התנגשות הציביליזציות, ומה שאחריה

(זמין גם בבלוג המקביל שלי באנגלית)

בשעה טובה, קראתי את "התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון. הנוכחות של הספר הזה בתרבות הכללית כל־כך חזקה שהנחתי שאני יודע מה הוא עומד להגיד גם בלי לקרוא, אבל הוא התגלה כטוב יותר ממה שציפיתי. הוא מנתח את הפוליטיקה העולמית הנוכחית באופן כל־כך טוב שכמעט מפתה לזלזל בו ולהגיד שמה שהוא כותב ממילא ברור ומובן מאליו; עד שנזכרים שהוא כתב את זה ב 1996, כשהרבה מהדברים האלה עוד היו הרבה פחות ברורים. ועל זה שווה להוסיף כמה מילים.

אנשים מדברים הרבה על סכסוכי תרבויות בימינו, לפעמים עד כדי ציטוט הנטינגטון עצמו. האם הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא תוצאה בלתי־נמנעת של הבדלי הדתות, או הבדלי התרבות? האם יחסי אירופה והעולם המוסלמי כיום הם המשך בלתי־נמנע של יותר מאלף שנות סכסוך בין מזרח ומערב? האם מזרח אסיה לעולם תישאר זרה ועוינת למערב, האם דמוקרטיה וזכויות אדם הם עקרונות "מערביים"? אלה טיעונים ששומעים לעתים קרובות. בעיני, זה מעיד על הזיכרון הקצרצר של האנשים המעלים את הטיעונים האלה. והנטינגטון, לכאורה המקור המובהק ביותר של הטיעונים האלה, להפתעתי ולשמחתי אומר את אותו הדבר.

וכאן בעיני הדבר המעניין והחשוב ביותר בספר – הסייגים ששם הנטינגטון על התזה שלו. מדיבורים על הספר קל לקבל את הרושם שהנטינגטון בא לתאר איך עובד העולם, ולהסיק שממילא הסכסוכים בעולם הם נצחיים, כל מה שחשוב זה לאיפה אנחנו משתייכים ברשימת הציביליזציות העולמית, ולהתכונן לעוד אלף שנות עוינות מול ציביליזציות אחרות. אבל זה לחלוטין לא מה שכתב הנטינגטון. הספר לא בא לתאר את העולם באופן כללי; הוא מתאר את העולם שאחרי המלחמה הקרה. ולא פחות חשוב, הוא מתאר את העולם בתקופה מאוד מוגבלת אחרי המלחמה הקרה. הוא לא יודע כמה זמן תימשך התקופה הזאת, אבל הוא יודע שזו תהיה תקופה מוגבלת. אז כשאנחנו קוראים את הספר היום, הוא נראה כמעט טריוויאלי; אבל דווקא זה השיעור שאפשר ללמוד ממנו. הדברים שנראים לנו טריוויאליים היום, לפני עשרים שנה היו חדשניים ושנויים במחלוקת; וזה צריך להזכיר לנו שכמו שהדברים האלה לא היו איתנו לנצח, הם גם לא יישארו לנצח, וצריך להיות מוכנים לשינויים הבאים שיעברו על הפוליטיקה העולמית. אנחנו עוד לא יודעים מה הם יהיו ומתי הם יגיעו, אבל הם יגיעו.

לא יהיה מוגזם להגיד שלדעתי, אחת הבעיות התרבותיות הגדולות ביותר בעולם כיום היא חוסר הבנה של המלחמה הקרה. כשאנשים מדברים על אירועים מאמצע־סוף המאה העשרים, לעתים קרובות מדהים עד כמה הם מתעלמים מההקשר – מדברים על מלחמת וייטנאם, לדוגמה, כאילו היא הייתה איזשהו פרויקט מוזר ומיותר (או אפילו קולוניאליסטי) של ארצות־הברית. מדברים על התמיכה האמריקאית במוג'אהידין באפגניסתאן כאילו זו הייתה הטעות האסטרטגית של המאה. מדברים על רצח המיליונים בקמבודיה כאילו היה איזשהו שיגעון מקרי של רודן מטורף. נדיר מאוד לשמוע את ההקשר לדברים האלה – העובדה שבאותו הזמן התקיימה מלחמת חורמה לא רק בין שתי אידיאולוגיות, אלא בין שתי מערכות בריתות צבאיות, ובכלל לא היה ברור מי מהן עומדת לנצח. אנשים מלגלגים כיום על התמיכה האמריקאית במוג'אהידין כדוגמה לאווילות הממשלה או סוכנויות הביון, שניסו לפתור בעיה אחת ובסוף יצרו בעיה גדולה יותר. מי שמכיר את המינימום שבמינימום על המלחמה הקרה יכול לקבל קצת פרופורציות, ולהבין שכל איום הטרור האיסלאמי כיום, נורא ככל שיהיה, לא מתקרב לקצה קצהו של האיום הסובייטי באותה התקופה. באותה הזדמנות אפשר גם להיזכר שכל המעורבויות האמריקאיות במלחמות זרות באותה התקופה, גם בלי לסלוח על פשעי המלחמה שלהם, היו חלק ממלחמת קיום של העולם החופשי. ולהיזכר שאינספור מלחמות ומדינות כושלות, מקמבודיה ועד כמעט כל המדינות שמחוץ לעולם המערבי, היו חלק בלתי נפרד מאותה המלחמה העולמית והצלקות שהן ספגו בה מעצבות אותן עד היום.

וההתעלמות הזאת מהמלחמה הקרה היא מה שמאפשר לאנשים לדמיין ש"התנגשות הציביליזציות" היא איזושהי תופעה נצחית ואין טעם לפקפק בה. היום אנחנו רואים מלחמות אזרחים במדינות רב־לאומיות ואומרים שזה ברור, הרי מי חשב שאפשר לרכז אנשים בני דתות שונות ודוברי שפות שונות במדינה אחת? ברור שזה יביא לכישלון, אנשים חייבים לשמור על הזהות שלהם, ולעמוד לצד הקרובים להם, וכן הלאה. אבל הנטינגטון מזכיר לנו שזה בכלל לא ברור; בזמנו זה היה כל־כך לא ברור שהוא היה צריך לכתוב ספר שלם כדי להסביר למה הוא חושב שכך ייראה העולם החל מאותו הזמן; כי לפני זה העולם היה שונה מאוד. לא הייתה שום התנגשות תרבויות במלחמה בין הוייטנאמים הקומוניסטים לוייטנאמים הרפובליקנים; בין סין הקומוניסטית לסין הלאומנית, בין המוג'אהידין לבין ממשלת אפגניסתאן או באינספור מלחמות אחרות בעולם שלפני שלושים שנה. היום אפשר להביט לאחור לדוד בן־גוריון שמתכנן את הברית בין הפועל העברי והפועל הערבי להדחת האפנדים המושחתים ולחשוב איזה תמים הוא היה; אבל קל להיות חכמים בדיעבד, ובן־גוריון היה רחוק מלהיות תמים. אנחנו חיים כיום אחרי כמעט שלושים שנים של תקופת התנגשות הציביליזציות, ומפתה לשכוח שהייתה גם היסטוריה לפניה; אבל ההיסטוריה הזאת הייתה, וגם התקופה הזו עוד תהיה היסטוריה יום אחד.

אז מה יחליף את תקופת התנגשות הציביליזציות? עדיין מוקדם מדי לומר. יותר מעשרים שנים אחרי הספר, התזה של הנטינגטון עדיין חזקה, ברמה שהוא עוד ממשיך לחזות אירועים מהשנים האחרונות – קריאה שלו כרגע נראית כמעט נבואית בכל מה שקשור לאוקראינה או תורכיה. אבל לדעתי כבר אפשר להתחיל לראות את הסוף, והסימנים חזקים במיוחד במערב. המערב כיום מפגין פיצול ועוינות שמגיעים לרמות כאלה שכבר לא תואמות לתזת התנגשות הציביליזציות; ההבדל בין חירט וילדרס ומתיאו סלביני לבין ג'רמי קורבין וגי ורהופשטט הוא לא הבדל תרבותי, אלא אידיאולוגי. והשנאה בין המחנות שהם מייצגים נראית חזקה כל־כך שהיא עלולה להפוך להיות הבסיס לסכסוכי העתיד של המערב, במקום התנגשויות הציביליזציות (מול רוסיה, סין או האיסלאם) שאנחנו רגילים אליהן. אבל חוץ מזה, קשה מאוד לחזות מה יהיה. אבל השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מהנטינגטון, הוא שגם אם אנחנו לא יודעים מתי ואיך יגיע סוף תקופת התנגשות הציביליזציות, הוא יגיע. וכדאי להיות מוכנים לזה.

אדם סמית, דמוגרפיה ומקיאבלי

העלתי את התרגום לפרק השמיני של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

פרק ארוך יחסית, ובמידה מסוימת פרובוקטיבי – הבסיס שלו הוא הרעיון שאנשים, מבחינת המודל הכלכלי של השוק החופשי, מתנהגים כסחורה לכל דבר ומצייתים לאותם כללי היצע וביקוש כמו כל סחורה אחרת. בהינתן ההנחה הזאת, הפרק עוסק בניתוח ההתנהגות של אותה ה“סחורה” והמנגנונים שבהם היא מתאימה את עצמה באופן טבעי לאותם הכללים.

למרות ההבהרות התכופות של סמית על כך שהוא חושב שהחברה נמצאת במצב טוב יותר כשהעניים חיים טוב יותר, אין לי ספק שהפרק הזה היה מעורר סלידה ברוב האנשים, אם הם היו טורחים לקרוא אותו. אני חושב ככה כי זה המצב עם מה שנראה לי כמו המקרה הדומה ביותר לכתיבה כזאת – ”הנסיך” מאת ניקולו מקיאבלי.

מקיאבלי הפך להיות מזוהה כל כך חזק עם רוע וציניות, שיש חוקרים שמנסים לטעון שהספר שלו הוא בכלל פרודיה, כי הם לא מסוגלים להעלות על דעתם שאדם שבאופן כללי נחשב טיפוס חיובי יכתוב ספר בלתי מוסרי כל כך. אבל האמת היא שאין שום דבר בלתי מוסרי ב"הנסיך” בדיוק כמו שאין שום דבר בלתי מוסרי אצל אדם סמית – הכתיבה שלהם לא יכולה להיות מוסרית או לא מוסרית, כי הם בכלל לא מנסים לדבר על מה נכון או לא נכון לעשות; הם בסך הכול מתארים את המצב הקיים. רק מי שמעדיף לעצום עיניים מול הדברים הקשים בעולם, לא לדבר עליהם ולא לחשוב עליהם, יכול לחשוב שמקיאבלי הוא לא מוסרי. הבעיה היא שאותם האנשים שעוצמים עיניים מול העולם, הם בדרך כלל יכולים לעשות יותר נזק מכל אדם אחר בעל כוונות טובות; כי מי שלא מבין את העולם, כולל החלקים הקשים שלו, בקלות ינוצל על ידי אנשים בעלי כוונות רעות ויפעל לטובתם ללא ידיעתו.

אז מה המסר הקשה של אדם סמית? המסר הוא שאנשים נולדים כשצריכים אותם בשביל לעבוד, וכשלא צריכים אותם, הטבע ימצא דרכים לצמצם את מספר האנשים, גם אם הדרכים האלה יהיו מאוד לא נעימות. הוא מדבר על הקשר בין שגשוג כלכלי בחברה ומספר הילדים הנולדים, ומבהיר נקודה שעלולה להישמע לא אינטואיטיבית לאנשים כיום – בחברה משגשגת נוטים להיוולד יותר ילדים. מה שחשוב להבין זה באיזה אופן ”משגשגת” – הכוונה היא לצמיחה כלכלית. מדינה עשירה שקופאת על שמריה לא צריכה יותר עובדים – לא צפויות להיווצר עבודות חדשות, אז לא צריך יותר מלהחליף את המספר הקיים. חברה ענייה וצומחת, לעומת זאת, צריכה יותר עובדים, ולכן נוטה לגידול אוכלוסייה רב יותר.

למה זה לא תואם את האינטואיציה שלנו? זו כבר שאלה חשובה. במקרים מסוימים אנשים נוטים לבלבל בין עושר לבין צמיחה – צמיחה כלכלית לעתים קרובות תהיה גבוהה יותר במדינות עניות, כי קל יותר לצמוח לרמה שהשכנים כבר נמצאים בה, מאשר לצמוח ולהגדיל את הפער משכנים עניים יותר. מצד שני, אין ספק שיש בעולם מדינות עם אוכלוסייה צומחת במהירות וכלכלה במשבר. האם יש בימינו מנגנונים שמונעים ויסות ”טבעי” כזה של האוכלוסייה? אם כן, מה ההשלכות של זה? האם כל אותם האנשים שנולדים לחברה ללא משאבים לפרנס אותם ימצאו את עצמם רעבים ללחם, אולי הורגים זה את זה במלחמות? האם רעיונות כמו הכנסה בסיסית אוניברסלית יעלימו את הבעיה (כי אין יותר קשר בין עבודה וילודה) או יחריפו אותה (כי בלי מגבלות, אנשים יוכלו להתרבות באופן בלתי מוגבל, עד למצב שאפילו חברת השפע הטכנולוגית שמספקת את ההכנסה האוניברסלית לא תוכל לעמוד בזה)? כל אלה שאלות חשובות, ובלי דיון ”קר” ו“ציני” בשאלות כאלה, האנושות לא תוכל להיות מוכנה לאתגרים האלה.

אדם סמית ויוקר המחיה

העלתי את התרגום לפרק השביעי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן). קצת באיחור בגלל שבועיים עמוסים במיוחד, אבל זה הגיע.

הפרק הזה, יותר מכל מה שראינו עד עכשיו, הוא המחשה לכמה בסיסי אדם סמית היה לכלכלה המודרנית. אם אי פעם עברתם קורס במיקרו־כלכלה, סביר להניח שמה שלמדתם זה בדיוק מה שכתוב בפרק הזה, רק בניסוחים פורמליים ומתמטיים יותר. סמית מסביר פה על מנגנון קביעת המחירים בשוק החופשי, ומסביר שלל גורמים שיכולים להעלות או להוריד את מחירי הסחורות. ופה הוא הופך להיות רלוונטי לנושא שמטריד כל־כך את ישראל בשנים האחרונות – יוקר המחייה. למה המילקי או הקוטג' בישראל כל־כך יקרים? את התשובה הקפיטליסטית תוכלו למצוא כאן.

וחשוב להדגיש שזו "התשובה הקפיטליסטית". בהמשך לדיון שהתחלתי בפרק הקודם והמשיך קצת בתגובות, יש לדעתי הבדל חשוב בין הדרך לתפקד היטב בכלכלה קפיטליסטית לעומת כלכלה סוציאליסטית, ואנשים לא תמיד בטוחים איפה הם נמצאים. בפרק הקודם הצגתי את זה מנקודת המבט של העובדים, ואמרתי שבשביל שכלכלה קפיטליסטית תתפקד היטב, כל עובד שכיר צריך, לפחות במידה מסוימת, להיות מוכן ומסוגל להפוך לעצמאי או בעל הון. ובפרק הזה מגיעה נקודת המבט של הצרכנים: עוד דרישה לכלכלה קפיטליסטית טובה, היא שכל צרכן יהיה מסוגל להפוך ליצרן. המודל המתמטי שאדם סמית מתאר במילים והמרצה שלכם לכלכלה יתאר בגרפים, בדרך כלל מציג את העניין הזה כמובן מאליו – אם יש בשוק הזדמנות, יבוא יצרן כלשהו וינצל אותה. בתיאוריה זה עובד נהדר; בפועל זה יכול לעבוד נהדר, אבל רק עם האנשים באמת יעשו את זה. רק אם בכל רגע נתון, מספר גדול של צרכנים רק מחכה להזדמנות להיכנס לשוק כיצרנים ולהרוויח מאותה ההזדמנות שבשוק. אם זה לא המצב, המודל כולו מתפרק.

וכאן מגיעה הבעיה בדיון על יוקר המחיה, בדיוק אותה הבעיה שציינתי בפרק הקודם לגבי זכויות עובדים. לו היינו חיים במערכת קפיטליסטית מושלמת, היה ברור מה עושים מול יוקר המחייה: מחפשים מי מרוויח הכי הרבה כסף במצב הנוכחי, מקימים עסק מתחרה, גובים מחיר קצת יותר נמוך, ומרוויחים קצת פחות. עוד ועוד אנשים היו עושים את זה, והמחירים היו יורדים. לו היינו חיים במערכת סוציאליסטית מושלמת, גם היה ברור מה לעשות: מורידים את המחיר (תיאורטית, במערכת סוציאליסטית מושלמת, המצב בכלל לא אמור לקרות כי המחיר אמור להיות הנמוך ביותר האפשרי, ממילא אין לאף אחד אינטרס להעלות אותו). הבעיה היא שאנחנו חיים בשילוב בין השניים, ואנשים לא יודעים מה לדרוש. רוב המתלוננים מחפשים פתרונות סוציאליסטיים (סוגים כאלה או אחרים של "להכריח" את המחיר לרדת), אבל לא מוכנים למערכת סוציאליסטית ממשית. וכמו שאמרתי בפרק הקודם, כל "פתרון" סוציאליסטי הופך את הכלכלה הקפיטליסטית לפחות טובה; בדיוק כמו שכל תנועה לכיוון הקפיטליזם היה הופך כלכלה סוציאליסטית לפחות טובה.

וזה המלכוד הבסיסי: פתרון סוציאליסטי להורדת המחירים יהיה הגברת הפיקוח על היצרנים. מנקודת המבט הסוציאליסטית זה מקדם אותנו לעבר האידיאל של פיקוח מוחלט על היצרנים, כלומר הלאמה. אבל זה מרחיק אותנו מהאידיאל הקפיטליסטי, כי כל פיקוח על יצרנים מקשה על יצרנים חדשים להיכנס לשוק. אם כל מה שצריך כדי למכור קוטג' בזול זה לדעת לייצר קוטג' טוב, אז יש תמריץ מצויין למי שמאס במחירים הגבוהים להתחיל לייצר בעצמו ולמכור יותר בזול. מצד שני, אם בשביל להתחיל למכור משהו צריך להתמודד עם עוד ועוד פיקוח, עוד ועוד דרישות וחוקים שנחקקים בשם "הורדת מחירים", "הגנת הצרכן" או "עזרה לעובדים", התוצאה היא שאף יצרן קטן לא יוכל להיכנס לשוק.

אז מה הפתרון? סביר להניח שלא נראה מערכת כלכלית מושלמת בתנאים הנוכחיים שלנו (כלומר, עד שמהפיכת רובוטיקה כזו או אחרת תהפוך את כל הדיון הכלכלי ללא־רלוונטי, בצורה כזו או אחרת). הקפיטליזם החלקי שלנו יישאר איתנו, ומי שרוצה להוריד מחירים – מומלץ שיכיר את הפרק הזה של אדם סמית. הפתרונות הסוציאליסטיים הם אינטואיטיביים מאוד, אבל למרבה הצער נוטים לעשות יותר נזק מתועלת (עוד נראה בהמשך איך בדיוק זה קורה). הפתרונות הקפיטליסטיים מורכבים יותר, אבל למי שיכיר את התיאוריה, נראה לי שהמצב יהיה לפחות קל יותר להבנה.

אדם סמית ובעלי ההון

העלתי את התרגום לפרק השישי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

בפרק הזה מתחילים לדבר על הון. סמית מגדיר את כל התשלומים בחברה כמורכבים משלושה חלקים: משכורות לעובדים, רווחים לבעלי ההון, ודמי שכירות לאדמה. והדבר הראשון שעולה בדעתי כשאני קורא את זה, זה שהפרק הזה במידה מסוימת מתחיל את הדיון בין הקפיטליזם והמרקסיזם.

מעולם לא נמשכתי במיוחד למרקסיזם, ואני לא מתמצא בזה יותר מדי, אז אני מזמין את כל הקוראים שמתמצאים בה לתקן אותי – כי אני עומד לכתוב כמה דברים על ההבנה שלי את התורה המרקסיסטית, והם לא יהיו מחמיאים במיוחד. באמת שהשתדלתי ללמוד את התורה הזאת, אבל היא עדיין נשמעת לי כל־כך לא הגיונית שאני בטוח שאני מפספס משהו.

בכל ניסיון שלי לקרוא את הטענות של מרקס אני נתקל בטענה על העוול הגדול בכך שפירות עבודתו של אדם לא שייכים לו במלואם, והוא נאלץ לחלוק אותם עם בעל הון (או "קפיטליסט חזירי") כלשהו. על כך יגיד אדם סמית: בוקר טוב אליהו. הרעיון של השקעת הון בעבודה תמורת חלק מהרווחים הוא כל־כך בסיסי בכלכלה האנושית כבר אלפי שנים, שסמית לא ממש משקיע בלהסביר אותו. הוא משקיע קצת יותר בדיבור על דמי שכירות על אדמה, ונשמע לי שהוא לא ממש אוהב את הרעיון – הוא מתאר את עיקרון הבעלות הפרטית על אדמה כמצב קיים, אבל לא בהכרח מצב רצוי. אבל השקעת הון היא כמובן סיפור אחר לגמרי.

בכל פעם שאני שומע על תלונות בסגנון מרקסיסטי נגד המערכת הכלכלית, אני מתרשם שיש לנו אכן בעיה במערכת הקפיטליסטית שלנו, אבל לא אותה הבעיה שעליה מתלונן המרקסיזם: הבעיה היא שיש לנו יותר מדי עובדים ומעט מדי בעלי הון. המרקסיזם, להבנתי, יכול להישמע הגיוני רק למי שעבד כל חייו כעובד שכיר; התשובה הקפיטליסטית לשאלה "למה העובד נאלץ לחלוק את תוצרי עבודתו עם בעל ההון", היא "כי אם לא, אז למה שהעובד לא ילך לייצר בעצמו?" – עבודה היא, בחברה דמוקרטית וליברלית, עסקה חופשית שנעשית מרצון חופשי. מי שלא מרוצה מתנאי העבודה במפעל שלו, יכול ללכת להקים עסק שמתחרה באותו המפעל. הבעיה היא שבחברה שבה אנשים כל־כך רחוקים מרעיון הקמת עסק עצמאי, שהרעיון בכלל לא עולה על דעתם, אז הם הופכים באמת להיות שבויים של בעלי ההון, והדרך היחידה שלהם לשפר את תנאי עבודתם היא לבקש, או לדרוש, או לעשות מהפכות.

מנקודת מבט קפיטליסטית, למיטב הבנתי, חברה מושלמת היא חברה שבה כל אחד הוא או בעל הון, או שבוחר כרגע לא להיות בעל הון. זאת בניגוד לנקודת המבט הסוציאליסטית, שבה חברה מושלמת היא חברה שבה כל אחד הוא עובד. אם כל אדם הוא בעל הון פוטנציאלי, אז "בעלי ההון" לא יכולים לעשוק אותנו כי "בעלי ההון" הם אנחנו – אם עסק מסוים מרוויח סכומים שנראים לנו לא הגיוניים, התגובה ההגיונית (בעולם הקפיטליסטי) היא לא לאסור על זה, או להגביל אותו, או לדרוש ממנו יותר מיסים; התגובה ההגיונית היא להקים עסק מתחרה, להרוויח קצת פחות, ולגבות מחירים נמוכים יותר.

וכאן טמונה הבעיה: אנחנו חיים בחברה מעורבת, בין שתי תפיסות עולם שדי סותרות זו את זו – בהרבה מאוד מקרים, תנועה טובה לכיוון האידיליה הסוציאליסטית היא פעולה שמרחיקה אותנו מהאידיליה הקפיטליסטית, ולהיפך. נוצר פה סוג של משחק סכום אפס, לא בין בעלי ההון והעובדים, אלא בין המחזיקים בשתי השקפות העולם: עובד שרואה בעצמו בעל הון פוטנציאלי, גם אם מעולם לא היה באמת בעל הון, האינטרס שלו יהיה חברה יותר ויותר קפיטליסטית: חברה כזאת תקל כמה שיותר על פתיחת עסק עצמאי, וכך העובד יהיה פחות ופחות תלוי במעסיק שלו; בכל רגע נתון הוא יודע שאם הוא לא מרוצה מהעבודה, הוא יפרוש ויקים עסק מתחרה; וכך תנאי העבודה שלו בהכרח משתפרים גם אם הוא נשאר שכיר כל חייו. הכיוון השני, בעל הון סוציאליסט, כאמור לא נשמע לי מאוד סביר[1], אבל עקרונית גם הוא אפשרי. אולי בעל ההון רואה בעצמו סוג של שליח ציבור, ומקווה שיום אחד המדינה תחליף אותו והוא יזכה לחיי פועל מאושרים.

במצב הזה, לדעתי, הדרך הטובה ביותר של הקפיטליסט לשכנע אחרים בצדקת הקפיטליזם, היא לשכנע אותם להפוך לעצמאיים. למי שרואה בעצמו שכיר לכל חייו, אין שום תועלת באדם סמית, בכלכלה חופשית, או ברווחי הון. כל מה שהוא צריך זה למצוא פטרון טוב.

[1] כמובן, אני מדבר על תרחיש של בעל הון שמקדם סוציאליזם מתוך אמונה ממשית, לא מישהו שמקדם חקיקה סוציאליסטית כדי לחבל במתחרים שלו (כאלה לא חסרים).

אדם סמית ופיזור אוכלוסייה

העלתי את התרגום לפרק השלישי של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא התחלתם לקרוא מההתחלה, לכו לדף הראשי כאן).

עוד פרק קצר יחסית, שבו סמית מדבר על גיאוגרפיה – ההשפעה של גודל השוק הזמין לעסק מסוים או לחברה מסוימת, על השגשוג שלהם. משם הוא מגיע לנושא שלדעתי לא כל האנשים מבינים מספיק – הקשר בין מיקום של עיר או יישוב לבין השגשוג הכלכלי שלו.

העניין הזה חוזר לעתים קרובות בדיונים על פריפריה מול מרכז, או על ענייני תכנון פיזור אוכלוסייה – אנשים (כולל מנהיגים בכירים בכל מיני מדינות) מדברים על איך צריך לפזר את האוכלוסייה טוב יותר כדי "להקל על העומס" באזורים הצפופים או "לחזק" את האזורים הדלילים. השיטות לפיזור הזה בדרך כלל מגיעות בצורה של תכנון מלמעלה באופן די נאיבי, בלי לטרוח יותר מדי להבין את הסיבות לכך שהאוכלוסייה מצטופפת במקומות מסוימים (בדיונים כאלה אני אוהב להפנות אנשים ליואב לרמן שכתב על זה היטב). אדם סמית עוזר לנו להבין את זה יותר לעומק. איך נוצר פיזור אוכלוסייה?

הגישה הנאיבית תהיה להסתכל על המפה ולתקוע נעצים. כשתוקעים נעצים במפה (ובדרך כלל מדובר על מפה שטוחה, אנשים לא רגילים לחשוב בתלת־מימד), נראה שהאפשרות ההגיונית ביותר תהיה להציב ערים במקומות אחידים ורחוקים אלה מאלה – משהו בצפון, משהו בדרום, מזרח, מערב, אולי במרכז, את האוכלוסייה לפזר ביניהן ולסלול רכבת שתחבר את הכול. ככה נמנעים מצפיפות, ודואגים שכל נקודה במדינה תהיה קרובה למרכז עירוני כלשהו.

הבעיה היא, שכמו שאומר אדם סמית, יש חשיבות עצומה למיקום של עיר מבחינת הפוטנציאל שלה לשגשוג כלכלי. קירבה לים, לנהר, או לצומת תחבורה חשוב אחר הוא המפתח (בטח בזמנו של סמית, היום יש כמה אפשרויות חלופיות) להשגת שוק גדול לסחורות, עם השוק מגיעה היכולת לחלוקת עבודה ואיתה השגשוג. השגשוג הזה הוא התנאי ההכרחי לגדילה דמוגרפית של העיר – אנשים לא יעברו לגור, ועד כמה שאפשר גם לא יישארו לגור, בעיר שאין בה דרך להתפרנס. מי שרוצה שאנשים יעברו מתל־אביב לדימונה יהיה חייב להתמודד עם הסוגייה הזאת – אפשר לנסות להתערב באופן מלאכותי ולהעביר הון בהחלטת ממשלה מעיר אחת לאחרת. אפשר גם לנסות לחפש דרכים יצירתיות ליצור שגשוג בערים שלא נהנות מהתנאים הטבעיים לכך – החשיבות הבינלאומית של ירושלים, לדוגמה, מספקת לה הרבה מאוד שגשוג שסתם עיר במיקום שלה כנראה לא הייתה משיגה. אבל הצעד הראשון צריך להיות ההבנה שצריך סיבה לשגשוג. עיר לא תגדל סתם כי הערים האחרות צפופות מדי.

חוץ מזה, הפרק הזה נותן טעימה מענייינת מאוד מההיסטוריה הכלכלית של העולם. במידה מסוימת סמית אפילו מקדים קצת את ג'ארד דימונד, שבימינו הפך להיות מזוהה מאוד עם חקר ההשפעה של גיאוגרפיה על שגשוג כלכלי של תרבויות שונות – סמית מסביר לנו איך אגמים ונהרות הפכו מקומות מסוימים לעשירים ואחרים לעניים, ודימונד לקח את זה רחוק יותר ודיבר על גורמים גיאוגרפיים אחרים כמו מגוון ביולוגי ואופי בעלי‏־החיים בכל מקום. אם עוד לא קראתם את רובים, חיידקים ופלדה, אני ממליץ בחום לקרוא.

אדם סמית והאנוכיות של השוק החופשי

העלתי את התרגום לפרק השני של עושר האומות של אדם סמית – קראו כאן (ואם עוד לא קראתם גם את הראשון, לכו לדף הראשי כאן).

בפרק הזה, הקצר יחסית, סמית מתחיל לדבר על מסחר, ומדגיש עד כמה הרעיון הזה, שאדם אחד נותן משהו לאדם אחר תמורת משהו אחר, הוא מצד אחד לא מובן מאליו ולא קיים אצל אף בעל חיים פרט לאדם, ומצד שני עד כמה הוא חלק בסיסי מהתנהלות החברה האנושית. פה מגיע מה שלדעתי הוא הציטוט המפורסם ביותר של סמית: "את ארוחת הערב שלנו אנחנו מצפים לקבל לא מרצונו הטוב של הקצב, הטבח או האופה, אלא מדאגתם לצרכיהם שלהם". את כל זה הוא מחבר לעיקרון חלוקת העבודה מהפרק הראשון, ומסביר שמסחר מוביל לחלוקת עבודה, וחלוקת עבודה מובילה לשגשוג.

הדיבורים על מסחר מתחילים להביא אותנו לחשיבות האנוכיות בתורת השוק החופשי – המסחר מבוסס לא על טובות אלא על אינטרסים. זה יוצר את מה שנראה לי כמו הסתירה הגדולה במחשבה הכלכלית של רוב האנשים – מצד אחד מאוד לא אופנתי לדבר על שוק חופשי, מצד שני מאוד אופנתי לנהוג לפי כללי השוק החופשי. על הנייר, אנשים רוצים בדרך־כלל לדבר על "סולידריות", על "חברתיות", ודברים בסגנון; מעט מאוד אנשים יגדירו את הדיבורים בסגנון סמית על "אנחנו פונים לא לרגש האנושיות שלהם, אלא לאנוכיות שלהם" כרעיונות מושכים או מעוררי השראה במיוחד. אבל כשמגיע הזמן לפעולה ממשית, ה"סולידריות" הזאת בדרך כלל נעלמת. אנשים אוהבים לדבר על סולידריות כי הם בדרך כלל חושבים על עצמם בתור הצד המקבל, או לפחות צד שלישי – "המדינה" צריכה לתמוך בעניים, "המדינה" צריכה לספק שירותים טובים לכולם, וכו'. לא אני צריך לתמוך. כשמגיע הזמן להפגין את הסולידריות הזאת עם הארנק, ובאמת לתרום לאחרים, ישירות או דרך המדינה – המצב נראה קצת שונה.

אדם סמית מציע לנו אפשרות אחרת – במקום לנהוג באנוכיות ולהצטער על זה, אפשר להיות מעשיים ולהבין שבתמונה הכוללת, אין שום אפשרות (לפחות ממה שראינו עד עכשיו) לקיים שגשוג ללא ה"אנוכיות" שבמסחר, אז אין סיבה להצטער על זה; במקום להצטער, אפשר לחשוב על איך מקדמים את השגשוג הזה לכל שכבות החברה. אם מסחר "אנוכי" תורם גם לנו וגם לזולת, אז במקום להצטער עליו, עדיף לברך עליו ולחפש דרכים להרחיב אותו יותר ויותר.

האם אדם סמית עדיין רלוונטי?

לא פשוט לנהל דיון כלכלי רציני. כלכלה היא עניין מסובך, ובבתי הספר לא מנסים אפילו ללמד אותנו עליה, ובהתאם – כשבתקשורת מנסים לדבר על כלכלה, מה שיוצא זה בעיקר צרכנות; איפה המחירים גבוהים ואיפה לא, מה אנחנו יכולים לקבל מחברה כזאת או אחרת. אבל לכלכלה יש פוטנציאל הרבה יותר גדול מזה – גם המדינה, וגם כל אדם שרוצה להשיג יותר שגשוג מסתם משכורת חודשית, צריכים לקבוע מדיניות כלכלית. אז איך נעשה את זה?

אחד הדברים היפים בחקר הכלכלה, הוא שיש לו נקודת התחלה כמעט מובהקת – "עושר האומות" של אדם סמית[1]. הספר הזה נחשב בדרך־כלל בתור ספר הכלכלה הרציני הראשון בהיסטוריה, ופחות או יותר כל הספרים שבאו אחריו התייחסו אליו כנקודת פתיחה ובסיס. מכיוון שהספר גם זמין בחינם באינטרנט (הוא ישן מספיק בכדי שלא יהיו עליו זכויות יוצרים), קריאה שלו יכולה להיות נקודת הכניסה של כל אחד לדיון כלכלי עמוק יותר.

ולכן, אני מתחיל פרויקט קטן – תרגום הספר לעברית. התרגום יקרה בהדרגה ויהיה זמין באתר הזה, תחת רשיון CC-BY, כך שכולם יוכלו ליהנות ממנו. הקצב המתוכנן יהיה בערך פעם בשבועיים העלאת פרק אחד (הקצב עשוי להשתנות בהתאם לביקוש – אם אראה שאנשים מתעניינים במיוחד או מתעלמים במיוחד, זה עשוי להשפיע), כולל קצת פרשנות מצדי.

לפני שמתחילים, אפשר לשאול האם הוא בכלל עדיין רלוונטי? זו שאלה לא פשוטה. מצד אחד, סמית כתב את ספרו בתקופה שבה הכלכלה הייתה מאוד שונה מאיך שהיא היום – ימי המהפכה התעשייתית, כשהעולם עדיין היה עולם של מחסור, והדבר החשוב ביותר היה ייצור – מי שיכול לייצר יותר, לייצר מהר, לייצר בזול, יצליח תמיד להרוויח יותר. היום אנחנו, לפחות בעולם המפותח, חיים בחברות שפע שבהן פחות קל להרוויח על־ידי ייצור יעיל יותר וצריך לחפש שגשוג בדרכים אחרות. מצד שני, עולם המחסור עדיין קיים בחלקים נרחבים מהעולם, ולא פחות חשוב מזה – המערכת הכלכלית שלנו עדיין בנויה במידה רבה על היסודות האלה.

וחוץ מזה, זה פשוט ספר קלאסי ומעניין. מאז שגיליתי את פרויקט גוטנברג ניסיתי לקרוא הרבה ספרים קלאסיים, והרבה מהם, מה לעשות, לא ממש מעניינים. אדם סמית כותב היטב, כותב לעניין, וכותב ברור (גם אם נוטה לפעמים למשפטים ארוכים מדי). אני מקווה שתיהנו יחד איתי.

אנחנו מתחילים היום עם המבוא, והפרק הראשון מהספר הראשון (עושר האומות מחולק לחמישה ספרים, כל אחד מהם מחולק לכמה פרקים). המבוא מדבר על המטרה העיקרית של המחקר שלו – הבנה מה הופך מדינות מסוימות למשגשגות לעומת מדינות אחרות שנשארות עניות. ההבדל לדעתו היא בפריון העבודה של כל עובד, שבאותן המדינות הוא גבוה בהרבה, ורוב המחקר עוסק בהסברים ובסיבות לכך.

בפרק הראשון סמית מדבר על עיקרון חלוקת העבודה – הרעיון שהדרך להגביר את הפריון היא על־ידי חלוקת כל מלאכה להרבה מלאכות קטנות ופשוטות, שאת כל אחת מהן יכול לבצע אדם אחר (או מכונה). הרעיון מזוהה מאוד עם פס הייצור ועם הנרי פורד, אבל הוא כמובן עתיק הרבה יותר ואדם סמית מתאר אותו בפירוט. אני לא בטוח עד כמה שנויה במחלוקת כיום התועלת שהוא מייחס לחלוקת העבודה, אבל יכול להיות שמה ששנוי במחלוקת היום הוא החשיבות שלה, ושל הגדלת הפריון בכלל – אנשים שפחות מרגישים את המחסור אולי ירגישו, כשיקראו את אידיאל חלוקת העבודה של סמית, שזה לא שווה את זה – אולי "לא אנושי" שאנשים יקדישו את חייהם לפעולה אחת מונוטונית כמו חיתוך איזשהו תיל מתכת אלפי פעמים ביום. אבל המספרים שמביא סמית בפרק הזה מדגישים את החשיבות של הצעד הזה בהבאתנו לעולם השפע שאנחנו חיים בו כיום – יכול להיות שהיום אנחנו יכולים לפקפק בתועלת של העסקת אדם בעבודה מונוטונית ומייגעת כל־כך, אבל כדאי שנזכור שהעובדה שפעם אנשים עשו את זה, היא שנותנת לנו את הפריבילגיה בכלל לדבר על הדברים האלה עם מכשירי התקשורת המשוכללים שלנו, בזמן שאנחנו לא צריכים לדאוג ממחסור באוכל, או בבגדים, או בצרכים בסיסיים אחרים שפעם היו הרבה פחות מובנים מאליהם מאשר היום.

ראו כאן את התרגום. באופן כללי, הוספתי לשונית "תרגומים" לתפריט העליון של הבלוג, כרגע רק לאדם סמית, אבל מי יודע אם בעתיד יהיו דברים נוספים.

[1] במקור: "מחקר אודות האופי והגורמים לעושר באומות העולם"