שעת המבחן של מפלגות האנטי־הגירה

הרבה מערכות בחירות מעניינות עברו עלינו בזמן האחרון (לצערי הייתי עסוק מדי מכדי לסקר אותן ברצינות), ובכותרות עדיין בעיקר המפלגות האנטי־ממסדיות, הפופוליסטים הלאומיים מתנגדי ההגירה. הרושם שמתחיל להיווצר: קהל המצביעים של התנגדות להגירה נראה שמיצה את עצמו. מצד שני, קריסת המפלגות המסורתיות ממשיכה, ואת הואקום שזה יוצר יכולים עדיין למלא כל מיני גורמים, אם הם ידעו להציע את הסחורה הנכונה.

התוצאה המעניינת ביותר מגיעה מדנמרק. תוצאות הבחירות האחרונות היו מדהימות בכמה שהן היו נורמליות – דנמרק מסתמנת בתור המדינה כמעט היחידה במערב אירופה שהמפלגות המסורתיות לא קורסות בה, והתוצאות נראות כמו בחירות שגרתיות מהעולם שלפני משברי ההגירה ודומיו. שתי המפלגות הגדולות הרוויחו, כשמפלגת השמאל־מרכז מדברת על עמידה נוקשה נגד הגירה ומפלגת הימין־מרכז מדברת על שאיפות לממשלת אחדות. מסתבר שהסתה נגד המחנה השני והפצת שנאה וקיטוב הן לא בהכרח אסטרטגיות מוצלחות; ועוד מסתבר שקריסת מפלגות השמאל המסורתי במערב אירופה היא לא איזשהו חוק טבע, ואולי זה לא צירוף מקרים שהמפלגה האחת שלא זכתה לגורל הזה היא במקרה מפלגת השמאל אולי היחידה שבחרה לא לאמץ את אידיאולוגיית הגבולות הפתוחים. ועוד נקודה שראוי לחשוב עליה: כל־כך הרבה מדברים על איך הרשתות החברתיות יוצרות מהפכה בפוליטיקה העולמית, מפילות מפלגות ממסדיות וכדומה. ואני מסתכל על דנמרק ושואל – אולי זה לא הרשתות החברתיות? אולי המפלגות קרסו פשוט כי הן נטשו לחלוטין ובלי שום סיבה את הדרך שהובילה אותן בעבר להפוך למפלגות גדולות?

המפסידה הגדולה של הבחירות הייתה מפלגת העם הדנית, מפלגת האנטי־הגירה, שאולי הדנים החליטו שאין בה צורך יותר בסביבה פוליטית שבה התנגדות להגירה היא תפיסה די מקובלת על רוב הצדדים. מנהיגי המפלגה מאיימים עדיין שקואליציית שמאל תכיל את מפלגת המרכז הליברלית ששמה המשעשע הוא "השמאל הרדיקלי" (מסיבות היסטוריות, כמו אלה שבגללן שמה הרשמי של מפלגת הימין העיקרית בדנמרק הוא "שמאל") שיגרמו להגירה מוגזמת למדינה, אבל נראה שהמצביעים לא השתכנעו.

וזה מביא אותנו למה שבעיני הוא השאלה הגדולה של הפוליטיקה המערב־אירופית לזמן הקרוב – האם המפלגות האלה יצליחו להפוך ליותר מסתם מפלגות אנטי־הגירה. אין ספק שהגירה היא נושא חשוב למצביעים האירופים ובצדק, אבל קשה להאמין שנושא יחיד כזה יכול להחזיק מעמד כל־כך הרבה זמן. תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי מראות שהמפלגות האלה מדשדשות; הכותרות דיברו על עלייה לימין הפופוליסטי אבל העלייה הזאת הגיעה משלוש מפלגות מסוימות, שלכל אחת סיפור משלה. חוץ מזה, נראה שהמצביעים מתחילים לחפש דברים חדשים.

אז מי השלוש שכן הצליחו? העלייה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה היא הגיונית למדי כי היא חדשה יותר מהאחרות ועוד לא הספיקה לנצל את הפוטנציאל שלה באופן שעשו כבר מפלגות כמו החזית הלאומית בצרפת או השבדים הדמוקרטים בשבדיה. מבחינת המספרים הם עדיין בינוניים למדי, יכול להיות שהם עוד יוכלו להתקדם קצת אם נניח שפוטנציאל האנטי־הגירה בגרמניה דומה לזה של שאר מדינות אירופה. אבל להרבה יותר מזה הם כנראה לא יגיעו עם מסר יחיד של אנטי־הגירה.

בבריטניה, מפלגת הברקסיט שצמחה על חורבותיה של המפלגה השמרנית היא מקור משמעותי יותר להתחזקות הימין הפופוליסטי על הנייר, אבל לא נראה שזה באמת מבטא איזשהו שינוי משמעותי. זה בסך הכול עונש (מוצדק, הייתי אומר, וכך מודים גם לא מעט מאנשי המפלגה השמרנית) על ההתנהלות השערורייתית של המפלגה השמרנית בנושא הברקסיט; אני משער שבקרוב נראה טיפוס רציני מגיע לראשות המפלגה השמרנית (כרגע הציפייה היא לבוריס ג'ונסון), שישלים את הברקסיט כמו שהיה צריך לעשות כבר לפני הרבה זמן, ויאפשר לתומכי הברקסיט לחזור להצביע לשמרנים. ואם לא? ממילא, מפלגת הברקסיט כשמה כן היא, עוסקת בברקסיט ולא בהגירה או בימין פופוליסטי. אם תקרה הפתעה והם יהפכו למפלגה רצינית ברמה הלאומית, הם בסך הכול יהיו מפלגה שמרנית חדשה. מי שרוצה פופוליזם אנטי־הגירה הצביע למפלגת העצמאות הבריטית, והיא נכשלה לחלוטין בבחירות האלה.

הגורם השלישי שסיפק את הכותרות על התחזקות הימין הפופוליסטי הוא מפלגת הליגה של מתיאו סלביני באיטליה, וזה אכן השינוי המשמעותי ביותר בפוליטיקה האירופית בזמן האחרון. ההצלחה העצומה של הליגה נובעת לדעתי מכך שבניגוד להרבה מפלגות שהתחילו עם אנטי־הגירה והמשיכו לנושאי ימין פופוליסטי אחרים, הליגה הייתה גורם משמעותי ב(חלקים מ)איטליה עוד הרבה לפני משבר ההגירה, והם פשוט ידעו לרכוב על הגל. אבל יש להם עוד הרבה נושאים לעסוק בהם, יש להם חושים פוליטיים חדים, והם "נהנים" מכך שהמתחרים שלהם הם כל־כך גרועים ושנואים בכל רחבי המדינה. הליגה היא הדוגמה לאיך מפלגות הימין הפופוליסטי יכולות להתקדם אם הן רוצות להתרחב מעבר לנישה הזמנית של התנגדות להגירה.

עוד מערכת בחירות מעניינת שהייתה לנו באירופה, היא זו הבלגית. שם גילינו את הארץ הימנית ביותר במערב אירופה – הפלמים לא רק שחיזקו משמעותית את פְלָאמְס בֱּלָאנְג, המפלגה הלאומנית הקיצונית שלהם, אלא הם עשו את זה כמעט בלי לפגוע במפלגה הלאומנית המובילה שלהם, מפלגת הברית הפלמית החדשה. את הקולות שתו פלאמס בלאנג ממפלגות השמאל והימין המתון. הבעיה היא שהארץ הימנית ביותר במערב אירופה היא לא מדינה עצמאית, היא "תקועה" בפדרציה עם אחת הארצות השמאלניות ביותר באירופה. הצרפתים הוולונים רק חיזקו את השמאל שלהם, ומגמת ההפרדה בין שני החלקים ממשיכה לאט אבל בטוח. עוד לא ברור איזו ממשלה יהיה אפשר להקים שם (ולמעשה ממשלות – צריך להקים גם ממשלה בלגית, גם ממשלה פלמית וגם ממשלה וולונית), אבל המנצחים הגדולים של פלנדריה מדברים על מנדט ברור שניתן להם לתנועה לעבר קונפדרציה; כלומר עוד ועוד התנתקות בין שני החלקים של בלגיה. גם פה, במובן מסוים, אפשר לדבר על ניצחון למתינות – אני מתרשם שחלק בלתי נפרד מההישג של פלאמס בלאנג קשור לחילופי ההנהגה שהיו שם. אחרי שנים תחת פיליפ דה־וינטר האגרסיבי, מנהיג המפלגה הנוכחי הוא צעיר נעים־הליכות בשם תום ון־גריקן, שמדבר על שיתוף פעולה ועל אדיבות כלפי המפלגות האחרות.

מקום אחרון שנשאר לציין הוא ספרד – אחרי כל ההפחדות מפני מפלגת ווקס הקיצונית, בסופו של דבר קיבלנו ניצחון מובהק לשמאל. ולא סתם שמאל – מפלגת השמאל המסורתית, מהסוג שברוב מדינות מערב־אירופה קורסות. דרך אחת לפרש את זה היא שאולי זה סימן לכך שבכל־זאת קשה לדבר על ספרד, לפחות מבחינה פוליטית, כחלק מובהק ממערב־אירופה; בבחירות האלה היא נראית דומה פחות לשאר מדינות מערב אירופה ויותר לשכנתה הצנועה פורטוגל, שמאז ומתמיד הייתה די מוזרה בפוליטיקה המערב־אירופאית עם מבנה מפלגתי יציב וכמעט דו־מפלגתי, עם מפלגת שמאל־מרכז ומפלגת ימין־מרכז שמתחרות זו בזו כמו בצורה שהרבה אנשים מדמיינים שפוליטיקה מפלגתית "אמורה" להתנהל.

מודעות פרסומת

לא התגעגעתי לבחירות

זה היה מוזר. ודי מקומם לטעמי – אני חלילה לא רוצה לחבור לכל אותם זועקי קץ הדמוקרטיה וקץ המדינה, בכל זאת זה לא יותר ממכה קטנה בכנף לדמוקרטיה, אבל עדיין – חוק פיזור הכנסת ה 21 היה בעיני תרגיל מסריח ודי מטריד אותי לראות אנשים רבים שאני מעריך, מחברים דרך פוליטיקאים אהובים ועד צייצנים שאני לא מכיר אישית אבל מכבד את כתיבתם, מנסים לתרץ את המהלך הזה. אני רוצה להתייחס לכמה מהטענות ששמענו בנושא.

לגבי הטענה שזה חוקי, אין מה להתרעם על החלטה דמוקרטית שמקבל רוב מהכנסת הנבחרת – אין ספק שזה חוקי. גם חוקי להגיד שזה תרגיל מסריח ושצריך להעניש בקלפי את מי שאחראים לזה. לא כל דבר שמותר לעשות צריך לעשות, ונראה לי די ברור שכוונת המחוקק, כשיוצר תהליך ברור של X ימים להשלים הקמת ממשלה, מתכוון שאחרי X הימים האלה זה הזמן להכריז שהמשימה נכשלה ולא מוקדם יותר. אני בעד שגם החוק ישתנה ויאסור על פיזור הכנסת לפני השלמת הזמן החוקי לתהליך הקמת הממשלה – מסוג החוקים בסגנון "אין להכניס פילים למסעדה", דברים שהיינו מצפים שיהיו ברורים מאליהם אבל המציאות מאלצת אותנו לחוקק במיוחד. שוב, כל עוד לא חוקקנו דבר כזה אז צודקים לגמרי האנשים שאומרים שזה חוקי, אבל העובדה שזה חוקי לחלוטין לא רלוונטית לעובדה שזה תרגיל מסריח.

לגבי הטענה שאנחנו בסך הכול חוסכים זמן, הרי ממילא אין אף ממשלה אחרת שיכולה לקום – קודם כל, מסתבר שלהקים ממשלה זה קשה. אני רוצה רק להזכיר שבבחירות האחרונות בשבדיה עברו ארבעה חודשים עד שהוקמה ממשלה, זמן דומה בבחירות האחרונות בגרמניה, והשיא עדיין שייך לבלגיה עם 541 ימים של דיונים קואליציוניים אחרי בחירות 2010 עד שהוקמה ממשלה. מה הם עשו בכל הזמן הזה? איזה הסכם צץ פתאום אחרי חודשים שלא היה ברור מלכתחילה? אני לא יודע. אני גם חלילה לא רוצה לטעון שזה מצב בריא, שיש משהו חיובי בחודשים ארוכים של משא ומתן קואליציוני. אני רק רוצה להגיד לכל אלה שטוענים "אם הייתה להם ממשלה חלופית, הם היו מוצאים 61 חברי־כנסת שיצביעו נגד הפיזור" – לפעמים לוקח זמן למצוא ממשלה חלופית. ואני חושד שרוב האנשים שראיתי טוענים את הטיעון הזה, אנשים די נבונים ומשכילים, לא צריכים שארצה להם על תורת המשחקים ואסביר להם למה העובדה שחבר כנסת מצביע בהצבעה גלויה בעד פיזור הכנסת, לא בהכרח אומרת שאותו חבר כנסת איננו שותף פוטנציאלי לממשלה חלופית שהייתה יכולה אולי לקום.

עוד יותר חשוב, הטיעון הזה לא נשמע משכנע לאור העובדה שיוזמי החוק עצמם אומרים לנו במפורש שלא זה המצב – לו היו אנשי הליכוד אומרים שאין סיכוי לאף ממשלה אחרת אז הם מפזרים את הכנסת זה היה נראה לי מוזר מאוד (באמת שווה ליצור את מראית העין המפוקפקת הזאת בשביל לחסוך כמה שבועות?), אבל נניח. אבל הם אומרים במפורש שהם מפזרים את הכנסת דווקא בגלל שהם כן פוחדים שיכולה להיות ממשלה אחרת. נצטט את שני חברי הליכוד היחידים ששמעתי מהם התייחסות לסיבה למהלך הזה. מיקי זוהר: "ביקשתי מראש הממשלה את אישורו לקדם את תהליך פיזור הכנסת על מנת להספיק אותו עד יום רביעי בשעה 24:00, מתוך חשש אמיתי שאם לא נפזר את הכנסת עד 24:00, תקום פה ממשלת שמאל בראשות גנץ ולפיד". יואב קיש: "אני אתנגד בכל כוחי לנסיונו של גנץ להוביל קואליציה. אני בטוח שזה יהיה ניסיון עקר אבל אני בטח לא אתן לזה צ'אנס".

לגבי הטענה שרוב המצביעים הצביעו למפלגות שהבטיחו להצביע על נתניהו, לכן הקמת ממשלה אחרת תהיה בגידה ברצון הבוחר – קודם כל, כמי שהצביע למפלגה שהתחייבה להמליץ על נתניהו (אומנם שלא נמצאת כיום בכנסת), אני מבקש בנימוס שלא ידברו בשמי. אין לי בעיה עם ממשלה בראשות נתניהו, אבל גם אין לי בעיה עם ממשלה אחרת. המפלגה שהצבעתי לה הבטיחה גם עוד כל מיני דברים, ונראה לי שאם בהסכם הקואליציוני הם היו מתפשרים ומוותרים על "הכרה מלאה בהוצאות רכב לעצמאים" אף אחד לא היה אומר שזו בגידה בעם ישראל שבחר בהכרה בהוצאות רכב לעצמאים. אז גם על נתניהו הייתי מרשה להתפשר. הגדיל לעשות מיקי זוהר ואמר שהמצביעים בחרו בשני פתקים, אחד בקלפי למפלגה ואחד בלב לנתניהו. ליבי מוסר שלא היו דברים מעולם.

באופן כללי, הייתי אומר שההתנהלות של הליכוד בסוגייה הזאת, ובעיקר נאום הפתיחה המוזר של מיקי זוהר, היה דוגמה מאלפת לזחיחות ושאננות. לא מספיק להקים ממשלה – צריך לשנות את דפוסי ההצבעה בחברה הישראלית. מיקי זוהר רוצה ללמד את הישראלים "לחזור" להצביע לשתי מפלגות גדולות – מצב שלא רק שמעולם לא התקיים בישראל, אלא גם לא קיים כמעט בשום מקום אחר בעולם. רק העובדה שהמדינה כמעט היחידה בעולם שבה יש רק שתי מפלגות גדולות היא במקרה גם המדינה המפורסמת ביותר בעולם, גורמת לאנשים לחשוב שזה איזה מין מצב "נורמלי". אני לא יודע אם הם ייענשו על השאננות הזאת אלקטורלית בבחירות הקרובות, אבל זה גורם לי לחשוב ששנותיהם בשלטון ספורות.

הצד החיובי של העניין היה הזדמנות לשמוע קצת מהרבה מחברי הכנסת החדשים (אומנם לא בטוח שכולם יהיו עדיין בכנסת בעוד ארבעה חודשים). יש כמה שנשמעים חיוביים. אבל אני חייב להודות שהנאום שהכי הפתיע אותי לטובה היה דווקא של חבר כנסת ותיק, ישראל אייכלר, שאחרי פתיחה לא מוצלחת על כמה נורא זה שיש סאטירה על גדולי דור כמו מרן עובדיה יוסף או האדמו"ר מגור, המשיך לנאום דמוקרטי־ליברלי למופת על הצורך בהגנה על האזרח מפני השלטון (כאן, החלק המוצלח זה עד 11:08).

מסיבה עצובה במסטריכט: האיחוד האירופי בוחר נשיא

חוץ מהבחירות לפרלמנט האירופי שכנראה עוד נדבר עליהן, האיחוד יצטרך בקרוב לבחור גם נשיא (או בשמו הרשמי "ראש מועצה"). הקשבתי לעימות בחירות שהיה לא מזמן בין חמישה מהמועמדים וזכה לכינוי "עימות מסטריכט", ואפילו בתור מישהו שממילא לא אופטימי במיוחד לגבי האיחוד האירופי, זה היה מטריד בעיני. הנה כמה תובנות.

כבר התחלת האירוע סיפקה רגע מטריד שסימן את ההרגשה להמשך הערב. המנחה הציג את המשתתפים בדיון, וציין ששניים מהמועמדים לא יכלו להגיע – אוֹרִיוֹל ז'וּנְקֵיירַס ממפלגת אירופה החופשית נאלץ להיעדר כי הוא נמצא במעצר לקראת תחילת המשפט שלו בספרד. במקום להיחרד מהעובדה שמנהיג פוליטי עומד למשפט במדינה אירופית על פעולה פוליטית מובהקת (ז'ונקיירס הוא ממנהיגי תנועת העצמאות הקטלונית, ועומד למשפט בספרד על חלקו בארגון משאל העם והכרזת העצמאות בקטלוניה לפני שנתיים), המנחה אמר את זה עם חיוך אופייני למנחי תוכניות בידור, וזכה לצחוק נלהב מהקהל. הכול בסדר באירופה, וגם מנפרד ובר מהמפלגה העממית האירופית נאלץ להיעדר כי הוא עסוק.

חמשת המועמדים שנותרו התחלקו לארבעה גוונים של שמאל אירופי מודרני, ומולם נציג ימין מתון ומנומס אחד בדמות יָאן זַהְרָדִּיל הצ'כי שהתקשה להציב אלטרנטיבה ממשית להסכמות הרחבות שבין יריביו. העימות עצמו הוקדש לצעירי אירופה, והקדיש תשומת לב מיוחדת לגיבורה החדשה של השמאל האירופי – הילדה השבדית בת השש־עשרה גרטה תונברג, שזוכה לחיבוק חם מהממסד על פעילות המחאה שלה נגד שינוי האקלים. ארבעת המועמדים השמאליים כמובן הביעו תמיכה נלהבת בילדה, ואף אחד לא נראה מוטרד במיוחד מהשימוש הציני שנעשה בילדה שאובחנה כסובלת ממספר בעיות פסיכולוגיות משמעותיות, מהפרעה טורדנית־כפייתית ועד לאילמות סלקטיבית.

הרושם הבולט ביותר מהעימות היה חוסר העניין המוחלט של המועמדים בשוק חופשי. אין פלא גדול כשמדובר על נציגת מפלגת השמאל האירופי ויולטה תומיץ', שבמפלגתה מאוגדות מספר מפלגות קומוניסטיות מרחבי אירופה, והיא קראה בין השאר "לשנות את השיטה" כי אי אפשר להתמודד עם שינויי האקלים מתוך "הקפיטליזם הנאו־ליברלי". גם מנציגי הירוקים והסוציאליסטיים קשה להיות מופתעים; נציג הירוקים באס אייקהאוט הכריז בנאום הפתיחה שלו ש"פעולה בנושא האקלים חייבת לבוא ביחד עם צדק חברתי", סיסמה שמתארת היטב את הכיוון שהולכת אליו הפוליטיקה במערב־אירופה כיום. המילה החמה בדיון הייתה "רגולציה", ואייקהאוט הצהיר לדוגמה "[חברות האינטרנט] חייבות להיות תחת רגולציה. אנחנו רוצים לוודא שהחברות האלה מספקות שירותים לאזרחים, במקום מה שהן עושות עכשיו, מפיקות רווחים ממידע". מכיוון שהוא לא ציין מאיפה הוא כן מצפה שאותן החברות יפיקו רווחים, אפשר לתהות אם הוא שואף לאינטרנט ללא מטרות רווח שמנוהל על־ידי ממשלת אירופה. אבל אפילו נציג הליברלים לכאורה, גי ורהופשטט, הצטרף למקהלה ודיבר על הצורך בעוד רגולציות ובאירופה "חברתית" יותר.

הכלכלה ממילא לא נמצאת בראש מעייניו של גי ורהופשטט, אחד מהמפורסמים והבולטים שבמנהיגי האיחוד האירופי; הוא ידוע בעיקר באובססיה שלו להרחבת סמכויות האיחוד והעלמת המדינות החברות בו עד להגשמת חזון "ארצות הברית של אירופה". גם בעימות הזה הוא לא איכזב וקרא להקמת צבא אירופי במקום ה"בזבוז" שבתחזוקת 27 צבאות שונים. העולם של היום, הוא סיפר, הוא עולם של אימפריות ולא של מדינות רגילות כמו לפני עשרים שנה ואירופה צריכה למצוא שם את מקומה. זו לא הפעם הראשונה שורהופשטט רומז לרצון שלו לראות באיחוד האירופי "אימפריה", וכנראה לא האחרונה.

כמו בכל דיון פוליטי אירופי בשנים האחרונות, הנושא המרכזי היה שינוי האקלים. לארבעת המועמדים השמאליים היה ברור מה משמעותם של שינויי אקלים – הזדמנות לכרסם עוד בכלכלה החופשית ולהרחיב את הסמכויות הממשלתיות האירופיות. תומיץ' רואה בעיני רוחה "גרין ניו דיל" שתספק לאזרחים עבודות (ממשלתיות, סביר להניח) במקום אלה שייעלמו בעקבות המדיניות שהיא רוצה בה. נציג הירוקים באס אייקהאוט מבטיח "כלכלה חדשה", עם עבודות חדשות שיגיעו בזכות תקנים מחמירים ורגולציה קשוחה וריכוזית על כל ענף במשק. וגי ורהופשטט רוצה שמיסוי על דלקי מאובנים יהפוך לאחד ממקורות ההכנסה העצמאיים המשמעותיים של האיחוד האירופי.

מי שלא זכה לתמיכה גדולה בעימות הזה הוא חופש הביטוי. דיבורים על רגולציה על האינטרנט, על סכנות ה"פייק ניוז" ועל התערבות רוסית בבחירות היו כצפוי חלק משמעותי מהדיון. למרבה האבסורד מצא את עצמו דווקא נציג הירוקים מנסה להרגיע קצת את התאווה לצנזורה של עמיתיו, כולל של ה"ליברל" ורהופשטט שהסביר למה "האלגוריתמים האלה [של פייסבוק] חייבים להיות תחת רגולציה".

על יחסי חוץ לא שאלו בעימות הזה, אבל אין הרבה מקום לספקות. במדינת המקור שלו, הולנד, באס אייקהאוט הוא איש מפלגת השמאל הירוק, מפלגה עם שורשים קומוניסטיים שהכריזה על תמיכה רשמית ב BDS כחלק מהמדיניות שלה; ויולטה תומיץ' מגיעה ממפלגת "השמאל" בסלובניה, שבאתר האינטרנט שלה אפשר למצוא את כל האנטי־ישראליות שהתרגלנו לראות ממפלגות שמאל קיצוני באירופה; ורהופשטט ותימרמנס שניהם נטועים עמוק בתוך הממסד האירופי הנוכחי, וכל לאומיות או דת היא מבחינתם אויב. בנאום הפתיחה שלו קרא תימרמנס "לא להשאיר שום מקום ללאומנים", והפציר באירופה מאוחדת שתעמוד מול "טראמפ והטיפשות שלו". ורהופשטט מנהל כבר שנים מאבק נגד הממשלות הלאומניות של פולין והונגריה, ולא פספס הזדמנויות לנגח אותן גם בעימות הזה. לשניהם לא צפויה להיות התנגדות מיוחדת לישראל, אבל הזרמים הפוליטיים האנטי־לאומיים שהם מייצגים לא יוכלו לאורך זמן לקיים יחסים טובים עם מדינת הלאום היהודית.

הקונצנזוס האירופי בכל הנושאים האלה בלט עד כל־כך שכבר מארגני העימות, עוד לפני ששמענו מילה אחת מהמועמדים, דאגו לסמן את גבולות הגזרה; המועמדים נשאלו שאלות כמו "איך תגנו על אזרחי אירופה ממידע כוזב", "איך תרסנו את ענקיות הטכנולוגיה", "הרימו יד אם אתם תומכים בשביתת התלמידים [של גרטה תונברג] למלחמה בשינוי האקלים". מי שישמע את ההקדמות והשאלות של מארגני האירוע יכול בקלות לחשוב שאנחנו חיים בדיסטופיה שכורעת תחת איזשהו מגף קפיטליסטי חזירי, ולא בעידן שפע חסר תקדים בהיסטוריה האנושית.

ואיפה החלופה לחגיגה הסוציאליסטית המגיעה לאירופה? יאן זהרדיל הוא פוליטיקאי אדיב והגון; הוא יודע לדבר בשבח השוק החופשי, חופש הביטוי, והנאורות המערבית; והוא גם ידיד יקר של ישראל. אבל בעימות הזה הוא נשמע חיוור ומהוסס. אף כתב הגנה על חופש הפרט לא נשמע ממנו, לכל היותר כמה ויכוחים על פרטים שוליים. את עיקר המרץ הוא השקיע בהגנה על ריבונות מדינות אירופה מול מאמצי האינטגרציה שמובילים ורהופשטט ודומיו, אבל גם בזה הוא לא נשמע לא נחוש ולא משכנע. המפלגה שהוא מייצג, מפלגת השמרנים והרפורמיסטים, היא על הנייר המפלגה הימנית ביותר מהשבע שהוזמנו לדיון; גם מנפרד ובר, לו היה מגיע, היה אולי מוסיף עוד נוכחות מימין למרכז, אבל הוא ומפלגתו עדיין מייצגים עמדה מרכזית וממלכתית עוד יותר מזו של זהרדיל. אין בבחירות האלה אף קול שידבר נגד הסחף הסוציאליסטי הקיצוני שמנהיגי אירופה פונים אליהם.

אז האם זה הכיוון שהולכת בו אירופה? לא בהכרח. כוחם של חמשת המועמדים האלה מגיע מהפרלמנט האירופי הנוכחי, שנבחר לפני חמש שנים; ב 23 במאי ייערכו בחירות לפרלמנט האירופי החדש, ועל־פי הסקרים עשויים להיות שינויים משמעותיים. מפלגות שמתנגדות לקונצנזוס האירופי הזה, מפלגות לאומיות ושמרניות יותר, צפויות לזכות להישגים משמעותיים. קשה לנהל סקרים אמינים על מערכת בחירות מורכבת כל־כך, אבל ההערכות הן שבסבירות גבוהה מאוד עומדות מפלגות כמו החזית הלאומית בצרפת, מפלגת הליגה באיטליה, ומפלגת אלטרנטיבה לגרמניה להגדיל משמעותית את כוחן בפרלמנט האירופי, וביחד עם שותפותיהן הרבות מרחבי היבשת ייצרו גוש אירוסקפטי חזק הרבה יותר משהוא היום. השלטון יישאר כנראה בידי האירוקרטים לבינתיים, אבל הכוחות המתנגדים לקונצנזוס האירופי צפויים להפוך ממיעוט קטן ושולי לאופוזיציה מרכזית וחזקה. השוק החופשי, למרבה הצער, גם אצלם לא תמיד נמצא גבוה בסדר העדיפויות; אבל חופש הביטוי, חיזוק הדמוקרטיה הייצוגית על חשבון שלטון הפקידים של האיחוד, מדיניות הגירה שפויה וכמובן יחסים טובים עם ישראל – כל אלה צפויים לקבל חיזוק משמעותי אם תוצאות הבחירות ייראו כמו שהסקרים הנוכחיים צופים.

כמה הערות לפני הבחירות

א. יש הרבה מפלגות בבחירות הקרובות שאני לא ממש אוהב, אבל אני די בטוח שאין אף מפלגה או קבוצת מפלגות בעלות סיכוי ממשי להקים ממשלה, שאם יקמו ממשלה יביאו אסון על מדינת ישראל. אז אני ממליץ לשמור על רוגע וחיוך על הפנים.

ב. על־פי הסקרים נראה שעומדים להיות בבחירות האלה הרבה פחות מנדטים מבעבר הקרוב אצל מפלגות שלא מוכנות בשום אופן לשבת בממשלה עם "הגוש היריב". זו בעיני התפתחות חיובית מאוד, ואני מקווה שהיא תמשיך. פוליטיקה מבוססת שני גושים היא דמוקרטיה גרועה – או ששני הגושים הופכים להיות זהים והדמוקרטיה מאבדת משמעות, או ששני הגושים שונאים זה את זה וכל מנצח שואף לכונן בתורו סוג של עריצות רוב.

ג. לא מזמן יצא לי לראות קצת טלוויזיה ולשמוע קצת אנשים שמקבלים את רוב המידע שלהם מהטלוויזיה – נראה כאילו הם חיים בכוכב אחר לחלוטין מאנשים שמקבלים את רוב המידע מהאינטרנט. ולא נראה לי ששני הכוכבים האלה מודעים יותר מדי אחד לקיומו של השני.

ד. לעתים קרובות אני משתדל לצאת נגד טענות על "כמה גרועה" הפוליטיקה הישראלית, או דברים אחרים בישראל, ולהסביר שבקנה מידה בינלאומי אנחנו די בסדר (ולפעמים הרבה יותר). אבל תחום אחד שבו הפוליטיקה הישראלית באמת גרועה מאוד זה תרבות הדיון. גם מבחינת הנושאים חסרי המשמעות שמדברים עליהם, וגם מבחינת הצורה שבה מדברים – הדיון הפוליטי הישראלי הוא אישי, גס־רוח (או לחילופין מלטף, תלוי מי מראיין ומה עמדתו הפוליטית), ומנותק מהעניינים המשמעותיים. אני מניח שהאשמים העיקריים הם ערוצי התקשורת שמעודדים צורות דיון כאלה. הפוליטיקאים עצמם מסוגלים לדבר לעניין – אני ממליץ בחום על סדרת הרצאות הפוליטיקאים בתיכון בליך, שעלו לערוץ היוטיוב שלהם. המקום היחיד שמצאתי שפוליטיקאים דיברו בו לעניין (וספציפית לאנשי זהות ועוד קומץ פוליטיקאים ליברלים, ממליץ על פודקאסט הקונגרס שהרבה מהם התארחו בו כבר מספר פעמים, וכל הכבוד להם על זה).

כדי לקבל כמה רעיונות מרחבי העולם, הנה כמה דיונים פוליטיים שיצא לי לראות בשנים האחרונות, כולל בכמה מדינות שהיינו רוצים לחשוב שהן פחות מתקדמות מישראל. גם אם אתם לא מבינים את השפות, שימו לב לסגנון, לתרבות, ליחס, ואם אפשר אז גם לנושאים; ולמנגנונים שעוזרים לקדם את זה, בעיקר הגבלות הזמן שבהן כל מועמד מדבר זמן ארוך יחסית כשהאחרים לא רשאים להפריע, והנוכחות המינימלית של המנחים:

עימות בין ראשי המפלגות בבחירות האחרונות לבית העליון בהולנד:

עימות בין המועמדים בבחירות האחרונות לנשיאות ברזיל:

עימות לפני הצבעת הברקזיט בבריטניה:

עימות בין המועמדים לראשות עיריית רומא ב 2016:

אפילו אינדונזיה, שמתכוננת לבחירות בקרוב:

 

שיהיו בחירות נעימות ומוצלחות לכולם.

בחירות בתאילנד, בין א־סיסי וארדואן

הייתי רוצה לספק לכם מדריך מקיף לבחירות שיהיו מחר בתאילנד, אבל זו מדינה לא פשוטה, עם שפה לא פשוטה, והמידע באנגלית לא מספק בלשון המעטה. אז קחו בעירבון מוגבל כל מה שיש לי להגיד בנושא. אבל לפחות אני יכול להגיד לכם למה ואיך לפקפק במה שיכתבו על זה ללא ספק בתקשורת דוברת העברית והאנגלית (לפחות המעטים שיטרחו).

בדבר אחד אין ספק – תאילנד הולכת לבחירות האלה כשהיא נשלטת על־ידי חונטה צבאית. התקשורת תמהר להדגיש, ועקרונית בצדק, שחונטה צבאית זה דבר רע ודמוקרטיה זה דבר טוב. בכך הם צודקים לגמרי. אבל שווה להתעמק קצת ולבדוק מה בדיוק הסיפור של החונטה הצבאית הזאת, ועד כמה רציניות הבחירות הדמוקרטיות שהיא עכשיו מאפשרת.

למי שלא עקב – החונטה עלתה לשלטון בהפיכה צבאית לפני חמש שנים. ההפיכה הפילה את הממשלה הנבחרת של יִנְגלוּק צִ'ינָאוָאתְּרה[1], ממשיכתו של אחיה תַּכְּסִין, בהמשך למאבק אינסופי שמתנהל בין תכסין ותומכיו מצד אחד, לבין גורמים משמעותיים בממסד (בעיקר בבית המלוכה ובצבא) מצד שני. מאז יש משחק חתול ועכבר קבוע בין שני הצדדים, כשתומכי תכסין מקימים עוד ועוד מפלגות והממסד משתדל לפסול אותן או את המועמדים המרכזיים בהן. מצד שני, דיכוי אלים לא ראינו יותר מדי. אין ספק שהיו מעצרים פוליטיים, ותכסין ויינגלוק עצמם עדיין בגלות, אבל עדיין – מפלגת פּוּאָה תָּאי (למען התאים), הגלגול הנוכחי של התנועה התכסינית, עדיין עומדת להתמודד בבחירות מחר, ואיתה עוד כמה מפלגות שמבקרות די במפורש את החונטה.

העניין מסתבך עוד יותר כשמנסים להבין מי נגד מי ברמה האישית. בימי ההפיכה הצבאית דיברו על "החולצות האדומות", תומכי תכסין, ו"החולצות הצהובות" מתנגדיו. מהתקשורת זה נראה די פשוט, שתכסין הוא מנהיג עממי (פופוליסט, אם תרצו) שנהנה מתמיכת ההמונים ובעיקר העניים, והחולצות הצהובות הם אוסף של אליטות עם קשרים בצבא ובבית המלוכה, שרוצים לשמור על הפריבילגיות שלהם ולהמשיך לעשוק את העם. יכול להיות שזה נכון. אבל כשאני מנסה להתעמק, זה הופך להיות מסובך יותר. חלק ממנהיגי החולצות הצהובות היו לכל האורך אויבי החונטה, ואת החולצות הצהובות הם לבשו כי הם גם אויבי תכסין לא פחות. מצד שני, כמה ממנהיגי החולצות האדומות כיום מתמודדים במפלגה שלכל הדעות מייצגת את החונטה. גם תכסין עצמו, כשמסתכלים על ההיסטוריה שלו, לא לגמרי ברור מה הוא מייצג. לא מדובר ממש באיזשהו מנהיג עממי; הוא היה ראש הממשלה לתקופה ארוכה לפני שהתחיל להסתכסך עם הממסד, ובכלל לא ברור אם האשמות השחיתות של החונטה נגדו לא מוצדקות.

המפלגות העיקריות בבחירות מחר יהיו: פואה תאי כאמור, מפלגת החולצות האדומות תומכי תכסין; פָּלַנְג פְּרָצַ'רַתּ, המפלגה שמייצגת (לא רשמית, אבל לכולם זה ברור) את החונטה; המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הימנית המסורתית של תאילנד שקצת יותר מיודדת עם החונטה אבל עדיין היא מפלגה דמוקרטית; ומפלגת העתיד החדש, מפלגה חדשה שהקים איש עסקים צעיר ומצליח ומשדרת התנגדות לחונטה בסגנון מערבי יותר ואולי מושחת פחות. הנה תשדיר בחירות של העתיד החדש שלא תבינו ממנו מילה, אבל אולי יכניס אתכם קצת לאווירת הבחירות:

אז מה מצב הדמוקרטיה בתאילנד כרגע? נראה די מעורפל. הבחירות מחר בבירור לא יהיו בחירות חופשיות באותו האופן שהבחירות בישראל חופשיות. השלטונות כל הזמן מאיימים ולפעמים מבצעים מעצרים והטרדות נגד מנהיגי אופוזיציה. השיטה הונדסה כך שכמעט בלתי אפשרי שתוקם ממשלה לגמרי אנטי־חונטה: קצת כמו החונטה הבורמזית השכנה, הם שיריינו לעצמם חלק מהפרלמנט כך שרק רוב מוחלט ועצום יכול להתגבר עליהם, וגם אזורי הבחירה שורטטו באופן שיעזור להם. מצד שני, בבירור לא מדובר בבחירות לא־חופשיות כמו ברוב הדיקטטורות בעולם – מפלגות אופוזיציה מתמודדות ועל־פי הסקרים צפויות לתוצאות טובות. עושה רושם שהחונטה כן מעוניינת בדמוקרטיה, כל עוד היא לא תעבור קווים אדומים כלשהם.

זה אולי נשמע רע (לפחות אני מקווה שזה נשמע רע. בזמן האחרון מדברים פה על "שומרי סף" כל־כך הרבה שאני לא בטוח עד כמה אנשים עדיין מעריכים דמוקרטיה), אבל צריך לקחת דברים בפרופורציות. האם יכולה להתקיים בתאילנד כבר היום דמוקרטיה חופשית באמת? אולי. אבל צריך לזכור שדמוקרטיה במדינה שאיננה מפותחת כלכלית היא מצב נדיר מאוד, וצריך להיות זהירים בדרישות כאלה. וזה מביא אותנו למזרח התיכון.

כשאני מחפש מדינות אחרות להשוות אליהן את הדמוקרטיה התאילנדית, הדוגמה הטובה ביותר שעולה בדעתי היא תורכיה שלפני ארדואן. מדינה דמוקרטית בגדול, אבל מצולקת מאינספור הפיכות צבאיות. הממסד הצבאי רואה בעצמו מגן הרפובליקה, מגן הערכים הבסיסיים של המדינה, גם אם רוב העם לא מסכים איתם. הצבא ראה בעצמו ובהפיכות הצבאיות שלו חומת מגן נגד מה שיכול להרוס את המדינה בחסות הדמוקרטיה – האיסלאמיסטים. בתאילנד להערכתי המצב דומה, רק שבמקום רפובליקה חילונית כמאליסטית זו ממלכה שמרנית בודהיסטית, ובמקום האיסלאמיזם, האיום שהם דואגים ממנו הוא כנראה הסוציאליזם.

כדאי לזכור שתאילנד היא במידה מסוימת אי בודד בסביבה עוינת – במהלך המאה העשרים נפלו עוד ועוד שכנות שלה תחת המגף הקומוניסטי. קודם סין, אחריה וייטנאם ואיתה שתי שכנותיה הקרובות של תאילנד: לאוס וקמבודיה. היום כשרוב האנשים במערב זוכרים את מלחמת וייטנאם בתור איזו גחמה אלימה של ארצות־הברית, קל לשכוח את המוני הוייטנאמים, הקמבודים, הלאוסים וגם התאים שלחמו נגד הקומוניזם בניסיון להציל את ארצותיהם הקורסות; התאים הם היחידים שהצליחו. ואגב, מהתרשמותי הם עד היום גאים בהשתתפותם באותה המלחמה, בניגוד לאמריקאים. בהמשך גם בורמה נפלה לידי דיקטטורה סוציאליסטית, אם כי מסוג שונה ומוזר ודי מנותק מהסוציאליזם העולמי. בשכונה הזאת, יהיה קצת תמים להגיד שחונטה צבאית שמגבילה את הדמוקרטיה היא בהכרח הבעיה, ואם רק יהיו בחירות חופשיות אז תאילנד תהיה מדינה מתוקנת ושמחה.

אז איפה עובר הגבול? האם חונטה זה טוב או רע? אני מוכן לקבל את קיומו של משטר סמכותני כרע הכרחי, כל עוד הוא עונה על תנאי אחד – הוא מקדם את המדינה לכיוון הדמוקרטיה. הדוגמאות החיוביות המוצלחות ביותר הן טיואן ודרום־קוריאה: המשטרים הסמכותניים שעלו בהן אחרי מלחמות האזרחים שפיצלו את שתי המדינות לא היו דמוקרטיים בשום מובן; אבל בדיעבד אפשר להגיד בבירור שהם הניחו את הבסיס לדמוקרטיה שבסופו של דבר הפילה אותם. הם לא היו צדיקים; הם דיכאו את אותן התנועות הדמוקרטיות ואין שום דרך להצדיק את זה. אבל ברוב שנותיהם הם סיפקו למדינות שלהם את הפיתוח הכלכלי ובניית המוסדות שבלעדיהם אין הרבה סיכוי לדמוקרטיה. מצד שני, לא חסרים משטרים סמכותניים שמתיימרים לשמור על המדינה מפני איזשהו רוע, אבל גם לא מציעים שום פיתוח לטווח ארוך; שום סיבה להאמין שיום אחד כבר לא יהיה צורך במשטר הסמכותני כדי לשמור על השלום במדינה. כשהם אומרים שהם שומרים על המדינה מהאלימות, הם אולי צודקים: ראינו את זה באביב הערבי. כשאותם הדיקטטורים נופלים, יכולות להיות תוצאות הרסניות. אבל אם הם לא עוזרים לפתור את הבעיה, הם רק דוחים את הפיצוץ הבלתי־נמנע.

אם החונטה בתאילנד היא מהסוג הראשון או השני, אני לא יודע עדיין. נראה מה יהיו תוצאות הבחירות ומה יקרה אחריהן. הסקרים נראים אקראיים לגמרי, כל אחד עם מספרים שונים לחלוטין מהאחרים, אז קצת קשה לצפות מה יקרה. ההערכה היא שמפלגת פואה תאי תזכה ברוב משמעותי מסך כל הקולות, אבל תחת השיטה שהונדסה במיוחד בשביל לחסום אותם, סביר להניח שתוקם ממשלה בראשות מנהיג החונטה פְּרָאיוּתּ, אולי בשיתוף המפלגה הדמוקרטית. נקווה שבטווח הארוך הדברים ישתפרו, ובכל מקרה – אל תתפתו לקבל ניתוחים פשוטים שיציעו לכם בתקשורת. מי שמציג את הפוליטיקה התאילנדית כמשהו פשוט – כנראה לא התעמק בפוליטיקה התאילנדית.

[1] או צ'ינאואת – עם שמות זרים יש התלבטות קבועה אם לכתוב בעברית כמו שכותבים בשפת המקור, או כמו שמבטאים. ובשפה התאית ההבדלים גדולים במיוחד – יש שם הרבה אותיות שנכתבות מסיבות היסטוריות אבל לא באמת מבוטאות. אז הכתיבה היא צ'ינאואטרה וההגייה היא משהו כמו צ'ינאואט.

ההולנדים שוב מצביעים: להתראות הגירה, שלום אקלים

אני לא בטוח עדיין מה דעתי על סוגיית שינוי האקלים. שמעתי כל מיני טיעונים מעניינים מכל הכיוונים, אבל אצטרך יום אחד להיכנס הרבה יותר לפרטים בשביל לגבש דעה ממש. מה שאני די בטוח בו, זה שרוב הפוליטיקאים שמדברים על הנושא מבינים בו עוד פחות ממני, מה שלא מונע מהם לא רק לגבש דעות חזקות, אלא גם להציע קווי מדיניות מרחיקי לכת בעניין. וזה מביא אותנו להולנד.

ביום רביעי הקרוב יהיו הבחירות המחוזיות בהולנד – לא נראה שלמישהו אכפת יותר מדי מי יושב במועצות המחוזיות, אבל הן משמשות גם כסוג של בחירות לא־ישירות לבית העליון של הפרלמנט (חברי המועצות המחוזיות בוחרים את חברי הבית העליון), אז מדובר בבחירות לכל דבר. לאור העובדה שהממשלה מאז הקמתה נמצאת בנפילה חופשית בסקרים, זה יכול להיות די דרמטי. התרסקות של הממשלה בבית העליון יכול לשתק אותה לגמרי, אולי אפילו עד כדי בחירות חדשות. חוק שעובר בפרלמנט צריך אישור בבית העליון, ואם הם לא יוכלו להעביר יותר חוקים, הם יהיו בבעיה.

כל זה מעניין בעיקר חנוני פוליטיקה הולנדית (אם אתם כאלה אז הגעתם לבלוג הנכון, אבל לא בשביל זה התכנסנו היום). מה שיותר רלוונטי לפוליטיקה העולמית הוא השינוי בנושאי הדיון לקראת הבחירות האלה. בבחירות הכלליות ב 2017 דיברו על הנושאים שאתם כנראה מכירים היטב מהפוליטיקה האירופית – הגירה, שוק חופשי / סוציאליזם, יחסי חוץ, וכו'. כל אלה עדיין קיימים, אבל יש כוכב חדש בשכונה – האקלים. ובפרט, חוק האקלים שסיכמו בממשלה, שלפחות לפי הדיון הציבורי הוא עומד להיות אחת המהפכות הגדולות שהיו בכלכלה ההולנדית, ואם לשפוט לפי מתנגדיו מימין, עלול אפילו להקריב אותה על מזבח צמצום פליטות הפחמן.

על מה מדובר? עיקרי הויכוח הם מס פחמן דו־חמצני, הפסקה הדרגתית של השימוש בגז טבעי ובכל אנרגיה לא־מתחדשת אחרת (לא יודע אם יצא לכם לבקר בהולנד – לא מדינה חמה ונעימה במיוחד, בכל בניין יש מערכת חימום בגז), השקעה ממשלתית עצומה במחקר ובסיבסודים שונים לאנרגיות מתחדשות, הטלת אוסף רגולציות חדשות על התעשייה, ואפילו סגירת שדה הגז הטבעי ההולנדי – "להשאיר את הגז באדמה", גרסת הולנד.

קשה להסביר עד כמה הנושא הזה השתלט על השיח. כל דיון פוליטי מתחיל באקלים. בכל יום בכל עיתון יש לפחות כותרת ראשית אחת על האקלים. מפלגות השמאל מדברות ללא הרף על כמה זה דחוף וחשוב, מפלגות הימין מתאמצות איכשהו לתפוס את החבל משני קצותיו. תיירי בודה, אחרי שהימר נכון (פוליטית) על ההתנגדות לאיחוד האירופי ולהגירה, בונה את עצמו עכשיו בתור מנהיג ספקני האקלים. אפילו חירט וילדרס, שעד לאחרונה כל מילה שלו עסקה בסכנות האיסלאם באירופה, מתחיל מדי פעם להצטרף לבודה בניגוח הסכמי האקלים. ברחובות רואים הפגנות "למען כדור הארץ", בעיקר של תיכוניסטים (תופעה בזויה במיוחד לדעתי, אני רוצה לראות מי מהמפגינים בני ה 15 האלה יודע מה המשמעות של שינוי שיעורי מס). וחשבון החשמל, שכבר עכשיו לא נמוך יותר מדי, מתכונן לקפיצה הגדולה.

הסקרים כאמור צופים נפילה חופשית לממשלה. תזכורת: הממשלה הנוכחית מורכבת משתי מפלגות הימין המסורתיות (הליברלים והנוצרים־דמוקרטים), מפלגת המרכז־שמאל דמוקרטים 66, ומפלגה נוצרית קטנה יחסית וירוקה יחסית בשם האיחוד הנוצרי. משמאל הולכים ונחלשים ד66 לטובת מפלגת השמאל הירוק, מפלגה שמייצגת את הצדדים הקיצוניים של כל מה שאתם מכירים מהשמאל העולמי כיום, מאיבה לשוק החופשי (המפלגה למעשה הוקמה במקור כאיחוד של המפלגות הקומוניסטיות עם עוד מפלגת שמאל או שתיים), דרך קיצוניות ירוקה, ועד אנטי־ישראליות כולל תמיכה ב BDS. בינתיים מימין, הליברלים והנוצרים־דמוקרטים נראים יותר ויותר חיוורים ומאבדים עוד ועוד מצביעים לטובת מפלגת הפורום למען הדמוקרטיה של תיירי בודה. ראש הממשלה מארק רותה, בזמן שהוא עסוק בלהיות ראש ממשלה, העביר את תפקיד הפנים הציבוריות של המפלגה הליברלית לקלאס דייקהוף, אדם שנראה חביב אבל עושה רושם של פקיד אפרפר שלא נהנה משמץ מהכריזמה של רותה. הנוצרים־דמוקרטים בינתיים מונהגים על־ידי סיברנד בומה, אדם שנראה כמו הדוד החביב שייתן לכם מתנה ליום־ההולדת אבל לא ממש מעניין לשמוע אותו מדבר. המפלגה בדעיכה כבר שנים רבות, ולא נראה שזה עומד להשתנות. שתי המפלגות משדרות מסרים לא ברורים ולא משכנעים, ומקלות מאוד על בודה להציג אותן בתור משרתות של השמאל הירוק ("ימין חזק או שמאל ירקרק", אם תרצו).

אז מה ייצא מהבחירות? התרחיש המטריד ביותר והסביר ביותר הוא שמחוסר ברירה, הממשלה תמצא את עצמה בשיתוף פעולה הדוק יותר עם השמאל הירוק. כרגע נראה סביר מאוד שבלי זה, היא לא תוכל להמשיך לתפקד. המנהיג החדש של ד66, רוֹבּ יֶתֶּן הצעיר והמגניב, כבר מדבר על זה די בהתלהבות, עוד צעד בהליכה שמאלה של המפלגה שלו. בחירות מוקדמות הן אפשרות שעקרונית אי אפשר לפסול, אבל לאור מצבן בסקרים סביר להניח שמפלגות הקואליציה יעשו כל דבר אפשרי כדי למנוע את זה. באחד מהאתרים המזוהים עם הפורום למען הדמוקרטיה (וממה שאני רואה, רוב האתרים הימניים מזוהים עם הפורום – מפלגות הימין המסורתיות נעדרות כמעט לגמרי מהאינטליגנציה האינטרנטית) כבר מדברים על זה בתור סיוט הכרחי להתמודד איתו כמה שנים עד שהפורום יתחזק מספיק בשביל להקים ממשלת ימין בראשותו, יחד עם וילדרס, הנוצרים הקיצוניים, ומה שיישאר מהימין הממסדי. לא יודע עד כמה זה נשמע סביר.

ומה יהיה עם האקלים? בקרוב אצלנו. המדינות הדמוקרטיות בעולם מחוברות חזק זו לזו, ומה שמתחיל במקום אחד יגיע מהר לכל מקום אחר. כאמור אין לי עדיין דעה מגובשת על המחלוקות העיקריות בנושא האקלים, עד כמה סבירים תרחישי האימה בנושא ועד כמה סבירות דרכי הפעולה המוצעות למניעתם. אבל בדבר אחד אני בטוח – מי שטוען שהדיון הפוליטי בנושא הזה הוא דיון מדעי, משלה או את עצמו או את המאזינים. בדבר אחד אני מסכים עם תיירי בודה – התומכים בחקיקת אקלים ברובם המכריע לא מבינים שום דבר במדע מאחורי זה או במשמעות הכלכלית של מה שהם מציעים, ונראה לי שהוא צודק לחלוטין כשהוא מגדיר את זה כ"אבטיח" – ירוק מבחוץ ואדום מבפנים. וזה כנראה הכיוון שהולנד הולכת אליו.

עידן חדש בשבדיה, אבל לא זה שקיוויתם לו

נכון לעכשיו זה עוד לא סופי, אבל נראה שנמצאה הדרך להקמת ממשלה בשבדיה המפולגת – ואתם כנראה לא עומדים לאהוב אותה. סטפן לפבן, ראש "הממשלה הפמיניסטית" של "מעצמת זכויות האדם" כנראה הצליח למצוא את הדרך לכהונה נוספת. נחכה ונראה אם גם שרת החוץ מרגוט וולסטרום, לא בדיוק ידידת ישראל גדולה, תישאר בתפקידה.

איך זה קרה? על־ידי מהפך קטן בסדר הפוליטי השבדי. אחרי בערך 15 שנים של ברית בין מפלגות המרכז־ימין בניסיון לתת להן סיכוי מול המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הכמעט בלתי־מנוצחת, נראה שמגיע פיצול. שתיים מארבע מפלגות הברית, מפלגת המרכז והמפלגה הליברלית, עומדות כנראה להצטרף לממשלת שמאל־מרכז ומסבירות שאין ברירה, הן לא יכולות לתמוך בממשלת ימין שנתמכת על־ידי מפלגת השבדים הדמוקרטים (מפלגה שרוצה פחות הגירה, מה שבמיינסטרים השבדי הופך אותם לגזענים ונאצים וכו') וזו הדרך היחידה לבלום את זה.

במפלגת המתונים, המפלגה העיקרית בברית הימנית, לא ממש מרוצים מזה, ואיתם עוד שותפה זוטרה, המפלגה הנוצרית־דמוקרטית. הם קיבלו החלטה היסטורית לקראת הבחירות לשבור את החרם על השבדים הדמוקרטים, ותיכננו להקים ממשלה שנתמכת על־ידם מבחוץ. המתונים מדברים על שבירה היסטורית של הברית, אחת ממנהיגות הנוצרים־דמוקרטים קראה לעורקים "קוויזלינגים" (מילה רגישה מאוד בסקנדינביה), ובאופן כללי התקשורת והטוויטר סוערים.

מה שמעניין פה במיוחד, הוא איך שזה מתחבר למה שדיברתי עליו בשבוע שעבר – מה בעצם המשמעות של ימין ושמאל כיום. התנאים שהציבו מפלגות המרכז לסוציאל־דמוקרטים הם כולם ויתורים בתחומי הסוציאל־דמוקרטיה: הורדות מיסים, הפחתת רגולציות ממשלתיות, קיצוצי רווחה. אבל ברור לכולם שבדיון הציבורי היום, אלה לא הסוגיות המרכזיות בין ימין ושמאל; העיקר זה מדיניות הגירה, ובשביל לחסום את מפלגת האנטי־הגירה אפשר להתפשר על הכול.

עדיין לא בטוח אם הממשלה עומדת לקום, אבל הברית כבר נשברה. מה שעדיין פתוח הוא דווקא נושא אחר – ממשלת אחדות בין הסוציאל־דמוקרטים, הירוקים, מפלגת המרכז והליברלים היא עדיין ממשלת מיעוט. התוכנית היא להישען על מפלגת השמאל, מפלגה שנחשבת קיצונית שמאלית אפילו בשביל להיכנס לממשלה כזאת, והרעיון הוא שהיא תתמוך בה מבחוץ. אבל יש עדיין סיכוי שהם יחליטו שממשלה כזאת תהיה קפיטליסטית מדי בשבילם, ובאופן משעשע הם עוד עשויים להפיל את התוכנית. ואם יהיו בחירות חדשות, אז נראה איך יגיבו המצביעים למבנה הפוליטי החדש של המדינה.

הפוליטיקאית הבולטת ביותר בדיון הציבורי כרגע היא מנהיגת מפלגת המרכז אַנִּי לוֹף – המהלך הזה יכול להפוך אותה לענקית החדשה של הפוליטיקה השבדית, או יכול להפוך אותה להערה קטנה בספרי ההיסטוריה על הקבורה הסופית של מפלגת המרכז. נחכה ונראה.