסף הוא ההוצאה הישירה מהתקציב, ואני מעדיף בינתיים להתרכז בה.

הנה חלוקת התקציב, על־פי המסמך הזה, ממויינת לפי גובה ההוצאה:

תאטראות תמיכה: 94,857,000 ש"ח
עתודה לקידום התרבות: 90,000,000 ש"ח
ספריות פעולות: 85,000,000 ש"ח
פעולות כלליות בתרבות: 80,112,000 ש"ח
חוק הקולנוע: 79,500,000 ש"ח
גופים כליים – מוסיקה: 50,181,000 ש"ח
מוזיאונים – תמיכה: 45,000,000 ש"ח
מחול תמיכה: 29,000,000 ש"ח
קבוצות תאטרון: 26,254,000 ש"ח
מענק ירושלים לתרבות: 23,000,000 ש"ח
פעולות תרבות ערבית: 23,000,000 ש"ח
בתי ספר לאומנות – תמיכה: 22,000,000 ש"ח
תאטרון אזרחים ותיקים: 21,000,000 ש"ח
שימור אתרי התיישבות: 20,425,000 ש"ח
אופרות תמיכה: 18,750,000 ש"ח
פסטיבלים לתרבות ואמנות – תמיכה: 16,815,000 ש"ח
תרבות בקהילה תמיכה: 15,500,000 ש"ח
מורשת עדות ישראל: 12,780,000 ש"ח
ספרות, כתבי עת ומפעלי תרבות: 11,210,000 ש"ח
האקדמיה ללשון העברית: 11,000,000 ש"ח
ארכיונים: 9,713,000 ש"ח
מוסדות תרבות תורנית: 9,600,000 ש"ח
תקנת מחול – יוצרים עצמאיים, הרכבים מרכזים ופרויקטים: 8,956,000 ש"ח
מוסיקה ותזמורות – תמיכה: 8,132,000 ש"ח
בית התפוצות: 8,000,000 ש"ח
תרבות בנגב: 8,000,000 ש"ח
אמנים עצמאיים: 7,240,000 ש"ח
מוסדות תרבות מדע ומחקר: 7,145,000 ש"ח
אמנות פלסטית: 7,000,000 ש"ח
יד בן־צבי: 6,900,000 ש"ח
תמיכה בשיפוצי מוסדות: 6,500,000 ש"ח
ספריות תמיכות: 5,500,000 ש"ח
פרסי תרבות: 5,000,000 ש"ח
פעולות תרבות לדרוזים: 4,000,000 ש"ח
מרכז למורשת יהדות אתיופיה: 3,500,000 ש"ח
רזרבת עמידה בהחלטת ממשלה מספר 1879: 2,700,000 ש"ח
מוזיאונים – אזרחים ותיקים: 2,533,000 ש"ח
מרכז זלמן שזר: 2,300,000 ש"ח
אירגוני גג בתרבות: 2,117,000 ש"ח
סל לתרבות עירונית: 1,700,000 ש"ח
זכויות יוצרים לקלטות – תמיכה: 1,500,000 ש"ח
זמר עברי: 1,500,000 ש"ח
אקדמיה ללשון ערבית: 1,450,000 ש"ח
המועצה הלאומית לתרבות: 1,100,000 ש"ח
המועצה לתרבות היידיש: 1,000,000 ש"ח
קרן לעזרת סופרים ואמנים: 1,000,000 ש"ח
תמיכה ברבנים רפורמים: 1,000,000 ש"ח
שירות הסרטים: 200,000 ש"ח

מוזמנים להתחיל כבר לחשוב ולספר על דעותיכם. בעוד שבוע־שבועיים אתחיל לכתוב את אלה שלי. כמו כן, מוזמנים ללכת לדף הזה של אתר תקציב פתוח, שממנו תוכלו להוריד גיליון נתונים עם פירוט עוד יותר עמוק של סעיפי התמיכות – לאילו תיאטראות הולכים כספי ה"תמיכה בתיאטרון", לאילו ארגונים הולכים כספי "מורשת עדות ישראל", וכן הלאה.

אגב, הערה כללית לגבי התקציבים במדינת ישראל: אני לא יודע מאיפה הגיעה ההחלטה לכלול בכל תקציב פרק של "ניתוח מגדרי של התקציב", אבל זה נראה לי קצת הזוי. אם מישהו מכיר את הסיפור מאחורי זה, אשמח לשמוע.

אדם סמית ושכר המורים

העלתי את התרגום לחלק הראשון (מתוך שניים) של הפרק העשירי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

הפרק עוסק בגורמים לכך שהמשכורות והרווחים שונים בכל ענף; למה עורך־דין או כורה פחם מרוויחים הרבה, אבל חייט מרוויח מעט. הדוגמאות הספציפיות בחלק מהמקרים כבר לא רלוונטיות (מעניין לדוגמה לראות אותו מגדיר מוכר במכולת כמקצוע שדורש השכלה נרחבת), אבל העקרונות בהחלט כן. וזה מתחבר לדיון שנשמע לא מעט בימינו – הטענה שהשכר במקצועות מסוימים, שנחשבים "חשובים" או "אציליים" יותר, כמו הוראה או עבודה סוציאלית, צריך להיות גבוה יותר ממה שהוא. כשקוראים את אדם סמית, בולטת מאוד הנאיביות והבעייתיות שבדיון כזה – לא שאי אפשר לנהל דיון רציני על העלאת שכר במקצועות מסוימים, אלא שהדיון הזה צריך להתבסס על המציאות, ולא על איזושהי תפיסה אידיאליסטית.

הבעיה העיקרית של המקצועות האלה, להערכתי, היא שהם לא קשים כמו שרוב האנשים היו רוצים שהם יהיו. ישאל אותנו איזשהו פעיל למען העלאת שכר המורים "האם נראה לכם הגיוני להפקיד את ילדכם בידי מישהו שמרוויח <סכום נמוך כלשהו> שקלים? הילד שלכם לא שווה יותר?", והוא צודק לגמרי – אני לא מרוצה מהמצב הזה. הבעיה היא שמשם ימשיך אותו הפעיל לדרישה להעלות באופן מלאכותי את שכר המורים, ואדם סמית יתהפך בקברו. לא בגלל שזה הוגן או לא הוגן להעלות באופן מלאכותי את שכר המורים, אלא כי זה טיפול בסימפטום במקום בבעיה.

מה בעצם מפריע לנו בכך שהמורה מקבל שכר נמוך, ולא מפריע לנו כשאיזשהו פועל אקראי מקבל שכר דומה? אפשר להגיד שעצם הבחירה במקצוע ההוראה היא איזושהי פעולה אלטרואיסטית ושמגיעה לו מתנה מאיתנו על זה. הבעיה היא שזו לא רק הנחה מפוקפקת, אלא סתירה עצמית. אם נניח שכרגע רוב המורים בחרו במקצוע מתוך איזושהי שליחות, ולא בשביל התנאים הטובים של המקצוע, אז ברגע שנשפר את התנאים במקצוע אנחנו בעצם הורסים את המצב הזה; נעלה את המשכורת, המקצוע יהפוך אטרקטיבי עוד יותר לאנשים שלא רואים בו שליחות, ורק נקלקל את איכות ההוראה שלנו. אם זו הגישה שלנו, אז אין לנו ברירה אלא למצוא איזושהי דרך לבחון כליות ולב ולדעת מי מגיע למקצוע מתוך שליחות ומי לא.

אפשרות חלופית, בלי סתירה פנימית, היא שהתנאים הגרועים של המקצוע מושכים אליו אנשים שאין להם הרבה ברירות אחרות, כלומר פחות מוכשרים; ולכן עלינו להעלות את השכר כדי למשוך מועמדים איכותיים יותר למקצוע. זו התפיסה שמנחה את אותה גישת "אתם רוצים להפקיד את ילדכם" וכו'. אבל גם פה, לא צריך להתעמק יותר מדי בשביל לראות את המלכוד. אם נעלה את המשכורת באופן מלאכותי זה אולי יהפוך את המקצוע לאטרקטיבי יותר לאנשים משכילים יותר, אבל לא יהפוך אותו לפחות אטרקטיבי לאנשים הלא־משכילים; אותם אנשים שעכשיו אנחנו לא בטוחים ברצון להשאיר אצלם את ילדינו[1] ימשיכו ללכת לעבוד כמורים, ולא ברור אם בכלל הרווחנו משהו.

אז למה בעצם שכר המורים נמוך כל־כך, כשאנחנו רגילים שאנשים שעוסקים במקצועות "מכובדים" בדרך־כלל מרוויחים הרבה? פה עוזר לנו אדם סמית, גם אם הוא יחשוף בפנינו קצת אמת לא נוחה. אם נסתכל על הגורמים שמשפיעים על המשכורות, נגלה שהוראה היא פשוט עבודה "טובה" מדי. שכר המורים היה ללא ספק עולה לו היו במקצוע תנאים גרועים יותר, כי העלאת השכר הייתה הדרך היחידה שבה היה אפשר לשכנע אנשים לעבוד במקצוע כזה. זה הופך להיות אירוני במיוחד כשמגיעים לקריטריון הכבוד שמציין סמית – שמזכיר לנו שבעצם, אותה תחושת השליחות ואותו הכבוד שלנו למקצוע ההוראה הם בעצמם מקטינים את השכר; אם אנשים לא היו הולכים לעבוד בהוראה מתוך שליחות, היצע המורים היה פוחת יחסית לביקוש, ולא הייתה ברירה אלא להעלות את המשכורת. אולי דרך טובה להעלות את שכר המורים תהיה להתחיל לזלזל בהם.

אבל כמובן, מטרת כל הדברים האלה היא להבהיר ששכר המורים הוא רק סימפטום. המטרה היא שיפור איכות ההוראה, ואת זה לא נוכל להשיג בלי שנדע להגיד מהי בכלל "איכות הוראה". אם נדע להגיד מהו בדיוק מורה טוב, ואיך אפשר לפסול מורים לא טובים מכניסה למקצוע – השכר יעלה באופן טבעי, כי עם פחות מועמדים שיכולים להתקבל, היצע העבודה יורד ומחיר העבודה עולה. וזו הבעיה האמיתית של מקצועות כמו הוראה, עבודה סוציאלית, ושאר דברים דומים – לא רק שקשה להגדיר קריטריונים קשיחים לאיכות העבודה, אלא במקרים רבים נחשב מגונה לדבר על זה; כאילו עצם הרעיון שאדם אצילי כל־כך שהסכים לעבוד במקצוע כזה יכול להיות גרוע. אני לא רוצה לשפוט מוסרית את הגישה הזאת ולהגיד אם היא טובה או לא, אבל מה שבטוח – כל עוד זו הגישה, שכר המורים לא יוכל לעלות.

[1] הבהרה חשובה: יש הרבה מורים נהדרים במדינת ישראל. הטענות על איכות הוראה ירודה, בין אם נכונות או לא, לא מכוונות נגד אף אחד באופן אישי.

איפה הכסף – השלב הבא של הדמוקרטיה

אנחנו חיים כיום בתקופה מאוד לא אופטימית לרעיון הדמוקרטיה. אחרי שבמספר מדינות ערביות האוכלוסייה קיבלה סוף סוף הזדמנות לנסות אותה והצביע ברובה המכריע נגד, הרבה מהדמוקרטיות הצעירות במזרח אסיה ומזרח אירופה מתחילות לצעוד לאחור בתהליך הדמוקרטיזציה שלהן, וכמעט אף מדינה לא־דמוקרטית לא בחרה לאמץ או לחזק דמוקרטיה כבר הרבה שנים (אוקראינה נראית כמו מקור נדיר לאופטימיות, אולי גם מיאנמר) – בזמן האחרון המצב מחמיר עוד יותר וגם דמוקרטיות ותיקות ומפותחות מתחילות לפקפק ברעיון. מצד אחד תמיכה הולכת וגוברת בפופוליזם אנטי־דמוקרטי בשם ה"אנטי־ממסדיות", ומצד שני אליטה וממסד שעושים כמיטב יכולתם להצדיק את השנאה אליהם, ומביעים יותר ויותר ספקות בדמוקרטיה ובנכונות שלהם לתת ל"אספסוף" לקבוע את התנהלות השלטון.

מה עושים עם העמים שמאבדים אמון בדמוקרטיה, או שמעולם לא היה להם – זו שאלה חשובה שראוי לדון עליה, ואכן דנים עליה הרבה. אבל לדעתי, יש סכנה מסוימת בהתמקדות־יתר בכשלונות ובפסימיות – היא גורמת לנו לכוון נמוך מדי. זו תופעה שמדברים עליה לפעמים בהקשר של בתי־ספר, שעושים מאמצים עילאיים לשפר את הישגיהם והשתלבותם של התלמידים החלשים וטוב שכך, אבל לפעמים שוכחים שגם התלמידים המצטיינים צריכים קצת תשומת לב, כדי לוודא שהם לא מתייאשים מקצב הלימוד האיטי והמשעמם ושוקעים בעצמם בבינוניות. אותו ההיגיון, לדעתי, נכון גם לדמוקרטיות – אם כל מה שנדבר עליו זה איך לקיים את הבסיס הראשוני של הדמוקרטיה בקרב אוכלוסיות שלא מסתדרות איתה, מה יעשו הדמוקרטיות המוצלחות? הן בינתיים קופאות על השמרים, ומסתכנות באובדן הדרך; כשהשיחה היא כל הזמן על לוח הכפל אז לא רק שאין סיכוי שנלמד אי־פעם אינטגרלים, אלא גם יש סיכוי שנתחיל לפקפק בלוח הכפל.

הרעיון שיש "שלב הבא" של דמוקרטיה לא נשמע לעתים קרובות, למרות שבעיני הוא די מובן מאליו. נראה שמעט מאוד אנשים חושבים שצריך לפתח את הדמוקרטיה מעבר למצב הנוכחי, ומצד שני אם נשאל אנשים "האם בעוד 200 שנה אנשים יסתכלו על ספרי ההיסטוריה ויגידו שבשנות העשרה של המאה ה 21 חיינו עם צורת הממשל המושלמת?", אני די בטוח שלרובם יהיה ברור שהתשובה היא לא. כמעט כולנו מסתכלים אחורה אל אבותינו שחיו תחת צורות שונות של דיקטטורה מייאשת ושואלים את עצמנו איך הם הסכימו לקבל את זה; אבל בשביל להתקדם הם היו צריכים לחשוב על הכיוון שאליו מתקדמים, וזה לא כל־כך פשוט. וגם לנו, באופן טבעי, קשה לראות את צורת הממשל המוצלחת יותר שלצאצאינו יום אחד תיראה טבעית לחלוטין לעומת הפרימיטיביות הברברית שבה אנחנו חיים כיום. אבל אם לא ננסה לחפש אותה, נישאר פרימיטיביים לנצח.

לפני שעוברים לשלב הבא, כמה מילים על השלב הנוכחי – המילה "דמוקרטיה" בבירור איננה מוגדרת היטב, ולאנשים שונים היא אומרת דברים שונים. הררי פילוסופיה נכתבו על משמעויות הדמוקרטיה, ועל הסיבה שבגללה מדינות מסוימות מקיימות דמוקרטיה מוצלחת, ואחרות מוצפות שחיתות או מלחמות אזרחים. אבל נראה לי שההבנה האינטואיטיבית של רוב האנשים כיום לרעיון הדמוקרטיה הוא הבחירות החופשיות לשלטון. דמוקרטיה היא מדינה שבה הרשות המחוקקת והמבצעת נבחרות על־ידי האוכלוסייה בבחירות חופשיות. יש עוד הרבה אלמנטים שיכולים להפוך את המדינה לדמוקרטיה טובה יותר או פחות, אבל נראה לי שרוב האנשים יסכימו שמדינה כושלת וחסרת חוק, אבל עם בחירות חופשיות, היא דמוקרטיה גרועה, בעוד שמדינת חוק צודקת ומופתית בלי בחירות חופשיות היא דיקטטורה נאורה, לא דמוקרטיה.

אז אם השלב הנוכחי הוא בחירות חופשיות, מה השלב הבא? ההצעה היחידה שאני יכול לחשוב עליה שקיימת בשיח הציבורי היא הקריאה ל"דמוקרטיה ישירה" שנשמעת מדי פעם, אבל אני לפחות עוד לא שמעתי נסיון רציני להסביר איך בדיוק תעבוד דמוקרטיה ישירה, מעבר לסיסמאות כלליות. אם מישהו מהקוראים מכיר משהו, אתם מוזמנים לספר לי.

התחום שלדעתי הוא בעל הפוטנציאל הרב ביותר להעמקת ושיפור הדמוקרטיה, הוא העמקת המעורבות הציבורית ברשות המבצעת. כיום הדמוקרטיה מזוהה בעיקר עם הרשות המחוקקת: הדיון הציבורי מלא בדיבורים על המפלגות, חברי הכנסת, החוקים שהם מעבירים וההצבעות עליהם. אבל חוקי המדינה הם רק חלק אחד, אולי אפילו לא גדול, מניהול המדינה. הדיון הציבורי די מתעלם מחיטוט בפרטי פעילות הממשלה, מציג אותה כמסובכת מדי מכדי ש"האדם הפשוט" יוכל להבין, ומדבר עליה רק בסיסמאות מפי אותם המומחים המובחרים שהעזו לקרוא את החומר. האם באמת אין לנו אפשרות להבין איך פועלת הממשלה?

אני חושב שלא. המסמך המרכזי שמציג את פעילות הממשלה הוא התקציב; מעט מאוד דברים באים בחינם, כך שהשאלה "מה עושה הממשלה" כמעט שווה לשאלה "על מה מוציאה הממשלה כסף". השאלה "איפה הכסף" נשאלה פה ושם במסגרת פעולות הממשלה, אבל התשובה עליה תמיד הייתה אותן הסיסמאות שמציעים לנו אנשים כתחליף להבנה ממשית מצידנו. אז הנה, במיוחד בשבילכם, התשובה האמיתית (והמשעממת, יש שיאמרו. בעיני דווקא מרתקת) לשאלה "איפה הכסף", נכון לשנת 2016:

תשלום חובות: 88 מיליארד ש"ח
משרד הביטחון: 56 מיליארד ש"ח
משרד החינוך: 50 מיליארד ש"ח
תשלום ריבית ועמלות: 39 מיליארד ש"ח
המוסד לביטוח לאומי: 37 מיליארד ש"ח
משרד הבריאות: 29 מיליארד ש"ח
פיתוח: 24 מיליארד ש"ח
גמלאות ופיצויים: 15.5 מיליארד ש"ח
המשרד לבטחון פנים: 15 מיליארד ש"ח
ההשכלה הגבוהה: 10 מיליארד ש"ח
משרד הרווחה: 6.5 מיליארד ש"ח
הרשויות המקומיות: 4.5 מיליארד ש"ח
הרשות לזכויות ניצולי השואה: 4 מיליארד ש"ח
משרד הכלכלה: 3.5 מיליארד ש"ח
משרד המשפטים: 3 מיליארד ש"ח
משרד האוצר: 2.5 מיליארד ש"ח
חוק חיילים משוחררים: 2.5 מיליארד ש"ח
תמיכות בענפי המשק: 2.5 מיליארד ש"ח
מענקי בינוי ושיכון: 2.2 מיליארד ש"ח
משרד החקלאות ופיתוח הכפר: 1.8 מיליארד ש"ח
המשרד לקליטת העלייה: 1.7 מיליארד ש"ח
משרד ראש הממשלה: 1.6 מיליארד ש"ח
משרד החוץ: 1.5 מיליארד ש"ח
משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל, משרד התרבות והספורט: 1.3 מיליארד ש"ח

כל המספרים לעיל מעוגלים באופן שרירותי, לא כוללים כל הוצאה מתחת למיליארד ש"ח, ובאופן כללי מובאים להמחשה בלבד. לנתונים המלאים לכו למסמך תקציב המדינה עצמו.

הנקודה היא שזה הרבה פחות מסובך ממה שמספרים לנו. נכון, מסמך התקציב הוא בן מאות עמודים, אבל אתם לא חייבים לשנן כל מילה ממנו בשביל להבין משהו על תקציב המדינה – מי שמכיר היטב את הטבלה הקטנה שכתבתי כאן כבר יבין הרבה יותר את הסוגיות העומדות בפני מדינת ישראל מאשר מי שלא. למעשה, בעיני זו אפילו כמעט חוצפה להגיד שמסמך התקציב "מסובך" כי הוא כולל הרבה עמודים – התקציב עצמו הוא, בהגדרה, הטבלה הזאת, פלוס כמה טבלאות דומות אחרות (כמובן – כל אחת מהשורות מהטבלה לעיל מתחלקת בתורה לטבלה אחרת של התקציבים של כל משרד וכו'). שאר המסמך מוקדש להסברים, פרשנויות ורקע – אותם הדברים שהתקשורת, לו הייתה עושה את תפקידה היטב, הייתה אמורה לספק לנו בעצמה.

בשורה התחתונה: אם אנחנו רוצים לקדם את הדמוקרטיה, כלומר לקחת יותר אחריות על ניהול חיינו במקום להפקיד אותו בידי כל מיני "אנשי מקצוע" שינהלו אותם בשבילנו – הצעד הראשון הוא להפוך את הטבלה הזאת, ואת המסמך הזה, לחלק בלתי נפרד מהדיון הציבורי שלנו. כשאנחנו שואלים שאלות את נבחרי הציבור שלנו אנחנו צריכים לא להסתפק בסיסמאות ואידיאולוגיות מעורפלות אלא לדרוש מספרים וטבלאות. בעולם מתוקן יותר, כל מפלגה בכנסת, אופוזיציה או קואליציה, הייתה מספקת מסמך מקביל משלה לציבור כדי לספר לנו איך הייתה מתנהלת המדינה אם הם היו השולטים הבלעדיים. במקום לדבר על "כספים לעניים במקום להתנחלויות", ספרו לנו כמה כסף תעבירו מאיזה סעיף לאיזה סעיף. במקום להגיד לנו "הממשלה מפקירה את פלוני", ספרו לנו כמה כסף אתם הייתם נותנים למטרה החשובה לכם ומאיפה הוא היה מגיע. במקום לדבר על עול המיסים, ספרו איפה הייתם חוסכים כדי שהמדינה תרשה לעצמה לגבות מאיתנו פחות. זה דיון ציבורי אחראי.

האם זה יוביל אותנו לדמוקרטיה ישירה? לא יודע, אבל ייתכן בהחלט שיש דרכים מתונות יותר (או הדרגתיות יותר – גם אם נסכים שסוג כזה או אחר של "דמוקרטיה ישירה" הוא המטרה הסופית, הייתי מציע לחפש דרכים להגיע לשם בהדרגה). בכל מקרה, שום התקדמות לא נוכל להשיג בכיוון אם לא נתחיל להבין טוב יותר איך עובדת הממשלה שלנו. אחרת, כל שינוי בשיטת הממשל שייתן לנו יותר כוח, לא יוכל אלא להביא לכישלון, באותו אופן שהענקת זכות הצבעה לאוכלוסיות שלא יודעות להתמודד איתה מביאה לאסון. אולי נשמע תמים לצפות שאנשים יתחילו להתעניין בתקציב המדינה, אבל האם זה מוזר יותר מאשר היה נשמע למישהו בירושלים הממלוכית שהאדם הממוצע יהיה יום אחד מעורב בבחירות לשלטון? לא נראה לי.

אני אומנם לא מנהל כלי תקשורת כללי, ומשתדל לא לכתוב על עניינים ישראליים פנימיים, אבל אני בהחלט מקווה לשלב יותר ויותר נתונים עניניים כאלה בכתיבה שלי בעתיד, לגבי ישראל ולגבי מדינות אחרות. בעיני, כמעט בלתי אפשרי למצוא נושא חשוב יותר לכתוב עליו.

אדם סמית, הלוואות, ומטרת הקפיטליזם

העלתי את התרגום לפרק התשיעי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן). נשארו עוד שני פרקים אחרונים לספר הראשון, אבל הם ארוכים באופן משמעותי מהפרקים האחרים (פרק 11 ארוך בערך כמו פרקים 1-9 ביחד), אז ייתכן שהם יעלו בכמה חלקים.

אחרי הפרק הקודם שהסביר מה קובע את גובה המשכורות במקומות שונים וענפים שונים, הפרק הזה מסביר מה קובע את הרווחים למשקיעים. זה נושא שאולי קשה יותר לאנשים להתחבר אליו כי רוב האנשים כיום הם שכירים ולא משקיעים, אבל זה נושא שכדאי להבין כי הוא עוזר להבין הרבה מאיך שמתנהלת כלכלה קפיטליסטית וכלכלה בכלל.

הנקודה החשובה שמלווה את הפרק הזה היא חשיבות ההלוואות בכלכלה הקפיטליסטית. אנחנו רגילים לחשוב על בעלי הון כאנשים עם הרבה כסף, שמשקיעים את הכסף הזה בעסקים שלהם. אבל האמת היא שאדם לא באמת חייב שיהיה לו כסף בארנק בשביל להיות בעל הון; דרך פעולה טבעית ובסיסית במודל הקפיטליסטי היא השקעת הון של אנשים אחרים; כלומר, לקיחת הלוואה ושימוש בכסף להשקעה שאמורה גם להחזיר את ההלוואה, גם לממן את הריבית (שתפצה את המלווה על הטרחה והסיכון שהוא לוקח על עצמו בכך שהוא מלווה לנו), וגם להשאיר רווח נאה אחרי זה. במקום עני, שבו לאף אחד אין הון להשקיע בעסק חדש, המחשבה הקפיטליסטית היא שאחד העניים ילווה כסף מאיזשהו גורם עשיר מבחוץ, ישתמש בכסף להקים עסק, יחזיר את ההלוואה והתוצאה בסוף היא שרמת השגשוג במקום עולה (כי יש עסק חדש שמייצר דברים, וככל שמייצרים יותר ככה השגשוג עולה).

וזה מביא אותנו לשיעורי הריבית. ריבית, באופן טבעי, מייצגת את הציפייה לרווח מהשקעות. ללווה לא כדאי לקחת הלוואה אם הוא לא חושב שההשקעה תניב מספיק רווח בשביל לשלם את הריבית ועדיין להרוויח; למלווה כדאי לבקש ריבית כמה שיותר גבוהה שעדיין יש סיכוי שהלווה ירצה לקחת. זה יוצר שיווי משקל טבעי, שהופך את שיעור הריבית לסוג של שבשבת שמספרת לנו מה הרווחים הנפוצים להשקעות במקום מסוים.

וכשאנחנו רואים את שיעורי הריבית האפסיים שקיימים כיום במדינות המפותחות, זה הרקע שמולו צריך להבין אותם. אדם סמית סוקר את שיעורי הריבית מהעבר ועד זמנו, ורואה שהם הולכים ויורדים; ככל שמדינה הופכת עשירה יותר, כך יש יותר תחרות לכל עסק, לכן פחות פוטנציאל לעסקים חדשים, לכן פחות סיכוי לרווח ולכן שיעורי ריבית נמוכים יותר. אותה המגמה קיימת גם בסקירת מקומות שונים: הוא סוקר מדינות שונות בעולם, ורואה שככל שהמדינה ענייה יותר כך שיעורי הריבית גבוהים יותר.

אז מה קורה בסוף? הריבית לא יכולה לרדת לנצח, בסופו של דבר היא מגיעה לאפס ומשם אין לאן להמשיך (פרט למקרים שוליים של ריבית שלילית קטנה). וזה אחד הלקחים המרתקים בעיני מלימוד על הקפיטליזם: הוא נראה פחות כמו תהליך קבוע לניהול הכלכלה, ויותר כמו תהליך עם מטרה, עם יעד סופי; בניגוד לטענות המרקסיסטיות שהקפיטליזם מתכנס למצב של פערים הולכים וגדלים עד למשבר בלתי נמנע, אדם סמית מציג התכנסות אחרת: שגשוג הולך ועולה, עד למצב שבו החברה הופכת עשירה כל־כך שאין יותר צורך בפעילות כלכלית משמעותית. הריבית אפסית כי אין טעם ללוות ולהקים עסק חדש, כי הכול כבר קיים. אין צרכים חדשים למלא. ואם יש, לכולם יש כבר מספיק הון בשביל למצוא דרך למלא אותו בלי הלוואה.

האם זה נשמע אוטופי? אני לא בטוח שזה רחוק כל־כך מהמציאות במדינות המפותחות; למעשה, זה הבסיס לאידיאולוגיה האנטי־צרכנית שצברה נוכחות משמעותית במדינות המפותחות בעידן המודרני – אנחנו קונים עוד ועוד דברים שאנחנו לא צריכים, אנחנו מוצפים בפרסומות שמנסות לשכנע אותנו לצרוך עוד, אנחנו מנותקים מהטבע, וכו'. כל אלה מוצגים בדרך־כלל כהתנגדות לקפיטליזם, אבל אולי בעצם אפשר להסתכל עליהם בצורה אחרת – אולי הקפיטליזם פשוט הצליח. המדינות המפותחות בעלות הריבית האפסית הן, ברוב המקרים, מדינות שפע – פרט למקרים נדירים מאוד, אנשים שם אינם רעבים ללחם, וכמעט כולם נהנים גם מטלפונים, מקררים, וחיבורים לאינטרנט – דברים שעד לפני לא הרבה שנים היו נראים כמו מותרות מעבר לכל דמיון. לכאורה, נראה כאילו הקפיטליזם "ניצח", ואפשר להתחיל לחשוב על השלב הבא – הדיבורים על הכנסה בסיסית אוניברסלית הם כרגע הרעיון העיקרי שעולה בהקשר הזה, למרות שכמו שאמרתי בעבר, יש בו סיכונים שחשוב לקחת בחשבון.

ובזמן שהמדינות המפותחות מנסות להבין מה משמעות הקפיטליזם בחברת שפע, המשימה החשובה האחרת היא להביא את אותו השפע לשאר העולם. מבט על שיעורי הריבית ברחבי העולם מציגים תמונה די ברורה – יש עדיין הרבה מדינות עם שיעורי ריבית משמעותיים, וכולן ללא יוצא מן הכלל הן מדינות שאנחנו מכירים כעניות וחלשות. איך הן יכולות להיחלץ מהעוני? לאדם סמית אין ספק – מדינה שהחוקים והמוסדות שלה מאפשרים ניצול מיטבי של הקפיטליזם, מגיעה לשגשוג המירבי שמאפשרים הנתונים הטבעיים שלה, ובסופו של דבר לריבית אפסית. מדינה עם חסמים מלאכותיים נגד מסחר, נגד חופש הפרט, נגד שוק חופשי – נשארת תקועה. הריבית גבוהה, הפוטנציאל העסקי גדול, אבל אין מי שיבוא וישקיע וינצל את הפוטנציאל הזה, כי גורמים אחרים מגבילים אותו.