הממשלה מאוכזבת מהממשלה, גרסת הולנד

עוד שנה יש בחירות, ומתחילים כבר להרגיש אותן באוויר. שתי מפלגות הימין-מרכז שכרגע בקואליציה, הליברלים והנוצרים-דמוקרטים, התחילו בזמן האחרון לדבר כל הזמן על כמה שההגירה למדינה מוגזמת, צריך להגביל ולהקשות, צריך שהמהגרים ישתלבו יותר בחברה וכו'. על הדרך גם תוקפים קצת את שותפתם לקואליציה, מפלגת דמוקרטים66, על חיבתם להגירה בלתי מוגבלת.

נשמע מוכר? ממש כמו בישראל, מפלגות הימין נהנות מאוד מההזדמנות לשאול את ראש הממשלה איפה הוא היה בעשר השנים האחרונות, אם מפלגות הימין-מרכז כל כך מוטרדות מהגירה הן יכלו לטפל בה כרצונן ואין ממש את מי להאשים. בניגוד למקרה הישראלי, פה גם מדובר על קואליציה מרכזית ומפלגות הימין (מפלגת החירות והפורום למען הדמוקרטיה) הן לא חלק מהקואליציה, מה שמאפשר להן להישמע אמינות יותר כשהן מבטיחות מדיניות הגירה קשוחה יותר. מהסקרים נשמע עדיין שזה עובד להם.

כמובן, מפלגות הימין בכל מקרה לא יוכלו למשול בעצמן בלי נס בחירות אמיתי, אז הן עדיין צריכות את המרכז. ונראה שהליברלים מבינים שגם הם לא יכולים לבד – לא מזמן הצהיר ראש הממשלה מארק רותה שהוא לא פוסל קואליציה עם הפורום, או במילותיו "לא פוסל אף אחד חוץ ממפלגת החירות". באחד ממחוזות המדינה שוקלים כבר הרבה זמן קואליציית ליברלים-נוצרים דמוקרטים-פורום בממשלה המחוזית. אם זה יקרה זה עשוי בהחלט להיות ניסוי לקראת קואליציה לאומית בשנה הבאה, ואז נראה אם הם באמת יכולים להסכים על מדיניות הגירה.

קץ ההיסטוריה הבלגית

מאמר של פרופסור בלגי (פלמי) למדעי המדינה התפרסם לא מזמן, עם הכותרת "קץ ההיסטוריה הבלגית נראה באופק". התפרקות ממלכת בלגיה, מדינה דו־לאומית שמורכבת מהולנדים (פלמים) וצרפתים (ולונים) שלא סובלים אלה את אלה, זה מהנושאים האלה שנמצאים ברקע כל־כך הרבה זמן שאפשר די בקלות לחשוב שאלה דיבורי סרק, שום דבר רציני לא יקרה. מצד שני, זה שתהליך מתרחש בקצב צב לא אומר בהכרח שהוא לא יתקדם. מה שלום המגעים להקמת קואליציה בבלגיה?

בינתיים עברו שמונה חודשים מאז הבחירות האחרונות ואין עדיין ממשלה, ולמעשה זה כבר יותר משנה תחת ממשלת מעבר כי הממשלה הקודמת התפרקה כבר בסוף 2018 אחרי שמפלגת הברית הפלמית החדשה, מפלגה לאומנית־פלמית עם נטייה לימין, פרשה מהממשלה במחאה על קבלת מתווה מרקש של האו"ם (מסמך שלא ברור מה משמעותו החוקית, אבל בגדול מעודד הגירה נרחבת לאירופה). נכון שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה, בלגיה היא ממילא שיאנית מבין דמוקרטיות העולם בזמן שלוקח להקים ממשלה (541 ימים לקח אחרי בחירות 2010). אבל קשה להגיד שזה מצב בריא לדמוקרטיה (הערה גם לישראל), וקשה לדעת אם תמיד יצליחו לצאת מזה בסוף.

הבחירות האחרונות היו חיזוק משמעותי לשתי המפלגות הלאומניות הפלמיות – הברית הפלמית החדשה, המתונה יותר, אומנם איבדה כמה מושבים אבל נשארה המפלגה הגדולה ביותר במדינה. הכותרת הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת פלאמס בלאנג (משהו כמו "האינטרס הפלמי"), שקפצה משלושה מושבים ל 18 והפכה להיות המפלגה השנייה בגודלה לא רק בפלנדריה אלא בבלגיה בכלל. מצב שבו שתי המפלגות הגדולות ביותר במדינה הן מפלגות שלא רוצות שהמדינה תהיה בכלל קיימת הוא מצב מעניין, בלשון המעטה.

מה שמקשה עוד יותר על המצב הוא העובדה שההבדלים בין שני הצדדים הם לא רק לאומיים, אלא גם פוליטיים. פלנדריה, אם נסתכל עליה כארץ בפני עצמה, היא אולי הארץ הימנית ביותר במערב אירופה. ולוניה לעומת זאת, במיטב המסורת הצרפתית, רק הולכת יותר ויותר לכיוון הסוציאליזם. השמרנים הפלמים והסוציאליסטים הוולונים יותר ויותר סולדים אלה מאלה; ובהתאם, הופך להיות יותר ויותר קשה להקים ממשלה.

כרגע, מכיוון שהסוציאליסטים נראים די נחושים לא לשבת בממשלה עם אף אחת משתי המפלגות הפלמיות המובילות, נראה שהאפשרות הסבירה ביותר היא ממשלת "כולם חוץ מהלאומנים הפלמים והקומוניסטים", אבל גם זה יהיה אתגר רציני. ממשלה בלגית בדרך כלל אמורה לכלול לא רק רוב בפרלמנט הכללי, אלא גם רוב וולוני ורוב פלמי. בלי שתי המפלגות הגדולות, זו תהיה ממשלה צרפתית באופן מובהק. ואם זה יעבוד בינתיים, איך זה ישפיע על ההצבעה הפלמית בבחירות הבאות? אם הלאומנים רק יתחזקו, איך תיראה הקמת הממשלה הבאה? מחבר המאמר מתאר את המלכוד – הקיטוב ההולך וגובר מאלץ לשקול שינויי חוקה, אבל אותו הקיטוב גם מונע כל אפשרות לשיתוף פעולה שיאפשר שינויים כאלה. להערכתו, גם אם תקום ממשלה, את בחירות 2024 המדינה כבר לא תשרוד.

ההולנדים המאופקים פועלים לאט ובשיטתיות, זו לא האווירה הים־תיכונית בקטלוניה (אם כי גם שם זזים די לאט). גם אם בכל שנה כותבים על כמה הממלכה הבלגית עומדת להתפרק וזה אף פעם לא קורה, ייתכן שזה פשוט מתקדם לאט ובזהירות, אבל עדיין מתקדם.

האנטי־מדענים של העתיד יקראו לעצמם מדענים

די חביב עלי המשפט "הפשיסטים של העתיד יקראו לעצמם אנטי־פשיסטים", גם אם המקור שלו אולי פחות מפואר משנהוג לחשוב. מעבר להתאמה שלו למציאות שלנו כיום, המשפט הזה מבטא איזושהי אמת כללית ולא טריוויאלית – השמות שאנחנו מצמידים לרעיונות כאלה ואחרים הם לא הגדרות קשיחות, ומשמעותם עלולה להשתנות עם הזמן. אם הפשיזם הוא בעינינו דבר רע, אי אפשר להסתפק באיזו הכרה כללית ש"פשיזם זה רע" – צריך להבין מהו בדיוק פשיזם ומה הופך אותו לרע; אילו מאפיינים של משטרים פשיסטיים הובילו לדיכוי ורצח, ואילו מאפיינים הצטרפו אליהם במקרה. אלימות פוליטית ודיכוי התקשורת החופשית כנראה שייכת לקבוצה הראשונה, חולצות חומות וחיבה לתעשייה כנראה לקבוצה השנייה. אין ברירה אלא להסתכל על הפרטים, לא רק כשמדובר על פשיזם אלא על כל דבר.

בשבוע שעבר הופיע (שוב) ניל דגראס־טייסון בפודקאסט של ג'ו רוגן[1]. אני מחבב ומעריך את ניל דגראס־טייסון, אדם שמפגין גם ידע רחב וגם ענווה מספיקה כדי לא להתבטא בפסקנות מוגזמת על דברים שהוא לא מבין בהם מספיק. אבל דבר אחד היה בשיחה הזאת שקורה לעתים קרובות עם אנשים שאני מעריך, ותמיד מפריע לי – בשלב מסוים שני הדוברים התחילו להדגיש את חשיבות ה"מדע". לא השיטה המדעית עצמה, אלא הממסד שאנשים רבים נוטים בטעות לראות בו איזשהו גוף אחיד בשם "מדע". תורת היחסות הכללית ניתנה לנו על־ידי "המדע", כך מספרים, והמכוניות שלנו משתמשות במערכות ניווט מוכוונות־לווינים שהאלגוריתמים שלהם עובדים בזכות ידיעתנו את תורת היחסות הכללית. גם תורת שינוי האקלים ותורת החיסונים ניתנו לנו על־ידי "המדע", לכן אם אתם מפקפקים ב"קונצנזוס המדעי" לגבי שינוי אקלים או חיסונים, הרי שעליכם להפסיק לנסוע במכוניות.

למה זה מפריע לי כל־כך? הרי אין לי דעה מוצקה לגבי שינוי אקלים (לפחות החלק המדעי שלו. יש לי הרבה דעות על המסקנות הפוליטיות שאנשים מסוימים מנסים לגזור ממנו), ולגבי חיסונים אני עוד יותר עמוק בתוך הקונצנזוס המדעי. אבל אלה דיונים קטנים וזמניים. דיון הרבה יותר חשוב הוא על השיטה המדעית עצמה. והרעיון של "אמונה במה שאומרים לנו המדענים" הוא ההיפך הגמור מהשיטה המדעית. הגישה הזאת יכולה להוביל, ולדעתי כבר מתחילה להוביל, להשחתתו המוחלטת של הממסד המדעי שלנו.

הבעיה הבסיסית בעיניי היא אולי הבעיה הבסיסית של הדור הנוכחי – הזלזול באדם. אותו הזלזול שמוביל לאובדן האמון בדמוקרטיה (ניהול מדינה זה מסובך, צריך להקשיב למקצוענים!) ובשוק החופשי (אי אפשר לתת לכל בעל עסק לעשות מה שבא לו, הם יתעללו בעובדים ויפגעו בצרכנים ויזהמו את הסביבה!), אותו הזלזול שמוביל לפולחן הבינה המלאכותית שאנחנו רואים בשנים האחרונות (עוד רגע כבר לא נצטרך שאנשים יעבדו, או יכתבו, או יחשבו – אנחנו ממילא לא רלוונטיים!), מוביל את האנשים האלה גם לחשוב שהשיטה המדעית היא מעבר להשגתו של אדם בן־תמותה. מדע זה מסובך, וצריך להשאיר אותו לאנשים שיוחדו לכך, ולומדים את זה כל חייהם. או עוד יותר טוב – אפילו מדענים לא יכולים לפקפק במדע. מדענים הם פשוט ברגים קטנים במכונה המכונה "הממסד המדעי", ורק המכונה הזאת חכמה מספיק בשביל להבין. שאר האנשים צריכים פשוט "להאמין במדע".

האמת היא שאין שום משמעות הגיונית למושג "הממסד המדעי". אין כמעט שום קשר בין תורת היחסות הכללית, שפיתוחה התחיל על־ידי פקיד במשרד פטנטים שוויצרי, לבין מודלים אקלימיים שפותחו לאחרונה באוניברסיטאות כאלה ואחרות, וחיסונים שחלקם בני מאות שנים, וקשורים קשר הדוק למדע המיקרוביולוגיה שהומצא על־ידי סוחר בדים שבנה מיקרוסקופים בזמנו הפנוי כדי לבחון מקרוב את הבדים שלו. אין שום חובה לקבל אותם כחבילה אחת, כאילו נכונותה של תורת היחסות הכללית אומרת שכל דבר שיוצא מהמחלקה ללימודי שירה אוסטרלית חייב להיות נכון באותה המידה. אנחנו חיים בעולם מורכב, ואין ברירה אלא להכיר בזה.

וזה נכון לא רק במדע. מי שקורא את הבלוג הזה מספיק כנראה לא יחשוד בי באהדה לקומוניזם; אבל עוד טענה נפוצה שאני לא אוהב היא "רוסיה הסובייטית הייתה דיקטטורה איומה, לכן הקומוניזם הוא דיקטטורה איומה וצריך להתרחק ממנו". אני חושב שקומוניזם הוא רעיון גרוע ומסוכן, אבל קומץ דוגמאות היסטוריות הן לא טיעון מספיק. לרעיונות קומוניסטיים צריך להתייחס ברצינות; לא כדי להיות נחמד לקומוניסטים (אם כי גם זה לא יזיק, אדיבות אנושית היא תמיד דבר טוב), אלא כדי לשמור על הקפיטליזם. אם לא נפקפק ונבחן כל הזמן את מה שאנחנו מאמינים בו, אם לא נגדיר במדויק את המושגים שאנחנו משתמשים בהם, סופנו שהעקרונות שלנו יהפכו למילים חסרות משמעות. למילה "דמוקרטיה" זה כנראה כבר קרה – ברגע שהתחלנו "להאמין" בדמוקרטיה, כשהדמוקרטיה הפכה לקונצנזוס מוחלט שלאף אחד אסור להתנגד לו, כך סיפקנו תמריץ לכל אחד לקרוא לשיטה שלו "דמוקרטיה" והמילה איבדה כל משמעות.

אז מה עושים? האם נגזר עלינו ללמוד כל מדע לפרטי פרטיו, כל שיטה פוליטית וכלכלית? קודם כל, זה לא כזה מופרך. בניגוד למה שתוכלו אולי להסיק מהרוח האנטי־הומניסטית ששולטת כיום בתרבות הפופולרית, אוריינות מדעית או פוליטית היא לא דבר בלתי אפשרי, אפילו לאדם עסוק. אכן, זה לא קל, זה דורש מאמץ, ולאף חברה מסחרית עם תקציבי שיווק ענקיים אין אינטרס לעודד אתכם לעשות את זה. אבל מעבר לזה, אנחנו לא חייבים לבחור בין היכרות עמוקה עם כל תחום, לבין אמונה עיוורת בקונצנזוס המדעי או בכל מי שמתנגד לו (אני מקווה שלא חשדתם שהרשומה הזאת היא מזימה לגייס אתכם לתמוך בתורת העולם השטוח). אפשר בהחלט להיות אדם שנוטה לקבל את מה שאומרים מדענים מקצועיים כי סביר להניח שהם צודקים, אבל מכיר בכך שבלי להכיר טוב את התחום הוא לא יכול להיות בטוח.

אחד הדברים שמרתקים אותי הוא תרבויות עתיקות וחכמות. יש כמה כאלה שאנחנו יודעים עליהן די הרבה, כמו ישראל, יוון או רומא; יש כאלה שהרבה מהחוכמה שלהן כנראה אבדה לנצח, כמו מצרים או שומר (והלוואי שמתישהו עוד נגלה איזו ספרייה עתיקה שהשתמרה בדרך נס איפשהו); ויש תרבויות שאנחנו עדיין צריכים ללמוד ולהבין מה בדיוק היה בהן. שתי הבולטות בקטגוריה הזאת הן סין והודו. כשרוב האנשים במערב מדברים על "חוכמה סינית עתיקה" או "חוכמה הודית עתיקה", הם כנראה ידברו על איזו שטות ניו־אייג'ית שנולדה עמוק במערב. האמת היא שיש הרבה מאוד חוכמה בסין ובהודו שעדיין מחכה לאיזה רנסנס שיגלה אותה מחדש. איך יכול להיות שתרבויות שפעם היו המתקדמות ביותר בעולם, שסיפקו את המהנדסים, הרופאים והפילוסופים הטובים בעולם, הפכו להיות תרבויות נחשלות שלומדות הנדסה, רפואה ופילוסופיה מהמערב? אני לא מספיק מתמצא עדיין (אני עובד על זה), אבל אני בכלל לא אופתע אם מדובר בתהליך דומה. דמיינו לכם עוד כמה מאות שנים של "אמונה במדע", בהתחשב בתהליך הפוליטיזציה שנראה שעובר על הממסד האקדמי בימינו; מאות שנים שבהן מעודדים מדענים "לחקור" את מה שנותני התקציבים שלהם רוצים לשמוע, וכולם מאושרים מהתוצאות כי הם "מאמינים במדע". האם בלתי אפשרי שיום אחד אנשים עוד ידברו על "מדע" כמו שאצלנו מדברים על רפואה סינית? שיום אחד אנשים יקנו "מיקרוסקופים" מעץ כדי לראות את "האנרגיה הפנימית" שלהם או משהו, כי הם יודעים שמדע כולל מיקרוסקופים ומבחנות אבל לא יודעים מה המשמעות שלהם? לי די קל לדמיין את זה.

שורה תחתונה – אל תאמינו לא במדע, לא בדמוקרטיה, ולא בקפיטליזם. כל מילה שהופכת לנפוצה מספיק בשביל לאבד את משמעותה, הגיע הזמן לחפור עמוק יותר ולדבר על המורכבויות שלה באופן ישיר. תאמינו בתורת היחסות הכללית כי היא גורמת למכשירי הניווט לעבוד, תאמינו בתורת החיסונים כי היא גרמה להרבה מחלות להיעלם מהעולם, ותאמינו בכל מדע (בלי ה' הידיעה) אחר בהתאם לצורך.

[1] אם אתם לא עוקבים בקביעות אחרי ג'ו רוגן, אני ממליץ בחום להתחיל. מוזמנים לדלג על הקומיקאים והשחקנים, ולהתרכז במדענים, הפוליטיקאים, המהנדסים והספורטאים.

העתיד האפריקאי של אירופה

בזמן האחרון יצא לי להתעניין קצת באפריקה, אזור שאני בדרך־כלל פחות נוהג להתעמק בו. לאפריקה יש הרבה בעיות, אבל אני שומע מעט מאוד אנשים מתייחסים למה שנראה לי כמו הבעיה הבסיסית ביותר של אפריקה המודרנית – יש בה מעט מדי מדינות. כשמדברים על עתיד מדינת הלאום ועל הרעיון של הפיכת האיחוד האירופי לפדרציה עם ממשלה אחת ופרלמנט אחד, אפריקה מספקת די הרבה דוגמאות למה לא כדאי לעשות.

המצב הגרוע של מדינות אפריקה (כנראה ללא יוצאת מן הכלל) מקל על די הרבה אנשים להתחבר להסברים פשטניים בסגנון "הם פשוט פרימיטיביים נמוכי אייקיו" מצד אחד, או "הם סובלים מדיכוי רב שנים של המערב" מצד שני – שני הסברים שלא נשמעים לי משכנעים במיוחד. קוראים ותיקים של הבלוג כנראה כבר מכירים את היחס שלי לרעיון מדינת הלאום – אני אישית לא נוטה לתחושת שייכות לאומית חזקה במיוחד, אבל אני לא יכול להכחיש שבמצב העולם כיום, קשה להתווכח עם הטענה שמדינות לאום בבירור מצליחות הרבה יותר ממדינות אחרות ביצירת שגשוג, חופש, ושלום לאזרחיהן. הרבה אנשים מכירים בזה כשמדובר בהקשר הישראלי או האירופי, אבל מעטים מזכירים את זה בהקשר האפריקאי. זאת למרות שאפריקה היא דוגמה כל־כך טובה לעובדה הזאת – יבשת ללא מדינות לאום, שמפגינה בדיוק את אותן הבעיות שנפוצות אצל מדינות לא־לאומיות.

קודם כל, קצת רקע למי שלא מכיר את אפריקה – כל המדינות ביבשת, כמעט ללא יוצא מן הכלל (אבל בלי צפון־אפריקה, רצועת המדינות הערביות שלא ממש קשורות לשאר היבשת) הן מדינות שהומצאו על־ידי מעצמות מערביות וכוללות ערב־רב של עמים, שפות ותרבויות שבדרך־כלל נשלטות על־ידי ממשלה דוברת שפה אירופית. יוצאת־הדופן העיקרית היא אתיופיה, אבל גם היא איננה מדינת לאום – פשוט במקרה שלה השלטון לא היה אירופי אלא אמהרי. אבל גם שם אין תרבות אחידה או שפה אחידה.

מה כל זה אומר? הרבה מהקוראים יודעים לספר למה זה גורם כשמדובר על יוגוסלביה או צ'כוסלובקיה (שתיהן, אגב, מדינות שדווקא כן דיברו שפה אחת, ההבדלים שהפכו אותן ל"רב־לאומיות" היו מזעריים. נסו לתרגם טקסט מצ'כית לסלובקית או מסרבית לקרואטית, ותראו כמה שונה התוצאה), אבל מתעלמים מכל הדוגמאות הדרומיות. כמעט בלתי אפשרי ליצור דמוקרטיה מתפקדת כשהמדינה מפוצלת בין מספר עמים שונים שכל אחד חושד באחרים שהם מתכננים להשתלט ולחסל אותם. אפילו הבלגים לא ממש מצליחים לבנות מדינה דו־לאומית – המרחק בין הפלמים דוברי ההולנדית והוולונים דוברי הצרפתית רק הולך וגובר עם השנים, ורק מבנה פדרציה רופף יותר ויותר מונע מהמדינה (בינתיים) להתפרק. אז מי העלה על דעתו שאיפה שהבלגים המנומסים לא הצליחו, יצליחו עמים חסרי מסורת דמוקרטית וחסרי פיתוח כלכלי? האם האמהרים והאורומו כל־כך יותר טובים מהאירופאים שהם אלה שיצליחו במשימה הבלתי־אפשרית הזאת? אולי ההאוסה והאיגבו בניגריה? אם הייתה מדינה אפריקאית מצליחה זה היה לא פחות מנס, במונחים גלובליים.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה שבה כן אפשר להגיד שהעולם לא ממש מקל על אפריקה, אם כי בצורה מאוד שונה מאיך שמתארים את זה רוב חובבי תיאוריית "זו אשמת המערב". הקהילה הבינלאומית כיום אלרגית לחלוטין לרעיון של שינויי גבולות ופיצולי מדינות. כשהאיגבו רצו לפרוש מניגריה, הבריטים מימנו את הדיכוי שלהם. כשהאמאזירים רצו לפרוש ממאלי, הגיעו הצרפתים. שינויי גבולות לא מתקבלים בברכה, ובפעם האחת שעשו את זה – עשו את זה בצורה המטופשת ביותר שאפשר להעלות על הדעת. פרישת דרום סודאן מסודאן הייתה אירוע מדהים – הסכמה חריגה ונדירה של "הקהילה הבינלאומית" לשינוי גבול. אבל איך הם עשו את זה? על־ידי הקמת מדינה דו־לאומית כמובן (עקרונית רב־לאומית, אבל שני לאומים מובילים). צרפתים והולנדים לא יכולים לשתף פעולה, ערבים שיעים וערבים סונים לא מצליחים לקיים מדינה משותפת, אבל מי יצליח? הדינקה והנואר. למי שלא מכיר, שווה לספר שהנוּאֵר הם עם שלפני פחות ממאה שנים היו הנושא לאחד הספרים הקלאסיים בז'אנר ה"אנתרופולוג מערבי מגיע לבקר שבט נידח ולומד על מנהגיהם המוזרים". בין השאר תיאר האנתרופולוג את הכלכלה מבוססת בקר שלהם, ואת אחת מפעילויות הפנאי המכובדות בעיניהם: "ללכת להרוג דינקה". אכן מתכון מושלם למדינה דו־לאומית. אני מודה שלא חקרתי היטב את קורות הנואר במאה השנים האחרונות, אבל אני חושד שתחת ממשלת סודאן המושלת מחרטום מצבם כנראה לא השתנה משמעותית.

וכאן הקללה הגדולה של אפריקה. לפני עידן הקולוניאליזם אפריקה לא הייתה במצב טוב במיוחד, אבל לפחות היו שם כמה מדינות שהיו אולי יכולות להתגלות כברות־קיימא. היו להן תרבויות עתיקות, היו להן אליטות מקומיות ומסורות אינטלקטואליות ומבנים חברתיים ותיקים. איך יכולה להתפתח תרבות מוצלחת במדינה תלת־לאומית כמו ניגריה, עם עם אחד ששולט ברוב קלוש בשני עמים אחרים בעלי דת שונה, ושפה שונה כל־כך שהן בכלל לא נמצאים באותה קטגוריה לשונית בסיסית (שפת ההאוסה נחשבת שפה אפרו־אסיאתית, כלומר היא קרובה יותר לעברית מאשר לאיגבו או ליורובה)? מה הסיכויים שיתפתח מעמד בינוני סביר בקרב אנשים שבבית מדברים שפה אחת, בבית־הספר מדברים אנגלית (סבירה פלוס), ובשביל להבין את ראש הממשלה שלהם צריכים מתורגמן? לא שמדינות קטנות ואחידות בהכרח היו מצליחות; יש קומץ כאלה באפריקה והן לא בהכרח מוצלחות כל־כך. אבל עם הרבה מדינות קטנות ואחידות, לפחות יש סיכוי שחלק מהן יצליחו, והצלחה יכולה להיות מדבקת – כמו שמערב אירופה לאט לאט עוזרת למרכז ומזרח אירופה להתרומם כלכלית ודמוקרטית. אבל זה לא יקרה כי במחנה אחד מדברים על האפריקאים הנחשלים שאולי אם ידברו אנגלית הם יוכלו להפוך ל "אנגלים סוג ב'" וזה יהיה עדיף על זימבבואיים סוג א', ובמחנה השני מדברים על האפריקאי הטהור והאציל שרק צריך להיאבק במערב שחוסם אותו מהתקדמות. שני המחנות לא נוטים להתעניין יותר מדי בפרטים.

ועל כל זה מסתכלים פקידי האיחוד האירופי, ואומרים "גם אנחנו רוצים". כן, יכול להיות שהמסורת הדמוקרטית (שהאמת היא שהיא לא מאוד ארוכה) של הצרפתים והגרמנים תאפשר להם להצליח איפה שנכשלו (בינתיים) הקיקויו והלואו, הבגנדה או השונה, אבל לא הייתי מהמר על זה. הרבה ממתנגדי ההגירה מתלוננים על האיחוד האירופי שמייבא לאירופה את אפריקה בדמותם של מהגרים אפריקאיים – אותי מדאיג עוד יותר הרעיון של ייבוא לאירופה של פוליטיקה אפריקאית.

שעת המבחן של מפלגות האנטי־הגירה

הרבה מערכות בחירות מעניינות עברו עלינו בזמן האחרון (לצערי הייתי עסוק מדי מכדי לסקר אותן ברצינות), ובכותרות עדיין בעיקר המפלגות האנטי־ממסדיות, הפופוליסטים הלאומיים מתנגדי ההגירה. הרושם שמתחיל להיווצר: קהל המצביעים של התנגדות להגירה נראה שמיצה את עצמו. מצד שני, קריסת המפלגות המסורתיות ממשיכה, ואת הואקום שזה יוצר יכולים עדיין למלא כל מיני גורמים, אם הם ידעו להציע את הסחורה הנכונה.

התוצאה המעניינת ביותר מגיעה מדנמרק. תוצאות הבחירות האחרונות היו מדהימות בכמה שהן היו נורמליות – דנמרק מסתמנת בתור המדינה כמעט היחידה במערב אירופה שהמפלגות המסורתיות לא קורסות בה, והתוצאות נראות כמו בחירות שגרתיות מהעולם שלפני משברי ההגירה ודומיו. שתי המפלגות הגדולות הרוויחו, כשמפלגת השמאל־מרכז מדברת על עמידה נוקשה נגד הגירה ומפלגת הימין־מרכז מדברת על שאיפות לממשלת אחדות. מסתבר שהסתה נגד המחנה השני והפצת שנאה וקיטוב הן לא בהכרח אסטרטגיות מוצלחות; ועוד מסתבר שקריסת מפלגות השמאל המסורתי במערב אירופה היא לא איזשהו חוק טבע, ואולי זה לא צירוף מקרים שהמפלגה האחת שלא זכתה לגורל הזה היא במקרה מפלגת השמאל אולי היחידה שבחרה לא לאמץ את אידיאולוגיית הגבולות הפתוחים. ועוד נקודה שראוי לחשוב עליה: כל־כך הרבה מדברים על איך הרשתות החברתיות יוצרות מהפכה בפוליטיקה העולמית, מפילות מפלגות ממסדיות וכדומה. ואני מסתכל על דנמרק ושואל – אולי זה לא הרשתות החברתיות? אולי המפלגות קרסו פשוט כי הן נטשו לחלוטין ובלי שום סיבה את הדרך שהובילה אותן בעבר להפוך למפלגות גדולות?

המפסידה הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת העם הדנית, מפלגת האנטי־הגירה, שאולי הדנים החליטו שאין בה צורך יותר בסביבה פוליטית שבה התנגדות להגירה היא תפיסה די מקובלת על רוב הצדדים. מנהיגי המפלגה מאיימים עדיין שקואליציית שמאל תכיל את מפלגת המרכז הליברלית ששמה המשעשע הוא "השמאל הרדיקלי" (מסיבות היסטוריות, כמו אלה שבגללן שמה הרשמי של מפלגת הימין העיקרית בדנמרק הוא "שמאל") שיגרמו להגירה מוגזמת למדינה, אבל נראה שהמצביעים לא השתכנעו.

וזה מביא אותנו למה שבעיני הוא השאלה הגדולה של הפוליטיקה המערב־אירופית לזמן הקרוב – האם המפלגות האלה יצליחו להפוך ליותר מסתם מפלגות אנטי־הגירה. אין ספק שהגירה היא נושא חשוב למצביעים האירופים ובצדק, אבל קשה להאמין שנושא יחיד כזה יכול להחזיק מעמד כל־כך הרבה זמן. תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי מראות שהמפלגות האלה מדשדשות; הכותרות דיברו על עלייה לימין הפופוליסטי אבל העלייה הזאת הגיעה משלוש מפלגות מסוימות, שלכל אחת סיפור משלה. חוץ מזה, נראה שהמצביעים מתחילים לחפש דברים חדשים.

אז מי השלוש שכן הצליחו? העלייה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה היא הגיונית למדי כי היא חדשה יותר מהאחרות ועוד לא הספיקה לנצל את הפוטנציאל שלה באופן שעשו כבר מפלגות כמו החזית הלאומית בצרפת או השבדים הדמוקרטים בשבדיה. מבחינת המספרים הם עדיין בינוניים למדי, יכול להיות שהם עוד יוכלו להתקדם קצת אם נניח שפוטנציאל האנטי־הגירה בגרמניה דומה לזה של שאר מדינות אירופה. אבל להרבה יותר מזה הם כנראה לא יגיעו עם מסר יחיד של אנטי־הגירה.

בבריטניה, מפלגת הברקסיט שצמחה על חורבותיה של המפלגה השמרנית היא מקור משמעותי יותר להתחזקות הימין הפופוליסטי על הנייר, אבל לא נראה שזה באמת מבטא איזשהו שינוי משמעותי. זה בסך הכול עונש (מוצדק, הייתי אומר, וכך מודים גם לא מעט מאנשי המפלגה השמרנית) על ההתנהלות השערורייתית של המפלגה השמרנית בנושא הברקסיט; אני משער שבקרוב נראה טיפוס רציני מגיע לראשות המפלגה השמרנית (כרגע הציפייה היא לבוריס ג'ונסון), שישלים את הברקסיט כמו שהיה צריך לעשות כבר לפני הרבה זמן, ויאפשר לתומכי הברקסיט לחזור להצביע לשמרנים. ואם לא? ממילא, מפלגת הברקסיט כשמה כן היא, עוסקת בברקסיט ולא בהגירה או בימין פופוליסטי. אם תקרה הפתעה והם יהפכו למפלגה רצינית ברמה הלאומית, הם בסך הכול יהיו מפלגה שמרנית חדשה. מי שרוצה פופוליזם אנטי־הגירה הצביע למפלגת העצמאות הבריטית, והיא נכשלה לחלוטין בבחירות האלה.

הגורם השלישי שסיפק את הכותרות על התחזקות הימין הפופוליסטי הוא מפלגת הליגה של מתיאו סלביני באיטליה, וזה אכן השינוי המשמעותי ביותר בפוליטיקה האירופית בזמן האחרון. ההצלחה העצומה של הליגה נובעת לדעתי מכך שבניגוד להרבה מפלגות שהתחילו עם אנטי־הגירה והמשיכו לנושאי ימין פופוליסטי אחרים, הליגה הייתה גורם משמעותי ב(חלקים מ)איטליה עוד הרבה לפני משבר ההגירה, והם פשוט ידעו לרכוב על הגל. אבל יש להם עוד הרבה נושאים לעסוק בהם, יש להם חושים פוליטיים חדים, והם "נהנים" מכך שהמתחרים שלהם הם כל־כך גרועים ושנואים בכל רחבי המדינה. הליגה היא הדוגמה לאיך מפלגות הימין הפופוליסטי יכולות להתקדם אם הן רוצות להתרחב מעבר לנישה הזמנית של התנגדות להגירה.

עוד מערכת בחירות מעניינת שהייתה לנו באירופה, היא זו הבלגית. שם גילינו את הארץ הימנית ביותר במערב אירופה – הפלמים לא רק שחיזקו משמעותית את פְלָאמְס בֱּלָאנְג, המפלגה הלאומנית הקיצונית שלהם, אלא הם עשו את זה כמעט בלי לפגוע במפלגה הלאומנית המובילה שלהם, מפלגת הברית הפלמית החדשה. את הקולות שתו פלאמס בלאנג ממפלגות השמאל והימין המתון. הבעיה היא שהארץ הימנית ביותר במערב אירופה היא לא מדינה עצמאית, היא "תקועה" בפדרציה עם אחת הארצות השמאלניות ביותר באירופה. הצרפתים הוולונים רק חיזקו את השמאל שלהם, ומגמת ההפרדה בין שני החלקים ממשיכה לאט אבל בטוח. עוד לא ברור איזו ממשלה יהיה אפשר להקים שם (ולמעשה ממשלות – צריך להקים גם ממשלה בלגית, גם ממשלה פלמית וגם ממשלה וולונית), אבל המנצחים הגדולים של פלנדריה מדברים על מנדט ברור שניתן להם לתנועה לעבר קונפדרציה; כלומר עוד ועוד התנתקות בין שני החלקים של בלגיה. גם פה, במובן מסוים, אפשר לדבר על ניצחון למתינות – אני מתרשם שחלק בלתי נפרד מההישג של פלאמס בלאנג קשור לחילופי ההנהגה שהיו שם. אחרי שנים תחת פיליפ דה־וינטר האגרסיבי, מנהיג המפלגה הנוכחי הוא צעיר נעים־הליכות בשם תום ון־גריקן, שמדבר על שיתוף פעולה ועל אדיבות כלפי המפלגות האחרות.

מקום אחרון שנשאר לציין הוא ספרד – אחרי כל ההפחדות מפני מפלגת ווקס הקיצונית, בסופו של דבר קיבלנו ניצחון מובהק לשמאל. ולא סתם שמאל – מפלגת השמאל המסורתית, מהסוג שברוב מדינות מערב־אירופה קורסות. דרך אחת לפרש את זה היא שאולי זה סימן לכך שבכל־זאת קשה לדבר על ספרד, לפחות מבחינה פוליטית, כחלק מובהק ממערב־אירופה; בבחירות האלה היא נראית דומה פחות לשאר מדינות מערב אירופה ויותר לשכנתה הצנועה פורטוגל, שמאז ומתמיד הייתה די מוזרה בפוליטיקה המערב־אירופאית עם מבנה מפלגתי יציב וכמעט דו־מפלגתי, עם מפלגת שמאל־מרכז ומפלגת ימין־מרכז שמתחרות זו בזו כמו בצורה שהרבה אנשים מדמיינים שפוליטיקה מפלגתית "אמורה" להתנהל.

לא התגעגעתי לבחירות

זה היה מוזר. ודי מקומם לטעמי – אני חלילה לא רוצה לחבור לכל אותם זועקי קץ הדמוקרטיה וקץ המדינה, בכל זאת זה לא יותר ממכה קטנה בכנף לדמוקרטיה, אבל עדיין – חוק פיזור הכנסת ה 21 היה בעיני תרגיל מסריח ודי מטריד אותי לראות אנשים רבים שאני מעריך, מחברים דרך פוליטיקאים אהובים ועד צייצנים שאני לא מכיר אישית אבל מכבד את כתיבתם, מנסים לתרץ את המהלך הזה. אני רוצה להתייחס לכמה מהטענות ששמענו בנושא.

לגבי הטענה שזה חוקי, אין מה להתרעם על החלטה דמוקרטית שמקבל רוב מהכנסת הנבחרת – אין ספק שזה חוקי. גם חוקי להגיד שזה תרגיל מסריח ושצריך להעניש בקלפי את מי שאחראים לזה. לא כל דבר שמותר לעשות צריך לעשות, ונראה לי די ברור שכוונת המחוקק, כשיוצר תהליך ברור של X ימים להשלים הקמת ממשלה, מתכוון שאחרי X הימים האלה זה הזמן להכריז שהמשימה נכשלה ולא מוקדם יותר. אני בעד שגם החוק ישתנה ויאסור על פיזור הכנסת לפני השלמת הזמן החוקי לתהליך הקמת הממשלה – מסוג החוקים בסגנון "אין להכניס פילים למסעדה", דברים שהיינו מצפים שיהיו ברורים מאליהם אבל המציאות מאלצת אותנו לחוקק במיוחד. שוב, כל עוד לא חוקקנו דבר כזה אז צודקים לגמרי האנשים שאומרים שזה חוקי, אבל העובדה שזה חוקי לחלוטין לא רלוונטית לעובדה שזה תרגיל מסריח.

לגבי הטענה שאנחנו בסך הכול חוסכים זמן, הרי ממילא אין אף ממשלה אחרת שיכולה לקום – קודם כל, מסתבר שלהקים ממשלה זה קשה. אני רוצה רק להזכיר שבבחירות האחרונות בשבדיה עברו ארבעה חודשים עד שהוקמה ממשלה, זמן דומה בבחירות האחרונות בגרמניה, והשיא עדיין שייך לבלגיה עם 541 ימים של דיונים קואליציוניים אחרי בחירות 2010 עד שהוקמה ממשלה. מה הם עשו בכל הזמן הזה? איזה הסכם צץ פתאום אחרי חודשים שלא היה ברור מלכתחילה? אני לא יודע. אני גם חלילה לא רוצה לטעון שזה מצב בריא, שיש משהו חיובי בחודשים ארוכים של משא ומתן קואליציוני. אני רק רוצה להגיד לכל אלה שטוענים "אם הייתה להם ממשלה חלופית, הם היו מוצאים 61 חברי־כנסת שיצביעו נגד הפיזור" – לפעמים לוקח זמן למצוא ממשלה חלופית. ואני חושד שרוב האנשים שראיתי טוענים את הטיעון הזה, אנשים די נבונים ומשכילים, לא צריכים שארצה להם על תורת המשחקים ואסביר להם למה העובדה שחבר כנסת מצביע בהצבעה גלויה בעד פיזור הכנסת, לא בהכרח אומרת שאותו חבר כנסת איננו שותף פוטנציאלי לממשלה חלופית שהייתה יכולה אולי לקום.

עוד יותר חשוב, הטיעון הזה לא נשמע משכנע לאור העובדה שיוזמי החוק עצמם אומרים לנו במפורש שלא זה המצב – לו היו אנשי הליכוד אומרים שאין סיכוי לאף ממשלה אחרת אז הם מפזרים את הכנסת זה היה נראה לי מוזר מאוד (באמת שווה ליצור את מראית העין המפוקפקת הזאת בשביל לחסוך כמה שבועות?), אבל נניח. אבל הם אומרים במפורש שהם מפזרים את הכנסת דווקא בגלל שהם כן פוחדים שיכולה להיות ממשלה אחרת. נצטט את שני חברי הליכוד היחידים ששמעתי מהם התייחסות לסיבה למהלך הזה. מיקי זוהר: "ביקשתי מראש הממשלה את אישורו לקדם את תהליך פיזור הכנסת על מנת להספיק אותו עד יום רביעי בשעה 24:00, מתוך חשש אמיתי שאם לא נפזר את הכנסת עד 24:00, תקום פה ממשלת שמאל בראשות גנץ ולפיד". יואב קיש: "אני אתנגד בכל כוחי לנסיונו של גנץ להוביל קואליציה. אני בטוח שזה יהיה ניסיון עקר אבל אני בטח לא אתן לזה צ'אנס".

לגבי הטענה שרוב המצביעים הצביעו למפלגות שהבטיחו להצביע על נתניהו, לכן הקמת ממשלה אחרת תהיה בגידה ברצון הבוחר – קודם כל, כמי שהצביע למפלגה שהתחייבה להמליץ על נתניהו (אומנם שלא נמצאת כיום בכנסת), אני מבקש בנימוס שלא ידברו בשמי. אין לי בעיה עם ממשלה בראשות נתניהו, אבל גם אין לי בעיה עם ממשלה אחרת. המפלגה שהצבעתי לה הבטיחה גם עוד כל מיני דברים, ונראה לי שאם בהסכם הקואליציוני הם היו מתפשרים ומוותרים על "הכרה מלאה בהוצאות רכב לעצמאים" אף אחד לא היה אומר שזו בגידה בעם ישראל שבחר בהכרה בהוצאות רכב לעצמאים. אז גם על נתניהו הייתי מרשה להתפשר. הגדיל לעשות מיקי זוהר ואמר שהמצביעים בחרו בשני פתקים, אחד בקלפי למפלגה ואחד בלב לנתניהו. ליבי מוסר שלא היו דברים מעולם.

באופן כללי, הייתי אומר שההתנהלות של הליכוד בסוגייה הזאת, ובעיקר נאום הפתיחה המוזר של מיקי זוהר, היה דוגמה מאלפת לזחיחות ושאננות. לא מספיק להקים ממשלה – צריך לשנות את דפוסי ההצבעה בחברה הישראלית. מיקי זוהר רוצה ללמד את הישראלים "לחזור" להצביע לשתי מפלגות גדולות – מצב שלא רק שמעולם לא התקיים בישראל, אלא גם לא קיים כמעט בשום מקום אחר בעולם. רק העובדה שהמדינה כמעט היחידה בעולם שבה יש רק שתי מפלגות גדולות היא במקרה גם המדינה המפורסמת ביותר בעולם, גורמת לאנשים לחשוב שזה איזה מין מצב "נורמלי". אני לא יודע אם הם ייענשו על השאננות הזאת אלקטורלית בבחירות הקרובות, אבל זה גורם לי לחשוב ששנותיהם בשלטון ספורות.

הצד החיובי של העניין היה הזדמנות לשמוע קצת מהרבה מחברי הכנסת החדשים (אומנם לא בטוח שכולם יהיו עדיין בכנסת בעוד ארבעה חודשים). יש כמה שנשמעים חיוביים. אבל אני חייב להודות שהנאום שהכי הפתיע אותי לטובה היה דווקא של חבר כנסת ותיק, ישראל אייכלר, שאחרי פתיחה לא מוצלחת על כמה נורא זה שיש סאטירה על גדולי דור כמו מרן עובדיה יוסף או האדמו"ר מגור, המשיך לנאום דמוקרטי־ליברלי למופת על הצורך בהגנה על האזרח מפני השלטון (כאן, החלק המוצלח זה עד 11:08).