התנגשות הציביליזציות, ומה שאחריה

(זמין גם בבלוג המקביל שלי באנגלית)

בשעה טובה, קראתי את "התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון. הנוכחות של הספר הזה בתרבות הכללית כל־כך חזקה שהנחתי שאני יודע מה הוא עומד להגיד גם בלי לקרוא, אבל הוא התגלה כטוב יותר ממה שציפיתי. הוא מנתח את הפוליטיקה העולמית הנוכחית באופן כל־כך טוב שכמעט מפתה לזלזל בו ולהגיד שמה שהוא כותב ממילא ברור ומובן מאליו; עד שנזכרים שהוא כתב את זה ב 1996, כשהרבה מהדברים האלה עוד היו הרבה פחות ברורים. ועל זה שווה להוסיף כמה מילים.

אנשים מדברים הרבה על סכסוכי תרבויות בימינו, לפעמים עד כדי ציטוט הנטינגטון עצמו. האם הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא תוצאה בלתי־נמנעת של הבדלי הדתות, או הבדלי התרבות? האם יחסי אירופה והעולם המוסלמי כיום הם המשך בלתי־נמנע של יותר מאלף שנות סכסוך בין מזרח ומערב? האם מזרח אסיה לעולם תישאר זרה ועוינת למערב, האם דמוקרטיה וזכויות אדם הם עקרונות "מערביים"? אלה טיעונים ששומעים לעתים קרובות. בעיני, זה מעיד על הזיכרון הקצרצר של האנשים המעלים את הטיעונים האלה. והנטינגטון, לכאורה המקור המובהק ביותר של הטיעונים האלה, להפתעתי ולשמחתי אומר את אותו הדבר.

וכאן בעיני הדבר המעניין והחשוב ביותר בספר – הסייגים ששם הנטינגטון על התזה שלו. מדיבורים על הספר קל לקבל את הרושם שהנטינגטון בא לתאר איך עובד העולם, ולהסיק שממילא הסכסוכים בעולם הם נצחיים, כל מה שחשוב זה לאיפה אנחנו משתייכים ברשימת הציביליזציות העולמית, ולהתכונן לעוד אלף שנות עוינות מול ציביליזציות אחרות. אבל זה לחלוטין לא מה שכתב הנטינגטון. הספר לא בא לתאר את העולם באופן כללי; הוא מתאר את העולם שאחרי המלחמה הקרה. ולא פחות חשוב, הוא מתאר את העולם בתקופה מאוד מוגבלת אחרי המלחמה הקרה. הוא לא יודע כמה זמן תימשך התקופה הזאת, אבל הוא יודע שזו תהיה תקופה מוגבלת. אז כשאנחנו קוראים את הספר היום, הוא נראה כמעט טריוויאלי; אבל דווקא זה השיעור שאפשר ללמוד ממנו. הדברים שנראים לנו טריוויאליים היום, לפני עשרים שנה היו חדשניים ושנויים במחלוקת; וזה צריך להזכיר לנו שכמו שהדברים האלה לא היו איתנו לנצח, הם גם לא יישארו לנצח, וצריך להיות מוכנים לשינויים הבאים שיעברו על הפוליטיקה העולמית. אנחנו עוד לא יודעים מה הם יהיו ומתי הם יגיעו, אבל הם יגיעו.

לא יהיה מוגזם להגיד שלדעתי, אחת הבעיות התרבותיות הגדולות ביותר בעולם כיום היא חוסר הבנה של המלחמה הקרה. כשאנשים מדברים על אירועים מאמצע־סוף המאה העשרים, לעתים קרובות מדהים עד כמה הם מתעלמים מההקשר – מדברים על מלחמת וייטנאם, לדוגמה, כאילו היא הייתה איזשהו פרויקט מוזר ומיותר (או אפילו קולוניאליסטי) של ארצות־הברית. מדברים על התמיכה האמריקאית במוג'אהידין באפגניסתאן כאילו זו הייתה הטעות האסטרטגית של המאה. מדברים על רצח המיליונים בקמבודיה כאילו היה איזשהו שיגעון מקרי של רודן מטורף. נדיר מאוד לשמוע את ההקשר לדברים האלה – העובדה שבאותו הזמן התקיימה מלחמת חורמה לא רק בין שתי אידיאולוגיות, אלא בין שתי מערכות בריתות צבאיות, ובכלל לא היה ברור מי מהן עומדת לנצח. אנשים מלגלגים כיום על התמיכה האמריקאית במוג'אהידין כדוגמה לאווילות הממשלה או סוכנויות הביון, שניסו לפתור בעיה אחת ובסוף יצרו בעיה גדולה יותר. מי שמכיר את המינימום שבמינימום על המלחמה הקרה יכול לקבל קצת פרופורציות, ולהבין שכל איום הטרור האיסלאמי כיום, נורא ככל שיהיה, לא מתקרב לקצה קצהו של האיום הסובייטי באותה התקופה. באותה הזדמנות אפשר גם להיזכר שכל המעורבויות האמריקאיות במלחמות זרות באותה התקופה, גם בלי לסלוח על פשעי המלחמה שלהם, היו חלק ממלחמת קיום של העולם החופשי. ולהיזכר שאינספור מלחמות ומדינות כושלות, מקמבודיה ועד כמעט כל המדינות שמחוץ לעולם המערבי, היו חלק בלתי נפרד מאותה המלחמה העולמית והצלקות שהן ספגו בה מעצבות אותן עד היום.

וההתעלמות הזאת מהמלחמה הקרה היא מה שמאפשר לאנשים לדמיין ש"התנגשות הציביליזציות" היא איזושהי תופעה נצחית ואין טעם לפקפק בה. היום אנחנו רואים מלחמות אזרחים במדינות רב־לאומיות ואומרים שזה ברור, הרי מי חשב שאפשר לרכז אנשים בני דתות שונות ודוברי שפות שונות במדינה אחת? ברור שזה יביא לכישלון, אנשים חייבים לשמור על הזהות שלהם, ולעמוד לצד הקרובים להם, וכן הלאה. אבל הנטינגטון מזכיר לנו שזה בכלל לא ברור; בזמנו זה היה כל־כך לא ברור שהוא היה צריך לכתוב ספר שלם כדי להסביר למה הוא חושב שכך ייראה העולם החל מאותו הזמן; כי לפני זה העולם היה שונה מאוד. לא הייתה שום התנגשות תרבויות במלחמה בין הוייטנאמים הקומוניסטים לוייטנאמים הרפובליקנים; בין סין הקומוניסטית לסין הלאומנית, בין המוג'אהידין לבין ממשלת אפגניסתאן או באינספור מלחמות אחרות בעולם שלפני שלושים שנה. היום אפשר להביט לאחור לדוד בן־גוריון שמתכנן את הברית בין הפועל העברי והפועל הערבי להדחת האפנדים המושחתים ולחשוב איזה תמים הוא היה; אבל קל להיות חכמים בדיעבד, ובן־גוריון היה רחוק מלהיות תמים. אנחנו חיים כיום אחרי כמעט שלושים שנים של תקופת התנגשות הציביליזציות, ומפתה לשכוח שהייתה גם היסטוריה לפניה; אבל ההיסטוריה הזאת הייתה, וגם התקופה הזו עוד תהיה היסטוריה יום אחד.

אז מה יחליף את תקופת התנגשות הציביליזציות? עדיין מוקדם מדי לומר. יותר מעשרים שנים אחרי הספר, התזה של הנטינגטון עדיין חזקה, ברמה שהוא עוד ממשיך לחזות אירועים מהשנים האחרונות – קריאה שלו כרגע נראית כמעט נבואית בכל מה שקשור לאוקראינה או תורכיה. אבל לדעתי כבר אפשר להתחיל לראות את הסוף, והסימנים חזקים במיוחד במערב. המערב כיום מפגין פיצול ועוינות שמגיעים לרמות כאלה שכבר לא תואמות לתזת התנגשות הציביליזציות; ההבדל בין חירט וילדרס ומתיאו סלביני לבין ג'רמי קורבין וגי ורהופשטט הוא לא הבדל תרבותי, אלא אידיאולוגי. והשנאה בין המחנות שהם מייצגים נראית חזקה כל־כך שהיא עלולה להפוך להיות הבסיס לסכסוכי העתיד של המערב, במקום התנגשויות הציביליזציות (מול רוסיה, סין או האיסלאם) שאנחנו רגילים אליהן. אבל חוץ מזה, קשה מאוד לחזות מה יהיה. אבל השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מהנטינגטון, הוא שגם אם אנחנו לא יודעים מתי ואיך יגיע סוף תקופת התנגשות הציביליזציות, הוא יגיע. וכדאי להיות מוכנים לזה.

אדם סמית, דמוגרפיה ומקיאבלי

העלתי את התרגום לפרק השמיני של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

פרק ארוך יחסית, ובמידה מסוימת פרובוקטיבי – הבסיס שלו הוא הרעיון שאנשים, מבחינת המודל הכלכלי של השוק החופשי, מתנהגים כסחורה לכל דבר ומצייתים לאותם כללי היצע וביקוש כמו כל סחורה אחרת. בהינתן ההנחה הזאת, הפרק עוסק בניתוח ההתנהגות של אותה ה“סחורה” והמנגנונים שבהם היא מתאימה את עצמה באופן טבעי לאותם הכללים.

למרות ההבהרות התכופות של סמית על כך שהוא חושב שהחברה נמצאת במצב טוב יותר כשהעניים חיים טוב יותר, אין לי ספק שהפרק הזה היה מעורר סלידה ברוב האנשים, אם הם היו טורחים לקרוא אותו. אני חושב ככה כי זה המצב עם מה שנראה לי כמו המקרה הדומה ביותר לכתיבה כזאת – ”הנסיך” מאת ניקולו מקיאבלי.

מקיאבלי הפך להיות מזוהה כל כך חזק עם רוע וציניות, שיש חוקרים שמנסים לטעון שהספר שלו הוא בכלל פרודיה, כי הם לא מסוגלים להעלות על דעתם שאדם שבאופן כללי נחשב טיפוס חיובי יכתוב ספר בלתי מוסרי כל כך. אבל האמת היא שאין שום דבר בלתי מוסרי ב"הנסיך” בדיוק כמו שאין שום דבר בלתי מוסרי אצל אדם סמית – הכתיבה שלהם לא יכולה להיות מוסרית או לא מוסרית, כי הם בכלל לא מנסים לדבר על מה נכון או לא נכון לעשות; הם בסך הכול מתארים את המצב הקיים. רק מי שמעדיף לעצום עיניים מול הדברים הקשים בעולם, לא לדבר עליהם ולא לחשוב עליהם, יכול לחשוב שמקיאבלי הוא לא מוסרי. הבעיה היא שאותם האנשים שעוצמים עיניים מול העולם, הם בדרך כלל יכולים לעשות יותר נזק מכל אדם אחר בעל כוונות טובות; כי מי שלא מבין את העולם, כולל החלקים הקשים שלו, בקלות ינוצל על ידי אנשים בעלי כוונות רעות ויפעל לטובתם ללא ידיעתו.

אז מה המסר הקשה של אדם סמית? המסר הוא שאנשים נולדים כשצריכים אותם בשביל לעבוד, וכשלא צריכים אותם, הטבע ימצא דרכים לצמצם את מספר האנשים, גם אם הדרכים האלה יהיו מאוד לא נעימות. הוא מדבר על הקשר בין שגשוג כלכלי בחברה ומספר הילדים הנולדים, ומבהיר נקודה שעלולה להישמע לא אינטואיטיבית לאנשים כיום – בחברה משגשגת נוטים להיוולד יותר ילדים. מה שחשוב להבין זה באיזה אופן ”משגשגת” – הכוונה היא לצמיחה כלכלית. מדינה עשירה שקופאת על שמריה לא צריכה יותר עובדים – לא צפויות להיווצר עבודות חדשות, אז לא צריך יותר מלהחליף את המספר הקיים. חברה ענייה וצומחת, לעומת זאת, צריכה יותר עובדים, ולכן נוטה לגידול אוכלוסייה רב יותר.

למה זה לא תואם את האינטואיציה שלנו? זו כבר שאלה חשובה. במקרים מסוימים אנשים נוטים לבלבל בין עושר לבין צמיחה – צמיחה כלכלית לעתים קרובות תהיה גבוהה יותר במדינות עניות, כי קל יותר לצמוח לרמה שהשכנים כבר נמצאים בה, מאשר לצמוח ולהגדיל את הפער משכנים עניים יותר. מצד שני, אין ספק שיש בעולם מדינות עם אוכלוסייה צומחת במהירות וכלכלה במשבר. האם יש בימינו מנגנונים שמונעים ויסות ”טבעי” כזה של האוכלוסייה? אם כן, מה ההשלכות של זה? האם כל אותם האנשים שנולדים לחברה ללא משאבים לפרנס אותם ימצאו את עצמם רעבים ללחם, אולי הורגים זה את זה במלחמות? האם רעיונות כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית יעלימו את הבעיה (כי אין יותר קשר בין עבודה וילודה) או יחריפו אותה (כי בלי מגבלות, אנשים יוכלו להתרבות באופן בלתי מוגבל, עד למצב שאפילו חברת השפע הטכנולוגית שמספקת את ההכנסה האוניברסלית לא תוכל לעמוד בזה)? כל אלה שאלות חשובות, ובלי דיון ”קר” ו“ציני” בשאלות כאלה, האנושות לא תוכל להיות מוכנה לאתגרים האלה.

אדם סמית ויוקר המחיה

העלתי את התרגום לפרק השביעי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן). קצת באיחור בגלל שבועיים עמוסים במיוחד, אבל זה הגיע.

הפרק הזה, יותר מכל מה שראינו עד עכשיו, הוא המחשה לכמה בסיסי אדם סמית היה לכלכלה המודרנית. אם אי פעם עברתם קורס במיקרו־כלכלה, סביר להניח שמה שלמדתם זה בדיוק מה שכתוב בפרק הזה, רק בניסוחים פורמליים ומתמטיים יותר. סמית מסביר פה על מנגנון קביעת המחירים בשוק החופשי, ומסביר שלל גורמים שיכולים להעלות או להוריד את מחירי הסחורות. ופה הוא הופך להיות רלוונטי לנושא שמטריד כל־כך את ישראל בשנים האחרונות – יוקר המחייה. למה המילקי או הקוטג' בישראל כל־כך יקרים? את התשובה הקפיטליסטית תוכלו למצוא כאן.

וחשוב להדגיש שזו "התשובה הקפיטליסטית". בהמשך לדיון שהתחלתי בפרק הקודם והמשיך קצת בתגובות, יש לדעתי הבדל חשוב בין הדרך לתפקד היטב בכלכלה קפיטליסטית לעומת כלכלה סוציאליסטית, ואנשים לא תמיד בטוחים איפה הם נמצאים. בפרק הקודם הצגתי את זה מנקודת המבט של העובדים, ואמרתי שבשביל שכלכלה קפיטליסטית תתפקד היטב, כל עובד שכיר צריך, לפחות במידה מסוימת, להיות מוכן ומסוגל להפוך לעצמאי או בעל הון. ובפרק הזה מגיעה נקודת המבט של הצרכנים: עוד דרישה לכלכלה קפיטליסטית טובה, היא שכל צרכן יהיה מסוגל להפוך ליצרן. המודל המתמטי שאדם סמית מתאר במילים והמרצה שלכם לכלכלה יתאר בגרפים, בדרך כלל מציג את העניין הזה כמובן מאליו – אם יש בשוק הזדמנות, יבוא יצרן כלשהו וינצל אותה. בתיאוריה זה עובד נהדר; בפועל זה יכול לעבוד נהדר, אבל רק עם האנשים באמת יעשו את זה. רק אם בכל רגע נתון, מספר גדול של צרכנים רק מחכה להזדמנות להיכנס לשוק כיצרנים ולהרוויח מאותה ההזדמנות שבשוק. אם זה לא המצב, המודל כולו מתפרק.

וכאן מגיעה הבעיה בדיון על יוקר המחיה, בדיוק אותה הבעיה שציינתי בפרק הקודם לגבי זכויות עובדים. לו היינו חיים במערכת קפיטליסטית מושלמת, היה ברור מה עושים מול יוקר המחייה: מחפשים מי מרוויח הכי הרבה כסף במצב הנוכחי, מקימים עסק מתחרה, גובים מחיר קצת יותר נמוך, ומרוויחים קצת פחות. עוד ועוד אנשים היו עושים את זה, והמחירים היו יורדים. לו היינו חיים במערכת סוציאליסטית מושלמת, גם היה ברור מה לעשות: מורידים את המחיר (תיאורטית, במערכת סוציאליסטית מושלמת, המצב בכלל לא אמור לקרות כי המחיר אמור להיות הנמוך ביותר האפשרי, ממילא אין לאף אחד אינטרס להעלות אותו). הבעיה היא שאנחנו חיים בשילוב בין השניים, ואנשים לא יודעים מה לדרוש. רוב המתלוננים מחפשים פתרונות סוציאליסטיים (סוגים כאלה או אחרים של "להכריח" את המחיר לרדת), אבל לא מוכנים למערכת סוציאליסטית ממשית. וכמו שאמרתי בפרק הקודם, כל "פתרון" סוציאליסטי הופך את הכלכלה הקפיטליסטית לפחות טובה; בדיוק כמו שכל תנועה לכיוון הקפיטליזם היה הופך כלכלה סוציאליסטית לפחות טובה.

וזה המלכוד הבסיסי: פתרון סוציאליסטי להורדת המחירים יהיה הגברת הפיקוח על היצרנים. מנקודת המבט הסוציאליסטית זה מקדם אותנו לעבר האידיאל של פיקוח מוחלט על היצרנים, כלומר הלאמה. אבל זה מרחיק אותנו מהאידיאל הקפיטליסטי, כי כל פיקוח על יצרנים מקשה על יצרנים חדשים להיכנס לשוק. אם כל מה שצריך כדי למכור קוטג' בזול זה לדעת לייצר קוטג' טוב, אז יש תמריץ מצויין למי שמאס במחירים הגבוהים להתחיל לייצר בעצמו ולמכור יותר בזול. מצד שני, אם בשביל להתחיל למכור משהו צריך להתמודד עם עוד ועוד פיקוח, עוד ועוד דרישות וחוקים שנחקקים בשם "הורדת מחירים", "הגנת הצרכן" או "עזרה לעובדים", התוצאה היא שאף יצרן קטן לא יוכל להיכנס לשוק.

אז מה הפתרון? סביר להניח שלא נראה מערכת כלכלית מושלמת בתנאים הנוכחיים שלנו (כלומר, עד שמהפיכת רובוטיקה כזו או אחרת תהפוך את כל הדיון הכלכלי ללא־רלוונטי, בצורה כזו או אחרת). הקפיטליזם החלקי שלנו יישאר איתנו, ומי שרוצה להוריד מחירים – מומלץ שיכיר את הפרק הזה של אדם סמית. הפתרונות הסוציאליסטיים הם אינטואיטיביים מאוד, אבל למרבה הצער נוטים לעשות יותר נזק מתועלת (עוד נראה בהמשך איך בדיוק זה קורה). הפתרונות הקפיטליסטיים מורכבים יותר, אבל למי שיכיר את התיאוריה, נראה לי שהמצב יהיה לפחות קל יותר להבנה.

אדם סמית ובעלי ההון

העלתי את התרגום לפרק השישי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

בפרק הזה מתחילים לדבר על הון. סמית מגדיר את כל התשלומים בחברה כמורכבים משלושה חלקים: משכורות לעובדים, רווחים לבעלי ההון, ודמי שכירות לאדמה. והדבר הראשון שעולה בדעתי כשאני קורא את זה, זה שהפרק הזה במידה מסוימת מתחיל את הדיון בין הקפיטליזם והמרקסיזם.

מעולם לא נמשכתי במיוחד למרקסיזם, ואני לא מתמצא בזה יותר מדי, אז אני מזמין את כל הקוראים שמתמצאים בה לתקן אותי – כי אני עומד לכתוב כמה דברים על ההבנה שלי את התורה המרקסיסטית, והם לא יהיו מחמיאים במיוחד. באמת שהשתדלתי ללמוד את התורה הזאת, אבל היא עדיין נשמעת לי כל־כך לא הגיונית שאני בטוח שאני מפספס משהו.

בכל ניסיון שלי לקרוא את הטענות של מרקס אני נתקל בטענה על העוול הגדול בכך שפירות עבודתו של אדם לא שייכים לו במלואם, והוא נאלץ לחלוק אותם עם בעל הון (או "קפיטליסט חזירי") כלשהו. על כך יגיד אדם סמית: בוקר טוב אליהו. הרעיון של השקעת הון בעבודה תמורת חלק מהרווחים הוא כל־כך בסיסי בכלכלה האנושית כבר אלפי שנים, שסמית לא ממש משקיע בלהסביר אותו. הוא משקיע קצת יותר בדיבור על דמי שכירות על אדמה, ונשמע לי שהוא לא ממש אוהב את הרעיון – הוא מתאר את עיקרון הבעלות הפרטית על אדמה כמצב קיים, אבל לא בהכרח מצב רצוי. אבל השקעת הון היא כמובן סיפור אחר לגמרי.

בכל פעם שאני שומע על תלונות בסגנון מרקסיסטי נגד המערכת הכלכלית, אני מתרשם שיש לנו אכן בעיה במערכת הקפיטליסטית שלנו, אבל לא אותה הבעיה שעליה מתלונן המרקסיזם: הבעיה היא שיש לנו יותר מדי עובדים ומעט מדי בעלי הון. המרקסיזם, להבנתי, יכול להישמע הגיוני רק למי שעבד כל חייו כעובד שכיר; התשובה הקפיטליסטית לשאלה "למה העובד נאלץ לחלוק את תוצרי עבודתו עם בעל ההון", היא "כי אם לא, אז למה שהעובד לא ילך לייצר בעצמו?" – עבודה היא, בחברה דמוקרטית וליברלית, עסקה חופשית שנעשית מרצון חופשי. מי שלא מרוצה מתנאי העבודה במפעל שלו, יכול ללכת להקים עסק שמתחרה באותו המפעל. הבעיה היא שבחברה שבה אנשים כל־כך רחוקים מרעיון הקמת עסק עצמאי, שהרעיון בכלל לא עולה על דעתם, אז הם הופכים באמת להיות שבויים של בעלי ההון, והדרך היחידה שלהם לשפר את תנאי עבודתם היא לבקש, או לדרוש, או לעשות מהפכות.

מנקודת מבט קפיטליסטית, למיטב הבנתי, חברה מושלמת היא חברה שבה כל אחד הוא או בעל הון, או שבוחר כרגע לא להיות בעל הון. זאת בניגוד לנקודת המבט הסוציאליסטית, שבה חברה מושלמת היא חברה שבה כל אחד הוא עובד. אם כל אדם הוא בעל הון פוטנציאלי, אז "בעלי ההון" לא יכולים לעשוק אותנו כי "בעלי ההון" הם אנחנו – אם עסק מסוים מרוויח סכומים שנראים לנו לא הגיוניים, התגובה ההגיונית (בעולם הקפיטליסטי) היא לא לאסור על זה, או להגביל אותו, או לדרוש ממנו יותר מיסים; התגובה ההגיונית היא להקים עסק מתחרה, להרוויח קצת פחות, ולגבות מחירים נמוכים יותר.

וכאן טמונה הבעיה: אנחנו חיים בחברה מעורבת, בין שתי תפיסות עולם שדי סותרות זו את זו – בהרבה מאוד מקרים, תנועה טובה לכיוון האידיליה הסוציאליסטית היא פעולה שמרחיקה אותנו מהאידיליה הקפיטליסטית, ולהיפך. נוצר פה סוג של משחק סכום אפס, לא בין בעלי ההון והעובדים, אלא בין המחזיקים בשתי השקפות העולם: עובד שרואה בעצמו בעל הון פוטנציאלי, גם אם מעולם לא היה באמת בעל הון, האינטרס שלו יהיה חברה יותר ויותר קפיטליסטית: חברה כזאת תקל כמה שיותר על פתיחת עסק עצמאי, וכך העובד יהיה פחות ופחות תלוי במעסיק שלו; בכל רגע נתון הוא יודע שאם הוא לא מרוצה מהעבודה, הוא יפרוש ויקים עסק מתחרה; וכך תנאי העבודה שלו בהכרח משתפרים גם אם הוא נשאר שכיר כל חייו. הכיוון השני, בעל הון סוציאליסט, כאמור לא נשמע לי מאוד סביר[1], אבל עקרונית גם הוא אפשרי. אולי בעל ההון רואה בעצמו סוג של שליח ציבור, ומקווה שיום אחד המדינה תחליף אותו והוא יזכה לחיי פועל מאושרים.

במצב הזה, לדעתי, הדרך הטובה ביותר של הקפיטליסט לשכנע אחרים בצדקת הקפיטליזם, היא לשכנע אותם להפוך לעצמאיים. למי שרואה בעצמו שכיר לכל חייו, אין שום תועלת באדם סמית, בכלכלה חופשית, או ברווחי הון. כל מה שהוא צריך זה למצוא פטרון טוב.

[1] כמובן, אני מדבר על תרחיש של בעל הון שמקדם סוציאליזם מתוך אמונה ממשית, לא מישהו שמקדם חקיקה סוציאליסטית כדי לחבל במתחרים שלו (כאלה לא חסרים).

אדם סמית ופיזור אוכלוסייה

העלתי את התרגום לפרק השלישי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

עוד פרק קצר יחסית, שבו סמית מדבר על גיאוגרפיה – ההשפעה של גודל השוק הזמין לעסק מסוים או לחברה מסוימת, על השגשוג שלהם. משם הוא מגיע לנושא שלדעתי לא כל האנשים מבינים מספיק – הקשר בין מיקום של עיר או יישוב לבין השגשוג הכלכלי שלו.

העניין הזה חוזר לעתים קרובות בדיונים על פריפריה מול מרכז, או על ענייני תכנון פיזור אוכלוסייה – אנשים (כולל מנהיגים בכירים בכל מיני מדינות) מדברים על איך צריך לפזר את האוכלוסייה טוב יותר כדי "להקל על העומס" באזורים הצפופים או "לחזק" את האזורים הדלילים. השיטות לפיזור הזה בדרך כלל מגיעות בצורה של תכנון מלמעלה באופן די נאיבי, בלי לטרוח יותר מדי להבין את הסיבות לכך שהאוכלוסייה מצטופפת במקומות מסוימים (בדיונים כאלה אני אוהב להפנות אנשים ליואב לרמן שכתב על זה היטב). אדם סמית עוזר לנו להבין את זה יותר לעומק. איך נוצר פיזור אוכלוסייה?

הגישה הנאיבית תהיה להסתכל על המפה ולתקוע נעצים. כשתוקעים נעצים במפה (ובדרך כלל מדובר על מפה שטוחה, אנשים לא רגילים לחשוב בתלת־מימד), נראה שהאפשרות ההגיונית ביותר תהיה להציב ערים במקומות אחידים ורחוקים אלה מאלה – משהו בצפון, משהו בדרום, מזרח, מערב, אולי במרכז, את האוכלוסייה לפזר ביניהן ולסלול רכבת שתחבר את הכול. ככה נמנעים מצפיפות, ודואגים שכל נקודה במדינה תהיה קרובה למרכז עירוני כלשהו.

הבעיה היא, שכמו שאומר אדם סמית, יש חשיבות עצומה למיקום של עיר מבחינת הפוטנציאל שלה לשגשוג כלכלי. קירבה לים, לנהר, או לצומת תחבורה חשוב אחר הוא המפתח (בטח בזמנו של סמית, היום יש כמה אפשרויות חלופיות) להשגת שוק גדול לסחורות, עם השוק מגיעה היכולת לחלוקת עבודה ואיתה השגשוג. השגשוג הזה הוא התנאי ההכרחי לגדילה דמוגרפית של העיר – אנשים לא יעברו לגור, ועד כמה שאפשר גם לא יישארו לגור, בעיר שאין בה דרך להתפרנס. מי שרוצה שאנשים יעברו מתל־אביב לדימונה יהיה חייב להתמודד עם הסוגייה הזאת – אפשר לנסות להתערב באופן מלאכותי ולהעביר הון בהחלטת ממשלה מעיר אחת לאחרת. אפשר גם לנסות לחפש דרכים יצירתיות ליצור שגשוג בערים שלא נהנות מהתנאים הטבעיים לכך – החשיבות הבינלאומית של ירושלים, לדוגמה, מספקת לה הרבה מאוד שגשוג שסתם עיר במיקום שלה כנראה לא הייתה משיגה. אבל הצעד הראשון צריך להיות ההבנה שצריך סיבה לשגשוג. עיר לא תגדל סתם כי הערים האחרות צפופות מדי.

חוץ מזה, הפרק הזה נותן טעימה מענייינת מאוד מההיסטוריה הכלכלית של העולם. במידה מסוימת סמית אפילו מקדים קצת את ג'ארד דימונד, שבימינו הפך להיות מזוהה מאוד עם חקר ההשפעה של גיאוגרפיה על שגשוג כלכלי של תרבויות שונות – סמית מסביר לנו איך אגמים ונהרות הפכו מקומות מסוימים לעשירים ואחרים לעניים, ודימונד לקח את זה רחוק יותר ודיבר על גורמים גיאוגרפיים אחרים כמו מגוון ביולוגי ואופי בעלי‏־החיים בכל מקום. אם עוד לא קראתם את רובים, חיידקים ופלדה, אני ממליץ בחום לקרוא.

אדם סמית והאנוכיות של השוק החופשי

העלתי את התרגום לפרק השני של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא קראתם גם את הראשון, לכו לדף הראשי כאן).

בפרק הזה, הקצר יחסית, סמית מתחיל לדבר על מסחר, ומדגיש עד כמה הרעיון הזה, שאדם אחד נותן משהו לאדם אחר תמורת משהו אחר, הוא מצד אחד לא מובן מאליו ולא קיים אצל אף בעל חיים פרט לאדם, ומצד שני עד כמה הוא חלק בסיסי מהתנהלות החברה האנושית. פה מגיע מה שלדעתי הוא הציטוט המפורסם ביותר של סמית: "את ארוחת הערב שלנו אנחנו מצפים לקבל לא מרצונו הטוב של הקצב, הטבח או האופה, אלא מדאגתם לצרכיהם שלהם". את כל זה הוא מחבר לעיקרון חלוקת העבודה מהפרק הראשון, ומסביר שמסחר מוביל לחלוקת עבודה, וחלוקת עבודה מובילה לשגשוג.

הדיבורים על מסחר מתחילים להביא אותנו לחשיבות האנוכיות בתורת השוק החופשי – המסחר מבוסס לא על טובות אלא על אינטרסים. זה יוצר את מה שנראה לי כמו הסתירה הגדולה במחשבה הכלכלית של רוב האנשים – מצד אחד מאוד לא אופנתי לדבר על שוק חופשי, מצד שני מאוד אופנתי לנהוג לפי כללי השוק החופשי. על הנייר, אנשים רוצים בדרך־כלל לדבר על "סולידריות", על "חברתיות", ודברים בסגנון; מעט מאוד אנשים יגדירו את הדיבורים בסגנון סמית על "אנחנו פונים לא לרגש האנושיות שלהם, אלא לאנוכיות שלהם" כרעיונות מושכים או מעוררי השראה במיוחד. אבל כשמגיע הזמן לפעולה ממשית, ה"סולידריות" הזאת בדרך כלל נעלמת. אנשים אוהבים לדבר על סולידריות כי הם בדרך כלל חושבים על עצמם בתור הצד המקבל, או לפחות צד שלישי – "המדינה" צריכה לתמוך בעניים, "המדינה" צריכה לספק שירותים טובים לכולם, וכו'. לא אני צריך לתמוך. כשמגיע הזמן להפגין את הסולידריות הזאת עם הארנק, ובאמת לתרום לאחרים, ישירות או דרך המדינה – המצב נראה קצת שונה.

אדם סמית מציע לנו אפשרות אחרת – במקום לנהוג באנוכיות ולהצטער על זה, אפשר להיות מעשיים ולהבין שבתמונה הכוללת, אין שום אפשרות (לפחות ממה שראינו עד עכשיו) לקיים שגשוג ללא ה"אנוכיות" שבמסחר, אז אין סיבה להצטער על זה; במקום להצטער, אפשר לחשוב על איך מקדמים את השגשוג הזה לכל שכבות החברה. אם מסחר "אנוכי" תורם גם לנו וגם לזולת, אז במקום להצטער עליו, עדיף לברך עליו ולחפש דרכים להרחיב אותו יותר ויותר.

האם אדם סמית עדיין רלוונטי?

לא פשוט לנהל דיון כלכלי רציני. כלכלה היא עניין מסובך, ובבתי הספר לא מנסים אפילו ללמד אותנו עליה, ובהתאם – כשבתקשורת מנסים לדבר על כלכלה, מה שיוצא זה בעיקר צרכנות; איפה המחירים גבוהים ואיפה לא, מה אנחנו יכולים לקבל מחברה כזאת או אחרת. אבל לכלכלה יש פוטנציאל הרבה יותר גדול מזה – גם המדינה, וגם כל אדם שרוצה להשיג יותר שגשוג מסתם משכורת חודשית, צריכים לקבוע מדיניות כלכלית. אז איך נעשה את זה?

אחד הדברים היפים בחקר הכלכלה, הוא שיש לו נקודת התחלה כמעט מובהקת – "עושר האומות" של אדם סמית[1]. הספר הזה נחשב בדרך־כלל בתור ספר הכלכלה הרציני הראשון בהיסטוריה, ופחות או יותר כל הספרים שבאו אחריו התייחסו אליו כנקודת פתיחה ובסיס. מכיוון שהספר גם זמין בחינם באינטרנט (הוא ישן מספיק בכדי שלא יהיו עליו זכויות יוצרים), קריאה שלו יכולה להיות נקודת הכניסה של כל אחד לדיון כלכלי עמוק יותר.

ולכן, אני מתחיל פרויקט קטן – תרגום הספר לעברית. התרגום יקרה בהדרגה ויהיה זמין באתר הזה, תחת רשיון CC-BY, כך שכולם יוכלו ליהנות ממנו. הקצב המתוכנן יהיה בערך פעם בשבועיים העלאת פרק אחד (הקצב עשוי להשתנות בהתאם לביקוש – אם אראה שאנשים מתעניינים במיוחד או מתעלמים במיוחד, זה עשוי להשפיע), כולל קצת פרשנות מצדי.

לפני שמתחילים, אפשר לשאול האם הוא בכלל עדיין רלוונטי? זו שאלה לא פשוטה. מצד אחד, סמית כתב את ספרו בתקופה שבה הכלכלה הייתה מאוד שונה מאיך שהיא היום – ימי המהפכה התעשייתית, כשהעולם עדיין היה עולם של מחסור, והדבר החשוב ביותר היה ייצור – מי שיכול לייצר יותר, לייצר מהר, לייצר בזול, יצליח תמיד להרוויח יותר. היום אנחנו, לפחות בעולם המפותח, חיים בחברות שפע שבהן פחות קל להרוויח על־ידי ייצור יעיל יותר וצריך לחפש שגשוג בדרכים אחרות. מצד שני, עולם המחסור עדיין קיים בחלקים נרחבים מהעולם, ולא פחות חשוב מזה – המערכת הכלכלית שלנו עדיין בנויה במידה רבה על היסודות האלה.

וחוץ מזה, זה פשוט ספר קלאסי ומעניין. מאז שגיליתי את פרויקט גוטנברג ניסיתי לקרוא הרבה ספרים קלאסיים, והרבה מהם, מה לעשות, לא ממש מעניינים. אדם סמית כותב היטב, כותב לעניין, וכותב ברור (גם אם נוטה לפעמים למשפטים ארוכים מדי). אני מקווה שתיהנו יחד איתי.

אנחנו מתחילים היום עם המבוא, והפרק הראשון מהספר הראשון (עושר האומות מחולק לחמישה ספרים, כל אחד מהם מחולק לכמה פרקים). המבוא מדבר על המטרה העיקרית של המחקר שלו – הבנה מה הופך מדינות מסוימות למשגשגות לעומת מדינות אחרות שנשארות עניות. ההבדל לדעתו היא בפריון העבודה של כל עובד, שבאותן המדינות הוא גבוה בהרבה, ורוב המחקר עוסק בהסברים ובסיבות לכך.

בפרק הראשון סמית מדבר על עיקרון חלוקת העבודה – הרעיון שהדרך להגביר את הפריון היא על־ידי חלוקת כל מלאכה להרבה מלאכות קטנות ופשוטות, שאת כל אחת מהן יכול לבצע אדם אחר (או מכונה). הרעיון מזוהה מאוד עם פס הייצור ועם הנרי פורד, אבל הוא כמובן עתיק הרבה יותר ואדם סמית מתאר אותו בפירוט. אני לא בטוח עד כמה שנויה במחלוקת כיום התועלת שהוא מייחס לחלוקת העבודה, אבל יכול להיות שמה ששנוי במחלוקת היום הוא החשיבות שלה, ושל הגדלת הפריון בכלל – אנשים שפחות מרגישים את המחסור אולי ירגישו, כשיקראו את אידיאל חלוקת העבודה של סמית, שזה לא שווה את זה – אולי "לא אנושי" שאנשים יקדישו את חייהם לפעולה אחת מונוטונית כמו חיתוך איזשהו תיל מתכת אלפי פעמים ביום. אבל המספרים שמביא סמית בפרק הזה מדגישים את החשיבות של הצעד הזה בהבאתנו לעולם השפע שאנחנו חיים בו כיום – יכול להיות שהיום אנחנו יכולים לפקפק בתועלת של העסקת אדם בעבודה מונוטונית ומייגעת כל־כך, אבל כדאי שנזכור שהעובדה שפעם אנשים עשו את זה, היא שנותנת לנו את הפריבילגיה בכלל לדבר על הדברים האלה עם מכשירי התקשורת המשוכללים שלנו, בזמן שאנחנו לא צריכים לדאוג ממחסור באוכל, או בבגדים, או בצרכים בסיסיים אחרים שפעם היו הרבה פחות מובנים מאליהם מאשר היום.

ראו כאן את התרגום. באופן כללי, הוספתי לשונית "תרגומים" לתפריט העליון של הבלוג, כרגע רק לאדם סמית, אבל מי יודע אם בעתיד יהיו דברים נוספים.

[1] במקור: "מחקר אודות האופי והגורמים לעושר באומות העולם"

היהודים הנעלמים והשנים החסרות

נתקלתי לאחרונה בספר מעניין בשם "מתי ואיך חוסל הרוב היהודי בארץ ישראל" מאת רבקה שפק ליסק, סוג של תגובה לספר מעניין אחר שקראתי מזמן בשם "מתי ואיך הומצא העם היהודי" מאת שלמה זנד. בעיקרון שני הספרים מבטאים ויכוח היסטורי שאני לא מעוניין לנקוט בו עמדה כי קשה מאוד לנקוט בו עמדה בלי מחקר היסטורי מקיף, אבל גם בלי להגיד מי צודק, אני רוצה לנצל אותם כדי להעלות נושא קטן לדיון.

קודם כל, למי שלא מכיר: הספר של שלמה זנד (עברו כמה שנים מאז שקראתי, אז אני מקווה שאציג אותו היטב) הוא סקירה היסטורית של העם היהודי, בדגש על מקרים שונים ברחבי העולם שבה קבוצות גדולות התגיירו והתחילו להציג את עצמן כיהודיות. זאת במסגרת טיעון היסטורי ואקטואלי לכך שהעם היהודי של ימינו אינו קשור בקשר דם לעם היהודי של ימי התנ"ך, ושלמעשה אותם היהודים מימי התנ"ך ברובם התנצרו והתאסלמו בסופו של דבר ורבים מהם הם הפלסטינים של היום. הספר של רבקה שפק ליסק עונה על זה בסקירה מקיפה של הדמוגרפיה בארץ ישראל בתקופות שונות, ושל המדיניות של המעצמות הכובשות (היווניות, הרומיות, הערביות והתורכיות) לעקור את היהדות או את היהודים מהארץ וליישב בה נוכרים שמתאימים יותר לדת ולסגנון האימפריה. זאת במסגרת טיעון לכך שהעם היהודי ברובו המכריע סירב להתנצר ולהתאסלם, וכן יצא לגלות והפך, עם כמה תוספות, להיות העם היהודי של היום.

כהערת אגב קטנה, המלצות: הספר של שלמה זנד מאוד מעניין. אין ספק שהוא מאוד שנוי במחלוקת, אבל גם אם אתם מהמחנה שלא אוהב אותו – אם אתם אנשים בוגרים שיכולים ליהנות מטיעון מבוסס גם בלי בהכרח להסכים איתו, לדעתי כדאי לקרוא (מה שלא הייתי אומר על ספרו הבא, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל", שפחות הרשים אותי). הספר מביא הרבה היסטוריה מעניינת עם או בלי קשר לעמדה שהוא מנסה לשכנע בה, וכשהוא מנסה לשכנע הוא עושה את זה באופן מנומק ורציני. על הספר של רבקה שפק ליסק קשה יותר להמליץ כי הוא כנראה לא ממש מיועד לקהל הרחב, הוא מורכב ברובו מספירות דמוגרפיות והצגת מחקרים שונים של היסטוריונים במטרה מוצהרת (כפי שאפשר להבין אפילו משם הספר) להפריך את התיזה של שלמה זנד. מומלץ רק אם אתם ממש חנוני היסטוריה כבדים, ומתעניינים מאוד בשאלה הספציפית הזאת. בכל מקרה, בלי להתעמק יותר מדי בפרטים, נראה שהספר רציני ומנומק.

מה שאותי מעניין, הוא הזרקור שהדיון הזה מפנה למה שתמיד נראו לי כמו השנים החסרות של תולדות ארץ ישראל כפי שהיא מוכרת אצלנו. מההיסטוריה שלמדתי במערכת החינוך הישראלית, נדמה שהארץ עברה קפיצה אדירה במרחב־הזמן: מסוף תקופת בית שני, אולי המרד היהודי הגדול או אולי מרד בר־כוכבא, הארץ נעלמה מהעולם עד שהופיעה מחדש עם תחילת הציונות. לא בלימודי ההיסטוריה ולא בציבוריות הישראלית (דוברת העברית) אין שום נוכחות לכל הזמן שבאמצע. ולדעתי זה חבל.

מצד אחד, אפשר להצדיק את המגמה הזאת. ארץ ישראל תחת רוב האימפריות האלה הייתה מחוז שולי ונידח, ומאז בר־כוכבא עד הציונות, פרט למסעות הצלב, נראה שלא קרה פה הרבה. גם אפשר להבין אם ישראלים לא ירגישו הנאה גדולה מקריאת היסטוריה של מאות שנים שבהם דרכו על אבותיהם (הביולוגיים או הרוחניים, כאמור אני לא נוקט עמדה) כל השלטונות האפשריים בכל דרך שרק אפשר. מצד שני, זו ההיסטוריה של הארץ. אפשר להחליף ארץ אם רוצים, אבל מי שנשאר בארץ הזאת ייאלץ להיתקע עם ההיסטוריה הזאת.

והאמת היא שלדעתי, עדיין מעניין להבין אותה. אני חושב שקל לשכנע אנשים מהמחנה של שלמה זנד שכדאי ללמוד את ההיסטוריה הזאת – שם מדברים הרבה על "השתלבות במרחב", "הכרת השכן" וכו', אז טבעי ללמוד על הארץ גם כשהכוכבים הראשיים בה דיברו ערבית ולא עברית (טבעי לפחות בתיאוריה. בפועל אני לא בטוח אם אנשי המחנה הזה באמת עושים את זה יותר מהממוצע, אבל זו כבר שאלה אחרת). אבל לדעתי לא צריך להיות משם כדי להתעניין. ופה הספר של רבקה שפק ליסק מצטיין, כי הוא נכנס להיסטוריה הזאת מהזווית הרלוונטית ביותר – לכל מי שמזהה את עצמו עם היהודים שחיו פה לפני אלפיים שנה, לימוד ההיסטוריה הזאת הוא מה שבמונחי ספורט אפשר להגדיר כניתוח ההפסד לצורך הפקת לקחים. אפשר ללמוד מניצחונות, ולא פחות (וכנראה יותר) אפשר ללמוד מהפסדים. נחמד לשמוע איך החשמונאים הקימו מדינה, אבל מדינת ישראל כבר הוקמה. לא צריך להקים אותה מחדש. מה שצריך עכשיו זה להיזהר שהיא לא תקרוס, ובשביל זה כדאי להבין איך היא קרסה בעבר. ואחרי שהיא קרסה, איך טוהרה הארץ מיהודים. אם נוכל להבין את זה, אולי יהיה קל יותר למנוע את זה בעתיד.

ולמעשה, העיקרון הזה לא אמור להיות זר כל־כך ליהודים – יש מסורת די ארוכה של לימודי תולדות האסונות הלאומיים, מעבדות מצרים עד השואה, מגלות בבל עד הפוגרומים. טיהור ארץ ישראל מיהודיה קרה באופן הדרגתי יותר ולכן הוא אולי פחות "סקסי", אבל הוא רלוונטי לא פחות. ועל הדרך, מי שלומד עליו ילמד להכיר קצת יותר טוב את הכוחות שהיו ולפעמים עדיין ישנם באיזור שלנו. למרבה הצער זה לא יהיה פשוט, כי בספרייה הקרובה לביתכם תמצאו כנראה על כל חמישים ספרים על האימפריה הבריטית או הרוסית, אולי ספרון אחד קטן על הממלוכים או הביזאנטים. אבל כיום, בימי האינטרנט, כבר לא קשה להכיר את התקופות האלה יותר. אולי אפילו ממני תשמעו קצת בנושא בעתיד.

הרהורים על פידל קסטרו

לא פעם אנשים שביקרו אצלי הרימו גבה על אחד הספרים במדף שלי, אולי יותר מכל ספר אחר: "פידל – אוטוביוגרפיה"[1], תרגום עברי לספר הזיכרונות של פידל עם העיתונאי אִגְּנַסְיוֹ רָמוֹנֵתְּ. יש כנראה סוג מסוים של אנשים שצפויים לשים ספר כזה על המדף, ומכרים שלי מניחים שאני לא אהיה אחד מהם. מניחים די בצדק, אפשר להגיד, אבל הספר הזה התגלה דווקא כאחת ההפתעות החיוביות ביותר שקראתי. מומלץ בחום.

קודם כל, אני תמיד תומך בקריאת כתבים של אנשים שאני לא מסכים איתם. כשמדובר באנשים שמייצגים אידיאולוגיה מסוימת ולא רק מעבירים עובדות, זה נראה לי הרבה יותר הגיוני מלקרוא ספרים של אנשים שאני מסכים איתם – אם אני ממילא מסכים איתם, למה אני צריך שהם ישכנעו אותי באידיאולוגיה שאני כבר מסכים איתה? עדיף לנסות משהו מאתגר יותר. הבעיה היא שרוב האנשים לא באמת כותבים לעניין כשהם מנסים לשכנע. אם היו להם דברים כל־כך טובים להגיד, סביר להניח שכבר הייתי נתקל בהם בעבר ומשתכנע. אבל מדי פעם מגיע מישהו שגם אם אין לו דברים מספיק משכנעים כדי לגרום לי לעבור לצד שלו, הוא עדיין מדבר לעניין ומספק לי כמה תובנות חדשות וצורת השקפה שונה על עניינים. ולהפתעתי, פידל קסטרו התגלה כאחד מהם.

למה אני אומר את זה? כי בניגוד לרוב הרשעים שבמנהיגי העולם, הוא מצייר את עצמו כבעל כוונות טובות. כן, כמעט כולם יטענו שיש להם כוונות טובות (יש גם כאלה שלא, כאלה שמודעים לכך שהם מושחתים או רשעים, אבל הם מעטים וכנראה לא יכתבו ספרים על זה), אבל כשהם יפרטו את הכוונות האלה, אני לא אסכים שהן טובות – ולדימיר לנין טען ברצינות שדיקטטורת פועלים היא מטרה טובה, ובניטו מוסוליני טען שחיזוק האומה מעל הכול היא מטרה טובה, ואני לא מסכים איתם. מה שמעניין בפידל הוא שהוא מדבר בשם כוונות שכמעט ללא יוצא מן הכלל, גם אני רואה בהן מטרות טובות. האם הוא מתעלם מדברים קשים שהוא עשה בדרך להגשמת המטרות האלה? או שאולי הוא בכלל משקר ואלה אינן המטרות שלו, הוא רק אומר את זה בשביל להישמע טוב? יכול להיות. אבל הוא לא חייב. רוב רשעי העולם, כולל רוב שותפיו של פידל ל"מהפכות סוציאליסטיות" למיניהן. לא נשמעים לי כבעלי כוונות טובות בכלל. אז מעניין לראות מה הסיפור מאחורי המהפיכה הקובנית.

הדבר הראשון שאפשר להאשים בו את קסטרו הוא שהוא תפס את השלטון במהפיכה אלימה, אבל האם באמת יש פה במה להאשים? מהפיכה אלימה נגד דמוקרטיה היא פשע. אבל כשהמדינה נשלטת על־ידי רודן שבעצמו תפס את השלטון במהפיכה אלימה, איזו לגיטימציה יש לה? פולחנסיו בטיסטה היה, גם לדעת האמריקאים שעבדו איתו, רודן רשע ומושחת. לא נראה לי שאפשר לזקוף לרעתו של קסטרו את המהפיכה עצמה. גם לגבי האופן שבו הוא נלחם, מהתיאורים שלו עצמו הוא נשמע אצילי למדי. כמובן שלא חייבים להאמין, אבל שוב – הוא לא חייב. לא חסרים מנהיגים שיתפארו בהריגת אויבים רבים ככל האפשר, וידברו על כך ש"לבוגדים לא מגיעות זכויות" וכו'. קסטרו מקפיד להדגיש שהוא ואנשיו לא עינו אף אחד, לא פגעו יותר ממה שצריך, היו אדיבים לאוכלוסייה האזרחית, כולל לאזרחים תומכי בטיסטה. הוא אפילו מספר על הוצאה להורג של אנשים שהתנהגו לא כראוי לאזרחים (עוד על הוצאות להורג בהמשך).

הבעיה העיקרית מגיעה עם שיטת השלטון שלו. קסטרו לא מדבר על דמוקרטיה לטוב או לרע, וכשהוא מדבר על כלכלת שוק חופשי הוא נשמע, בניגוד לרוב הזמן, כמו מרקסיסט מצוי. אני כמובן לא יכול לקבל מנהיג שמסרב לתת לאזרחים לבחור אותו ולכן קסטרו עדיין נמצא אצלי בקטגוריית "רשע", אבל עדיין צריך קצת פרופורציות. כשקסטרו עלה לשלטון, צורת השלטון המקובלת באמריקה הלטינית הייתה דיקטטורה רצחנית. מי היו השכנים שלו? אנשים כמו רפאל תרוחיו, משפחת סומוסה, פרנסואה דובלייה. ולא רק זה, אלא גם לאנשים שהתנגדו לרודנים האלה הייתה נטייה להיעלם בנסיבות מסתוריות. מי שרוצה לאבד כל אמון בארצות־הברית כדאי שילמד קצת על תולדות המעורבות של הממשל האמריקאי והסי־אי־אי במדינות אמריקה הלטינית באותה התקופה, זה די מחריד (ולא מדובר על תאוריות קונספירציה, מדובר על דברים שפורסמו מאוחר יותר על־ידי הממשל האמריקאי בעצמו) – חלק נכבד מהרודנים הרצחניים של אותה התקופה עלו לשלטון על גבי כידונים אמריקאיים, שהעדיפו רודן רצחני שישרת את האינטרסים שלהם על־פני כל אחד שאולי עלול לחייך קצת לכיוון הרוסים. זה שקסטרו נאלץ להגן על עצמו מאינספור נסיונות התנקשות והפיכות שאורגנו על־ידי המעצמה הגדולה ביותר בעולם שנמצאת ממש לידו אומנם לא פותר אותו מהאשמה ברודנות, אבל בהחלט נותנת לו נסיבות מקלות.

כמובן, ההצלחות היחסיות שלהם בחינוך וברפואה די מפורסמות. הכלכלה לא משהו, אבל פה קשה להאשים אותו – מן הסתם כל מדינה שתוחרם כמו שקובה הוחרמה תסבול מבעיות כלכליות. בסך הכול נראה לי שמבחינת תוצאות, הוא הצליח קצת יותר מרוב מדינות הסביבה.

נושא מעניין במיוחד הוא היחס להומוסקסואלים. קסטרו מודה שהיחס היה לא טוב, ולא רק שהוא לא יוצא למתקפה אנטי־להט"בית בסגנון פוטין, הוא מדגיש שזה לא ראוי ושמה שהם עשו היה מתוך הכרח בחברה הקובנית המצ'ואיסטית של אותה התקופה, ושבסופו של דבר עם השיפור בחינוך הוא שמח לבטל את האפליה הזאת. כרגיל, אפשר (וכדאי) לחשוד בכנות שלו, אבל כן חשוב שהוא אומר את זה, כשבכלל לא חסרים מנהיגים כיום שעדיין תוקפים את הלהט"בים. באופן די דומה הוא מכה על כמה חטאים נגד אנשי דת, ומדגיש שאין לו בעיה איתם.

משהו שמאוד עניין אותי הוא יחסי החוץ שלו. הוא בכלל לא מתלהב מהסובייטים, שמבחינתו היו בעלי־ברית הכרחיים מול האמריקאים שניסו להפיל אותו, אבל הוא לא ראה בהם דוגמה טובה במיוחד. הוא מסכים עם רוב הביקורות שרוב האנשים מטילים על ברית המועצות, ונותן אפילו כמה דוגמאות לאנשים שהסתכסכו איתו בגלל שהיו סטליניסטיים מדי בניגוד אליו. הוא מתגאה מאוד במעורבות הקובנית במלחמות באפריקה, בעיקר באתיופיה ואנגולה. על אתיופיה חבל שהוא לא מדבר יותר, כי עד כמה שידוע לי הצד שהוא תמך בו יצר דיקטטורה איומה שלא ממש עולה בקנה אחד עם הערכים שהוא מתיימר אליהם. באנגולה אפשר יותר להבין – אני לא מאוד מתמצא במלחמה הזאת, אבל קשה לבוא בטענות למי שנלחם במלחמה שהצד השני בה הוא צבא האפרטהייד הדרום־אפריקני. בסופו של דבר המאזן שלו הרבה פחות נורא משל ארצות־הברית, שאם נסתכל על כל המלחמות הזרות שהיא השתתפה בהן באותה התקופה, ועל המשטרים האיומים שהיא עזרה להם, נראה לי שהוא הפחות גרוע. וממילא, הוא מתפאר הרבה יותר בייצוא הרופאים של קובה מאשר ייצוא החיילים שלה.

אחת הביקורות הנפוצות נגדו היא לגבי הוצאות להורג, ואני מעולם לא התרשמתי כמו אחרים מעניין עונש המוות. אין ספק שזה לא דבר טוב (גם קסטרו אומר, אגב), אבל לדעתי המחשבה שיש הבדל כל־כך גדול בין השלכת אדם לכלא לכל חייו לבין הוצאה להורג היא קצת היתממות. אפשר להתווכח עם עונש המוות ויש סיבות טובות להתנגד לו, אבל אני לא מחשיב אותו כעניין עד כדי כך משמעותי.

בסופו של דבר, קסטרו הוא רודן, אבל לכל דבר רע שהוא עשה חוץ מהעובדה הבסיסית הזאת יש לו תשובות לא רעות. זה לא הופך אותו לגיבור, אבל זה כן מציב אותו די נמוך ברשימת הרשעים. אני ממליץ בחום לקרוא וללמוד קצת על האתגרים של אדם שצריך לנהל מדינה בנסיבות האלה. מה שהפך את הספר לטוב במיוחד זה הפשטות והענייניות שלו. מעט סיסמאות והרבה התייחסות מעשית לאתגרים שעמדו בפניו. גם למי שלא מסכים איתו, ואולי בעיקר למי שלא מסכים איתו, זו חוויה מעניינת.

בכל מקרה, נאחל לקובה דמוקרטיה במהרה.

[1] במקור: "Fidel Castro : Biografía a Dos Voces" ("פידל קסטרו: ביוגרפיה בשני קולות").

על פיאודליזם ומשחקי הכס

קצת מחשבות בעקבות קורס בהיסטוריה של אנגליה בתקופת שושלות תודור וסטיוארט (קורס זמין לשמיעה חופשית מטעם אוניברסיטת ייל, מומלץ בחום לחובבי היסטוריה).

(הבהרה – רשומה זו מדברת על הסדרה "משחקי הכס" באופן כללי ביותר, ספוילרים יהיו פה לכל היותר לספר הראשון / העונה הראשונה של הסדרה)

הסדרה "משחקי הכס" וסדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" שעליהם היא מבוססת מקבלים מחמאות מכל עבר וזוכים לנתוני צפייה אסטרונומיים, ובין השאר משבחים את ההיסטוריות שלה – לא מדובר בעולם פנטזיה פשטני של טובים מול רעים, אלא מדובר בעולם מציאותי שמבוסס על אנגליה בתקופת מלחמת השושנים, והפוליטיקה המדויקת המתוארת שם נותנת לסדרה את האווירה המציאותית. אבל עד כמה היא באמת נאמנה להיסטוריה? ברור שעדיין מדובר ביצירת פנטזיה, ולא תהיה חוכמה גדולה להעיר על דברים לא מציאותיים שמופיעים בה, מדרקונים ועד קוסמים. אבל יש נקודה אחת שלטעמי שווה להתעכב עליה – נקודה אחת שבה הסדרה בוחרת בפנטזיה על פני היסטוריה, ומעניין לשאול למה.

על מה אני מדבר? הפוליטיקה של שבע הממלכות בסדרה אכן דומה מאוד לפוליטיקה באנגליה של ימי הביניים. החברה בנויה כמו חברה פיאודלית מובהקת, עם אצולה מרובת־שכבות, שושלת מלוכה שמתמודדת עם סכנות מבפנים ומבחוץ, ומקיימת קשרי כלכלה וחתונה עם משפחות אצולה חזקות. אבל דבר אחד בולט בחסרונו. לא סתם בולט, זועק בחסרונו: בתקופת מלחמת השושנים, הפרלמנט האנגלי היה כבר מוסד ותיק. אומנם מאוד לא דומה לפרלמנט של היום – היו לו בחירות מצומצמות מאוד עם זכות הצבעה רק לקומץ אצילים ועשירים, והיו לו סמכויות מוגבלות מאוד מול המלך. אבל היעדרו מהסדרה מבטא נקודה חשובה: מבחינת רוב יצירות הפנטזיה והאגדות ההיסטוריות, מלכים ובתי אצולה זה דבר מגניב, אבל יחסי הכוח הפוליטיים שהיו ביניהם בהיסטוריה זה כבר משעמם, יותר כיף כשהמלך הוא כל־יכול. הסדרה מתארת חברה שמתחפשת לחברה פיאודלית, עם משפחות מלוכה מפוארות ובתי אצולה מכובדים, אבל מבחינה פוליטית וכלכלית מדובר בחברה שמזכירה יותר את ממלכות ימי הביניים המוקדמים באירופה, ממלכות עם מלכים כל־יכולים שמתנהגים יותר כמו כנופיות פשע מאשר כמו מדינות. ופה הנקודה החשובה – בתי אצולה מכובדים וטירות יפות הם לא סתם קישוטים שיכולים להופיע בכל מקום, או איזשהו מאפיין של כל חברה עתיקה שמשום־מה זנחנו במאה העשרים כי אנחנו אנשים משעממים יותר. מבנה החברה הזה הוא תוצאה של הכלכלה הפיאודלית, אין בו שום היגיון בלעדיה, וזו הסיבה שבחברה מודרנית הוא כבר לא קיים.

אין לי כוונה לבוא פה בטענות לג'ורג' מרטין, סופר מעולה שיצר לטעמי את אחת מיצירות הפנטזיה הטובות ביותר שקראתי. הוא צריך לספר סיפור מעניין, לא לדאוג לדיוק היסטורי. אבל מעניין לשאול למה הוא, ועוד כל־כך הרבה סופרי פנטזיה אחרים, בוחרים באותו השילוב – אבירים ואצילים ודוכסים מצד אחד, מלוכה אבסולוטית מהצד השני. הפרלמנט האנגלי היה קיים כאמור עוד מימי הביניים המוקדמים, ודאג לשמור על הזכויות שלו – היו מספר מקרים שבהם האצילים ובעלי ההון התמרדו נגד המלוכה והכו אותה עד שהיא השתכנעה לחלוק איתם כמה מהזכויות שלה. הרפובליקה הייתה שיטת שלטון מוכרת ולגיטימית באותו הזמן, בעיקר באיטליה. ואפילו הדמוקרטיה, חשוב לזכור, התחילה לא בימינו אלא ביוון העתיקה. אז למה לא רואים כמעט אף־פעם ספר פנטזיה עם מדינה שנשלטת על־ידי פרלמנט או אסיפה לאומית, במקום על־ידי מלך?

התשובה, כנראה, היא בפשטות. לא הרבה אנשים יודעים איך התנהלה האסיפה הלאומית האתונאית, או המועצה הגדולה של ונציה. אפילו לא איך התנהל הפרלמנט האנגלי בימי מלחמת השושנים, ובמידה מסוימת גם לא הפרלמנטים שמנהלים את המדינות שלנו כיום. אבל כל אחד, גם בלי להתעניין בשום דבר שקשור למדעי המדינה, יכול לדמיין מדינה שמנוהלת על־ידי מלך, שנותן פקודות ומה שהוא פוקד מתבצע. סופרי פנטזיה הם בני אדם כמו כולנו, ולא בהכרח מתעניינים במדעי המדינה. וגם אם הם כן מתעניינים, הם יודעים שהקוראים שלהם ברובם לא מתעניינים. ולטעמי חבל, כי אנחנו מפספסים ככה אפשרויות מעניינות.

אז רק כדי לנסות לתת לכם קצת חומר למחשבה, קצת תהיות על איך שבע הממלכות היו מתנהלות במציאות: קודם כל, הפיאודליזם (אותה החברה עם האבירים והדוכסים ובתי האצולה המפוארים) קם בדיוק בגלל שלמלך קשה לנהל לבדו מדינה חקלאית באירופה. באקלים היבש של המזרח התיכון חקלאות לעיתים קרובות דורשת פרויקטי השקיה גדולים שרק ממשלה חזקה יכולה לנהל, וכך קיבלנו ממלכות ריכוזיות כמו מצרים, אשור, בבל או פרס, עם מלכים כל־יכולים שמתנהגים כחצאי־אלים. לעומת זאת, באירופה כמעט בכל מקום יש אדמה פוריה שכל אחד יכול לעבד. למלך אין מה לתרום להם בתחום החקלאות, אז מה שנשאר לו זה לנהל צבא, ולחלק את האדמות שהוא כובש בין החיילים (או האבירים) שלו. זה אומר שהתושבים צריכים את המלך הרבה פחות מהתושבים המצרים או האשורים, והם יכולים לדרוש ממנו הרבה יותר זכויות ולהקים בתי אצולה מפוארים משל עצמם. בשבע הממלכות במציאות, אם היינו רואים בתי אצולה כאלה, היינו מצפים גם לראות פרלמנט עם הרבה יותר זכויות לאצילים ולעשירים. אבל כנראה לא היינו רואים, כי הנופים של שבע הממלכות, עם הצפון הקפוא, מכרות הזהב במערב, או המדבר בדרום, לא ממש מעודדים צמיחת חברה פיאודלית. הרבה יותר הגיוני אם היינו רואים בדרום איזושהי שושלת סולטאנים מבית מארטל שכל הכוח הפוליטי מרוכז אצלם, במערב היינו רואים דיקטטורה בשליטת כנופיית לאניסטרים שמקיימים את עצמם ממכרות הזהב שלהם ובצפון אוסף שבטים מבולגנים שנלחמים זה בזה ומדי פעם מוכרים קצת פרוות לסוחרים מארצות הנהר. המלך שיושב על כס הברזל היה אולי מנסה מדי פעם לכבוש קצת אדמה מהברברים האלה, אבל בסופו של דבר לא היה לו הרבה מה לעשות איתה. ממלכות פיאודליות רוצות אדמה כדי לגדל בה דברים שאפשר למכור, לא סתם כי זה כיף. כיבוש בשביל הכיף זה מה שעושים שבטים ברבריים, ובתי אצולה מפוארים לא תמצאו אצלם.

ואותו פרלמנט, כמה חזק הוא היה יכול להיות? תשאלו את ריצ'רד השני, שעשרות שנים לפני מלחמות השושנים, הסתכסך עם הפרלמנט וזה בתגובה העמיד לדין והוציא להורג עשרות ממקורביו, כולל ראש הממשלה. מעניין מה היה עושה פרלמנט טוב לג'ופרי ברתֿאון – לדעתי זה היה יכול להיות סיפור טוב, גם בעולם פנטזיה.