ההולנדים שוב מצביעים: להתראות הגירה, שלום אקלים

אני לא בטוח עדיין מה דעתי על סוגיית שינוי האקלים. שמעתי כל מיני טיעונים מעניינים מכל הכיוונים, אבל אצטרך יום אחד להיכנס הרבה יותר לפרטים בשביל לגבש דעה ממש. מה שאני די בטוח בו, זה שרוב הפוליטיקאים שמדברים על הנושא מבינים בו עוד פחות ממני, מה שלא מונע מהם לא רק לגבש דעות חזקות, אלא גם להציע קווי מדיניות מרחיקי לכת בעניין. וזה מביא אותנו להולנד.

ביום רביעי הקרוב יהיו הבחירות המחוזיות בהולנד – לא נראה שלמישהו אכפת יותר מדי מי יושב במועצות המחוזיות, אבל הן משמשות גם כסוג של בחירות לא־ישירות לבית העליון של הפרלמנט (חברי המועצות המחוזיות בוחרים את חברי הבית העליון), אז מדובר בבחירות לכל דבר. לאור העובדה שהממשלה מאז הקמתה נמצאת בנפילה חופשית בסקרים, זה יכול להיות די דרמטי. התרסקות של הממשלה בבית העליון יכול לשתק אותה לגמרי, אולי אפילו עד כדי בחירות חדשות. חוק שעובר בפרלמנט צריך אישור בבית העליון, ואם הם לא יוכלו להעביר יותר חוקים, הם יהיו בבעיה.

כל זה מעניין בעיקר חנוני פוליטיקה הולנדית (אם אתם כאלה אז הגעתם לבלוג הנכון, אבל לא בשביל זה התכנסנו היום). מה שיותר רלוונטי לפוליטיקה העולמית הוא השינוי בנושאי הדיון לקראת הבחירות האלה. בבחירות הכלליות ב 2017 דיברו על הנושאים שאתם כנראה מכירים היטב מהפוליטיקה האירופית – הגירה, שוק חופשי / סוציאליזם, יחסי חוץ, וכו'. כל אלה עדיין קיימים, אבל יש כוכב חדש בשכונה – האקלים. ובפרט, חוק האקלים שסיכמו בממשלה, שלפחות לפי הדיון הציבורי הוא עומד להיות אחת המהפכות הגדולות שהיו בכלכלה ההולנדית, ואם לשפוט לפי מתנגדיו מימין, עלול אפילו להקריב אותה על מזבח צמצום פליטות הפחמן.

על מה מדובר? עיקרי הויכוח הם מס פחמן דו־חמצני, הפסקה הדרגתית של השימוש בגז טבעי ובכל אנרגיה לא־מתחדשת אחרת (לא יודע אם יצא לכם לבקר בהולנד – לא מדינה חמה ונעימה במיוחד, בכל בניין יש מערכת חימום בגז), השקעה ממשלתית עצומה במחקר ובסיבסודים שונים לאנרגיות מתחדשות, הטלת אוסף רגולציות חדשות על התעשייה, ואפילו סגירת שדה הגז הטבעי ההולנדי – "להשאיר את הגז באדמה", גרסת הולנד.

קשה להסביר עד כמה הנושא הזה השתלט על השיח. כל דיון פוליטי מתחיל באקלים. בכל יום בכל עיתון יש לפחות כותרת ראשית אחת על האקלים. מפלגות השמאל מדברות ללא הרף על כמה זה דחוף וחשוב, מפלגות הימין מתאמצות איכשהו לתפוס את החבל משני קצותיו. תיירי בודה, אחרי שהימר נכון (פוליטית) על ההתנגדות לאיחוד האירופי ולהגירה, בונה את עצמו עכשיו בתור מנהיג ספקני האקלים. אפילו חירט וילדרס, שעד לאחרונה כל מילה שלו עסקה בסכנות האיסלאם באירופה, מתחיל מדי פעם להצטרף לבודה בניגוח הסכמי האקלים. ברחובות רואים הפגנות "למען כדור הארץ", בעיקר של תיכוניסטים (תופעה בזויה במיוחד לדעתי, אני רוצה לראות מי מהמפגינים בני ה 15 האלה יודע מה המשמעות של שינוי שיעורי מס). וחשבון החשמל, שכבר עכשיו לא נמוך יותר מדי, מתכונן לקפיצה הגדולה.

הסקרים כאמור צופים נפילה חופשית לממשלה. תזכורת: הממשלה הנוכחית מורכבת משתי מפלגות הימין המסורתיות (הליברלים והנוצרים־דמוקרטים), מפלגת המרכז־שמאל דמוקרטים 66, ומפלגה נוצרית קטנה יחסית וירוקה יחסית בשם האיחוד הנוצרי. משמאל הולכים ונחלשים ד66 לטובת מפלגת השמאל הירוק, מפלגה שמייצגת את הצדדים הקיצוניים של כל מה שאתם מכירים מהשמאל העולמי כיום, מאיבה לשוק החופשי (המפלגה למעשה הוקמה במקור כאיחוד של המפלגות הקומוניסטיות עם עוד מפלגת שמאל או שתיים), דרך קיצוניות ירוקה, ועד אנטי־ישראליות כולל תמיכה ב BDS. בינתיים מימין, הליברלים והנוצרים־דמוקרטים נראים יותר ויותר חיוורים ומאבדים עוד ועוד מצביעים לטובת מפלגת הפורום למען הדמוקרטיה של תיירי בודה. ראש הממשלה מארק רותה, בזמן שהוא עסוק בלהיות ראש ממשלה, העביר את תפקיד הפנים הציבוריות של המפלגה הליברלית לקלאס דייקהוף, אדם שנראה חביב אבל עושה רושם של פקיד אפרפר שלא נהנה משמץ מהכריזמה של רותה. הנוצרים־דמוקרטים בינתיים מונהגים על־ידי סיברנד בומה, אדם שנראה כמו הדוד החביב שייתן לכם מתנה ליום־ההולדת אבל לא ממש מעניין לשמוע אותו מדבר. המפלגה בדעיכה כבר שנים רבות, ולא נראה שזה עומד להשתנות. שתי המפלגות משדרות מסרים לא ברורים ולא משכנעים, ומקלות מאוד על בודה להציג אותן בתור משרתות של השמאל הירוק ("ימין חזק או שמאל ירקרק", אם תרצו).

אז מה ייצא מהבחירות? התרחיש המטריד ביותר והסביר ביותר הוא שמחוסר ברירה, הממשלה תמצא את עצמה בשיתוף פעולה הדוק יותר עם השמאל הירוק. כרגע נראה סביר מאוד שבלי זה, היא לא תוכל להמשיך לתפקד. המנהיג החדש של ד66, רוֹבּ יֶתֶּן הצעיר והמגניב, כבר מדבר על זה די בהתלהבות, עוד צעד בהליכה שמאלה של המפלגה שלו. בחירות מוקדמות הן אפשרות שעקרונית אי אפשר לפסול, אבל לאור מצבן בסקרים סביר להניח שמפלגות הקואליציה יעשו כל דבר אפשרי כדי למנוע את זה. באחד מהאתרים המזוהים עם הפורום למען הדמוקרטיה (וממה שאני רואה, רוב האתרים הימניים מזוהים עם הפורום – מפלגות הימין המסורתיות נעדרות כמעט לגמרי מהאינטליגנציה האינטרנטית) כבר מדברים על זה בתור סיוט הכרחי להתמודד איתו כמה שנים עד שהפורום יתחזק מספיק בשביל להקים ממשלת ימין בראשותו, יחד עם וילדרס, הנוצרים הקיצוניים, ומה שיישאר מהימין הממסדי. לא יודע עד כמה זה נשמע סביר.

ומה יהיה עם האקלים? בקרוב אצלנו. המדינות הדמוקרטיות בעולם מחוברות חזק זו לזו, ומה שמתחיל במקום אחד יגיע מהר לכל מקום אחר. כאמור אין לי עדיין דעה מגובשת על המחלוקות העיקריות בנושא האקלים, עד כמה סבירים תרחישי האימה בנושא ועד כמה סבירות דרכי הפעולה המוצעות למניעתם. אבל בדבר אחד אני בטוח – מי שטוען שהדיון הפוליטי בנושא הזה הוא דיון מדעי, משלה או את עצמו או את המאזינים. בדבר אחד אני מסכים עם תיירי בודה – התומכים בחקיקת אקלים ברובם המכריע לא מבינים שום דבר במדע מאחורי זה או במשמעות הכלכלית של מה שהם מציעים, ונראה לי שהוא צודק לחלוטין כשהוא מגדיר את זה כ"אבטיח" – ירוק מבחוץ ואדום מבפנים. וזה כנראה הכיוון שהולנד הולכת אליו.

עידן חדש בשבדיה, אבל לא זה שקיוויתם לו

נכון לעכשיו זה עוד לא סופי, אבל נראה שנמצאה הדרך להקמת ממשלה בשבדיה המפולגת – ואתם כנראה לא עומדים לאהוב אותה. סטפן לפבן, ראש "הממשלה הפמיניסטית" של "מעצמת זכויות האדם" כנראה הצליח למצוא את הדרך לכהונה נוספת. נחכה ונראה אם גם שרת החוץ מרגוט וולסטרום, לא בדיוק ידידת ישראל גדולה, תישאר בתפקידה.

איך זה קרה? על־ידי מהפך קטן בסדר הפוליטי השבדי. אחרי בערך 15 שנים של ברית בין מפלגות המרכז־ימין בניסיון לתת להן סיכוי מול המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הכמעט בלתי־מנוצחת, נראה שמגיע פיצול. שתיים מארבע מפלגות הברית, מפלגת המרכז והמפלגה הליברלית, עומדות כנראה להצטרף לממשלת שמאל־מרכז ומסבירות שאין ברירה, הן לא יכולות לתמוך בממשלת ימין שנתמכת על־ידי מפלגת השבדים הדמוקרטים (מפלגה שרוצה פחות הגירה, מה שבמיינסטרים השבדי הופך אותם לגזענים ונאצים וכו') וזו הדרך היחידה לבלום את זה.

במפלגת המתונים, המפלגה העיקרית בברית הימנית, לא ממש מרוצים מזה, ואיתם עוד שותפה זוטרה, המפלגה הנוצרית־דמוקרטית. הם קיבלו החלטה היסטורית לקראת הבחירות לשבור את החרם על השבדים הדמוקרטים, ותיכננו להקים ממשלה שנתמכת על־ידם מבחוץ. המתונים מדברים על שבירה היסטורית של הברית, אחת ממנהיגות הנוצרים־דמוקרטים קראה לעורקים "קוויזלינגים" (מילה רגישה מאוד בסקנדינביה), ובאופן כללי התקשורת והטוויטר סוערים.

מה שמעניין פה במיוחד, הוא איך שזה מתחבר למה שדיברתי עליו בשבוע שעבר – מה בעצם המשמעות של ימין ושמאל כיום. התנאים שהציבו מפלגות המרכז לסוציאל־דמוקרטים הם כולם ויתורים בתחומי הסוציאל־דמוקרטיה: הורדות מיסים, הפחתת רגולציות ממשלתיות, קיצוצי רווחה. אבל ברור לכולם שבדיון הציבורי היום, אלה לא הסוגיות המרכזיות בין ימין ושמאל; העיקר זה מדיניות הגירה, ובשביל לחסום את מפלגת האנטי־הגירה אפשר להתפשר על הכול.

עדיין לא בטוח אם הממשלה עומדת לקום, אבל הברית כבר נשברה. מה שעדיין פתוח הוא דווקא נושא אחר – ממשלת אחדות בין הסוציאל־דמוקרטים, הירוקים, מפלגת המרכז והליברלים היא עדיין ממשלת מיעוט. התוכנית היא להישען על מפלגת השמאל, מפלגה שנחשבת קיצונית שמאלית אפילו בשביל להיכנס לממשלה כזאת, והרעיון הוא שהיא תתמוך בה מבחוץ. אבל יש עדיין סיכוי שהם יחליטו שממשלה כזאת תהיה קפיטליסטית מדי בשבילם, ובאופן משעשע הם עוד עשויים להפיל את התוכנית. ואם יהיו בחירות חדשות, אז נראה איך יגיבו המצביעים למבנה הפוליטי החדש של המדינה.

הפוליטיקאית הבולטת ביותר בדיון הציבורי כרגע היא מנהיגת מפלגת המרכז אַנִּי לוֹף – המהלך הזה יכול להפוך אותה לענקית החדשה של הפוליטיקה השבדית, או יכול להפוך אותה להערה קטנה בספרי ההיסטוריה על הקבורה הסופית של מפלגת המרכז. נחכה ונראה.

הפוליטיקה החדשה במערב: ימין ושמאל מסמנים גבולות

כבר כמה שנים שמדברים פה לא מעט על חוסר הרלוונטיות של ההגדרות "ימין" ו"שמאל" בפוליטיקה המערבית – הזרמים הפוליטיים המרכזיים די התכנסו לאיזושהי פשרה, שכוללת כמה נצחונות למה שלפני 20-30 שנים היה שמאל, וכמה נצחונות למה שהיה אז ימין. מדי פעם שומעים דיבורים על זה שאנחנו לקראת הגדרה מחודשת של המחנות. נראה לי שהגיע הזמן להסתכל על העניין הזה שוב, כי כמה כותרות בזמן האחרון מזכירות לי שההגדרה הזאת הולכת ומתגבשת.

מדינה אחת שמספקת לאחרונה הרבה כותרות על ימין ושמאל היא ספרד. מפלגת ווֹקְס, שהפתיעה את הפרשנים עם הישג בבחירות המקומיות באנדלוסיה ומסומנת כימין קיצוני, נותנת לנו הצצה של מהו ימין בימים אלה. הממשלה המתבקשת להקמה באנדלוסיה היא קואליציה ביניהם לבין שתי מפלגות הימין האחרות – מפלגת העם, הימין המסורתי של ספרד, ומפלגת האזרחים, מפלגה שקמה די לאחרונה ומציגה סוג של ימין מתון מודרני, פחות שמרני ויותר ליברלי. הדרישה שתוקעת את המשא ומתן – ווקס דורשים לבטל את החקיקה המתוכננת למאבק באלימות נגד נשים. הם מדברים נגד הגנה ספציפית על נשים ו"דיקטטורת המגדר", ורוצים לתת יחס שווה לכל הקורבנות בלי קשר למגדר. נראה שהמסר הזה עובד, כי גם המנהיג החדש של מפלגת העם, פבלו כסאדו שנחשב ימני הרבה יותר ממנהיגי המפלגה לאחרונה, מדבר בזכות רעיונות כאלה.

וזה כבר מוכר מדי מכדי להיות צירוף מקרים. מה שמכונה "הגל השלישי" של הפמיניזם נמצא על הכוונת של אנשי ימין (כולל כמה פמיניסטיות מ"הגל השני") כבר הרבה מאוד זמן. ונראה שזה רק חלק אחד מחבילה שלמה של נושאי מיניות ומגדר, ועוד יותר מזה ענייני פוליטיקת זהויות באופן כללי. התנגדות ל"תעמולת מגדר" (דברים כמו ספרי לימוד שמלמדים ילדים קטנים על זהויות והעדפות מיניות) הייתה חלק בולט בתעמולת הבחירות של בולסונרו בברזיל, סגירת לימודי מגדר בהונגריה הפכה לנושא פוליטי בכל האיחוד האירופי, ודיבורים על "ערכי משפחה" הולכים וחוזרים לחיק הימין. בינתיים, משמאל שומעים מכל מקום על צעדות נשים, האשמות פוליטיקאים בשוביניזם ומיזוגניה, וספירת נשים ומיעוטים בעמדות כוח. קו החזית: הימין מדבר בשם יחס שווה לכולם, השמאל מדבר בשם הגנה על הצדדים החלשים.

נושא אחר שהופך יותר ויותר נפיץ הוא חופש הביטוי. עוד נושא שהתגלגל קצת בין ימין ושמאל לאורך השנים, אבל כיום העמדות די ברורות: בשמאל תומכים במגבלות על "הפצת שנאה", בימין מתנגדים. בינתיים בולט בעיקר בבריטניה, גרמניה, ועוד כמה מקומות במערב אירופה. ומתחבר חזק עם תופעה שעוד אכתוב עליה, של מלחמת האינטרנט שמתנהלת כיום בין חברות הענק עם העמדות השמאליות והיד הקלה על הדק הצנזורה, לבין המשתמשים המצליחים ביותר שלהם (ובמידה רבה הקהל שלהם), שנוטים להיות ימנים הרבה יותר ומרוצים הרבה פחות מאותה הצנזורה.

מצטרף מפתיע לפוליטיקה החדשה הוא הפחמן הדו־חמצני. אם פעם הייתה לנו "איכות הסביבה", שם כללי לאוסף מאבקים ועניינים שונים, שנראה שבינתיים הפכו ברובם די לקונצנזוס, נראה שכיום היא התחלפה במאבק אחד ויחיד של "שינוי האקלים". המאבק הזה פשוט הרבה יותר כי כולו מצטמצם לספירת פליטות פחמן. אישית עוד לא חקרתי מספיק את הנושא כדי להגיד מה דעתי, אבל אין ספק שבקרב השמאל מדובר על נושא פוליטי הרבה יותר מאשר סביבתי או מדעי, והימין מתחיל יותר ויותר להצטרף למשחק ולסמן את קווי המערכה. את טראמפ ופרישתו מההסכם הבינלאומי אתם מכירים. בהולנד האקלים הופך להיות הנושא המרכזי בזמן האחרון, ותיירי בודה הופך את זה לנושא הקמפיין שלו לבחירות הקרבות לבית העליון של הפרלמנט ("רק הבית העליון יכול לעצור את חוק האקלים ההרסני"). אפילו חרט וילדרס עושה מדי פעם הפסקות מהאזהרות נגד האיסלאם ומצטרף לסוגיית האקלים. קו החזית: השמאל רוצה להפחית פליטות פחמן בשיטות כאלה ואחרות, הימין מתנגד מתוך הטלת ספק בשינוי האקלים, בקשר שבין פליטות פחמן לבין שינוי אקלים, או בחוכמה שבהטלת מגבלות ממשלתיות על השוק כדי להפחית פליטות.

את נושא ההגירה אתם כבר מכירים; מהפער שנפער בין מערב אירופה למרכז אירופה, דרך עלייתו המטאורית של מתיאו סלביני שכיום מפחיד את השמאל האירופי אולי עוד יותר מטראמפ, ועד הממשלה הבלגית שנפלה על הנושא הזה. למפלגות ימין כיום ברור שהן צריכות לדבר הרבה נגד הגירה, כמו שלמפלגת שמאל ברור שהן צריכות להיות בעד. גם זה חלק מנושא רחב יותר של לאומיות מול קוסמופוליטיות, ונראה שעומד להיות נושא מרכזי בפוליטיקה של העתיד הקרוב.

גם בתחום הדת אפשר להתחיל לסמן קווי חזית. הברית של השמאל עם כל מה שקשור לאיסלאם (ובעיקר לגירסת האחים המוסלמים) הולכת ומתחזקת, ובהתאם העוינות בין הימין והאיסלאם. תהליך הפוך קורה פחות או יותר עם כל דת אחרת בעולם – בעיקר יהדות, נצרות (על רוב גווניה), הינדואיזם ובודהיזם – כל אדם שנוטה לאמונה או מסורתיות באחת הדתות האלה הולך ומוצא שפה משותפת עם הימין, ועוינות הדדית עם השמאל.

תחום יחסי החוץ כיום נראה שהולך ומתחבר עם תחום הדת, והולך ומקצין. התהליך ההדרגתי של אימוץ עוינות לישראל בשמאל האירופי ממשיך ומגיע לשיאים חדשים, ויוצר תגובת נגד מעניינת לא פחות עם שיאים חדשים ומוזרים של אהדה לישראל בימין האירופי. במרכז ומזרח אירופה האנטישמים של פעם מתייצבים בראש אוהדי ישראל, וגם במערב אירופה כל מפלגת ימין חדשה, מווקס דרך אלטרנטיבה לגרמניה ועד השבדים הדמוקרטים, יודעת שברירת המחדל שלה היא פרו־ישראליות.

אלה קווי החזית. ואילו נושאים לא ממש רלוונטיים יותר?

הבולט ביותר הוא הכלכלה, נושא שפעם נחשב ההגדרה המרכזית של ימין ושמאל. לא שאין הבדלים כלכליים בין ימין ושמאל כיום, אבל הם הרבה יותר מעורפלים. התבססנו על איזושהי נוסחה מעורפלת של כלכלת שוק חופשי מוגבל בתוך מדינת רווחה, כשהשמאל מתחלק בין כאלה שתומכים בזה לבין קומוניסטים, והימין מתחלק בין "חברתיים" לבין קיצוני שוק חופשי. ז'איר בולסונרו מכריז מלחמה על הסוציאליזם ומתבסס על גרעין קשה של תומכי שוק חופשי, טראמפ מכריז על מלחמות סחר ומכסים ומנסה להנשים מלאכותית תעשיות מקומיות, ובמפלגות הימין האירופאיות יש מנעד שלם של דעות כלכליות.

גם הפרדת הדת מהמדינה כבר לא ממש בכותרות. באירופה הדתיים הלא־מוסלמים הם לא ממש גורם בולט בפוליטיקה, והמעטים בימין שמדברים בשם איזושהי אמונה נוצרית יודעים שאין להם הרבה סיכוי עם מסרים שחילונים לא יתחברו אליהם. אז על גירושין, הפלות, תפילות ציבוריות וכו' כבר לא שומעים הרבה. גם העובדה שבותיקן יושב נציב מובהק של השמאל העולמי קצת מבלבלת את היוצרות, אם כי הרושם שלי הוא שהוא בעיקר מבלבל את הקתולים, לא ממש גורר אותם שמאלה (מי שאני שומע שמתרשמים ממנו הם בעיקר "קתולים" שלא ראו כנסייה מבפנים יותר פעמים מהישראלי הממוצע). באמריקה העניין אולי קצת שונה, ועליית הנצרות האבנגליסטית יוצרת איזושהי פוליטיקה נוצרית ימנית משמעותית יותר, אבל הדת האבנגליסטית נוטה להיות יותר מבוזרת ויותר דומה לשמרנות חילונית ממילא.

תחום מעניין אחר הוא המלחמה בסמים, או הפסקת המלחמה. מסתמן שזה הופך להיות נושא יותר ויותר משמעותי במקומות רבים, אבל לא נראה לי שהוא מתחבר עם קו החזית בין הימין והשמאל של ימינו. יש תומכים ומתנגדים בשני הצדדים, ואני חושד שזה עשוי להפוך להיות קצת כמו איכות הסביבה, נושא שבסופו של דבר יזכה להסכמה רחבה משני הצדדים.

אז אפשר לשלוף חרבות – שדה הקרב הפוליטי הבא מוכן. נראה לי שלא מעט אנשים שהתרגלו להיות בצד אחד בשדה הקרב הפוליטי הקודם, פתאום ימצאו את עצמם בצד השני (אני כנראה אחד מרבים שתמיד ידעו שהם בשמאל ופתאום מגלים שהדעות שלהם נחשבות היום ימין). הקלישאה אומרת שדברים נוטים להגיע לישראל באיחור מסוים מהמערב, אבל נראה לי שהפוליטיקה הישראלית כבר התחילה לאמץ לא מעט מהמגמות האלה (והאמת היא שלפעמים דווקא פוליטיקה ישראלית מגיעה בסופו של דבר לאירופה). זה כנראה עומד רק להתרחב. אז אפשר לעדכן את המצפנים הפוליטיים שלנו, ולדעתי אפשר להפסיק למחות בכל פעם שאיזו מפלגה סוציאליסטית מוגדרת כימין קיצוני – הכלכלה לא עמדה בקו החזית של הימין והשמאל כבר הרבה שנים, והיא לא עומדת שם גם עכשיו.

סיכום רבעון – השיתוק המתרחב במערב

שלושה חודשים לא כתבתי פה, תקופה שנוצלה היטב למנוחה, קריאה, והכנת כמה פרויקטים מעניינים לעתיד. מה עבר על העולם בתקופה הזאת? אני חושב שאת החדשות המרכזיות אפשר לסכם בכותרת אחת – העולם המערבי, ובעיקר מערב אירופה, הולך ושוקע בתוך שיתוק פוליטי. אני מקווה שתסלחו לי על הדרמטיות אם אגיד שזו תקופה מדאיגה ברצינות לעתיד הדמוקרטיה.

מה היה לנו? בשבדיה, יותר משלושה חודשים אחרי הבחירות, אין שום ממשלה באופק. הימין לא הצליח להקים ממשלה כי "שותפיו" במרכז מסרבים לשמוע אפילו על שיתוף פעולה עם מפלגת האנטי־הגירה השבדים הדמוקרטים, והשמאל לא הצליח להקים ממשלה כי עוד ארבע שנים של זה יהיה יותר מדי אפילו בשביל השבדים. כרגע הם מבטיחים "לנסות שוב", אבל אם עד סוף ינואר הם לא יצליחו, החוקה דורשת בחירות חוזרות, ולא ברור אם זה יוכל לפתור משהו.

בבלגיה, שעדיין מחזיקה בשיא "המדינה שעברה הכי הרבה זמן בלי להצליח להקים ממשלה", נפלה הממשלה. חברי מפלגת הברית הפלמית החדשה, מפלגה עם נטיות לבדלנות פלמית אבל מתונה מספיק בשביל להיכנס לממשלה בלגית, החליטו שהסכם מרקש היה צעד אחד יותר מדי בשיגעון ההגירה ופרשו מהממשלה. מכאן היה מרחק קצר לאי־אמון שהפיל רשמית את הממשלה, וכרגע מתכננים איכשהו לגרור את העניינים עד לבחירות הבאות שממילא מתוכננות למאי (וכאמור, הבלגים כבר מנוסים בהתנהלות בלי ממשלה).

בבריטניה המצב גרוע במיוחד. מפלגת השלטון נראית יותר ויותר לקראת קריסה ואולי בסופו של דבר פיצול, עם תומכי ברקסיט שמאשימים את תרזה מיי ואנשיה בבגידה ובהכשלה מכוונת של המשא ומתן עם האיחוד. וככל שמתחזקות הדאגות שהמפלגה השמרנית מקלקלת את הברקסיט (ועוד כמה מהלכים תמוהים שלה), נראה שמפלגת העצמאות הבריטית הולכת וחוזרת לתמונה. למרות הסכסוך המתוקשר עם המנהיג לשעבר, נביא הברקסיט נייג'ל פרג', נראה שהמפלגה מצליחה לא רע למתג את עצמה מחדש כמפלגת אנטי־הגירה פופוליסטית בסגנון שאר אירופה (כן, יש פה אירוניה מסוימת). לא מזמן גם דיברתי על איך הבחירות בברזיל הוכיחו שכוכבי יוטיוב מסוגלים לתרגם את הפופולריות שלהם לכוח פוליטי – מעניין לראות אם זה יצליח גם בבריטניה, כי מפלגת העצמאות הבריטית גייסה לצדה כמה מכוכבי היוטיוב הגדולים ביותר בפוליטיקה הבריטית.

על צרפת אני כנראה לא צריך לאמר הרבה. נטייה להפגנות אלימות תמיד הייתה שם, אבל זה לא אומר שהן תמיד ייגמרו בשלווה. יש לא מעט סיבות לתהות אם המקרים האלה הולכים והופכים יותר תכופים ויותר אלימים. ספרד לא עולה הרבה לכותרות בזמן האחרון, אבל לא נראה שהסיפור הקטלוני באמת נגמר. בראש האוטונומיה הקטלונית עדיין עומדים הבדלנים, שחלק ממנהיגיהם מבוקשים או כלואים על־ידי הרשויות הספרדיות. מי היה מאמין שיגיע היום שנסתכל על יוון ואיטליה בתור המדינות היציבות יחסית באירופה.

לאן כל זה מוביל? אי אפשר לדעת, אבל כרגע אני מתקשה לדמיין תרחיש חיובי. בכל המדינות האלה נראה שנפתח פער כל־כך גדול בין שני חלקים גדולים באוכלוסייה, שהם איבדו לחלוטין את ההסכמה הלאומית. דמוקרטיה לא ניתן לקיים בלי איזושהי הסכמה בסיסית, איזשהו רצון של רוב מכריע מהאזרחים לחיות ביחד, ואיזשהו אמון שלהם זה בזה שמאפשר להם לחשוב ששלטון של הצד השני, גם אם הוא לא האפשרות האידיאלית, הוא עדיין מצב סביר. ראינו את זה הרבה עם הנסיונות לייצא דמוקרטיה לכל מיני מדינות שלא התקיים בהן התנאי הזה, וכשהם עלו באש דיברו הרבה אנשים על כך ש"יש מדינות שלא מוכנות לדמוקרטיה". האם יכול להיות שמדינה שכן הייתה מוכנה לדמוקרטיה, פתאום תוליד דור חדש שכבר לא מוכן? אני יותר ויותר מודאג מהאפשרות הזאת.

שוב אני מזכיר את אחד הדברים שנראים לי הכי חשובים בשיח הפוליטי המערבי כיום – השלום והדמוקרטיה באירופה, שאנשים רבים לוקחים אותם כמובנים מאליהם כי הם חיו בהם מאז ומתמיד, אינם עד כדי כך ותיקים. נכון שהם ותיקים יותר מחיי רוב האנשים החיים כיום, אבל עדיין – רוב מדינות אירופה אימצו את הדמוקרטיה בשלמותה רק לפני כמה עשרות שנים, ומלחמת העולם האחרונה נגמרה לפני פחות ממאה שנים. במונחים היסטוריים זה כלום. היו לנו כבר תקופות שלום כאלה שנמשכו זמנים משמעותיים, ואז התמוטטו.

דניאל הנן, מהפוליטיקאים החביבים עלי, הרהר לאחרונה אם אולי ההתדרדרות בשיח הפוליטי בשנים האחרונות נובעת לא מבעיה בצד זה או אחר, אלא מסיבה עמוקה יותר: הדור החדש פשוט טיפש יותר, כפי שמשתקף מתוצאות אייקיו. אני אישית לא ממש אוהב את הפופולריות שצובר לאחרונה האייקיו כנושא לדיונים פוליטיים (אני מודה שאני לא מתמצא יותר מדי, אבל נראה לי שאנשים מעריכים יותר מדי את היכולת שלנו למדוד אינטליגנציה), ואין ספק שיש משהו לא מספק בהסבר שבסופו של דבר מגיע ל"הצעירים של היום לא מוצלחים כמונו", אבל עדיין… חומר למחשבה.

גולדסטון של הונגריה, והאיחוד שכבר לא ממש מאוחד

האיחוד האירופי ממשיך להתקדם במהירות לקראת התמוטטות. הרעיון שנמשיך לעוד הרבה זמן לראות "איחוד" שכולל גם את בריסל, ברלין ופריז מצד אחד וגם את בודפשט וורשה מהצד השני הולך ונראה פחות ופחות סביר. המכה האחרונה הגיעה בדמות "דוח סרכנתיני", סוג של דוח גולדסטון נגד הונגריה, שמטרתו "לבדוק" את החשדות לסטייה של הונגריה תחת מפלגת פידס מ"הערכים הבסיסיים של האיחוד האירופי"; זאת כחלק מתהליך שסופו בהטלת סנקציות על המדינה כל עוד הממשלה לא תשנה את דרכה. על הדוח נדבר אולי בעתיד, בינתיים אני רוצה להתרכז במצב האיחוד האירופי. אפשר להסכים או לא להסכים עם הדוח, לאהוב או לא לאהוב את ממשלת הונגריה הנוכחית; מה שלא פחות מעניין כרגע, הוא השאלה איך בדיוק האיחוד עומד להמשיך להיות איחוד במצב הנוכחי. אז היום אני מביא כמה ציטוטים מהדיון בפרלמנט האירופי (בהשתתפות ראש־ממשלת הונגריה ויקטור אורבן) שבו הוצג הדוח. כמה מסקנות:

– הפרלמנט האירופי הופך לאט־לאט להיות אחד הגופים האנטי־אירופיים ביותר באירופה, למרבה האירוניה. זו הסיבה לכך שהרבה אירוסקפטיים, ובעיקר אורבן, נשמעים מאוד רגועים ואופטימיים, וחלקם (שוב, בעיקר אורבן) בכלל לא ממהרים לנטוש את האיחוד. הם מצפים בקוצר רוח לבחירות הקרובות, ב 2019, שלהערכתם (וזו הערכה די הגיונית) תהפוך את הפרלמנט להרבה יותר אנטי־איחוד. או ליתר דיוק אנטי־בריסל. מבחינתם התרחיש הטוב ביותר הוא לא בהכרח התפרקות האיחוד אלא השתלטות שלהם עליו דרך הקלפיות, וייתכן שהם באמת מסוגלים לזה.

– ציטוטים של חברי פרלמנט הונגריים לא הבאתי פה כי אני לא מבין (עדיין) הונגרית ולא אוהב להביא תרגומים של תרגומים, אבל מעניין לראות שהאופוזיציה ההונגרית, כמו זו הבריטית, הפולנית, ובמדינות אחרות (מי לדוגמה? נשאיר את זה כתרגיל לקוראים), מתייצבת באופן מובהק נגד המדינה שלה, ומשתוקקת לסנקציות בינלאומיות שיפילו את הממשלה שהם לא מצליחים להפיל בבחירות דמוקרטיות. אני מאוד בספק אם זה יעזור לביצועיהם בבחירות הבאות.

– האם אני בכוונה מביא ציטוטים לוחמניים במיוחד? במידה מסוימת כן, כי הרשומה הזאת עוסקת בשבר שנפער באיחוד האירופי, אבל חשוב לציין שזו מטלה קלה במיוחד. כמעט בלתי אפשרי למצוא דובר בדיון הזה שלא תוקף בכל רוחו את הצד השני.

הנה הציטוטים:

"האם כל המדינות החברות באיחוד מקיימות את ההתחייבויות [לערכים הבסיסיים של האיחוד]? אני חוששת שלא. ממשלת הונגריה השתיקה למעשה את התקשורת החופשית. היא השתלטה על האקדמיה, והדורות הבאים לא ילמדו להעריך מחשבה עצמאית. היא החליפה שופטים באחרים שקרובים יותר לממשל. היא קובעת בחוק לאילו כנסיות מותר לפעול ולאילו לא. היא ממררת את חייהם של ארגונים חוץ־ממשלתיים […] האם תרשו לממשלה להפר את הערכים שעליהם בנוי האיחוד ללא השלכות, או שתבהירו שערכי האיחוד הם יותר מסתם מילים על חתיכת נייר?" (יוּדִיתּ סַרְכֶנְתִּינִי ממפלגת השמאל הירוק בהולנד, מחברת הדוח)

"עוד פרק בהתקפה על ממשלות שנבחרו בבחירות דמוקרטיות. […] אתם אומרים שזו לא התקפה על החברה ההונגרית, אלא על הממשלה ההונגרית. טוב, מישהו בחר בממשלה הזאת, וזה לא היה שלגייה ושבעת הגמדים. אם אתם לא מרוצים מזה, פשוט בטלו את הבחירות ומנו מישהו מבחוץ בתור מושל הונגריה. נראה לי שמר תימרמנס ישמח מאוד לקבל מינוי כזה. ואחרי זה, עשו את אותו הדבר עם פולין. ככה תיפטרנה כל הבעיות.
[…]
הצד החיובי של זה הוא העובדה שהקרקס הזה הוא בומרנג. במדינה שלי, אחרי כל קרקס – אני לא יכול לקרוא לזה "דיון" – של הלקאת פולין בפרלמנט האירופי, התמיכה בממשלה שלי עולה משמעותית. אז אני חושד שאותו הדבר יקרה בהונגריה. אז, ראש־הממשלה אורבן, ייתכן מאוד שמחברי הדוח הם תומכים לא־מודעים או אולי סודיים שלך." (רִישַׁרְדּ אַנְתּוֹנִי לֶגּוּתְּכּוֹ, מפלגת החוק והצדק בפולין)

"אני לא אלך רחוק כמו ג'ון מקיין המנוח, שעל במת הסנאט האמריקאי קרא למר אורבן "נאו־פשיסט ושותף של פוטין" […], בואו נדבר בכנות, האמת היא שבנסיבות האלה, הונגריה לא הייתה יכולה להצטרף לאיחוד האירופי כיום […]
אתה לא הונגריה, אתה ממשלת הונגריה ומנהיג מפלגה, הונגריה היא הרבה יותר והרבה יותר נצחית ממך […]
מה שאנו חווים כיום הוא מלחמה קיומית על הישרדות הפרויקט האירופי. אם מר אורבן מצדד פומבית בסלביני, מדברים בפומבי על הפרעה לפרויקט האירופי, אנחנו חייבים לוודא שזה לא יקרה בשנים הקרובות. […]" (גי ורהופשטט הבלגי מהמפלגה הליברלית האירופאית, מאדריכלי האיחוד האירופי)

"כן, בהונגריה ישנה התדרדרות בזכויות בתחום החוק, התקשורת, החינוך, המקלט המדיני, הארגונים החוץ־ממשלתיים. אבל בכלכלה, שם שולט ליברליזם ללא מעצורים, אפילו הכספים האירופאיים הופכים לרווחים למקורבים. אתה נאו־ליברל אותוריטרי. את החופש והדמוקרטיה אתה דורס, ואין פלא שאתה מחפש ברית עם מר סלביני […]" (מָארִי־כְּרִיסְטִין וֶרְזִ'יאָה, החזית השמאלית מצרפת)

"אני רוצה להגיד למר אורבן: תודה לאל שאתה כאן. תודה לאל שיש לפחות מנהיג אירופאי אחד שמוכן להגן על עקרונותיו, מדינתו, תרבותו ועמו. מול בריונות קיצונית כזאת, "תודה לאל שאתה כאן" זה כל מה שאני יכול להגיד […]
הם רוצים לקחת ממך את זכות ההצבעה, לקחת ממך את התקציבים האירופאים, הכול בגלל שהעזת לעמוד מול ג'ורג' סורוס, האדם ששפך 15 מיליארד דולר ברחבי העולם כדי לשבור את מדינות הלאום ואת הדמוקרטיה המסורתית […]
מר אורבן, אתה אומר כל הזמן שאתה רוצה להישאר חבר באיחוד האירופי, אבל לא רק המדינה שלך סופגת עלבונות היום, גם אתה. הגיע הזמן להיות הגיוני. בוא והצטרף למועדון הברקסיט, זה ימצא חן בעיניך." (נייג'ל פרג', מפלגת העצמאות הבריטית. מוזמנים לראות את הקטע הזה גם בוידאו, משעשע לראות את אורבן שובר את ההבעה הקשוחה ומחייך למשמע ההערה האחרונה)

"המצביעים שלי שואלים אותי למה אנחנו צריכים לכבד את החוק כשממשלת הונגריה לא צריכה. למה אנחנו נותנים למר אורבן 87 מיליון אירו בחודש כדי להרוס את האיחוד האירופי? […]"(סוֹפִיָה אִין תְּ'פֶלְד, מפלגת דמוקרטים66 מהולנד)

"אני אחד מארבעת חברי הפרלמנט האירופי בני המיעוט הצועני, ואני רוצה ברשותכם להזכיר שלִיבִיָה יָרוֹכָּה, אחת מחברי הפרלמנט מטעם פידס, גם היא אחת מארבעת בני המיעוט הצועני […] עם כל הדיבור על אנטי־צועניות, למר אורבן יש נציגה צוענית בפרלמנט שמשמשת סגנית־נשיא הפרלמנט." (ג'יימס קארבר, עצמאי, לשעבר ממפלגת העצמאות הבריטית)

"ראש הממשלה אורבן! אל תדאג. מיליונים רבים בארצי, גרמניה, עומדים לצידך ולצד מדיניותך להגנה על ערכים שמרניים וליברליים אירופאים […]" (יורְגּ מוֹיְתֶּן, מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה)

"אתה, אורבן היקר, אתה גיבור בפרלמנט הזה, גיבור של מי שנלחמים למען החופש והריבונות של עמיהם, נגד האיחוד הסובייטי האירופי.

העם ההונגרי נמצא תחת מתקפה של אירופה הזאת, השפחה של הלוביסטים, של הבנקים, ושל כספי סורוס. לכן בריסל תוקפת היום את אורבן בהונגריה, ומחר תתקוף את איטליה ואת מנהיגנו מתיאו סלביני, שבאומץ רב חוסם את ההגירה הבלתי־חוקית […]" (מַרַה בִּיצוֹתּוֹ, ממפלגת הליגה האיטלקית)

"יש בעיות בהונגריה בסוגיות כמו שחיתות, יחס למיעוטים, וכדומה. הרבה מהבעיות האלה הן ירושה מהעבר, ובכל מקרה אינן ייחודיות להונגריה. אלה אינן הסיבות שבגללן הונגריה הפכה למטרה העיקרית של הועדה והפרלמנט.

החטא האמיתי של ממשלת הונגריה הוא שהיא רוצה להגן על מדינתה מההגירה המזיקה מהעולם השלישי. הממשלה ההונגרית ורוב העם ההונגרי לא רוצים לחזור על השגיאות הקטסטרופליות שעשינו אנחנו במערב אירופה. אני מאוד תומך ומזדהה עם העמדה הזאת. למרבה הצער, פתיחות להגירה ורב־תרבותיות הפכו להיות הערך האירופי בבית הזה. כמעט על כל דבר אחד אפשר לסלוח, אבל לא על ביקורת נגד הערך הזה. זו הסיבה לדיון הזה." (יוּסִּי הַלַה־אָהוֹ, מנהיג מפלגת הפינים)

"אי אפשר להיות באמצע – או שאתם עם אורבן, תומכים במתקפות החוזרות והנשנות שלו על שלטון החוק, ביודעכם שמה שקורה היום בהונגריה יכול לקרות מחר בכל מדינה אחרת, או שאתם נגד, ובולמים את ההפרות החמורות שאחראית להן הממשלה שלו […]" (סֶסִיל כַּשֶׁתּוּ כְּיֶנְגֶּה, המפלגה הדמוקרטית מאיטליה)

"נמאס לי לראות חמישה מיליארד אירו הולכים כל שנה כדי להעשיר אותך ואת המקורבים לך, ושום דבר לאחרים, לכלכלה ההונגרית – שכנראה שמחה מכך ש 700,000 אנשים עזבו בעשר השנים האחרונות כי אחרת הם היו נשארים מובטלים בתוך המדינה. הסיבה היחידה שהאבטלה היא כמו שהיא כיום, היא לא ביצועים טובים של הממשלה אלא העובדה שאנשים הצביעו ברגליים. […]
אני שם לב לדבר אחד, וזה שאתה מתנהג כיום כמו מנהיג כת, עוד יותר מאשר בעבר. הכול סובב סביב הדת, המשפחה מהסוג הנכון, האומה, ושום דבר אחר לא חשוב […]" (פרנק אנגל, המפלגה הנוצרית־חברתית מלוכסמבורג)

ולסיום, אורבן עצמו (עם כתוביות באנגלית):

איטליה, הממשלה נגד הממסד: הממשלה מובילה

בשעה טובה, ממשלת ג'וּסֶפֶּה כּוֹנְתֶּה יוצאת לדרך. ממשלת איטליה החדשה מורכבת משתי המפלגות שכמעט כל מהותן היא ההתנגדות לממסד הישן, האיטלקי והאירופאי, ושומריהם של אותו הממסד (בעיקר בבריסל, ברלין ופריז) לא יודעים מה לעשות עם עצמם. בדרך עברנו עם מה שנראה מנקודת מבט אירוסקפטית כמו ניסיון הפיכה אירופאי באיטליה, שלמרבה המזל נכשל. הנה סיכום קצר של מה שהיה, ומה שאולי יהיה.

קודם כל תזכורת מהפרק הקודם: השערורייה התחילה סביב כלכלן בשם פָּאוּלוֹ סָבוֹנָה. סבונה הוא כלכלן מכובד ושר לשעבר, טיפוס רציני לכל הדעות, שכיום מזוהה עם מפלגת הליגה ונבחר בתור המועמד שלהם לתפקיד שר האוצר. על־פי החוקה האיטלקית, הממשלה שמורכבת על־ידי המנצחים בבחירות מוצגת לאישור נשיא המדינה. במצב נורמלי מדובר בסוג של טקס, לא אמור לקרות שם שום דבר חוץ מחתימה ויציאה לדרך. אבל הנשיא הנ"ל, סֶרְגְ'יוֹ מַתַּרֵלָּה, שמזוהה עם מפלגות השמאל הממסדי, החליט שהוא במו ידיו יציל את איטליה. הוא סירב לאשר ממשלה שמפקידה את תיק האוצר אצל סבונה, איש שידוע כספקן במקרה הטוב לגבי גוש האירו (לא שהוא קיצוני במיוחד – הציטוט המזוהה איתו בדרך־כלל הוא שצריך לפתח "תוכנית ב'" של יציאה מגוש האירו, אם רפורמה לא תצליח).

מנהיגי המפלגות המנצחות, סוג של גרסה איטלקית ל"ברית האחים", כמובן רתחו מזעם. ראש הליגה מתאו סלביני הצהיר במפורש שהוא מתכונן לבחירות חדשות, וראש חמשת הכוכבים לואיג'י די־מאיו התחיל לדבר על תהליך הדחת הנשיא. הרטוריקה הייתה ברורה: קנונייה של האיחוד האירופי ובמיוחד גרמניה, בשיתוף האליטות הבנקאיות והעסקיות של אירופה, התאגדה כדי להפיל את הבחירה הדמוקרטית של אזרחי איטליה. לא עזרו אינספור התגובות מהפקידים בבריסל ומהתקשורת האיטלקית שהזהירו את האיטלקים מהבחירה ה"לא נכונה" – יותר מכל נחרט בזיכרון הלאומי איזשהו פקידון מהבירוקרטיה האירופאית שהצהיר ש"השווקים עוד ילמדו את האיטלקים איך לבחור נכון". האחים שילהבו את הקהל שלהם עם דיבורים על השווקים וסוכנויות דירוג האשראי שמנסים לשלוט באיטליה במקום אזרחי איטליה.

וממשבר זה הפך לכמעט הפיכה. סלביני הבהיר שהוא לא נסוג, כונתה התפטר אם רשימת השרים שלא לא מאושרת, ומתרלה הגיב באופן הגרוע ביותר האפשרי – זימן ללשכתו כלכלן "ממושמע" בשם קַרְלוֹ כּוֹתּוֹרֶלִּי כדי שיקים "ממשלת טכנוקרטים" – מונח מכובס לממשלה לא־נבחרת, שנכפית על מדינה מבחוץ. נשמע שערורייתי? זה כבר קרה בעבר. ככה רואים רוב הפרשנים את ממשלת מריו מוֹנְתִּי ששלטה באיטליה בשנים 2011 – 2013. כותורלי התחיל כבר לאסוף מועמדים לתפקידי שרים.

למרות הפיתוי שעמד בפני סלביני עם כותרות על כך שבחירות עכשיו, כשהאיטלקים עצבניים עוד יותר על הממסד, יביאו לו כוח רב עוד יותר, בכל זאת הצליחו להתפשר. בפשרה משעשעת במיוחד – פאולו סבונה ויתר על תפקיד שר האוצר, אבל קיבל במקום זה תפקיד שר בלי תיק "ממונה על ענייני אירופה". אם הוא ירצה להטריל את האיחוד או את גרמניה, זו הבמה המושלמת בשבילו. שר האוצר החדש ג'וֹבָאנִי תְּרִיוֹ בינתיים הצהיר "אף זרם פוליטי באיטליה לא מתכוון לעזוב את האירו", אבל גם הוא מאנשי הליגה ונחשב לא ידידותי במיוחד לאיחוד האירופי.

בסופו של דבר, להערכתי ברית האחים ניצחה בגדול בכל הפרשה הזאת. הם משכו את המשבר מספיק זמן כדי שמתרלה יחשוף את הקלפים שלו, יראה עד כמה נמוך הוא (והממסד שהוא מייצג) מוכן לרדת בזלזול בדמוקרטיה האיטלקית; ואחרי שעשו את זה, עדיין חזרו והקימו ממשלה. הסקרים כרגע מדברים על התחזקות משמעותית של הליגה על הימין ה"ישן" של ברלוסקוני.

ומה יהיה הלאה? המינוי המעניין ביותר בממשלה החדשה הוא לדעתי סלביני עצמו, שהפך לשר הפנים. האיש שכל ציוץ שני שלו מדבר על איזשהו פשע שערורייתי של מהגרים ועל איך הרשויות צריכות לבלום אותם ולאכוף את החוק בכוח, עכשיו יהיה אחראי על מדיניות ההגירה והאכיפה של איטליה. באופן כללי, הרושם שלי ממבנה הממשלה הוא שלמרות שחמשת הכוכבים הם לכאורה השותף הבכיר בקואליציה הזאת, נראה שהליגה קיבלה את רוב התפקידים ה"נחשבים" יותר. די־מאיו יהיה שר העבודה, הרווחה והפיתוח, אולי בשביל לקדם את ההכנסה הבסיסית האוניברסלית שמפלגתו חולמת עליה, ועמיתיו קיבלו תיקים כמו הבריאות ואיכות הסביבה, דברים שהם אוהבים לדבר עליהם. שר החוץ, למקרה שחיפשתם איזושהי השפעה על ישראל, הוא מהבודדים ברשימת השרים שנחשב עצמאי לגמרי, לא מזוהה עם אף אחת משתי השותפות. הוא נשמע כמו טיפוס די ממסדי ו"שגרתי", מה שמחזק את הרושם שלי שלא הליגה ולא חמשת הכוכבים מתעניינות יותר מדי בסוגיות חוץ, ולא היה אכפת להם לתת את התפקיד למישהו מהממסד הישן שלא יעשה מהפכות. המהפכות שהם רוצים הן בתוך איטליה.

מזל טוב לאיטליה בדרכה החדשה, והמלצה לחובבי הסברה ישראלית – הסברה באנגלית זה לא מספיק. תתחילו לדבר איטלקית, כי חמשת הכוכבים היא באמת מפלגה עממית והרבה אנשים בקהל המצביעים שלה כן מתעניינים בעובדות ובדיונים. מספיק דיבורים הגיוניים, כמו שתומכי ישראל רבים ברשתות החברתיות עושים באנגלית, וגם הם אולי עוד ישתכנעו.

המהפך הגיע למלזיה

(המשך לרשומה הקודמת על הבחירות במלזיה)

בשעה טובה ומוצלחת – מלזיה מצטרפת לרשימת המדינות בעולם שהשלטון בהן יכול להתחלף בהצבעה דמוקרטית. אפילו שמעיבה על ההישג העובדה שלכסא ראש הממשלה יחזור מהאתיר מוחמד, האנטישמי הקיצוני שחתום על הרבה מהדברים הגרועים ביותר בשלטון המלזי, עדיין מדובר בהישג ענק. עם כל חסרונותיה, מלזיה היא לא מדינה שנשלטת על־ידי איש אחד, וגם אם מהאתיר יהיה ראש הממשלה, המפלגה שלו היא רק חלק קטן מהקואליציה המנצחת. רוב מכריע מחברי הפרלמנט שנבחרו מטעם ברית התקווה הם אנשי PKR ו DAP, ועכשיו נראה אם הם יתגלו באמת כנאורים כמו שהם נראו מהאופוזיציה. החלוקה הסופית: מבין 122 מושבים של ברית התקווה, 47 הם של אנשי PKR, עוד 42 של אנשי DAP, רק 13 של המפלגה המאוחדת של מהאתיר, 11 של אמנה (מפלגה איסלאמית מתונה שפרשה מהמפלגה האיסלאמית המרכזית), 8 של וריסאן (מפלגה מקומית בסבאח), ועוד אחד עצמאי.

לא רק את הממשלה הפדרלית בחרו בבחירות האלה, וגם בזירת המדינות הפדרליות יש מהפכים. האופוזיציה שלטה כבר בשתיים – סלנגור העירונית והמשגשגת ופנאנג בעלת הרוב הסיני (עירוניים, משכילים וסינים הם קהל יעד טבעי של ברית התקווה). אבל עכשיו עוברות עוד ועוד מדינות לידי האופוזיציה, כולל כמה שאף אחד לא חלם עליהן: ג'והור, מלאכה, נגרי סמבילן, ואולי קדח עברו לידי האופוזיציה. המפלגה האיסלאמית ממשיכה לשלוט בכלאנתן ומנצחת גם בתרנגנו, מה שמשאיר למפלגת השלטון (היוצאת) רק את פרליס ופהאנג. בפראק וסבאח אף אחד לא השיג רוב, ונחכה ונראה מי יקים קואליציה.

והכי חשוב זה העיקרון. יש הבדל עצום בין מדינה שעדיין לא עברה חילופי שלטון דמוקרטיים לבין מדינה שכן. אם מלזיה מצטרפת למועדון המוצלח הזה, זה סימן טוב מאוד לעתיד.

מה זה אומר לגבי ישראל? בטווח הקצר לא הרבה. אין סיבה להניח שממשלת מהאתיר תהיה ידידותית יותר לישראל מממשלת נג'יב. אבל ככל שהאוכלוסייה המלזית תהפוך דמוקרטית, ליברלית, ומתוחכמת יותר, ככה יהיה יותר קשה להרשים אותם עם התלהמות מגוחכת נגד מדינה רחוקה שרובם בקושי שמעו עליה. גם השכנה אינדונזיה עברה מהפך חיובי לפני כמה שנים, ועדיין אין שיפור ביחסים עם ישראל, אבל התהליך ארוך־הטווח להערכתי מתקדם. אני מקווה מאוד שבממשלת ישראל יש מי שמתחיל לחפש דוברי מלאית כדי להכין את האסטרטגיה למה שיכול להיות אחת המהפכות הגדולות של יחסי החוץ הישראליים.

לתוצאות המלאות: ראו כאן.

תוצאות הבחירות באיטליה: ניצחון לעצבניים

זה אומנם היה בהתאם לציפיות, אבל לקיצוניות ביותר מבין הציפיות: המנצחים הגדולים של הבחירות באיטליה הם תנועת חמשת הכוכבים והליגה (לשעבר הליגה הצפונית). חמשת הכוכבים עם כמעט 33 אחוזים מהקולות, הימין עם 37% ומתוכם הליגה הופכת להיות מפלגת הימין הגדולה ביותר עם יותר מ 17% לעומת 14% לפורצה איטליה של ברלוסקוני (שאר ה4.5% לשותפה הזוטרה בקואליציית הימין, "אחיי איטליה"). כישלון מוחלט לשמאל עם פחות מ 19% למפלגה הדמוקרטית (מפלגת השלטון היוצאת), ועם כל שותפותיה שלא עוברות את אחוז החסימה.

מה כל זה אומר? קודם כל, שיש סיכוי טוב שאיטליה עומדת להיכנס לתקופה של בלגאן פוליטי וחוסר יכולת להקים ממשלה, כמו שראינו לאחרונה בגרמניה וספרד. בכלל לא ברור מי ימצמץ ראשון ויסכים לשתף פעולה עם היריבים; אף אחד משלושת המחנות לא יכול להקים ממשלה בעצמו, ואף שניים מהם לא נראים מעוניינים להקים ממשלה ביחד. כרגע רוב ההימורים הם על ממשלת ימין עם תמיכה מהשמאל, אבל הכול עוד פתוח, והרעיון של ממשלה בשיתוף חמשת הכוכבים עדיין בתמונה.

דבר שני – זה אומר שחובבי האיחוד האירופי עומדים לישון רע מאוד בזמן הקרוב. חמשת הכוכבים והליגה הם שניהם זרמים פוליטיים מאוד עוינים לאידיאלים של האיחוד האירופי – הליגה, אחרי ששמה בצד (לפחות בינתיים) את הזהות המקורית שלה כמפלגה בדלנית של צפון איטליה, היא כיום מפלגת אנטי־הגירה שגרתית בסגנון שמוכר לנו ממפלגת החירות בהולנד או החזית הלאומית בצרפת. חמשת הכוכבים היא תנועה קצת יותר מקורית וייחודית לאיטליה, ומשלבת קצת פופוליזם כלכלי, מסר אנטי־הגירה מתון, והרבה אנטי־ממסדיות וקריאה מעורפלת ל"דמוקרטיה ישירה". למיטב ידיעתי אף אחד מהשניים לא תומך במפורש ביציאה מהאיחוד האירופי, אבל שניהם כנראה יתקעו הרבה מקלות בגלגלים של כל יוזמות האינטגרציה האירופאית החביבות כל־כך על הנהגת האיחוד, שהופך יותר ויותר להיות "איחוד גרמניה וצרפת, עם כמה תוספות".

דבר שלישי – הבחירות הראו עד כמה השבר בין צפון ודרום עדיין חי וקיים באיטליה. ברשומה הקודמת סיפרתי לכם שכל האיטלקים שאני מכיר מצביעים לחמשת הכוכבים; מסתבר שזה לא עניין מעמדי או תרבותי, זה פשוט נובע מכך שאני ממוקם בדרום איטליה. העיפו מבט על מפה שמציגה איפה הצביעו לכל מפלגה – כחול לימין, צהוב לחמשת הכוכבים, והכתמים האדומים המעטים לשמאל – הייתי אומר שאיחוד איטליה מעולם לא נראה רחוק יותר, ואני לא אופטימי לגבי עתיד המדינה (לא שלפני הבחירות הייתי אופטימי).

לעדכונים בזמן אמת על הימים האחרי ועל מאמצי הרכבת הממשלה, עקבו אחרי בטוויטר.

גל הכרכום ממשיך בהודו: הפעם בצפון־מזרח

בזמן שהאיטלקים הולכים לקלפיות, התפרסמו תוצאות בחירות אחרות ומעניינות גם הן: שלוש מדינות הודיות סיימו את ספירת הקולות אצלן, והמחנה הלאומי חוגג: הישגים טובים למפלגת העם ההודי ושותפותיה בכל השלוש, והחשוב מכל: אחרי יותר מעשרים שנות שלטון קומוניסטי במדינת תְּרִיפּוּרָה הנחשלת, מפלגת העם סוחפת את המדינה עם רוב מוחלט לה ולשותפתה, חזית העמים הילידיים של תריפורה. תבוסת המפלגה הקומוניסטית, אחרי התבוסה הדרמטית של השלטון הקומוניסטי הותיק במערב בנגל לפני כמה שנים, משאיר רק מדינה אחת בהודו שעדיין שולטים בה הקומוניסטים: מדינת קֶרַלָה בדרום הודו, שהבחירות הבאות בה (מתוכננות ל 2021) יעוררו הרבה מאוד תשומת לב.

לא פחות חשוב, שלוש המדינות שחגגו עכשיו עם מפלגת העם נמצאות שלושתן בצפון־מזרח הודו, איזור שעד לפני כמה שנים היה מסורתית מצביע לשמאל, ותרבותית אינו מאוד מחובר ל"חגורת ההינדי" שמהווה את מוקד הכוח המסורתי של ממשלת מודי ומפלגת העם ההודי. אבל בשנים האחרונות נראה שממשלת מודי מצליחה להתנחל בלבבות האזור, ושילוב בין ניצחונות בעוד ועוד בחירות, יחד עם עריקות של צפון־מזרחיים רבים ממפלגת הקונגרס, מביא אותה למצב שכמעט כל הצפון־מזרח בידיה. באחת מהשלוש, מֶגָּלָיָה, התוצאות עדיין צמודות ולא לגמרי ברור איזו קואליציה תקום; אבל אם תקום הקואליציה שרוצים במפלגת העם, והם נשמעים אופטימיים, זה ישאיר רק מדינה אחת (מִיזוֹרָם) בצפון־מזרח בידי מפלגת הקונגרס, והבחירות בה צפויות בסוף השנה הנוכחית.

למה שכל זה יעניין אתכם? כבר כתבתי לא מעט בעבר על הקשר החזק בין המחנה הלאומי ההודי לבין ישראל; אם המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם (אם לא עכשיו, אז בקרוב) עוברת מאנטי־ישראליות למצב שבו מחנה אחד בעד ישראל ואחד נגד ישראל, זה כבר חשוב. אבל אם מפלגת הקונגרס עומדת להימחץ כל־כך שהמחנה הלאומי הפרו־ישראלי עומד להפוך לשולט הבלתי־מעורער במדינה, זו ברכה עוד יותר גדולה לישראל. ובזמן שבו העולם מלא במדינות ששליטיהן מהדקים את אחיזתם בהן דרך חקיקה, מעצרים, ואלימות, נהדר לראות שבהודו הכול עדיין קורה דרך הקלפיות.

האתגרים הבאים של מפלגת העם: דרום הודו ומדינת מערב בנגל הם עדיין אזורים שקשה להם מאוד להשתלב בהם. זה עומד להיות האתגר הגדול של המפלגה השנים הקרובות, ואנחנו נמשיך לעקוב ולראות אם הם מצליחים.

המדריך המעורפל לבחירות באיטליה

האיטלקים הולכים לקלפיות בשבוע הבא, והגיוני שאגיד על זה כמה מילים – נכון שלא לכל בחירות אירופאיות הקדשתי תשומת לב כמו לבחירות בהולנד, אבל איטליה היא בכל זאת המדינה האירופאיות שבה שהיתי יותר זמן מכל אחת אחרת (לפחות בינתיים), אני דובר את שפתה יותר מכל שפה אירופאית אחרת חוץ מאנגלית, ואני מכיר בה יותר אנשים מבכל מדינה אחרת. מצד שני, לא יכולתי לקרוא לזה "המדריך השלם לבחירות באיטליה" כי למרות כל הנ"ל, עדיין אני מבין מעט מאוד מהפוליטיקה האיטלקית. בניגוד לפוליטיקה ההולנדית הברורה והאידיאולוגית, עם שורת מפלגות שמייצגות כל אחת אידיאולוגיה שונה ודיונים עניניים על סוגיות היום, הפוליטיקה האיטלקית היא תוהו־ובוהו חסר פשר, הפוליטיקאים האיטלקים מדברים יותר על אישיות ואינטרסים מאשר על סוגיות ממשיות, וגם את זה הם עושים בסגנון המנופח והמגושם שמאפיין כותבים איטלקיים. אז אשתדל לחלץ את המקסימום האפשרי.

בגדול, הפוליטיקה האיטלקית מחולקת לשלושה מחנות – מרכז־שמאל, מרכז־ימין, ותנועת חמשת הכוכבים. שני הראשונים מורכבים מאוספי מפלגות שונות עם דמיון מסוים בסגנון ובאידיאולוגיה, וחמשת הכוכבים היא מפלגה של צעירים ממורמרים שמאסו בכישלון המוחלט של שני המחנות האחרים לנהל את המדינה. כרגע השלטון נמצא בידי המרכז־שמאל, והיסטורית הוא מתנדנד בינו לבין המרכז־ימין. חמשת הכוכבים היא מפלגה חדשה יחסית, ומעולם לא הייתה בשלטון.

עד עכשיו, כל איטלקי שאני מכיר ושאלתי מה עמדתו הפוליטית הוא תומך מובהק של חמשת הכוכבים. זה לא אומר שהם עומדים לנצח ברוב מוחלט, אלא שסוג האוכלוסייה שעשויה למצוא את עצמה פוגשת אזרח זר באיטליה ולפתח איתו שיחה היא כנראה קהל היעד של המפלגה. לא נתקלתי אצלם בשום אידיאולוגיה או דעה לגבי איך מנהלים מדינה שגורמת להם להעדיף את חמשת הכוכבים; הבחירה בחמשת הכוכבים נובעת מאמונה עמוקה שכל האחרים מושחתים עד עפר, מימין ומשמאל. מה גורם לאנשים להצביע לשמאל או לימין אני כאמור לא יכול להגיד מעדויות אישיות, אבל בגדול נראה שהנוף הפוליטי האיטלקי די דומה למערב אירופה, עם ימין שמדבר על הפחתת מיסים וחסימת הגירה, ושמאל שמדבר על רווחה חברתית והידוק האיחוד האירופי.

קצת יותר בפירוט:

– מחנה המרכז־שמאל: בגדול, המרכז־שמאל האיטלקי נוטה לסיסמאות אופטימיות ומשעממות כמו מקביליו בשאר אירופה וכמו הנהגת האיחוד האירופי, אז זה המחנה שיש לי הכי פחות מה להגיד עליו. המרכיבים המרכזיים הם המפלגה הדמוקרטית בהנהגת מַּתֵּאוֹ רֶנְצִי, ועוד כמה מפלגות שמעולם לא שמעתי מישהו כאן מדבר עליהן, אבל בגדול מכסות כל אחת היבט אחר של הפוליטיקה השמאלית (רווחה, אירופאיות, פרוגרסיביות). בתור מחנה השלטון, נראה שהוא מבטיח בעיקר עוד כמה שנות דשדוש בסגנון השנים האחרונות, והמסר החשוב ביותר: אנחנו לא הימין המושחת, לא הניאו־פשיסטים, ולא חמשת הכוכבים הטיפשים והילדותיים.

– מחנה המרכז־ימין: באופן מדהים, ממשיך להיות מונהג על־ידי סִילְבִיוֹ בֶּרְלוּסְקוֹנִי, האיש שעושה מעט מאוד מאמצים להכחיש את השחיתות האדירה שמקיפה אותו. השם החם שלצידו הוא הליגה הצפונית, מפלגה שהתפרסמה בתור קואליציית מפלגות בדלניות מצפון איטליה שרוצות לפרוש עם מחוזותיהם השונים מאיטליה ולהקים מדינות עצמאיות. מאז הם עברו מתיחת פנים תחת מַּתֵּאוֹ סַלְבִינִי, מיתנו קצת את הבדלנות (לטובת דרישה לאוטונומיה מוגברת למחוזות בתוך איטליה) ואפילו התחילו לנסות למשוך קולות מהדרום, כולל הסרת המילה "הצפונית" מהשם, וכיום הם לפעמים משתדלים להיות פשוט "הליגה". כרגע הם בעיקר הסמן הימני של המרכז־ימין מבחינה חברתית ותרבותית, עם מסר אנטי־הגירה, אנטי־איסלאם, ואנטי־צועני. ברלוסקוני עצמו, עם מפלגתו הנוכחית "פוֹרְצָה איטליה" (קצת קשה לתרגם את זה. "פורצה" זה כוח, אבל זה לא נשמע הגיוני בעברית), משתדל לדבר על כלכלה ליברלית, ולמי שברלוסקוני הוא יותר מדי שנות התשעים מבחינתו, נמצאת גם בת־טיפוחיו לשעבר ג'וֹרְגִ'יָה מלוני עם מפלגת "אחי איטליה" שבגדול אומרת את אותו הדבר רק בהרגשה קצת יותר "חברתית".

– חמשת הכוכבים: הג'וקר הגדול של הפוליטיקה האיטלקית. בגדול, הם רוצים לעשות סוג של מהפיכה, להפיל את הסדר הנוכחי והמושחת וליצור "דמוקרטיה ישירה" באיטליה. מה בדיוק זה אומר, לא ברור לאף אחד ולא נראה שיותר מדי מעניין אף אחד; האיטלקים מהתרשמותי די סולדים מפוליטיקה. המסר העיקרי של חמשת הכוכבים הוא "כולם מושחתים חוץ מאיתנו"; פשטני אומנם, אבל זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך, וזה ש"כולם מושחתים" זה מסר פשטני וילדותי לא פוסל את האפשרות שבמקרים מסוימים, כולם באמת מושחתים. המצע שלהם הורכב איכשהו בהצבעות באינטרנט בין חברי המפלגה, שעד כמה שהבנתי גם בוחרים באופן דומה את המועמדים. קשה להגיד שאני מתרשם מהפוטנציאל שלהם לנהל מדינה, נראה שהדבר העיקרי שהם מדברים עליו פרט לשחיתות זה עוד סיוע לעניים, כולל הכנסה בסיסית אוניברסלית; לי אישית קשה לראות איך הם יעזרו למדינה שהבעיה העיקרית בה היא אחוזי אבטלה ענקיים, אבל מצד שני, גם האחרים לא ממש. לפעמים הם מדברים גם נגד הגירה ובעבר דיברו אפילו על פרישה מגוש האירו, אבל נראה שככל שהם גדלים ככה קשה להם יותר, עם הדמוקרטיה הישירה שלהם, להתחייב לרעיונות שנויים במחלוקת.

התחזיות הנוכחיות: הסקרים כרגע מצביעים על המרכז־ימין בתור המחנה הגדול ביותר, אבל לא במידה שתספיק בשביל למשול לבד. בהתחשב במיעוט האידיאולוגיה הנפוץ בפוליטיקה האיטקית, אני מניח שלא יהיה להם קשה לשכנע מישהו לערוק ממחנה אחר כדי להשלים להם מניין. אבל נראה לי שלא קל לחזות תוצאות במדינה גדולה ומורכבת כל־כך, השיטה הפוליטית פה היא שילוב של בחירות רובניות ויחסיות, אז נחכה ונראה. בכל מקרה, מכריי תומכי חמשת הכוכבים משוכנעים שכולם יעשו את מיטב המאמצים, כולל ברית בין ימין ושמאל, כדי למנוע מהם לעלות לשלטון.

הזווית הישראלית:

נהוג לדבר על חמשת הכוכבים בתור מפלגה אנטי־ישראלית, ויש לזה על מה להתבסס. אבי המפלגה בֶּפֶּה גְּרִילּוֹ הוא שונא ותיק של ישראל, ויצא לי לשמוע כמה מחבריה עומדים בראש הגינויים לישראל. גם הפרצופים הבולטים של המפלגה כיום כמו לוּאִיגִ'י דִּי־מָאיוֹ ואַלֵסַנְדְּרוֹ דִּי־בַּטִיסְטָה כבר נשמעו מביעים דעות לא מאוד ידידותיות לישראל. אני לא יודע עד כמה זה משמעותי בפועל, מצע החוץ של המפלגה הוא בגדול "מלחמות וצבא זה רע, אבל לא כזה אכפת לנו, עזבו אותנו בשקט. יחסי חוץ זה למבוגרים, אנחנו מדינה שבקושי מצליחה לנהל את עצמה". בכל מקרה, המפלגה כאמור היא תוהו־ובוהו אחד גדול: גם אם המפלגה עצמה כוללת כמה גורמים אנטי־ישראליים בהנהגה, אני מתרשם שזה מגיע מלמעלה ולא מלמטה. בניגוד להרבה מפלגות שמאל במערב אירופה כיום, לא נראה לי שאנטי־ישראליות היא נכס אלקטורלי בקהל היעד של חמשת הכוכבים, ולדעתי שווה מאוד לישראל להשקיע ולהתחבר לאנשים האלה, כי ייתכן מאוד שהמפלגה הזאת מייצגת את העתיד של הפוליטיקה האיטלקית.

אבל זו השקעה לטווח ארוך – בבחירות האלה כנראה נקבל עוד ממשלה קלאסית שלא תשנה הרבה במדינה, וגם היחסים עם ישראל יכולים כנראה רק להשתפר – התחזקות הימין על חשבון השמאל כנראה תהיה טובה לישראל, יש פוטנציאל לעסקאות גז חיוביות, והמאמצים האינסופיים של ממשלת תורכיה הנוכחית להשניא את עצמה על כל מדינות אירופה גם היא ברכה ליחסי החוץ של ישראל שנראית טוב בהשוואה אליהם.

הבחירות ב 4 במרץ, תוצאות ופרשנות תקבלו פה בבלוג.